אל מעבר לדתיות ולחילוניות

מבוא

הציונות כתנועת התחדשות לאומית ורוחנית

המפעל הציוני הוא סיפור הצלחה מופלא. מדינת ישראל היא גולת הכותרת שלו והיא יצירה מפוארת ומרשימה, למרות חסרונותיה ופגמיה. הגיע הזמן להעמיד במרכז העשייה הציונית את מפעל התחייה הרוחנית של עם ישראל, שעד כה נחל הצלחה חלקית בלבד. תחייה רוחנית זו חייבת להיות באותה עוצמה והיקף של התחייה הלאומית המעשית. מטרתה היא התחדשות תרבותית כוללת,¹ רוחנית וערכית.

הבסיס להתחדשות זו היא ההבנה שריבוי הדעות והמחנות בעם ישראל, הוא ברכה ולא קללה, ושבמידה והמחלוקות שבה יתנהלו בנועם ובענייניות הן תקדמנה את החברה בכללה. זהו תנאי הכרחי להמשך תחייתו והתפתחותו של עם ישראל.

התחייה הנדרשת היא שילוב של רנסנס ומהפכה. רנסנס - תחייה מחדש של מסורת עתיקה, עשירה ודינמית להפליא, עמוקה אך רחבה, בעלת עמוד שדרה מוצק, ודווקא מתוך כך יודעת להיות פתוחה ולייצר דיאלוג כלפי פנים וחוץ. מהפכה - שינוי מנטלי, תודעתי ותרבותי מחיים של מיעוט נרדף בגלות לחיים של עם עצמאי שיש לו ריבונות בארצו, מחיים של שימור והישרדות לחיים של חידוש והתפתחות, מחיים המכונסים בדל"ת אמות של הלכה דתית, לאומיות או ליברליזם, לחיים מלאים בקודש ובחול.

אציין שאני מודע לגמרי לחלקיותו ומגבלותיו של הדיון שלהלן שאינו מתייחס ליהדות התפוצות ולא ללא-יהודים שבארץ. אין ספק שמהלך התחייה וההתחדשות שאציג בהמשך חייב להביא אותם בחשבון. עם זאת אני סבור שהתיקון הפנימי של החברה הישראלית בארץ ישראל הוא תנאי הכרחי לכך.

לתולדות ההתחדשות הרוחנית התרבותית של עם ישראל בעת החדשה

מאמר זה מבוסס על חזון ההתחדשות של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (להלן: הרב קוק), שאותו הוא כינה 'תורת ארץ ישראל'. הטעם לכך הוא שאני מאמין שתורתו בכלל וחזון 'תורת ארץ ישראל' שלו בפרט יכולים לתרום תרומה חשובה ומשמעותית לעם ישראל ולחברה הישראלית.

הרב קוק לא היה היחיד שהבין שהתחדשות החיים של עם ישראל בארץ ישראל מחייבת התחדשות רוחנית ותרבותית כוללת. הציונות, גם החילוניות, היתה טעונה רליגיוזיות עמוקה ויקד בה להט משיחי. מראשית התנועה הציונית, שקדו רבים וטובים מכל אגפיה על שְׂדֵה ההתחדשות הרוחנית והתרבותית של עם ישראל בארצו. מגוון הרעיונות שצמחו בו הדהדו והתסיסו, אך לא זכו להיקלט בחברה הישראלית ולעצב את פניה. עם זאת, בימינו יש עדנה מסוימת להגות העשירה הזו ולספרותה המפעימה והמרתקת. ישנם היום רבים שהגות זו לגווניה מחיה אותם, נותנת להם תקווה וניצבת במרכז חייהם האישיים ומפעלם התרבותי. 'העגלה המלאה' הזו קרובה מאוד לליבי, ואני צופה בשמחה בתנועתה המחודשת ומצפה בשקיקה לפירותיה הטובים והמתוקים. אני גם מאמין ש'תורת ארץ ישראל' במובן השלם תכלול את ההגות והספרות הציונית הדתית והחילונית.

אסקור בקצרה ובתמציתיות את מרחב ההגות והיצירה הזה, ואצטמצם למשנות שנוצרו בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20.

העת החדשה היא תקופה של תסיסה והתחדשות גם בעם ישראל. ניתן להצביע על גירוש ספרד כאירוע המכונן של תולדות עם ישראל בעת החדשה. אירוע זה הביא לשבר עמוק ששינה ללא הכר את הקיום היהודי. הוא גרם טראומה קולקטיבית שמצד אחד הביאה לכאב וסבל שנקבו עד התהום, אך מצד שני הנביעו מן התהומות הללו מעיינות של יצירה ששינו באופן דרמטי את פני היהדות. אמנה בקצרה כמה תחנות משמעותיות בתהליך האינטנסיבי הזה: קבלת האר"י, כינוס ההלכה בספר 'שולחן ערוך', משיח השקר שבתאי צבי, החסידות וההתנגדות אליה, והאורתודוקסיה שהתחדשה אל מול הרפורמה. במאה ה-19 פרחה תנועת ההשכלה, והניבה יצירות הגותיות עשירות ורבות משמעות. מבין רבים שיצרו וחידשו נציין את שלמה מימון, משה מנדלסון, הרמן כהן ופרנץ רוזנצוייג, ואת 'הספרות העברית החדשה' למן יל"ג ועד קפקא. האידיאליזם המהפכני שאף הוא התפשט בקרב הדור הצעיר, התממש מטבעו בעיקר בעשיה בחזיתות הריאליות של המהפכות הסוציליאסטיות, אך גם משם צמחה יצירה. דוגמה מרשימה לכך היא הגותה של רוזה לוקסמבורג.

גם בתנועה הציונית פיעמה, מראשיתה, רוח של התחדשות רוחנית עמוקה. כבר בקונגרס הציוני השני בבאזל ב1898 נתקבלה ההחלטה העקרונית: 'הציונות שואפת לא רק לתחיה כלכלית ומדינית, אלא גם לתחיה רוחנית של עם ישראל'. רוח זאת הולידה יצירה ספרותית והגותית כבירה בכמות ובאיכות, שצמחה הן בבית המדרש והן מחוצה לו. בבית המדרש קמו הוגים כמו הרב יצחק יעקב ריינס, זאב יעבץ, הרב משה שמואל גלזנר, הרב יצחק ניסנבוים, הרב חיים הירשנזון ועוד. מחוץ לבית המדרש היו שלוש אסכולות עיקריות: 'הציונות הרוחנית' של אחד העם – והמשכה 'יהדות כתרבות' של ביאליק; רוח הסער והמהפכה של ברדיצ'סבקי וברנר; והציונות הרוחנית, הרליגיוזית-לאומית-אוניברסלית של א"ד גורדון ומרטין בובר. גם לציונות המדינית של הרצל היה חזון תרבותי וחברתי, ולא רק פוליטי, כפי שבא לידי ביטוי בספריו 'מדינת היהודים' ו'אלטנוילנד'.

בעידן התחייה הרעיונית הציונית הזו חי ופעל כאמור, גם הרב קוק. הוא קרא שוב ושוב להתחדשות של היהדות ואף שרטט את קוויה העיקריים. את התורה החדשה-ישנה אותה ביקש לכונן הוא כינה 'תורת ארץ ישראל'.

במאמר זה אני מבקש להביא בתמציתיות את חזונו זה של הרב הקוק ולהוסיף לו פרק המבקש לשרטט את מימושו של החזון הזה בזמננו אנו. בדבריי אני מקווה להנהיר את ערכה ואת חיוניותה האקוטית של התחייה הרוחנית התרבותית להמשך ההתפתחות והשגשוג של המפעל הציוני, של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית כולה על כל 'שבטיה'. ובעיקר, לעורר שאיפה וחתירה ממשית אליה. אני מקווה שאצליח להפיג את 'חשדנותו' של הקורא החילוני, המקדש את התבונה והמוסר, ולשכנע אותו שתורת ארץ ישראל מכילה את ערכי היסוד היקרים לו ומוסיפה על גביהם ערכים המועילים לחייו שלו, לחיי משפחתו וקהילתו ולחברה הישראלית כולה. ומנגד אני רוצה להפיג את 'חרדתו' של הקורא הדתי, המקדש את התורה והאמונה, ולשכנע אותו שתורת ארץ ישראל תעמיק את זהותו ואת ערכיו, את האמונה שלו ואת המחויבות שלו, ותבנה עליהם נדבך נוסף. והעיקר – להנהיר שלא רק כל היחידים או כל המחנות 'ירוויחו' מכך, אלא המפעל הציוני ועם ישראל בכללו.

כדי לעשות זאת, אני מבקש לצעוד כמה צעדים לאחור, אל ראשית הסיפור הציוני, ובהמשך אף אל ראשית הסיפור הישראלי.

רקע: מהי יהדות? או: כישלון הסטטוס קוו

היהודים בקהילות בגולה היו במשך מאות ארוכות מובחנים מהסביבה הלא יהודית מצדדים רבים ושונים. הזהות היהודית הייתה מובנת מאליה להם ולסביבתם. אך מראשית התקופה המודרנית, עם פתיחתם של שערי הגטו, נפתח הדיון על מהותה של היהדות והוא נמשך עד היום.

מנחם ברינקר סיכם את הדיון ומנה שלוש תשובות עיקריות.² (א) ה'יהדות' היא דת, כך בעיני האורתודוקסיה והרפורמה, כל אחת מטעמה שלה, בהנהגת רבניהן; (ב) ה'יהדות' היא לאום, בעיני הציונים בהנהגת מנהיגיה החילוניים, הרצל ואחד העם; (ג) ה'יהדות' (כבר) אינה לאומיות ואינה (בעיקר) דת, אלא 'אוונגרד אֶתי, ליברלי, אוניברסלי'. כך חשבו בעיקר משכילי מערב אירופה, שבדרך כלל לא היו ציוניים וגם לא דתיים 'אורתודוקסים'. עמדה זו ביטאו למשל הרמן כהן ופרנץ רוזנצוויג, כל אחד בדרכו שלו.

גם בתוך השיח הציוני, שהסכים כי היהודים הם אומה, ניטש ויכוח גדול על מהי התרבות, או שמא הדת, של האומה הזו. האם המסורת הדתית כפי שנשמרה בידי האורתודוקסיה היא הפסקול הנכון גם של התחייה הלאומית? או שמא התחייה הלאומית כרוכה בהתנערות מתורה 'גלותית' זו, ועליה לעצב את היהדות מחדש כתרבות מחולנת המשתלבת בערכי המערב המודרני (גם אם מתוך זיקה לתנ"ך ול'מוסר הנביאים')?

זו הייתה מחלוקת עמוקה על עתידה של היהדות – וממנה נגזרה גם מחלוקת אחרת, האם התנועה הציונית, כארגון גג של התחייה הלאומית, צריכה לנקוט עמדה בסוגיה הזו. מחלוקת אחרונה זו כונתה 'שאלת הקולטורה' (התרבות), והיא שבה ועלתה בקונגרסים הציוניים. את חריפותה ועוצמתה הרגשית תמצת הסופר דב אריה פרידמן: "הייאוש גדול משני הצדדים במאוד מאוד. הנאורים יחשבו את לובשי הארוכים לאחד מהולכי [על] ארבע, והאחרונים יחשבו את הראשונים כנבדלים מקהל ישראל ואינם עוד מבני דתם ואמונתם".³ מן העבר האחד עמדו הרצל, יו"ר התנועה, והרב יצחק יוסף ריינס, מנהיג המזרחי, שסברו שיש לדחות את הדיון הזה כי הוא עלול לפגוע קשות במהלך הציוני. מן העבר השני ניצבה 'הפרקציה הדמוקרטית', סיעה בהנהגתו הרוחנית של אחד-העם ובהנהגתו הפוליטית של חיים ויצמן, והיא טענה שלציונות חייבת להיות בשורה רוחנית ולא רק תוכנית מדינית. נקודת הרתיחה של הפולמוס הייתה בוועידת ציוני רוסיה, במינסק 1902, שבמרכזה עמדה שאלת הקולטורה. בפתיחת הוועידה טען חיים וייצמן בתוקף שאין לאיש מונופול על היהדות וסירב לראות בדתיים בעלי הבית הרוחניים של המסורת היהודית. הרב ריינס, לעומתו, טען שאם הציונות תיכרך בחילוניות, בשינוי של החינוך המסורתי והערכים הדתיים, הציבור ידחה אותה. בסיום דבריו הוא פרץ בבכי מר והתחנן כי שאלת התרבות תוסר מעל סדר יומה של הוועידה. הדיונים היו סוערים ומרים, אך המשתתפים לא הגיעו להכרעה. בסופו של דבר התקבלה הצעת פשרה: תהיה עבודה חינוכית-תרבותית, אבל היא תתקיים בשני 'זרמים' במקביל: 'לאומי מסורתי' ו'לאומי מתקדם', וכך איש לא יכפה את רעיונותיו על הזולת. צירי הוועידה פתחו בתשואות רמות. הרב ריינס וחיים וייצמן נפלו איש על צווארי רעהו והתנשקו. המשבר חלף, הפשרה הושגה, ובא לציונים גואל.⁴

הנה כי כן, במינסק הונח הבסיס ל'סטטוס קוו' שאותו 'הנדס' בן גוריון והוא קיים בין דתיים לחילונים עד ימינו. הייתה בכך הכרה שעל פי השקפת העולם הציונית יש לפחות שתי דרכים להבין את אופייה של התרבות של האומה המחדשת את חייה ושל המדינה שבדרך. מה שהחל כפשרה זמנית הפך למציאות קבועה: שני המחנות הללו עדיין קיימים וכאילו חיים בשני יקומים מקבילים, שכמעט ואינם נפגשים.

מיהו יהודי?!

ב'פשרת הררי' אימצה כנסת ישראל הראשונה את הסטטוס-קוו בהחלטה לדחות לזמן לא ידוע את כינון החוקה, שאמורה לתת מענה בסיסי גם לשאלת הזהות והתרבות. מאז שבה ועלתה מדי פעם המחלוקת על שאלת הזהות והתרבות בניסוח חדש: 'מיהו יהודי'.

הציבור הדתי החרדי וחלק מהציבור הדתי-לאומי כלל 'לא מבין' על מה הדיון. תשובתו לשאלה 'מיהו יהודי?' ברורה ונחרצת: יהודי מוגדר לפי ההלכה, כמי שהוא בן לאמא יהודייה או מי שעבר גיור אורתודוקסי. יהודי כשר הוא מי שמקבל על עצמו עול מלכות שמיים, תורה ומצוות בסגנון 'אורתודוקסי'. כל גרסה אחרת של יהדות – חילונית, מסורתית, מאמינה, 'יהדות כתרבות', יהדות רפורמית או קונסרבטיבית – היא במקרה הטוב יהדות סוג ב', ובמקרה הפחות טוב יהדות פסולה. כל מי שאינו דתי 'כמו שצריך' (כלומר, כמוני/כמונו) הוא לכל היותר מועמד להחזרה בתשובה. באופן פרדוקסלי, דווקא האתאיסט החילוני האדוק הוא הטיפוס החביב ביותר על המחנה הדתי, כיוון שאינו אלא 'תינוק שנשבה', גדל ב'עגלה ריקה' ו'עוד לא אבדה תקוותנו' להחזירו למוטב.

לציבור החילוני הליברלי יש קריטריונים רחבים ומכילים הרבה יותר בנוגע להגדרה 'מיהו יהודי', אך למעשה הוא עומד חסר אונים מול הציבור הדתי וחש כפוי לקבל את המונופול והפטרונות שלו על היהדות. הסיבה לכך כפולה: הראשונה – ההגמוניה (המגובה בכוח פוליטי) של הממסד הרבני האורתודוקסי על כל ענייני הדת. הסיבה השנייה היא ההיכרות הבלתי מספקת של הציבור החילוני עם המקורות המכוננים של היהדות. המהלך המבורך של השיבה אל 'ארון הספרים היהודי' ואף ל'טקסי החיים' ולתפילה כמעט שאינה מצמיחה תלמידי ותלמידות חכמים חילונים ברי סמכא שיציגו באופן מבוסס את הצד 'המואר' של התורה ויקדמו את מימושו. הפטרונות הדתית והבורות החילונית מצטרפות בכך ליצירת ניכור, פחד וכעס הדדיים. הציבור החילוני חש מבועת אל מול כל ניסיון לשלב תוכן יהודי במערכות החינוך ורואה בו ניסיון מניפולטיבי להדתה, ומגיב לכך בשלילה גורפת של היהדות וערכיה. בכך הוא משליך את ה'תינוק' יחד עם 'מי האמבטיה' העכורים ויוצא קירח מכאן ומכאן. המנהיגות הדתית, הרבנית והפוליטית – שמנכיחה פעמים רבות מדי את הגרסה הגרועה ביותר של היהדות – מוסיפה בכך שמן למדורה ומלבה את התחושות הללו. הקיטוב האידיאולוגי בין חילוניות לדתיות הופך לאיבה חברתית ואישית בין חילונים לדתיים. זה כמובן גורר תגובת-נגד מהמחנה הדתי.

הַלַּבָּה של 'שאלת הקולטורה' הלכה והצטברה במשך השנים בהר הגעש הרדום הזה, והוא התפרץ ופולט אש וגופרית על החברה הישראלית כבר למעלה משנתיים. מצב עניינים זה הביא את שני המחנות לקצה גבול הסיבולת.

הצעד הראשון בדרך להעלאתה של המחלוקת על הפסים (לא לביטולה), ההכרה בכך של'שאלת התרבות' נמאס להמשיך ולדור בדירת המסתור של 'הסטטוס-קוו' ולהמתין לעתיד מעורפל, ולכן היא התפרצה אל כיכר השוק כסופת הוריקן. אין טעם לנסות ולהטליא שוב את ה'סטטוס-קוו' המקרטע.⁵ ציבור רחב כבר אינו מוכן להמשיך בהסדר הקיים, ולכן אי אפשר עוד לדחות את הדיון בשאלת התרבות. יש לפתוח בדיון עומק שיתן תשובות נכונות ומקדמות יותר. הכרחי ליצור שיח חדש, מכבד ומעמיק, שיתקן את המצב הבלתי נסבל של היום, שבו, לא רק שאין לנו עדיין חוקה שתשמש קרקע מוצקה לרגלינו, אלא שאין לנו חזון וייעוד שיהיו כיפת השמיים שלנו.

היהודים החדשים

בשלב הראשון של 'מעשה הבראשית' הציוני, נבראו בארץ ישראל שני 'יהודים חדשים'.⁶ 'היהודי החדש' החסון וזקוף הקומה, יפה הבלורית והתואר (שיכונה לימים 'צבר'), שנבנה על עיי החורבות של העולם הישן. ולעומתו קם וניצב כחומה בצורה 'היהודי החדש' האורתודוקסי (שיכונה לימים החרדי), שהעצים את נאמנותו למסורת, לאלוהים, לתורתו ולמצוותיו באופן שלא שיערו אבותיו. בה בעת קם גם יהודי ישן-חדש, שביקש לשלב את נאמנותו למסורת עם התגייסותו למפעל הלאומי-הציוני – הדתי הציוני. הוא ראה בעצמו גשר בין שני המחנות הללו, אך הצלחתו בגישור הייתה חלקית ושברירית.

היום, אי אפשר שלא להתייחס ל'יהודי חדש-ישן' נוסף - היהודי המסורתי. יהודי זה מתאפיין בנאמנותו לעם ישראל ומסורתו, בזהותו הציונית ובפתיחותו לתרבות המודרנית החילונית. הזיקה העמוקה של המסורתי לעם ישראל מיוחדת בכך שהוא רואה במגוון ובססגוניות של עם ישראל, ברכה שהיא מקור לשמחה. עם הזמן התרחבה המסורתיות, יצאה מבית אִמָהּ – היהדות המזרחית – והתפשטה והתגוונה בגוונים חדשים. בציבור המסורתי היום ניתן לכלול גם את פליטי כל המחנות האחרים. בכך הפך הציבור המסורתי ל'רוב השקט'. הוא אינו מאורגן כמחנה או מגזר, ולא במקרה. למרות גודלו, שורשיותו והכללתו, קולו כמעט שלא נשמע במרחב התרבותי (ועוד פחות מזה הפוליטי) עד לזמן האחרון. אומנם, ייתכן שזהו סוד החיוניות שלו. בשנים האחרונות צומחת הזהות המסורתית בהשקט ובבטחה מלמטה. קולה הולך וגובר ונוכחותה הופכת יותר ויותר משמעותית. דומני שתנועה זו לא מיצתה עדיין את הפוטנציאל שלה ועוד נכונו לה גדולות ונצורות לטובה ולברכה לכלל ישראל.⁷