יריבים

1

סופיה

"חכו!"

דיילת הקרקע מתחה את סרט הניילון מעמוד אחד לשני, נעלה אותו במקום וחסמה את הגישה לשער. היא הרימה מבט והזדעפה כשהבחינה בי שועטת לעברה, גוררת מאחוריי את מזוודת הטרולי המתגלגלת. רצתי כל הדרך מטרמינל אחת עד טרמינל שלוש והתנשפתי כמו מישהי שמעשנת שתי קופסאות ביום.

"סליחה על האיחור. אני יכולה בבקשה לעלות למטוס?"

"הקריאה האחרונה לעלות למטוס הייתה לפני עשר דקות."

"הטיסה הראשונה שלי התעכבה ונאלצתי לרוץ עד לפה מהטרמינל של טיסות החוץ. בבקשה, אני חייבת להיות בניו־יורק בבוקר, וזאת הטיסה האחרונה."

היא לא נראתה מבינה במיוחד, והייתי נואשת.

"תקשיבי," אמרתי. "החבר שלי זרק אותי לפני חודש. הרגע חזרתי מלונדון, ואני אמורה להתחיל לעבוד במקום חדש מחר בבוקר — עבור אבא שלי, שאני לא מסתדרת איתו בכלל. לדעתו, אני לא מתאימה לתפקיד, והוא כנראה צודק, אבל ממש הייתי חייבת לעוף מלונדון." הנדתי בראש. "בבקשה, תני לי לעלות על הטיסה. אני לא יכולה להגיע באיחור ביום הראשון שלי."

הבעת פניה התרככה. "עבדתי קשה ונהייתי מנהלת בתוך שנתיים בחברת התעופה הזאת, אבל בכל פעם שאני נפגשת עם אבא שלי, הוא בכל זאת שואל אם כבר הכרתי מישהו, ולא איך הקריירה שלי מתקדמת. תני לי רגע לוודא שהם עדיין לא סגרו את דלת המטוס."

שחררתי אנחת הקלה כשהיא ניגשה אל השולחן והתקשרה למישהו. היא חזרה ושחררה את הסרט שחסם את דרכי. "תני לי את כרטיס הטיסה שלך."

"אין כמוך! תודה רבה."

היא סרקה את הכרטיס הדיגיטלי על מסך הטלפון שלי והחזירה לי אותו בקריצה. "לכי תוכיחי לאבא שלך עד כמה הוא טועה."

מיהרתי לאורך השרוול ונכנסתי למטוס. המושב שלי היה 3־בי, אבל התא מעל המושבים כבר היה מלא. דיילת האוויר ניגשה אליי במבט מאוד לא מרוצה.

"את יודעת אם יש מקום באחד התאים האחרים?" שאלתי.

"הכול מלא כרגע. אצטרך לבקש שיכניסו את המזוודה שלך לבטן המטוס."

הסתכלתי מסביב. הנוסעים היושבים הסתכלו עליי כאילו אני הסיבה היחידה שעדיין לא המראנו. אה. אולי זה נכון. נאנחתי ומרחתי על הפרצוף שלי חיוך. "זה יהיה מעולה. תודה."

הדיילת לקחה את המזוודה שלי, והסתכלתי על המושב הריק ליד המעבר. יכולתי להישבע שהזמנתי מקום ליד החלון. בדקתי שוב את הכרטיס שלי ואת מספרי המושבים מעליי, ואחר כך התכופפתי כדי לדבר עם מי שישב לידי.

"אממ... סליחה. נראה לי שאתה יושב במושב שלי."

הפנים שלו היו קבורות בעיתון הוול סטריט ג'ורנל, שהוא הוריד בתגובה. שפתיו התכווצו כאילו הייתה לו זכות להתעצבן, כשהוא זה שהתיישב בכיסא שלי. לקח לעיניים שלי כמה שניות לנדוד מעלה וממש לקלוט את שאר חלקי הפנים שלו. אבל כשהצלחתי לעשות את זה, הלסת שלי נשמטה, ושפתיו של גנב הכיסא התעקלו בחיוך זחוח.

מצמצתי כמה פעמים בתקווה שאולי זה היה הדמיון שלי.

לא.

הוא עוד היה שם.

אוי לא.

נענעתי בראש. "לא נכון."

"טוב לראות אותך, פיפי."

לא. פשוט לא. השבועות האחרונים היו מספיק גרועים. זה לא באמת קורה.

וסטון לוקווד.

מכל המטוסים, מכל האנשים הדפוקים שהיו בעולם, איך לכל הרוחות יצא שאני יושבת לידו? זאת חייבת להיות בדיחה אכזרית.

הסתכלתי מסביב בחיפוש אחר מושב ריק. אבל, כמובן, כל הכיסאות היו תפוסים. הדיילת שלא שמחה לקחת את המזוודה שלי הופיעה לצידי, ועכשיו היא נראתה עוד יותר עצבנית.

"יש בעיה? אנחנו מחכים שתתיישבי כדי שנוכל להתרחק מהשער."

"כן. אני לא יכולה לשבת פה. יש מקום פנוי אחר?"

היא שתלה את כפות הידיים על המותניים. "זה המקום הפנוי היחיד במטוס. את באמת צריכה להתיישב, מיס."

"אבל..."

"אם לא תשבי, אצטרך להתקשר לאנשי הביטחון."

הסתכלתי על וסטון, והמניאק החצוף חייך אליי.

"קום." נעצתי בו מבט. "אני רוצה לפחות להתיישב במקום שאמור להיות שלי."

הוא הסתכל על הדיילת ושלח לה חיוך מסנוור. "היא דלוקה עליי מאז חטיבת הביניים. זאת הדרך שלה להראות את זה." הוא קרץ אליה, קם והושיט יד. "בבקשה, את מוזמנת להתיישב במקום שלי."

צמצמתי את העיניים שלי כל כך, עד שהן בקושי היו פקוחות. "זוז לי מהדרך כבר." ניסיתי להידחק בלי לגעת בו והתיישבתי במושב שלי ליד החלון. נשפתי בכעס כשדחפתי את התיק שלי מתחת לכיסא שלפניי והידקתי את החגורה.

הדיילת התחילה להעביר את הוראות הבטיחות במערכת הכריזה, והמטוס החל להתרחק מהשער.

השכן המניאק שלי רכן לעברי. "את נראית טוב, פיף. כמה זמן עבר כבר?"

נאנחתי. "לא מספיק, מתברר, אם אתה יושב לידי עכשיו."

הוא חייך. "עדיין מעמידה פנים שאת לא מעוניינת, הא?"

גלגלתי את העיניים. "אני רואה שאתה עדיין חי בסרט."

לרוע המזל, אחרי שסיימתי לגלגל את העיניים והסתכלתי עליו, זכיתי למבט מקרוב על הגבר שתיעבתי כל חיי. המניאק רק נראה טוב יותר עם השנים, כמובן. וסטון לוקווד היה נער שווה. לא יכולתי להכחיש את זה. אבל הגבר שישב לידי היה פשוט משגע. לסת מרובעת וגברית, אף רומאי וחד כמו להב ועיניים מזמינות, גדולות ובגוון כחול של קרחון באלסקה. העור שלו היה שזוף ומחוספס, ובפינות עיניו היו קמטים קטנים שהיו ממש סקסיים בעיניי, אלוהים יודע למה. שפתיו המלאות היו מוקפות במה שנראה כמו זיפים בני יום, והשיער הכהה שלו כנראה היה צריך תספורת. אבל במקום שהוא יראה מרושל, הסגנון של וסטון לוקווד היה מין הצהרת "לכו להזדיין" לעולם התאגידי של תספורות גזוזות ומוקפדות. בעיקרון, הוא לא היה הטיפוס הרגיל שלי. אבל כשהסתכלתי על המניאק, תהיתי מה בטיפוס הרגיל שלי בכלל משך אותי מלכתחילה.

חבל שהוא היה מניאק. ובן למשפחת לוקווד. אם כי למעשה, היה מיותר להזכיר את שתי ההצהרות אלה ביחד, מאחר שעצם העובדה שהוא היה בן למשפחת לוקווד אוטומטית העידה על כך שהוא היה מניאק.

הכרחתי את עצמי להסתכל על המושב מולי, אבל בכל זאת הרגשתי את המבט של וסטון על הפנים שלי. לבסוף, כבר לא יכולתי להמשיך להתעלם ממנו, לכן נשפתי בתסכול והסתובבתי בחזרה אליו.

"אתה מתכוון לנעוץ בי מבטים כל הטיסה?"

השפה שלו התעקלה קלות. "אולי. הנוף לא רע."

נענעתי בראשי. "תעשה חיים. יש לי עבודה." שלחתי יד מתחת למושב שלפניי והוצאתי את התיק שלי. תכננתי לקרוא על מלון הרוזנת במהלך הטיסה. אבל מהר מאוד התחוור לי שהמחשב הנייד שלי לא היה בתיק היד. הכנסתי אותו לתא הקדמי של מזוודת הטרולי שלי, כי הנחתי שהיא תהיה בתא מעל המושב. נהדר. עכשיו המחשב שלי יהיה בבטן המטוס. מה הסיכוי שאקבל אותו בחתיכה אחת — אם הוא עוד בכלל יהיה בתיק שלי כשאקח אותו? ומה לעזאזל הייתי אמורה לעשות כדי להעסיק את עצמי בטיסה הזאת? וחוץ מזה, הפגישה עם עורכי הדין של הרוזנת תהיה מחר בבוקר, ובכלל לא הייתי מוכנה. עכשיו אצטרך להישאר ערה רוב הלילה כדי ללמוד את החומר כשסוף־סוף אגיע למלון.

מעולה.

פשוט מעולה.

במקום לאבד את קור הרוח כמו שאני בדרך כלל עושה, החלטתי שעדיף שאישן כמה שעות חיוניות, כיוון שלא יהיה לי זמן לישון הלילה. לכן עצמתי עיניים וניסיתי לנוח בזמן שהמטוס המריא. אבל מחשבות על הגבר שישב לידי לא נתנו לי להירגע.

אלוהים, כל כך תיעבתי אותו.

כל המשפחה שלי תיעבה את כל המשפחה שלו.

מאז שאני זוכרת את עצמי, היינו כמו משפחות האטפילד ומקוי¹. הריב בין המשפחות שלנו התחיל בתקופת הסבים שלנו. אבל רוב הילדות שלי גם הסתובבנו באותם מעגלים חברתיים. וסטון ואני למדנו באותם בתי ספר פרטיים, ראינו זה את זה לעיתים קרובות באירועי גיוס כספים ואפילו היו לנו חברים משותפים. הבתים של המשפחות שלנו באפר איסט סייד בניו־יורק היו במרחק של כמה רחובות. אבל בדיוק כמו האבות והסבים שלנו, התרחקנו זה מזה ככל האפשר.

טוב, חוץ מהפעם ההיא.

חוץ מהטעות העצומה שעשינו באותו לילה.

רוב הזמן העמדתי פנים שהיא בכלל לא קרתה.

רוב הזמן...

חוץ מאותן פעמים נדירות...

פעם ב...

כשחשבתי עליו.

זה לא קרה לעיתים קרובות.

אבל כשזה קרה...

תשכחו מזה. שאפתי נשימה עמוקה ומטהרת וסילקתי את הזיכרונות ההם מהראש שלי.

זה הדבר האחרון שאני צריכה לחשוב עליו כרגע.

אבל למה לעזאזל הוא ישב לידי, בכל אופן?

על פי מה ששמעתי, וסטון גר בלאס וגאס. הוא ניהל את בתי המלון של המשפחה שלו באזור הדרום־מערבי — לא שעקבתי אחריו או משהו.

אז מה היו הסיכויים שאיתקל בו בדרכי לניו־יורק? לא ביקרתי בחוף המזרחי כבר שש שנים. אבל משום מה בכל זאת מצאנו את עצמנו יושבים יחד באותה טיסה, באותו זמן.

אה!

שיט.

העיניים שלי נפקחו מייד.

לא יכול להיות שהוא...

בבקשה, אלוהים. בבקשה, תגיד שזה לא מה שקורה פה.

הסתובבתי אליו. "רק רגע. למה אתה נוסע לניו־יורק?"

הוא חייך. "נחשי."

נאחזתי בשבריר של תקווה, כמסרבת להאמין שזה נכון.

"כדי... לבקר את המשפחה?"

הוא הניד בראשו כשהוא ממשיך לחייך את החיוך השחצני שלו.

"כדי לבקר באתרי התיירות?"

"לא."

עצמתי עיניים, והכתפיים שלי צנחו. "המשפחה שלך שלחה אותך לנהל את הרוזנת, נכון?"

הוא חיכה שאפקח את העיניים כדי להנחית עליי את המכה. "מתברר שנראה זה את זה הרבה אחרי הטיסה הקצרה הזאת."

הערה

1 לסכסוך משפחתי אגדי וממושך שהתרחש בסוף המאה ה־19 והפך לסמל של יריבות משפחתית

2

סופיה

"את הולכת בכיוון הלא נכון, פיפי."

יצאתי מהמעלית בקומה הרביעית ונתקלתי במר נפלא בכבודו ובעצמו. "לך מפה, לוקווד."

הוא נכנס אל המעלית, שבדיוק יצאתי ממנה, אבל שלח יד לכפתור ועצר את הדלת מלהיסגר. הוא משך ובכתפיים וענה, "מה שתרצי. אבל אין אף אחד בחדר ישיבות ארבע מאות ועשרים."

הסתובבתי אליו. "למה לא?"

"הם העבירו את הפגישה למשרד של עורך הדין של בית המלון בעיר התחתית, בבניין פלאטאיירון."

נשפתי בתסכול. "אתה רציני? אף אחד לא הודיע לי. למה הם העבירו אותה?"

"לא יודע. אני מניח שנגלה כשנגיע לשם." הוא שחרר את הכפתור וצעד לאחור. "אני הולך. את באה איתי או מה? הם לא דחו את שעת הפגישה, והפקקים יהיו נוראים."

העפתי מבט מעבר לכתף שלי לעבר חדר הישיבות. לא היה באזור אף אחד אחר. נכנסתי למעלית באנחה. וסטון עמד מאחוריי ליד הקיר האחורי של המעלית, אבל ברגע שהדלת נסגרה, הוא פסע צעד קדימה.

"מה אתה עושה?"

"כלום."

"תתרחק צעד אחורה. אל תעמוד כל כך קרוב אליי."

הוא גיחך, אבל לא זז אפילו סנטימטר. שנאתי את העובדה ששמתי לב עד כמה נעים היה הריח שלו — שילוב בין עץ אלון שנכרת לא מזמן ומשהו נקי, ואולי גם נימה של עור. חיכיתי בקוצר רוח שהדלתות הדפוקות ייפתחו. ברגע שזה קרה, זינקתי החוצה. מיהרתי אל הלובי ורצתי אל דלת הכניסה בלי להביט לאחור.

ארבעים דקות אחר כך, אחרי ניסיון לנסוע במונית שלא זזה יותר מחצי רחוב בעשר דקות ושתי רכבות תחתיות חמות להחריד, שהשנייה מביניהן הדיפה צחנה מלבבת של שתן שנאפה בחום הטחוב לא מזמן, מיהרתי אל הלובי של בניין פלאטאיירון.

"אתה יכול בבקשה להגיד לי באיזו קומה נערכת הפגישה של ברטון ופילדס?" שאלתי את פקיד הקבלה.

"בקומה חמש." הוא הצביע על תור ארוך. "אבל אחת המעליות התקלקלה היום."

כבר איחרתי, ולא היה לי זמן לחכות. נאנחתי ופניתי אל איש האבטחה, "איפה המדרגות?"

אחרי שטיפסתי במעלה חמישה גרמי מדרגות ארוכים במיוחד בנעלי עקב בגובה עשרה סנטימטרים כשאני סוחבת שקית מלאה בתיקיות ואת תיק היד שלי, התקרבתי אל דלתות הזכוכית של משרד עורכי הדין של מלון הרוזנת. פקידת הקבלה עזרה למישהו אחר, ושני אנשים חיכו לפניי בתור, לכן בדקתי מה השעה בטלפון שלי. באמת קיוויתי שהם לא התחילו את הפגישה בזמן אחרי שהם העבירו אותה בלי כל התראה מוקדמת. אבל איך הם היו יכולים להתחיל אותה? גם לווסטון בטח לקח המון זמן להגיע לפה. כשסוף־סוף הגיע תורי, ניגשתי אל פקידת הקבלה.

"היי. קוראים לי סופיה סטרלינג. יש לי פגישה עם אליזבת ברטון."

פקידת הקבלה נענעה בראש. "למיס ברטון יש פגישה בצפון העיר הבוקר. באיזו שעה הפגישה שלכן?"

"הפגישה שלנו הייתה אמורה להיערך במקור בצפון העיר במלון הרוזנת, למען האמת, אבל העבירו אותה לפה."

הגבות שלה התכווצו. "ראיתי אותה יוצאת כשנכנסתי הבוקר. אבל תני לי לבדוק שוב. אולי היא חזרה כשהלכתי להביא קפה." היא לחצה על כמה מקשים במקלדת שלה והאזינה לאוזנייה שלה לרגע לפני שהיא הסירה אותה. "היא לא עונה. תני לי רגע, אני ארוץ לבדוק במשרד שלה ובחדר הישיבות."

אחרי כמה דקות, אישה בחליפה יצאה מהאזור האחורי עם פקידת הקבלה. "היי. אני סרינה, היועצת המשפטית של מיס ברטון. הפגישה שלכם נערכת היום בצפון העיר, במלון הרוזנת. בחדר ארבע מאות ועשרים."

"לא. בדיוק הגעתי משם. זה היה המיקום המקורי, אבל העבירו אותה לפה."

היא נענעה את הראש. "אני מצטערת. מי שאמר לך את זה הטעה אותך. בדיוק התקשרתי לטלפון הנייד של אליזבת ואישרתי את זה. הפגישה של תשע בבוקר התחילה לפני כמעט שעה."

הרגשתי חום עולה מכפות הרגליים עד לקרקפת שלי. אני פאקינג ארצח את וסטון.

"סליחה שאיחרתי," הכרזתי כשנכנסתי.

האישה שישבה בראש שולחן הישיבות — הנחתי שזו אליזבת ברטון, עורכת הדין הראשית של מלון הרוזנת — הסתכלה על השעון שלה. פניה היו נוקשות. "אולי מישהו שהגיע בזמן יואיל בטובו לעדכן אותך בכל מה שפספסת." היא קמה. "למה שלא נצא להפסקה של עשר דקות, ואני אענה על השאלות שלכם כשנמשיך."

וסטון חייך. "אשמח לעדכן את מיס סטרלינג."

עורכת הדין הודתה לו. היא ושני גברים אחרים שאף פעם לא ראיתי יצאו מהחדר והשאירו אותי לבד עם וסטון. הייתי צריכה לרסן את עצמי בכל הכוח כדי לא להתפוצץ עליו — לפחות עד שהיא יצאה מהחדר. הוא קם מהשולחן, כאילו גם הוא התכוון לצאת להפסקה ולעזוב את החדר בלי פגע.

אין שום סיכוי.

נעמדתי מול הדלת כדי שהוא לא יוכל לצאת.

"חתיכת מניאק!"

הוא כפתר את הז'קט שלו בחיוך זחוח. "לא לימדו אותך שום דבר בוורטון? הכול הוגן באהבה ובמלחמה, פיפי."

"תפסיק לקרוא לי ככה!"

הוא הסיר מוך דמיוני מזרוע החליפה היקרה מדי שלו. "את רוצה שאספר לך מה פספסת?"

"מובן שכן, מניאק. כי זאת אשמתך שלא הייתי פה."

"אין בעיה." הוא שילב זרועות והסתכל על הציפורניים שלו. "בארוחת ערב."

"אני לא יוצאת איתך לארוחת ערב."

"לא?"

"לא!"

הוא משך בכתפיים. "מה שתרצי. ניסיתי להיות ג'נטלמן. אבל אם את מעדיפה שנלך ישר לסוויטה שלי, גם זה מתאים לי."

צחקתי בתדהמה. "השתגעת לגמרי."

הוא רכן לעברי. חסמתי לו את הדרך, כך שלא היה לי לאן לברוח. ולא התכוונתי לתת לו את הסיפוק ולהירתע ממנו. לכן עמדתי על שלי בזמן שהאידיוט שעדיין הדיף ניחוח מעורר תיאבון קירב את השפתיים אל האוזן שלי. "אני יודע שאת זוכרת עד כמה טובים היינו יחד. זה היה זיון השנאה הכי טוב שאי פעם היה לי."

דיברתי דרך שיניים חשוקות. "אני בטוחה שזה סוג הזיון היחיד שאי פעם היה לך. כי אף אישה שפויה לא הייתה מחבבת אותך."

הוא נסוג לאחור וקרץ אליי. "אל תרפי מהכעס הזה. אנחנו נשתמש בו לטובה בקרוב."

עד שהגיעה השעה שמונה באותו ערב, כבר ממש הייתי צריכה משקה. היום הזה לא נגמר.

"אני יכולה להזמין פה אוכל? או שאני צריכה שולחן?" שאלתי את הברמן במסעדת המלון.

"את יכולה להזמין בבר. אביא לך תפריט."

הוא נעלם, ואני התיישבתי על אחד הכיסאות הגבוהים. הוצאתי פנקס מהתיק הענק שלי והתחלתי לכתוב את כל מה שאבא שלי אמר בעשרים הדקות האחרונות. וכשאני אומרת שהוא אמר, אני מעדנת מאוד את המצב. כי האמת היא שהוא צרח עליי מהשנייה שעניתי לטלפון. הוא אפילו לא אמר שלום אלא מייד התחיל להרצות לי, לצעוק עליי שאלות בזו אחר זו. האם כבר עשיתי את הדבר זה או את הדבר ההוא, בלי לנשום לשנייה ולתת לי להשחיל כמה מילים ולענות לו.

אבא שלי שנא את העובדה שסבא שלי נתן לי את מלון הרוזנת. אני בטוחה שהוא היה מעדיף שאחי למחצה, ספנסר, יעשה את זה. לא מפני שספנסר ידע את העבודה טוב יותר ממני — אם תורמים מספיק כסף לאוניברסיטה יוקרתית, מתברר שהם יקבלו באורח נס ממש כל אחד ללימודים — אלא כי ספנסר היה הבובה שלו.

לכן כשהטלפון שלי צלצל ועל המסך התנוסס שמה של סקרלט, הנחתי את העט שלי בצד ונתתי לעצמי לצאת להפסקה נדרשת.

"השעה לא אחת בבוקר שם או משהו כזה?" שאלתי.

"בדיוק, ואני ממש מחוקה."

חייכתי. החברה הכי טובה שלי הייתה בריטית והשתמשה בכל מיני מילות סלנג שממש אהבתי.

"אין לך מושג עד כמה הייתי צריכה לשמוע את המבטא הנורא שלך עכשיו."

"נורא? אני מדברת את האנגלית של להקת קווין, יקירתי. את מדברת את האנגלית שמדברים בקווינס. ברובע הנורא ההוא שתקוע בין מנהטן ולוסט איילנד."

"זה לונג איילנד. לא לוסט איילנד."

"מה שתגידי."

צחקתי. "מה שלומך?"

"טוב, שכרנו מישהי חדשה בעבודה, וחשבתי שהיא תוכל להחליף אותך בתור החברה היחידה שלי. אבל בסוף השבוע שעבר יצאנו לסרט, והיא לבשה מכנסי טייץ שיכולתי לראות דרכם את החוטיני שלה."

הנדתי בראשי בחיוך. "אויש. לא טוב." היא עבדה בעולם האופנה, ולידה אנה וינטור נראתה סלחנית בכל מה שקשור לטעויות אופנתיות. "בואי נודה באמת. אני פשוט בלתי ניתנת להחלפה."

"נכון מאוד. אז מה, ניו־יורק כבר משעממת אותך והחלטת שאת רוצה לחזור הביתה ללונדון?"

צחקתי. "עשרים ושש השעות שעברו מאז שעזבתי היו מאתגרות."

"איך בעבודה החדשה?"

"טוב, ביום הראשון איחרתי לפגישה עם עורכת הדין של בית המלון, כי נציג המשפחה שנהייתה הבעלים השניים שלו שלח אותי לכתובת הלא נכונה."

"וזאת אותה משפחה של האיש שלפני חמישים שנה זיין את האישה שהייתה הבעלים של בית המלון בזמן שגם סבא שלך זיין אותה?"

צחקתי. "כן." אומנם זה היה קצת יותר מסובך, אבל סקרלט לא טעתה. לפני חמישים שנה, סבא שלי, אוגוסט סטרלינג, פתח בית מלון עם שני החברים הכי טובים שלו — אוליבר לוקווד וגרייס קופלנד. על פי הסיפור, סבא שלי התאהב בגרייס, והם התארסו ועמדו להתחתן בערב השנה החדשה. ביום החתונה, גרייס עמדה בכנסייה מול סבא שלי ואמרה לו שהיא לא יכולה להינשא לו, והתוודתה שהיא הייתה מאוהבת גם באוליבר לוקווד. היא אהבה את שניהם וסירבה להתחתן עם אחד מהם, כי בנישואים אמורים למסור את הלב למישהו אחד בלבד, והלב שלה לא היה שייך רק לגבר אחד.

השניים רבו עליה במשך שנים, אבל בסופו של דבר, אף אחד מהם לא הצליח לגנוב חצי מהלב שלה מהשני, והשלושה בסופו של דבר נפרדו. סבא שלי ואוליבר לוקווד נהיו יריבים מרים והקדישו את חייהם לניסיון להתעלות זה על זה, בשעה שגרייס התמקדה במאמציה לבנות מלון יוקרה אחד, במקום רשת מלונות. שלושתם שגשגו מאוד. משפחות סטרלינג ולוקווד הפכו לבעלי רשתות המלונות הגדולות ביותר בארצות־הברית. ולמרות העובדה שלגרייס היה רק בית מלון אחד — הראשון ששלושתם הקימו ביחד, מלון הרוזנת, שהתפאר בנוף לסנטרל פארק — הוא התפתח לאחד המלונות היחידים היוקרתיים ביותר בעולם. הוא התחרה בארבע העונות ובמלון הפלאזה.

לפני שלושה שבועות, כשגרייס מתה אחרי קרב ממושך במחלת הסרטן, המשפחה שלי נדהמה לגלות שהיא השאירה ארבעים ותשעה אחוזים ממלון הרוזנת לסבא שלי, וארבעים ותשעה אחוזים לאוליבר לוקווד. שני האחוזים הנותרים הוענקו לצדקה, שזה עתה העמידה למכירה את הבעלות החדשה שלה למשפחה שתציע הכי הרבה כסף — מהלך שבתורו יעניק לאחת מאיתנו חמישים ואחת אחוזי מניות ואת זכות השליטה במלון.

גרייס קופלנד אף פעם לא נישאה, ובעיניי, האקט האחרון שלה היה מין טרגדיה יוונית יפהפייה — אפילו שבעיני גורמים חיצוניים, להשאיר בית מלון בשווי מיליוני דולרים לשני גברים שלא דיברת איתם מזה חמישים שנה כנראה נראה כמו צעד משוגע.

"המשפחה שלך משוגעת," סקרלט אמרה. "את יודעת את זה, נכון?"

צחקתי. "בלי ספק."

דיברנו קצת על הדייט האחרון שלה ולאן היא רצתה לנסוע בחג, ואחרי כן היא נאנחה.

"האמת היא שהתקשרתי אלייך, כי יש לי חדשות. איפה את עכשיו?"

"בבית מלון. ברוזנת, למעשה, בית המלון שעבר לבעלות החלקית של המשפחה שלי. למה?"

"יש אלכוהול בחדר שלך?"

הגבות שלי התכווצו. "אני בטוחה שכן. אבל אני לא בחדר, אני בבר למטה. למה?"

"כי את תצטרכי אלכוהול אחרי מה שאני עומדת לספר לך."

"מה את רוצה לספר לי?"

"זה קשור לליאם."

ליאם היה האקס שלי. מחזאי ממערב לונדון. נפרדנו לפני חודש. אומנם ידעתי שזה לטובה, אבל בכל זאת כאב לי הלב לשמוע את השם שלו.

"מה איתו?"

"ראיתי אותו היום."

"אוקיי..."

"כשהלשון שלו תקועה בגרון של מריאל."

"מריאל? איזו מריאל?"

"אני די בטוחה שאנחנו מכירות רק מריאל אחת."

זאת חייבת להיות בדיחה. "את מתכוונת לבת הדודה שלי מריאל?"

"האחת והיחידה. איזו חלאה."

הרגשתי חומציות עולה בגרון. איך היא יכלה לעשות לי את זה? נהיינו די קרובות כשגרתי בלונדון.

"זה לא החלק הכי גרוע."

"מה יותר גרוע מזה?"

"שאלתי חברה משותפת כמה זמן הם כבר מזדיינים, והיא אמרה לי שכמעט חצי שנה."

הרגשתי כאילו אני עומדת להקיא. לפני שלושה או ארבעה חודשים, כשהמצב ביני ובין ליאם התחיל להתדרדר, מצאתי מעיל אדום וארוך של ברברי במושב האחורי של המכונית שלו. הוא אמר שזה המעיל של אחותו. בזמנו, לא הייתה לי שום סיבה לחשוד בו, אבל ידעתי שלמריאל היה מעיל ארוך ואדום.

כנראה שתקתי די הרבה זמן.

"את עוד על הקו?" סקרלט שאלה.

נשפתי ארוכות. "כן, אני פה."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*