פאוורלס 4 - פאוורפול

פרולוג:
אדנה

לפני חמש שנים

הגבר הגדול ביותר שראיתי מימיי שועט אחריי.

האמת, מאוד יכול להיות שאני מגזימה. אימא תמיד אמרה לי שהזיכרון הפעלתני שלי הוא גם ברכה וגם קללה.

הייתי שונאת את זה שהכרזתי עליו בתור האיש הגדול ביותר שאי־פעם ראיתי, אם הוא לא באמת ראוי לתואר. אז אני מעיזה להגניב מבט מעבר לכתפי, מתחמקת מעגלות ומאבני המרצפת המשוננות, שמזדקרות מתחת למגפיים שכפות רגליי נבלעות בהם. אימא אמרה שאני אגדל לתוכם. אני עדיין מחכה שזה יקרה.

לא, זה גבר ענקי, בלי ספק. המסכה הלבנה שהוא עוטה משאירה את החלק התחתון של פניו חשוף, מגלה זוג לחיים אדומות ואת פיו שמתעוות בזעף בין נשיפותיו המאומצות.

קווצת שיער סבוכה מצליפה בלחיי כשאני מסובבת את הראש בחזרה לעבר הרחוב שנפרש לפניי. אחדים מהתלתלים נכנסים לפי, כשמשב רוח נדיר מחליט להתפרץ לאורך סמטת ביזה בדרכו למקום חשוב הרבה יותר.

אני מרימה יד ומסיטה את השערות הסוררות, ומייד נזכרת בסיבה שבגללה אני בורחת מחייל המשמר הקיסרי מלכתחילה.

דבש מחלחל מבין אצבעותיי, נוטף בעצלתיים מתוך מאפה הקינמון הדביק שמחצתי בכף ידי. ניסיון הגניבה הראשון שלי היה עשוי להצליח, אלמלא הייתי מועדת ונופלת על הדוכן שממנו ניסיתי לגנוב.

לרוע מזלי, המצב רק התדרדר משם.

מיהרתי להתנצל במרץ על הגניבה, ומייד הסתובבתי וברחתי מהמקום. ההתנצלות לכדה את תשומת ליבו של הרוכל, ואז של החייל, ועכשיו כל מי שנמצא בשוק עֵד לסצנה.

זה לא כאילו לחייל — או למלך שהוא משרת — אכפת מהבצק האפוי־מדי שגנבתי ברישול. לא, הוא רודף אחריי בשביל הדוגמה. בשביל מופע הראווה שיעשו ממני לרגלי העמוד מוכתם הדם במרכז סמטת ביזה. חיילים אוהבים את השוטים שלהם ואני אוהבת את מאפי הקינמון שלי. ומשום מה, הנערה שגוועת מרעב היא הפושעת פה.

גברים, נשים, וילדים משוטטים מזנקים מדרכי, אם כי מרביתם לא נראים מופתעים לראות אותי חולפת על פניהם בסערה. ביזה היא לא בדיוק מקרה נדיר בביזה. הרוכלים מקללים כשאני מפלסת את דרכי בין העגלות שלהם, אף על פי שאני צועקת התנצלויות אל כל מי שמוכן לקבל אותן.

זה כנראה הדבר הכי מפחיד שאי־פעם עשיתי.

כלומר, תפירת חצאית קפלים הייתה אתגר מרתיע, בהחלט. אבל האיום שבדקירת מחט ודאי מחוויר בהשוואה למה שהחייל הזה מתכנן לעשות לי.

אני מורידה מבט אל מאפה הקינמון.

מה נכנס בי?

אני צועקת התנצלות אל האישה שממהרת לסור מדרכי, שכנראה נבלעת בקללה שהיא יורקת לכיווני.

רעב. זה מה שנכנס בי.

אבל אני לא ממש אוהבת שמקללים אותי. למעשה, אם רוב האנשים שצועקים עליי עכשיו היו טורחים להכיר אותי, אני בטוחה שהייתי משאירה עליהם רושם מכובד לחלוטין, בנסיבות שונות.

אני מעיפה את שערי מעבר לאחת מכתפיי ומעיפה מבט בענק שרודף אחריי. פניו עוד אדומות כמקודם והוא ממשיך במרדפו העיקש.

טוב, הוא בהחלט לא הבזק, זה בטוח.

כשהראש שלי מסתובב בחזרה לעבר הרחוב, ניצוץ של כסף לוכד את מבטי.

הנערה עומדת בדרכי, צופה בסקרנות בסצנה שמתקרבת אליה בדהרה. שיער כסוף גולש מראשה, נשפך במורד הגב שלה. אם אצא מזה בלי פגע, אני נחושה למצוא בד באותו גוון זוהר.

אני מתפעלת מהשיער שלה עד שהיא לפתע ממש מולי. היא לא זזה מהמקום ואני לא מתכוונת להאט. אז בלי לחשוב פעמיים, אני מתנגשת בה.

כלומר, מבחינה טכנית, אני רצה ועוברת ישירות דרכה.

גופי עובר שינוי פאזה ונהיה לא־גשמי לשנייה כשאנחנו מתנגשות, ואני לא מרגישה כלום כשאני עוברת דרכה ומגיחה מצידה השני, ברחוב הפתוח. אני לא מעזה להביט שוב לאחור, עד שאני שומעת משהו כבד נוחת על אבני המרצפת מאחוריי. אני בקושי מספיקה לראות את פניו של החייל נוחתות על האבנים כשהנערה פורצת בריצה מאחוריי.

"אל תעצרי!" היא צועקת, לא טורחת לכבוש את החיוך שמאיים לעלות על שפתיה. אני מצליחה לפלוט רק צחקוק חסר נשימה בתגובה, ומתרכזת בדרבון רגליי העייפות לרוץ מהר יותר.

אנחנו רצות עד שהיא מושכת אותי לתוך סמטה צרה, מתחמקת מחסרי הבית שמצטופפים שם. "מכאן," היא פוקדת עליי וממשיכה למשוך לי בזרוע. רק אחרי שאנחנו חומקות בין כמה וכמה סמטאות אפלוליות, אנחנו סוף כל סוף מרשות לעצמנו להישען על קיר הלבנים המלוכלך, ולגמוע את האוויר המאובק באותה מידה.

היא מסתכלת עליי ואני מסתכלת עליה.

משהו דמוי הבנה משתרר בינינו. כאילו הבדידות שלנו מצאה לה מקבילה.

הנערה מרימה גבות לעבר המאפה שאני עדיין אוחזת בידי. "זאת הפעם הראשונה שגנבת משהו?"

"זה עד כדי כך ברור?" אני מחייכת בביישנות.

היא מושכת בכתפיה. "הייתי חושבת שפייזרית תהיה טובה יותר בהימלטות."

"את מבינה," אני אומרת באנחה, "זה בדיוק מה שאני חשבתי. ותראי איפה אני עכשיו." דממה נופלת עלינו לרגע לפני שאני פולטת, "אה, ואני לא לגמרי בטוחה מה עשית שם, אבל תודה על העזרה."

היא שולחת לי חיוך. "זה לא היה מסובך. בסך הכול מתחתי את הרגל. זאת אשמתו של החייל שהתנגש בה, למען האמת."

אנחנו צוחקות. זה נחמד, רגע האחווה הזה. חמימות מציפה את חזי כשאני מצחקקת בפעם הראשונה זה הרבה מאוד זמן. בפעם הראשונה מאז אימא.

אני מרימה את המאפה בינינו. "רוצה להתחלק?" היא צוחקת שוב כשאני מעבירה את המאפה מתחת לאף שלה.

"מה, כשהוא מכוסה בזיעה שלך?"

"אה, זה כלום," אני ממלמלת מבעד לנגיסה שלקחתי. "הזעתי הרבה יותר מזה כשניסיתי לתפור מחוך."

היא נראית מוטרדת מאוד מההערה שלי. "בשביל מה אי־פעם תצטרכי מחוך?"

"לרוע המזל," אני נאנחת בעצב, "אני לא אצטרך מחוך. אבל אנשים עשירים כן צריכים אותם."

היא ממצמצת אליי ומשהו מתבשל עמוק בעיניה הכחולות. "את מוכרת בגדים?"

אני מעבירה את מבטי במורד החולצה המלוכלכת שנתלית מכתפה ומגיעה אל המכנסיים שמכווצים מעל למגפיים שלה. "כן, ונראה לי שאת ממש צריכה בגדים." אני מעבירה יד לאורך השרוול שלה, ממששת את הבד הגס שמשפשף לה את העור. "לא, זה ממש לא מתאים."

"כרגע העדיפות העליונה שלי היא לגנוב אוכל," היא רוטנת.

התרגשות מבעבעת ועולה לי בגרון בצעקה מושתקת. "את גונבת? כאילו, גונבת טוב?"

"גונבת טוב?" היא חוזרת על המילים בפקפוק.

"כלומר, מה שאני עשיתי עכשיו היה גרוע." היא מייד מהנהנת בהסכמה. "אז, את יכולה לעשות מה שאני עשיתי אבל, כאילו, טוב?"

"כל דבר יהיה טוב יותר מזה," היא אומרת בחיוך משועשע. "אבל כן, אני גונבת טוב."

"מושלם," אני אומרת בעליצות ומושיטה לה את היד שלא עסוקה כרגע בסחורה הגנובה שלי. "אני אדנה."

היא אוחזת לי ביד, לוחצת אותה, כנראה רק כדי לרצות אותי. "אני פיידין."

"טוב, פיידין —" אני קורעת את המאפה לשניים ומציעה לה חצי מעוך — "אני חושבת שנוכל להיות צוות מצוין."

היא דוחפת את המאפה אל פיה. "אז מה, את תתפרי ואני אגנוב? ונתחלק בכסף ובאוכל?"

"בדיוק." אני מהססת לרגע. "זאת אומרת, אם אין לך מקום טוב יותר ללכת אליו מהשיכונים..."

"כבר לא," היא אומרת, קצת מהר מדי. "אז, שותפות?"

"שותפות." אני מחייכת ומעבירה עליה מבט. "והמשימה הראשונה שלי תהיה להלביש אותך במשהו הרבה פחות מזעזע."

היא ספק נושפת ספק צוחקת. "כן, כי זה חשוב."

אני נוגסת שוב במאפה ומהמהמת כשהדבש המתוק נמס לי על הלשון. "והמשימה הראשונה שלך," אני ממלמלת בין נגיסה אחת לשנייה, "היא להשיג לי עוד כאלה."