סיפורים שקראו באמת

תקווה

אני זוכרת איך ברגע שסיימתי להכין לי כוס תה, ירדו לי המים. כושלאמאשל מרפי.

הגעתי למחלקת יולדות עם צירים, אבל האחות עמדה שם בלי לזוז ורק הסתכלה על התיק הרפואי שלי, ואז עליי, ושוב על התיק.

"תשמעי, חמודה," אמרתי לה, "אני עוד שנייה יולדת. בואי אני אחסוך לך – אני רווקה, לא היו לי לידות או הריונות קודמים, אני בת שישים ושלוש, כן, זה לא הגיוני כי נגמר לי המחזור לפני שתים־עשרה שנים, גם אני לא מבינה איך ההיריון הזה קרה מזיון אחד מסכן. עכשיו אפשר להתקדם?"

בחדר הלידה אמרו לי לדחוף, אבל לא היה צורך, הרגשתי שהתינוקת עוזרת לי ממש. היא בעצם דחפה את עצמה החוצה לבד ואני חייבת להגיד שזאת הייתה הקלה, כי בגיל שישים ושלוש האגן שלי כבר לא תפקד כמו פעם.

ברגע שהיא יצאה ראיתי על הפנים של המיילדת שמשהו לא נראה לה. מה כבר יכול לצאת מהביציות הזקנות שלי, חשבתי לעצמי, רוב הסיכויים שיצאה לי ילדה עם פיגור.

אבל היא לא יצאה עם פיגור, היא פשוט יצאה בהלימה לגיל שלי, או כמו שהרופא הסביר לי, "הטבע יודע לפצות על טעויות. לא הגיוני שאישה בגילך תגדל תינוקת, אז לפי כל המדדים שלנו היא נולדה בת שלושים וחמש, רק בגוף של תינוקת."

קראתי לה תקווה, על שם הסבתא שלי, עליה השלום. "אני אוהבת את השם הזה," אמרה לי תקווה. היה לה קול מוזר וצפצפני, אבל אפשר להבין, בכל זאת היא הייתה ניו־בורן.

בדרך הביתה הדלקתי לי פייסל. "תעבירי קצת, אל תעשני כמו קמצנית," היא אמרה לי.

"את תינוקת," אמרתי לה, "זה לא אחראי מצידי."

"אני בת שלושים וחמש, גם לי לא היה פשוט כל ההיריון הזה. יאללה, תביאי שאכטה," היא אמרה לי, מושיטה את הידיים הקטנות שלה לכיוון הג'וינט.

מאז הלידה עברו כמעט חמש שנים, ואני חייבת לציין שתקווה היא הדבר הכי טוב שקרה לי. כשאני שמה אותה בגן אני מתגעגעת אליה רצח.

בזמן האחרון שמתי לב שהיא חוזרת עצבנית מהגן, לא רוצה לשחק או להזמין חברים הביתה.

ניצן, הגננת שלה, גם הזמינה אותי לשיחה לפני שבועיים. "תראי, יש המון בעיות עם תקווה לאחרונה. היא נשכה את עדי ומשכה לסיוון בצמה."

"מה את רוצה מהילדה?" שאלתי אותה, "היא עוד רגע מחליפה קידומת לארבעים, את יודעת איך אני הייתי לפני גיל ארבעים? איזה משבר חוויתי?"

"אני מבינה, אבל..." היא התחילה להגיד.

"אל תגידי לי שאת מבינה. את בקושי בת שלושים וארבע."

"תקווה פורקת כל עול וזה לא יכול לצאת על ילדים אחרים," היא אמרה.

"ומה איתה? גם היא ילדה! גם ככה קשה לה, היא רואה בערב סרטי דוקו והחברים שלה בגן חושבים שסמי הכבאי ממש מגניב. איפה ההכלה של הילדה שלי?!" שאלתי אותה.

סתומה בלחץ הניצן הזאת, לא מבינה כלום בגננוּת.

כשחזרתי הביתה תקווה בהתה בטלוויזיה ופיצחה גרעינים.

"עוד חודש את בת ארבעים. איך נחגוג לך? רוצה לעשות מסיבה עם הילדים בגן?" שאלתי אותה.

"החלקת על השכל? מה אני אעשה עם הילדים מהגן?" היא ענתה לי.

"אז מה נעשה? ארבעים זה לא סתם יום הולדת..." אמרתי לה.

"בואי נצא לקרוז," היא אמרה, "את תוכלי ליהנות עם אנשים בגילך ואני אמצא מישהו לשתות איתו שלא יירדם לי אחרי עשר דקות," וסוף־סוף היא חייכה קצת. אז סגרתי לנו קרוז, מה קרה? שתיהנה.

איך אני אוהבת את הילדה הזאת. נכון שלפעמים היא שותה ומעשנת כמו חמור ולא אכפת לה (כי יש לה עור ומטבוליזם של ילדה בת חמש), אבל בסך הכול היא מותק של ילדה, ולא קל לה. גיל ארבעים זה גיל שמערער אותך, ובגלל זה אני לא עושה עניין אם הגננת מספרת לי שהיא נשכה איזה ילד או דפקה למישהו קובייה בראש.

היא בסך הכול ילדה, זה יעבור.

מניאק

יש לי ילד מניאק.

לא סתם כזה של גיל ההתבגרות, שזורק את התחתונים שלו בחדר ולא מוריד כלים מהשולחן. מניאק אמיתי. רק בן תשע וכבר צבר פז"ם במניאקיות.

לפני חודש המניאק בן מניאקית (גם לאמא שלו לא חסר) חזר מבית הספר עם איזו אישה גבוהה בחליפה עם שיער קצוץ צבוע לאדום. ככה אני בדיוק מנגב חומוס עם חמוצים ומטבוחה על השולחן במטבח, והמניאק נכנס איתה ואומר לי, "אבא, זאתי העורכת דין שלי, גברת אכשטיין."

"אפשטיין," היא תיקנה אותו והניחה את תיק המסמכים שלה על השולחן ליד המטבוחה.

רציתי להגיד משהו, אבל בדיוק לקחתי ביס גדול מדי מהפיתה כי הייתי רעב מת, אז האפשטיין הזאת המשיכה.

"אדון לוי, מרשי טוען שאתה מלין את שכרו."

בלעתי את הביס מהר מדי וכמעט נחנקתי, אבל הצלחתי לענות לה, "תקשיבי אפשטיין, לא אדוני ולא מרשה כלום, והטון שלך לא מוצא חן בעיניי."

"אדון לוי, מרשי טוען שבחמישה בחודש דצמבר הוא ביצע עבודה בשבילך, להלן – ניקוי המאזדה, ועד לרגע זה שכרו לא שולם. מרשי טוען שהוא הזהירך מספר פעמים, ולכן עכשיו אנחנו פונים אליך רשמית." היא פתחה את התיק מסמכים שלה, הוציאה משם מכתב והושיטה לי.

היד שלי הייתה מלוכלכת מחומוס אז ניגבתי אותה במכנסיים ולקחתי את המכתב. הייתה בו דרישה לתשלום החוב, פלוס ריבית, פלוס הוצאות עורכת דין, פלוס עוגמת נפש.

הסתכלתי על המניאק הקטן, הוא עמד מאחורי האפשטיין וחייך.

"טוב אפשטיין, תודה על המיצג היפה, עכשיו לא אחד באפריל, ועידו, תעוף לחדר!" אמרתי לשניהם תוך כדי שאני מקמט את הנייר, מעיף אותו על הרצפה וחוזר לאכול.

עידו התחיל לעלות במדרגות לחדר בחוסר חשק, והאפשטיינית אמרה לי שהיא תעמוד בקשר.

"בטח שתעמדי," צעקתי לה כשהיא התרחקה לכיוון הדלת, "כי לשבת את לא תזכי פה בבית!"

אחרי שבוע קיבלתי טלפון ממשרד עורכי הדין אפשטיין־שפלר־גביש. תמיד אלה כמה שמות של עורכי דין, כאילו כל המניאקים מצטופפים ביחד.

דיברה איתי איזו מזכירה, נראה לי עידית, ואמרה לי שהיא מעבירה אותי לאפשטיין, כאילו היא איזו נכה שלא מסוגלת לחייג.

לפני שהאפשטיין הספיקה להגיד משהו, אמרתי לה שהיא מטורפת, שמדובר בילד בן תשע, והיא אמרה לי שניפגש בבית משפט. כשהתחלתי לתאר לה איך היא יכולה לדחוף את התביעה ואת בית המשפט ועוד כמה דברים לתחת, היא ניתקה.

ביום של הדיון בחרתי חולצה מכופתרת. הילד ירד במדרגות במכנסיים קצרים ובחולצת בית ספר.

"עוף למעלה להחליף בגדים!" צעקתי עליו, "זה בית משפט, לא קייטנה."

הוא חזר בג'ינס ובחולצה חלקה.

"יאללה, בוא נזוז," טפחתי לו על הכתף ויצאנו לאוטו. בנסיעה כמעט שלא דיברנו. בדרך כלל הוא לא סותם, אבל פתאום בלע את הלשון לפני המשפט.

בדיון ישבנו אני בצד אחד והמניאק עם האפשטיין בצד השני. השופטת נראתה נלהבת, כאילו היא לפני בדיקת קולונוסקופיה בלי הרדמה מקומית.

האפשטיין קמה וטענה שמלינים את שכרו של עידו, שהוא היה אמור לקנות רובקס למשתמש רובלוקס שלו, שהוא מצולק נפשית. המניוק השפיל את הראש ועשה פרצוף עצוב, כמו שהוא עשה לי בשנה שעברה כשרצה שאקנה לו אופניים חדשים, והיא המשיכה ואמרה שנגרמו לו גם נזק חברתי ועוגמת נפש ועוד קשקושים של עורכי דין.

היא התיישבה בדרמטיות, והשופטת הסתכלה עליי. קמתי ואמרתי לה שאני עובד קשה ועוד עצמאי, לא איזה שכיר שמקבל משכורת קבועה, שאני גם אבא וגם בעל לשני מניאקים, שזה לא פשוט, גם מתחזק מינוס בבנק כבר איזה ארבע־עשרה שנה, שאפילו אין לי כסף להביא עורך דין שייצג אותי ושאין באפשרותי לשלם את החוב.

הוא לחש משהו באוזן של אפשטיין, והיא התרוממה ומתחה את החצאית הצרה שלה למטה כמו איזו מתחסדת ואמרה, "מרשי מבקש את המאזדה."

"את המה?!" קפצתי.

השופטת דפקה בפטיש על הדוכן ואמרה, "שקט בבית המשפט," ואני לא האמנתי שבזמננו עוד משתמשים בפטישים, עם כל ה־AI והחרא הזה... אי אפשר זמזם? פעמון אזהרה? צ'קלקה? כל דבר שיעביר אותנו הלאה מהתקופה שעוד תלו נשים כי חשדו שהן מכשפות.

לא שאני טוען שהן לא... ואל תתחסדו לי. שיקום הגבר שלא ירעדו לו הביצים אם הוא יגיע יום אחד הביתה ואשתו תסתכל עליו במבט מוזר ותגיד שהיא הטילה עליו קללה. אולי הוא יישאר אדיש כלפי חוץ או אפילו ינסה להיראות כאילו הוא מזלזל, אבל בפנים, זהו, הוא מת. ואני מדבר מניסיון, כי ככה היה לי עם אשתי הקודמת והנה נפלתי עם ילד מניאק.

המניאק העביר לאפשטיין פתק, היא קראה אותו ואמרה לשופטת, "כבוד השופטת, בבעלות הנתבע מאזדה שנת 2019 עם מאה אלף קילומטר. אנחנו מוכנים להתפשר עליה בתנאי שהנתבע ימשיך לשלם את הביטוח בשנתיים הבאות."

הסתכלתי בהלם אבל גם בהערכה על המניוק, איך הוא מתמצא בקילומטרז' של המאזדה, והוא קלט אותי ושלח לי קריצה.

השופטת נראתה מבסוטה לגמרי מהעניין, ואני עוד ניסיתי למלמל משהו על זה שאני צריך את האוטו, שאני עצמאי, אבל היא כבר דפקה בפטיש.

בדרך החוצה העברתי לאפשטיין את המפתחות של האוטו. היא הסתכלה עליי במבט של עורכת דין שמניאקים שוכרים, כזה מתנשא וחצי מרחם (שזה עוד יותר מתנשא).

היא הסיעה את המניאק הביתה עם המאזדה ואני לקחתי מונית.

בדרך התקשרתי לאפשטיין שתמסור למרשהּ שבשבוע הקרוב ישכח ממסכים.