פה ושם בין הירדן לים

מבוא

זה ממואר שנכתב ואוּיר בזמן מלחמה, בין אזעקות להלוויות, בין דיווחי חדשות לבריחה מהם, בין שקיעה בשגרת היומיום לערנות מתוחה בשל התנודות ההיסטוריות, בין ייאוש אפור לחיפוש אחר תקווה. הוא נכתב אחרי מתקפת חמאס על הנגב המערבי וההרג האכזרי של יותר מאלף אזרחים וחיילים ישראלים, ובעוד עזה נהרסת ונכתשת בידי צה"ל ורבבות מתושביה (לוחמים ואזרחים, גברים, נשים וילדים) נהרגים וכלל האוכלוסייה מורעבת, בעוד חטופים ושבויים ישראלים נתונים בידי חמאס, חלקם מוצאים להורג, תושבי צפון ישראל ודרומה עקורים מבתיהם, ישראל נלחמת בחיזבאללה בלבנון ובאיראן וסוריה קורסת. בימים שבהם, יותר מאשר אי פעם, פלסטינים נתפסים בעיני ישראלים רבים כתת־אדם וכך גם יהודים בעיני פלסטינים.

מה קורה כאן? זה לא העולם שהכרתי, זה לא העולם שחוויתי. אני רוצה לחזור ולחשוב על העולם ההוא שלי. האם אכן הוא היה קיים? איך הוא השתנה?

על מסכי הטלוויזיה וברשתות, פרשנים מציעים הסברים מלומדים והוגים אסטרטגיות בביטחון עצמי שופע. אני לעומתם מתקשה להבין מה קורה סביבי. מיהם הפלסטינים של עכשיו? מיהם הישראלים? ואיפה אני בכאוס הזה? אני יוצא למסע אישי בזמן, מתבונן לאחור בעָבר שלי. נזכר וכותב. על חודשים ארוכים של שוטטות כילד, על נערותי כמתנחל, על פלסטינים שאירחו אותי בבתיהם, בערים ובכפרים ובמחנות פליטים, על שנים של התבוננות וכתיבה עיתונאית, של מחקר אקדמי, של שיחות עם יהודים בכל רחבי הארץ, של שירות מילואים. אני כותב ותוהה: האם בזיכרונות האלה יש ערך גם לאנשים אחרים? האם יש בכלל טעם בהיזכרות במציאות הנוכחית, החדשה?

המציאות החדשה החלה בשבעה באוקטובר 2023. יום האימים. יחד עם משפחתי צפיתי בדיווחים על מתקפת חמאס בנגב והתקשיתי להאמין. מספרי ההרוגים ביישובי הנגב המערבי עלו מדיווח לדיווח, משעה לשעה, והגיעו לממדים שלא הכרנו; שמענו את זעקות הנצורים המצפים לחילוץ שבושש לבוא, ותוך כך את צפירות האזעקה בירושלים, וגם אנחנו ירדנו למקלט. שעות עברו והתמונה החלה להתבהר: לוחמי חמאס ובעקבותיהם מאות עזתים פרצו את המכשול שהפריד בין רצועת עזה לישראל, חדרו ליישובים ולבסיסים צבאיים בנגב המערבי, פשטו על אתרי מסיבות, שרפו בתים על יושביהם, טבחו והרגו מאות רבות של אזרחים ועוד מאות חיילים, ולקחו כבני ערובה חיילים ואזרחים. הלב מתרסק. אני לא מתאפק וגולל בפייסבוק לראות תגובות של מכרים פלסטינים מאזור חברון ורמאללה. הם באופוריה. אני בכאב והם באופוריה. אני מבין: עבור פלסטינים רבים זהו יום שאין בלתו; ניצחון במערכה ארוכת שנים, שנחיתותם בה קבועה ומתמשכת; הוכחה ליכולותיהם ולצדקתם; רגע התעלות על אויביהם, תחושה שסוף סוף הוסרו החומות, שהארץ שוב פתוחה בפניהם והאויב מרמס לרגליהם. אני רואה סרטונים ושומע קולות של אנשי חמאס ואני מבין עוד: בשביל חלקם זו גם הזדמנות להרוג יהודים מתוך קנאות רצחנית ושנאה תהומית. ובה בעת אני יודע: לא בשביל כולם. אני נושם עמוק והכאב לא מתפוגג. אני מבין את האופוריה הפלסטינית וכואב. מדוע אני מבין אותה? משום שזה נגזר עליי. אני מכיר פלסטינים רבים מדי, ובמשך שנים ארוכות מכדי שאוכל שלא להבין. תכף אלמד שרבים אינם מבחינים בין הבנה והצדקה. תכף אלמד שלהבין פלסטינים בישראל של אחרי אוקטובר 2023 זה כמעט טאבו.

הכאב הישראלי היתרגם עד מהרה לתאוות נקם. ההשפלה שחווינו – לרצון להרוג באויב ככל שנוכל. הרי הם פתחו במתקפה אכזרית מתוך אנטישמיות לשמה, האמינו רבים... האכזריות החמאסית סימאה את העיניים והעירה יצרים אפלים, חרדות קיומיות וטראומות קולקטיביות ישנות. מעשי הזוועה של חמאס התקשרו בתודעה היהודית-ישראלית לפוגרומים ולשואה, לא לכיבוש ולנכבה. הקולות הקוראים להשמיד את עזה, ההצהרות שאין חפים מפשע בעזה, הלכו וגברו, ואיתם ההרס וההרג הנמשכים עד לרגעים אלה ממש. הקשבתי למפריחי הסיסמאות ולקוראי הנקם. גם אותם הבנתי: התודעה שלהם נטועה בהיסטוריה היהודית יותר מאשר במציאות של ישראל ופלסטין העכשוויות. והנה אני מוצא את עצמי מבין את שני הצדדים, ונחרד מהמעשים של שניהם.

תחילה חשבנו, יאנה המאיירת ואני, להוציא מדריך מאויר על תולדות הארץ ותולדות הסכסוך. אולי זה יאפשר לאנשים להתבונן במציאות במבט רחב יותר, אמרנו לעצמנו. תוך כדי עבודה חשבה יאנה שכדאי שתהיה דמות שתלווה את הסיפור. אחרי כמה ניסיונות הגענו למסקנה שהדמות הזו תהיה אני. בשבילי זו הייתה הזדמנות לחשוב מחדש על מפגשים אקראיים ומתוכננים עם פלסטינים במשך עשרות שנים – כנער, כחוקר, כעיתונאי, כפועל, כמשוטט, כפעיל פוליטי, כמתבונן. הזדמנות להבין כיצד התגבשה ההבנה ההיסטורית והפוליטית שלי. אולי גם להבין את השיתוק הפוליטי בו אני לוקה לעיתים קרובות. בה בעת קיוויתי גם להבין משהו רחב יותר על ישראלים ופלסטינים. מכאן מתכונתו של הספר שבידיכם.

בשנים המעצבות שלי ביליתי הרבה מאוד בין פלסטינים. הם פתחו בפניי את בתיהם ושיתפו אותי באמונותיהם, בזיכרונותיהם ובמחשבותיהם. הדברים שאמרו לי, החוויות שחוויתי איתם ולצידם, הצטרפו לתמונת המציאות שקלטתי בבית הוריי ובחברה הישראלית שאני חלק ממנה. כך השתרגו בתודעה שלי הבנות של ישראלים מסוגים שונים, ושל פלסטינים מזרמים ומקומות שונים. לאחרונה הבנתי שהייתי בר מזל. עם השנים הפכה צורת הלימוד הזו בלתי אפשרית כמעט. השנה הזכרתי באחד השיעורים תובנה שעלתה אצלי בפגישה עם פעילי חמאס בירושלים לפני כעשור. הסטודנטים שלי נדהמו: הם לא ניסו להרוג אותך?

לא, הם לא ניסו להרוג אותי. זו הייתה תקופה אחרת, אמרתי להם. זה היה חמאס אחר. צריך להבין איך נוצרה המציאות שבה אנחנו חיים. היא לא נגזרה מראש. מההרג ההמוני שישראל מבצעת ברצועת עזה לא צריך להסיק שישראל היא מדינה צמאת דם מעצם מהותה, נכון? ובה במידה, לא נכון להסיק מאירועי שבעה באוקטובר על מהותו הרצחנית הנצחית של חמאס. הסטודנטים שלי הסכימו למשפט הנוגע לישראל, אבל פקפקו אם אפשר להחיל אותו על חמאס; בפורום אחר שנכחתי בו אימצו השומעים את האמירה הזו רק לגבי חמאס. מבחינתם אין ספק שבבסיס הציונות עומדת השאיפה לטיהור אתני והרג. אני חושב שהמשפט כולו נכון. על שני צדדיו. שהמצב שבו אנו שרויים הוא תוצאה של הדינמיקה בין הצדדים, ולא של טבעו הבלתי משתנה של אחד מהם.

הספר הזה עוסק בתקופה אחרת, אבל אולי גם במה שעוד יכול להיות. הוא תוצר של ההבנה שלי שנסמכת על מה שלמדתי מאנשים רבים במהלך כמה עשורים, ואותה אני מציע לתלמידים שלי ולקוראים בספריי. אני שולח מכאן תודה לכולם. למי שחלק איתי מילדותי ועד היום מחשבות או פנטזיות, מידע "אמיתי" או פייק, למד איתי תורה או קוראן, השמיע דעות מבוססות יותר או פחות, וחלק איתי סיפורים אישיים. מכל אלה מורכבת התודעה. אני שולח תודה מיוחדת ואהבה לבני משפחתי ולחברים הקרובים והרחוקים, החדשים והוותיקים, שהיו איתי בתקופת האסון הזו והפכו אותה למעט יותר אפשרית.

ירושלים, קיץ תשפ"ה, 2025

פרק ראשון

שנות השוטטות

נולדתי בירושלים בשנת 1961. ירושלים של ילדותי הייתה עיר מחולקת: הצד המזרחי היה מאז 1948 תחת שלטון ירדן והצד המערבי תחת שלטון ישראל. בצד המזרחי גרו ערבים ובצד המערבי יהודים. הבית שלנו שכן לא הרחק מקו הגבול. הגבול עצמו היה פרימיטיבי: גדר תיל ועוד אחת, וביניהן הונחו חתיכות פח. הסבירו לנו: אם ייכנסו לשכונה מסתננים מעבר לגבול, הם יעשו רעש ואפשר יהיה להתגונן.

המעבר הרשמי היחיד בין ישראל לירדן, מעבר מנדלבאום, היה קרוב לבית שלנו. בשבתות היינו מטיילים לשם ברגל. היינו עוצרים ליד נקודת הגבול והוריי היו מצביעים ואומרים: ירושלים העתיקה נמצאת שם. מעבר לגבול. ושם נמצא הר הבית, ההר שעליו שכן בית המקדש.

אימא שלי התפללה בכותל כילדה וכנערה, והכירה גם את הרובע היהודי שבין חומות העיר העתיקה. היא נולדה בפולין והגיעה עם משפחתה לירושלים כשהייתה בת ארבע, בשנת 1933. מדי חודש, בשבת מברכים, הייתה הולכת עם חברותיה להתפלל בכותל או בבית כנסת החורבה שבמרכז הרובע היהודי. אבא שלי, לעומת זאת, לא הכיר את הכותל ממראה עיניים. הוא הגיע לירושלים מאפגניסטן כשהיה כבן 25. זה היה ב-1952, כשירושלים המזרחית הייתה תחת שלטון ירדן. שניהם התגעגעו לכותל ולהר הבית, אבל געגועיהם היו שונים.

הוריי, אהרן ואסתר, באו ממקומות רחוקים זה מזה ומשתי תרבויות שונות לחלוטין, אך שניהם היו שותפים באהבת ירושלים וארץ ישראל. זה חלק חשוב בסיפור של העם היהודי: הגעגוע המשותף לארץ, ההגעה אליה והמפגש עם הווייתה הקונקרטית, הארצית. יהודים לא היו צריכים לחיות בירושלים כדי לחשוב עליה באופן יומיומי. הם התפללו שלוש פעמים ביום לעבר ירושלים, קראו מדברי הנביאים שפעלו בה ונכחו בחתונות שבהן שברו כוס לזכר חורבנה.

עבור משפחות של כוהנים, כמונו, היה לירושלים מקום מיוחד, שהרי בה שכן המקדש ובה שירתו הכוהנים. האמונה הבסיסית הייתה שיום יבוא והיהודים יחזרו לארץ, ירושלים תיבנה מחדש ובתוכה בית המקדש, והכוהנים יחזרו לשרת בו.

האמונה הזו הייתה חלק מהעולם הרוחני של יהודים במשך דורות, ובמשפחה שלנו היא הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים. הרגשנו שהחזון הזה מתגשם סוף סוף בדורנו, דור השיבה לציון. מגיל צעיר מאוד דמיינתי שאהיה כהן בבית המקדש והתרגשתי מהפיוט של יום הכיפורים: "אֱמֶת מַה נֶּהְדָּר הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל בְּצֵאתוֹ מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים בְּשָׁלוֹם בְּלִי פֶגַע".

כשהייתי בן חמש וחצי פרצה מלחמת ששת הימים. אני זוכר את המקלט שבו שהינו בזמן המלחמה ואת רגעי החרדה והלחץ, אבל אני זוכר גם את השמחה וההתלהבות מהניצחון הגדול, ואת הטרנזיסטור (אולי את זה אני מדמיין?) שהחזיקה אחת הנשים במקלט שממנו שמענו את הקריאה של מפקדי הצנחנים: הר הבית בידינו. קצת אחר כך מישהו אמר שהגיעו לשכונה חיילים שהשתתפו בכיבוש ירושלים העתיקה. מיהרנו לצאת מהמקלט לרחוב וכמונו עשו כולם. ראינו ג'יפ צבאי עם חיילים עייפים ושמחים, וכולנו, כלומר הילדים והנשים, הקפנו אותו בהתרגשות עצומה. כשהסתיימה המלחמה שמענו שישראל כבשה שטחים עצומים: את סיני, את רמת הגולן ואת יהודה ושומרון ורצועת עזה – וכמובן את ירושלים העתיקה, שעכשיו הפכה להיות חלק מהעיר שלנו.

אבא שלי השתתף במלחמה כאיש מילואים. היחידה שלו פעלה באזור בית לחם ולקראת סוף המלחמה עלתה כל הפלוגה להר הבית. הוא היה גאה בזה מאוד: הוא השתתף בשחרור העיר הקדושה שעליה חלם עוד באפגניסטן. אהבתי להתבונן בתצלום שלו על מדרגות כיפת הסלע עם חיילי המחלקה שלו ולצידם המשורר אורי צבי גרינברג.

כמה ימים אחרי המלחמה הלכנו כולנו, כמו רוב היהודים בירושלים, לכותל המערבי. חצינו את מעבר מנדלבאום, הגענו לחומת העיר העתיקה ונכנסנו דרך השער. אני זוכר את הצפיפות ואת המבטים של הערבים. באחת החנויות ראיתי תמונה של איש משופם, ואמרו לי שזה גמאל עבד אלנאצר, נשיא מצרים.

אני זוכר היטב את הרגע שבו הגענו לכותל.

זה היה כמה ימים אחרי שישראל הרסה את שכונת המוגרבים שהייתה שם. את זה לא ידעתי אז. אבא שלי הסביר לי שהכותל הוא חשוב, אבל שהוא בסך הכול קיר של ההר. ההר חשוב הרבה יותר, כי זה מקום המקדש.

ימים אחדים אחרי המלחמה הגיעו לשדות שליד השכונה שלנו דחפורים ענקיים. הם התחילו לפוצץ מוקשים שהוטמנו בסמוך לגבול, בעיקר בינינו לבין גבעת התחמושת, המערך הירדני המבוצר שהיה קרוב מאוד לבית שלנו. יחד עם כל ילדי השכונה יצאתי לראות איך המוקשים מתפוצצים בזה אחר זה. אלה היו רגעים אדירים. ציפייה ציפייה ציפייה – ובוּווום. ציפייה ציפייה ציפייה – ובוּווום.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*