אמנת הנשים

1
הקיר

בעוד שרידי החורף עדיין נאחזים בכפרים ההרריים, התגנב אביב חדש לערים, ואני עשיתי כמותו בדרכי. האוטובוס הגיע לתחנה הקטנה שליד בית העירייה של עאלֵי בסביבות תשע בבוקר. כשירדתי ממנו הייתי נרגשת מאוד. לרגע חשבתי שהשארתי את תיקיית המסמכים שלי על המושב הסמוך, בשעה שלמעשה החזקתי אותה בידי. נשמתי עמוק והלכתי אל תחנת המוניות.

בצומת היו הרבה התרחשויות. תושבים מכפרי הסביבה חיפשו את לשכת משרד הפנים כדי לקחת מסמכים וניירות שהונפקו להם. שררה פעילות ערה. מוכרים של כריכי גבינה ופיתה דרוזית הציעו את מרכולתם, ופה ושם נראו שוטרים חמושים בכבדות, עם עיניים עייפות וגב שפוף. קצת הלאה מאחור חנו אי־אלו מיניבוסים ומוניות. רציתי לתפוס מונית, כי למטרה שלי היה נחוץ נהג שייקח רק אותי. בצעד מהיר עברתי על פני המכוניות וניסיתי למצוא את הרכב הנכון ואת הנהג הנכון. "טקסי, טקסי!" קראו אליי הנהגים, כאילו הם מתוכנתים לצעוק אל כל מי שעובר. חלקם היו שייח'ים דרוזים עם שפם ארוך, ברדסים לבנים ומכנסיים שחורים רחבים. משהו גרם לי להתרחק מהם.

בקצה הכיכר הבחנתי במרצדס לבנה ישנה. נהגהּ, גבר כבן שישים, ישב לרוחב המושב שלו כשדלת המכונית פעורה. קולה של הזמרת פיירוז עלה ממַקלט הרדיו של המכונית והוא עישן. זה מצא חן בעיניי, והייתה לי הרגשה שאני צריכה לנסוע עם אדם נינוח כזה כדי להתגבר על המתח הפרטי שלי.

"בוקר טוב! אני אשמח לנסוע לאוניברסיטה האמריקנית של ביירות."

"לאל־חמרה?" שאל.

היה עליי לחשוב במהירות על תשובה חכמה, כדי לא להביך את עצמי בהודאה שאני לא יודעת היכן נמצאת האוניברסיטה האמריקנית. העמדתי פנים אפוא שאינני שומעת אותו בגלל הרעש מהרחוב.

"תוריד אותי בכניסה הראשית לאוניברסיטה האמריקנית," השבתי.

"הנסיעה תעלה לך שלושים אלף לירות. למה שלא תיסעי באוטובוס? הוא יוצא בעוד עשר דקות."

"לא, יש כסף, אל דאגה."

עוד לפני שסיימתי את המשפט, פתחתי את הדלת האחורית כדי להימנע מדיון נוסף. הייתי מפוחדת וחסרת ביטחון, אבל הייתי נחרצת, וזה תבע ממני מאמץ: מאמץ שלמעשה יהיה נחוץ למימוש התוכנית שלי.

במילים "באלוהים מבטחנו," סובב הנהג את המפתח. המנוע הישן ניצת וריח אדי הפליטה עלה באפי. סחרחורת קלה תקפה אותי והשענתי את ראשי על השמשה.

חלפנו על פני השוק המרכזי בעיירה ההררית עאלֵי. כשהסתכלתי מהחלון, הרגשתי כאילו העיר חולפת לפניי על גבי מסך. הכרתי אותה היטב. ההיכרות הזאת עם מקום שכמעט לא השתנה במהלך חיי עוררה בי תחושה שהעיר הזאת מתה. רק מתים לא משתנים.

כשהגענו לכיכר בקצה השוק והמכונית פנתה לכיוון החוף, הרגשתי איך הבטן שלי מתכווצת והסחרחורת מתגברת. עיקולים על גבי עיקולים שתאמו את אי־השקט של מחשבותיי ופחדיי: הו אלוהים, איך יכולתי להעז? אני אעשה צחוק מעצמי! איך הגעתי לזה שאחלום על לימודים באוניברסיטה האמריקנית? ואז שינה הקול הפנימי שלי את הטון והחל להרגיע אותי: את רק אישה צעירה שיש לה חלום. אף אחד לא יודע על הפחדים שלך. אף אחד לא יודע שאת לא בטוחה שמה שאת עושה הוא נכון ושזוהי הנסיעה הראשונה שלך לביירות בלי בעלך.

נהג המונית קטע את מחשבותיי: "מאיפה את, אישה צעירה?" דבריו התערבבו ברחשי הרדיו, שבו שודרו בינתיים החדשות.

"אני מאיינסורה," השבתי בהיסוס.

"הא, באמת? זה כפר מבורך כי רוב התושבים הם שייח'ים. ומי אבא שלך?"

השאלות האלה היו כל־כך מלחיצות! לא ידעתי למה הן עוררו בי חשש גדול - חשש לפגוע במוניטין של אבי, חשש שישמיצו אותי, ואולי היו לחשש גם סיבות אחרות, שעדיין לא הכרתי.

הוא שׂם לב שהשתיקה שלי ארוכה מהצפוי. "סליחה שאני פולשני כל־כך. רק רציתי לקשקש אִתך בנסיעה הארוכה," אמר בהתנצלות.

"אבא שלי הוא השייח' עלי בּוּ נימר," השבתי, בתקווה לסיים את השיחה הבלתי נעימה.

"אתה מבין, אנחנו כולנו קרובי משפחה. כל הדרוזים הם שלשלת!"

לא פעם שמעתי את המשפט הזה כשדרוזים פוגשים זה את זה בפעם הראשונה. אבל זמן רב לא הבנתי מה זה אומר ומה זה מסמל.

מעולם לא היה לי פחד גדול מזה שעולה מתחושת נחיתות. הרגשתי שמה שחתרתי אליו גדול ממני ומן היכולות שלי. אבל משהו בתוכי התעקש ללכת בדרך הזאת. בעיניי, האוניברסיטה האמריקנית הייתה הרבה יותר ממוסד חינוכי. היא הייתה עולם, שאליו אתה יכול להיכנס רק אם אתה אינטליגנטי במיוחד, ודמיינתי שלכל מי שלמד שם יש לא רק יכולת אינטלקטואלית יוצאת דופן אלא גם יוקרה חברתית. לי לא היה שום דבר מכל אלה, רק החריצוּת שלי. אף־על־פי־כן, יצרתי קשר עם האוניברסיטה, השגתי את המסמכים הדרושים והחלטתי להגיש בקשה להתקבל ללימודים לתואר ראשון. במשך שנים מנע ממני בעלי ללמוד. לכן רציתי להגיש את מסמכי הבקשה בלי לספר לו על כך.

המונית המשיכה לנסוע לכיוון ביירות. כמות המכוניות והמשאיות בכבישים הלכה וגדלה, ועִמה גם מספרן של העיניים שהתבוננו בי מהאוטובוסים. כל הנוסעים נראו כאילו הם לועגים לי ולחלום שלי. הייתה לי הרגשה שאני עושה טעות גדולה. רציתי להביע את הטעות הזאת במילים, אבל לא מצאתי מילים מתאימות. חיפשתי אפוא את שורש ההרגשה. הזיכרונות שלי החזירו אותי חמש שנים אחורה, ליום שבו פגשתי לראשונה את בעלי לעתיד בפתח ביתנו. הוא היה זר, והוא החזיק בידו פסלון ברונזה עתיק, לוחם עם חרב שבורה.

"שייח' עלי בבית?" שאל בחיוך.

"כן, הוא בסדנת העבודה שלו, בוא בבקשה אחריי!"

היה עלינו לחצות את כל הבית כדי להגיע לסדנת העבודה של אבי, אף שהיה אפשר להגיע אליה גם היישר מהחצר האחורית, בלי לעבור דרך המסדרון, חדר האורחים והמטבח. כשאבי ראה אותנו, הוא קם ובירך אותו.

"ברוך הבא. ידידי אֶסמת אמר לי שתבוא, וביקש ממני לקבל את פניך. שב בבקשה!"

מאוחר יותר נודע לי כי שמו של האיש סאלם, ושלביקורו לא היה כל קשר לתיקון הפסל.

אני עדיין זוכרת היטב את היום ההוא, כי בדיוק חזרתי מבית הספר עם גיליון הציונים השנתי, שבו נכתב שסיימתי את כיתה י' בהצטיינות. מצב הרוח שלי היה טוב כל־כך, שאף־על־פי שלא אהבתי אורחים, באופן יוצא מן הכלל רציתי לעזור לאימא שלי.

כשנכנסתי לסדנה אבי והבחור היו שקועים בשיחה על חפצים עתיקים ועל מחיריהם. הצעתי לאורח כוס מיץ, ופניתי לאחור כדי להביא משקה גם לאבי. אז שמתי לב שמבטיו של האורח עוקבים אחריי ובוחנים את גופי, אבל את המשמעות של אותם מבטים הבנתי רק שבוע אחר־כך, כשאִמי שאלה אותי: "את זוכרת את הבחור שביקר אותנו בשבוע שעבר?"

"לא. איזה בחור?"

"הבחור שהגשת לו משקה."

"אה, כן, מה אִתו?"

"הוא לא מזמן הלך. הוא היה כאן עם אִמו, הם רצו להכיר אותך, הוא אמר שהוא מחפש כלה."

"כלה?" שאלתי המומה, "אבל אני הרי לא מכירה אותו בכלל. ואני רק בת חמש־עשרה. בן כמה הוא בכלל?"

"עשרים וחמש."

"מה אמרת להם?"

שמעתי את קולו של אבי מאחוריי: "סאלם בא מבית טוב, והמוניטין של המשפחה שלו משובח. אסמת אמר לי שהם מנכבדי הכפר שלהם, ושאבא של סאלם עושה הרבה מעשים טובים. הוא אמנם לא שייח', אבל הוא הקים בכפר חדר תפילה לשייח'ים."

"אבל אני לא מכירה אותו."

"את תכירי אותו," השיב אבי והוסיף: "הנישואין הם גזירת גורל ואין בהם שום כפייה. את יודעת טוב מאוד שאני עצמי אשמח שתמשיכי לגור אִתנו. אבל בואי ניתן לבחור לבוא שוב, כדי שתוכלו לשבת קצת ביחד. אחר־כך תוכלי למסור לו את החלטתך, אבל זה לא יהיה נכון לסרב לשיחה אִתו. זה יהיה לא מנומס!"

קיבלתי את עצתו של אבי רק בעל כורחי, וציפיתי שאִמי תאמר משהו לפני שיילך, אבל היא לא אמרה דבר.

יומיים אחרי הביקור השני של המחזר מצא אותי אבי עם ספר ביד תחת סוכת הגפן על הגג. שם ביליתי את רוב הזמן, בקריאה ובתצפית על הנוף שמול ביתנו, ההרים הגבוהים שהקיפו את הכפר שלנו מכל צדדיו. אותם הרים שמגינים על הסודות שלנו, מפרידים אותנו מעולם שבדמיוני בניתי והרסתי שוב ושוב. אני דווקא התיידדתי עם ההוד של ההרים הקרובים, שהראו לי עד כמה אנחנו חסרי משמעות ובני־חלוף.

"את אוהבת לקרוא ממש כמוני."

הרמתי מבטי אל אבי, שעמד מאחוריי בידיים שלובות מאחוריו. הוא לבש את מכנסי השייח' השחורים שלו, שתמיד לבש בלכתו אל מקום התפילה של הדרוזים, שבו נפגשים השייח'ים בכל יום חמישי לתפילות.

"אבל אני אף פעם לא רואה אותך קורא," השבתי.

"כשהייתי צעיר קניתי הרבה ספרים משומשים בשוק הפשפשים, וקראתי אותם בלילות תחת מנורת הנפט."

"ואיפה הספרים האלה?" שאלתי.

"סבתא שלך ודודתך סלימה זרקו אותם. כשהלכתי לשחות, מצאתי כמה מהם רטובים ומרוּחים בנהר. מאז לא חידשתי את הספרייה שלי."

"זה עצוב כשהמשפחה שלך לא יודעת מה חשוב לך," אמרתי בטון מדוכדך.

הוא עצר בעצמו וברר בקפידה את מילותיו: "אני יודע שאת תלמידה טובה, אבל את גם חייבת לדעת שאני לא יכול לשלוח אותך לאוניברסיטה. מותר לך לסיים את התיכון, אבל אז - זהו זה. אדם דתי כמוני חייב למלא אחר הוראות השייח'ים, ובכפר שלנו אסור לבנות ללמוד באוניברסיטאות ולצאת לבדן לעיר." הוא עצר לרגע בדבריו, ואחר המשיך לדבר חרש: "אני לא אומר לך את זה כדי ללחוץ עלייך להתחתן. לא הייתה לי שום התנגדות אם היית מחליטה לחיות אִתנו כל חייך. בסופו של דבר זה הבית שלך, ואת יכולה לגור פה ולעזור לאִמך בהחזקת הבית, אבל מלימודים את יכולה לשכוח."

הנהנתי כדי שיבין ששמעתי אותו, ולא הוספתי אף מילה. הוא הסתובב והלך. מלכתחילה לא ציפה ממני לשום תשובה או דיון.

אני לא יכולה לומר שמה שאמר הבהיל אותי; בסופו של דבר זה לא היה חדש לי. יתר על כן, הייתי אסירת תודה על כך שהסכים שאשלים את לימודיי התיכוניים. הכרת התודה הזאת היא תוצאה של תקרית ישנה שמצאה את דרכה אל הזיכרון ארוך הטווח שלי ונשארה שם. תמיד אזכור את הערב שבו חזרתי הביתה ואחותי הגדולה נרמין התייפחה בחצר, שעה שאבי צרח מן המטבח: "די! אני כבר לא יכול להרשות לעצמי את זה!"

הוא התלונן על כך שאין לו מספיק עבודה בסדנה ואין לו בן שייקח על עצמו חלק מעומס העבודה והעלויות. "מה יעזור בית ספר? בסופו של דבר הן כולן יתחתנו ויישארו בבית."

קולו גבר ונחלש לסירוגין, כאילו ניסה לכסות על בושתו בזעם. קולה העדין של אִמי, שביקשה להרגיעו, הרגיע בסופו של דבר גם אותנו: "השכלה היא נשק לנערה; אף אחד לא יודע מה יילד יום, עלי."

"אבל מאיפה אקח את הכסף לשלם שכר לימוד של ארבע בנות?"

"תשאיר לי את הדאגה הזאת! תן להן פשוט להתרכז בשיעורי הבית שלהן," אמרה אִמי בתקיפות.

פתאום ראיתי את הים. בדרך כלל בעלי מסיע אותי העירה, ותמיד כשהוא רואה את הים, הוא מסב את תשומת לִבי לכך שתכף נגיע. הפעם הייתה הנסיעה שלי למטה לביירות כמו צניחה במצנח, מלווה בפעימות לב מהירות וחשש מהתרסקות, ומכך שהרגליים שלי לא יצליחו להתמודד עם הנחיתה. כמה יפה הייתה ביירות. היא נראתה לי יפה מתמיד, כאילו ראיתי אותה בפעם הראשונה, בשעה שהבטתי בבניינים הישנים שניכרו בהם עקבות המלחמה בצורת חורים של קליעים, שדרכם התעופפו ציפורים פנימה והחוצה, כאילו היו עסוקות בחיפוש אחר משהו ובו זמנית במנוסה מפני משהו אחר.

"מיד נגיע," אמר נהג המונית.

ניסיתי לדמיין את האוניברסיטה האמריקנית, אבל ריסנתי את הציפיות שלי כדי לא להתאכזב. המכונית נעצרה לפני שער במרכזה של חומת אבן לבנה.

"תרדי בבקשה מימין, יש מאחורינו מכוניות," אמר נהג המונית.

אספתי את החפצים שלי בחופזה, שילמתי ויצאתי מן המונית. עתה עמדתי לפני השער הפתוח, שהיה בצורת קשת שעל ראשה מוטות ברזל שחורים. הפחד, שהבאתי אִתי מן ההרים, גבר כשראיתי את שוטרי העיר ושלושה אנשי ביטחון שאבטחו את השער. ליד השער מימין היה לוח מסותת באבן ועליו הכתובת: "That they may have life and have it more abundantly" ("וַאֲנִי בָאתִי לְהָבִיא לָהֶם חַיִּים וּמְלֹא סִפְקָם" - יוחנן י: 10).

רציתי לעבור בשער, אבל מאבטח חסם את דרכי. "תעודת זהות בבקשה!"

"אני רוצה להגיע למשרד הקבלה," אמרתי בהיסוס.

עכשיו הוא ידע שאני לא סטודנטית, והצביע על הדלת שלימינו. בחלל הקטן שאל אותי העובד לסיבת הביקור שלי, לקח את תעודת הזהות שלי, נתן לי פתק ועליו מספר והראה לי את הדרך.

כשהגעתי לרחבה המרכזית של האוניברסיטה, הייתי המומה. השטח היה עצום, ומבני האבן וגרמי המדרגות הרחבים זהרו באור השמש הכתומה. הרגשתי כאילו אני במבצר עתיק. שוב השתלטה עליי התחושה שאני קטנה ובלתי חשובה, כן, כאילו הייתי סחורה מוברחת שאיננה שייכת לכאן. טלטלתי את ראשי כדי להיפטר מהמחשבות השליליות ולהתגבר על הדחף לברוח.

לפני משרד הקבלה וההרשמה היה תור ארוך. עברנו מדלפק לדלפק, ותקשרנו עם סגל העובדים דרך פתחים בלוחות הזכוכית. הם ביקשו ניירות מסוימים, מיינו אותם, החתימו אותם ושלחו אותנו לדלפקים אחרים. אחדים מאנשי הצוות היו חסרי סבלנות, אחרים היו ידידותיים ומלאי הבנה. אני נשלחתי דרך דלת כבדה שהפרידה בין הצד החיצוני של משרדי הקבלה למשרדים הפנימיים. שם היו המסדרונות צרים והמשרדים קטנים; התלמידים נאלצו להמתין במסדרון עד שיגיע תורם. ככל שהתקדמתי בתור כן נעשיתי יותר עצבנית. הרגשתי לכודה בין הרצון להתקבל לבין הרצון העמוק יותר לחוות דחייה, להרפות, לברוח מהבניין ולחזור לייאוש הישן שלי.

"הבא בתור בבקשה," נשמע קול מן המשרד, וכשדחק בי הסטודנט שעמד מאחוריי, הבנתי שהגיע תורי.

במשרד היו העובדים עסוקים במסמכי ההרשמה ובניירות. הנחתי את התיקייה שלי לפני העובדת. הגרון שלי התחיל להתכווץ כשהיא עלעלה בה.

"במחלקה הזאת אף אחד לא עושה את העבודה שלו כמו שצריך. חסרים לך מסמכים, מדמואזל. מי נתן לך להיכנס לכאן?"

"אני אספתי את כל הניירות הדרושים. בבקשה תגידי לי מה לעשות עכשיו," אמרתי בגמגום ובשקט.

לפני שסיימתי את המשפט, היא כבר קראה: "הבא בתור!"

באותו רגע שמעתי עובד מבוגר קורא אליי: "גברת צעירה, בואי הנה בבקשה!"

אני לא יודעת אם הוא הרגיש עד כמה מדוכדכת הייתי, אבל הוא נטל ממני את התיקייה ומלמל לעצמו חרש: "אוהבים להתיש כאן את התלמידים."

אחר־כך רשם משפט כלשהו על פיסת נייר, הידק אותה אל התיקייה, והורה לי לעלות במדרגות שבקצה המסדרון לקומה השנייה, ולחפש את המשרד של מחמוד נאסר.

שיננתי את השם כאילו חקקתי אותו בקמע.

זמן קצר אחר־כך עמדתי לפני המשרד של מחמוד נאסר בסופו של תור ארוך של צעירים וצעירות, והבטתי בהם מקרוב. עלתה בדעתי מילה שיכלה לתאר כמעט את כולם: רגועים. האופן שבו התלבשו ודיברו, האופן שבו עמדו שם או ישבו על הרצפה, אפילו התסרוקות והאוזניות שלהם, כל אלה העידו על ספונטניות ורוגע. רק אני הייתי מודאגת, הגוף שלי היה קשה כמו עוף שזה עתה הוציאו מהמקפיא. הקור שהפיץ המיזוג המרכזי צבע את ידיי בכחול ואישש את דמות העוף הקפוא בראשי. למה אני לא יכולה להיות רגועה כמוהם, חשבתי. למה אני מרגישה כאילו אני בשדה קרב?

בדיוק מולי ראיתי צעיר שכרך את זרועו סביב נערה, שנראתה מודאגת. הייתה אינטימיות רבה ביציבה שלהם ובהרמוניה של גופם. ידו ליטפה את כתפיה ואת שׂערה והוא אמר במבטא אמריקני:

"Don't worry! Everything will be alright. I'm sure you'll be admitted, cause you deserve it."

חשבתי על עצמי, על כך שאף אחד לא כורך אף פעם יד סביב כתפיי, שאף קול רחום לא אומר לי אף פעם שהטוב מגיע לי. והתחלתי לחפש את שורשי הפחדים שלי בהיסטוריה המשפחתית שלי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*