הלילה שבו נשארנו לבד

פרולוג

הוא ידע שכל ביוגרף יחליט, שאפשר לסכם את סיפור חייו כך: כשליאם סמואל נוּן החל לצבור את עושרו, הדבר הראשון שעשה היה לרכוש חלקת אדמה רחוק ככל האפשר מעיר הולדתו.

טכנית, היו כמובן מקומות רחוקים ממידווּד, ברוקלין, יותר מאשר החוף במרכז קליפורניה. אבל ליאם הרגיש שנולד מחדש כשהגיע לראשונה לקרפּינטֶריה. הדופק שלו נרגע, החזה התרפה — תנועה קטנה, אבל סֵיסמית. הוא נהג בעיירת החוף המבודדת אפוף ערפל — העולם סביבו סחוף רוח ונשמה, ברושים התנודדו הנה והנה, חוּפּת עלים מבולגנת מעל.

ליאם היה אז בימים הראשונים של קַבּלת השליטה בחברה, והוא טס מערבה כדי להיפגש עם משקיע פוטנציאלי. התקיימו דיונים בנוגע להקמה משותפת של מלון בוטיק כ־13 קילומטר מסנטה ברברה — ריטריט על צלע גבעה, פרטי ויוקרתי, עם ארבעים ושמונה בקתות בודדות, שבילים הרריים מתפתלים, קמיני עץ בחוץ ושבילים מרוצפים אבן. מסעדה מחופה אבן.

הוא נפגש עם השותף להשקעה, חבר לשעבר ללימודים ששמו בן, בבית הנופש של בן המשקיף לים בפּאדארוֹ לֵיין. הם ישבו בחוץ על הדק האחורי, אכלו ביצים עלומות ועיינו בתוכניות. החֲליפה של ליאם היתה דקה מכדי לעמוד בצינה שנשבה מהים. הוא שתה עוד קפה וסירב להצעתו של בן להשאיל לו מעיל.

בשלב מסוים ליאם הביט מזרחה והבחין בבית נטוע על קו המצוק בלוּן פּוֹינט. הוא הזדהר בשמש הזורחת — צהוב זרחני שניתז מחזית הסלע ונחת על האבן הלבנה ופרדס התפוזים. גנֵי הוורדים.

הנכס כלל חלקת אדמה גדולה, עשרים דונם משובחים, נופי ים למלוא העין, מרגלות סנטה אינֶס ברקע.

אישה מבוגרת גרה במבנה היחיד בנכס, בית בעל גג משופע מזדקר, ושלט עץ לבן ליד דלת הכניסה בישר על שם הבית, וינדבּרֵייק. ליאם דפק על דלת הכניסה ושאל אותה כמה היא רוצה עבור הבית. היא אמרה שהיא רוצה לחיות בו בשלווה בלי שאנשים ידפקו על דלתה וישאלו אותה כמה היא רוצה על הבית. הוא חייך לעומתה והתנצל. אני ממילא לא יכול להרשות אותו לעצמי, הוא אמר.

ואז היא איפשרה לו להיכנס.

עכשיו, יותר משלושים שנה לאחר מכן — איך יכול להיות שכל הזמן הזה פשוט עבר? — הוא הולך אל שוליו הצפוניים־מזרחיים, נקודת התצפית האהובה עליו, עם הים רחב הידיים תחתיו, עצי הזית העתיקים, והרוח והבריזה הדוקרנית כולם פראיים סביבו.

הוא נושם נשימה עמוקה ובולע את הדמעות הנדחפות לצאת מעומק גרונו בשעה שהוא נזכר ביום ההוא.

בדרך כלל הוא לא נוסטלגי, ומימיו לא היתה לו נטייה לפנטזיה. אבל הוא מרגיש שהוא עושה את זה: מעמיד פנים שוב שהוא עדיין אותו בחור צעיר נרגן שדופק על דלתה של אישה זקנה ומבקש לפתוח בחיים חדשים. בניגוד לגבר המבוגר שהוא עתה, עם בית ריק מאחוריו, ובלי איש שיענה כיצד הצליח להיכשל בכול. כיצד מצא את עצמו בסופו של דבר כאן, רגשני ויגע, אך נכון לומר בקול (לומר סוף־סוף בקול) את כל הדברים שהיה רוצה להיות מסוגל למחוק. זאת לא בדיוק חרטה. שום דבר קלישאתי או סביל כחרטה. לא. זאת כפרה.

משום כך הוא חוזר בעיני רוחו שוב ושוב על אותם הרגעים בלולאה שאין בה סליחה: הרגעים שהוא מנסה לחזור אליהם, לחיות מחדש. הרגע הראשון בגיל שמונה־עשרה, ואחריו בגיל עשרים ועשרים ושש ושלושים ושבע וארבעים וחמש. חמישים ושמונה. שישים ואחת. במובנים החשובים, כולם אינם אלא אותו הרגע, לא?

אותה הבחירה. אתה הולך ומתקרב אל גורלך, או שאתה מתרחק ממנו.

הוא נוטע את כפות רגליו בסלע הלבן, וגשם קל מתחיל לרדת. מתי בדיוק נעשה המקום הזה למִשאל־עם בנוגע לכל הכישלונות שלו? קל (ומן הסתם מוטעה) לזהות את השינוי הזה כהתרחשות של העת האחרונה. אבל בין שהדבר התרחש לאט ובין שבבת אחת, "וינדברייק" הוא עכשיו המקום שמזכיר לו את עצמו יותר מכול. כמה אירוני! בִּמקום המִפלט שהניח שיהיה, הקלה מבית הילדוּת שברח ממנו, הוא נעשה להפך הגמור. הוא כמוסת הזמן שלו.

הוא מסתובב ומביט ב"וינדברייק", הבית הקטן בעל הגג המשולש שכל אורותיו דולקים: שני חדרי שינה, שני חדרי אמבטיה, מטבח ארוך וצר. בית בודד, קטן מכל בתי האירוח בכל אחד מהמגרשים השכנים, לא כל שכן מהבתים המרכזיים הניצבים בהם ששטחם כ־750 מ"ר. כולם הניחו שהוא יהרוס את הבית הקטן בסופו של דבר, יבנה מחדש. הבית הזה, המושלם ואינו במקומו, היה רחוק מלהיות גדול מספיק לשכֵּן בו משפחה גדולה. הוא ודאי לא היה גדול מספיק למשפחות שלו.

אבל זה היה מורכב יותר מסתם לבנות בית גדול יותר. הוא תמיד חשש להביא הנה את בתו כשהיתה קטנה, ואחר כך את הבנים בילדותם. המעקות לא סיפקו שום ביטחון מפני השוליים המשוננים. המצוק היה תלול מדי, צניחה של עשרים וחמישה מטר אל הים וסלעֵי החוף הקליפורני. מה יהיה אם הם ייפלו? מה אם מישהו מהם, ברגליו הקטנות והמהירות, ייפול מעבר לשפתו לפני שיספיק לתפוס אותו?

זה לפחות מה שאמר לעצמו. האם זאת האמת בכלל? או שמא האמת פשוטה יותר? מאז ומעולם אהב להימצא כאן לבד. לבד איתה.

הוא הציץ מעבר לשפה בגלים המלחכים את החוף עשרים וחמישה מטר מתחתיו, זיזי הסלע משוננים ויפים ומוצקים. והוא ידע שלא, זאת איננה אנוכיות גרידא. הוא בטוח בכך. הוא בטוח שניסה, בדרכו, לשמור על ילדיו. גם כשנכשל (והוא אינו משלה את עצמו, הוא נכשל כאָב הרבה יותר משהצליח), הוא רצה לשמור עליהם.

כאשר כמה רגעים לאחר מכן ליאם סמואל נוּן נדחף אל מעבר לשפת המצוק, מתעופף באוויר ונוטה על צירו, זוהי למעשה מחשבתו האחרונה. חרף כל מגרעותיו, מחשבתו האחרונה ביותר.

מוטב אני מהם.

חלק I
האדריכל פועל בטריטוריה של הזיכרון.

– מריו בוטה

בתים פתוחים

"אז מה דעתך? אפשר להציל אותו?" היא שואלת.

אני עומדת בפתחו של בניין לבֵנים חומות בן חמש קומות בפאתי קוֹבְּל היל בברוקלין. לעניות דעתי המקצועית, הבניין מיוחד כמות שהוא: רחב במיוחד, בעל חלונות פלדה, מעקות מקוריים, תקרות פאנלים בגובה של כמעט ארבעה מטרים. וגינת גג בשטח של מאה ושבעים מ"ר, שמשקיפה על פינה ירוקה ויפה של רחוב הנרי.

אני מסתובבת להביט במורגן, הלקוחה שלי. "לְמה בדיוק את מתכוונת, כשאת אומרת להציל?"

"טוב, את המומחית, אבל ברור שצריך להרוס אותו לגמרי מבפנים. הוא די חורבתי, לא?"

מורגן מנידה את ראשה וכנראה ממתינה שאדביק אותה. היא יפה וצעירה (בת עשרים וחמש, אולי עשרים ושש) ונועלת את אותם מגפי הברך שנעלה בפעמים המעטות שבהן נפגשנו אישית. בכל פעם ופעם היא נראתה מאוד לא מאושרת, כששמנו פעמינו לברוקלין. אני לא יודעת מה היא לא אוהבת, את בנייני הלבֵנים החומות או את היציאה ממנהטן ככלל. אבל אין ספק שלא מדובר בצעד שמלהיב אותה.

היא עוברת לברוקלין, כפי שהיא אומרת לי שוב ושוב, מפני שהארוס שלה, איש עסקים כזה או אחר, דוחף לזה. הוא החליט שהוא רוצה לעזוב את טרייבקה והלופט שלהם ברחוב נוֹרת' מוּר ולהימלט לרובע החיצוני. עדיין לא פגשתי את הארוס של מורגן, אבל נראה שהוא זה שהתעקש שמורגן תשכור את שירותיי. הוא רוצה להתחתן פה על הגג. ואם הם כבר בעניין, גם לשפץ מן היסוד את חמש הקומות שמתחת לו.

"מתי נראה לך שיהיה אפשר לעשות את זה?" שואלת מורגן.

"את איזה חלק?"

"את יודעת. הכול."

היא מחווה בידה באופן שכולל את הבניין כולו, ובתוך כך מדלגת למטה במדרגות לסלון השקוע.

"בתור התחלה, בואי נדבר על מה שאת רואה בעיני רוחך," אני אומרת. "ואז נוכל לצמצם את הרזולוציה ולוודא שאנחנו על אותו הגל מבחינת לוח הזמנים והתכנון. נשמע טוב?"

"בטח..."

היא מתיישבת על הספה כמשלימה עם התוכנית. אבל אז היא שולפת את הטלפון מהכיס, כבר משועממת מן הפרטים שעדיין לא התחלנו לדון בהם. היא נכנסת לאינסטגרם, וחמש מאות אלף העוקבים שלה ניבטים אליה בחזרה. ואני מאבדת אותה.

אף על פי כן, אני מתחילה לפרוק את התוכניות המקוריות של הבניין. הבעלים הקודם הוא אדריכל שאני מכירה מאז לימודי התואר המתקדם. הוא הקדיש כמעט שלוש שנים להתאמה מחודשת של המרחב למשפחתו שלו, בלי לִצפות שהעבודה של אשתו תשלח אותם לקולורדו זמן קצר לאחר שייכנסו לגור בו. יש כמובן דרכים רבות לעצב מרחב, אבל אני מרגישה בתשומת הלב שהוא הקדיש לכל פרט ופרט — איך הסלון רגוע ורחב ידיים, הפינות מעוגלות, עץ הזית מזדקר מהאח, האור הטבעי חודר פנימה משלושה כיוונים.

אפשר לחשוב שאדריכלות ראויה לציון היא כזו שבונה את הבניינים המפוסלים החדשניים ביותר. אבל אני מתעמקת בראש ובראשונה באופן שבו הסביבות של אנשים עשויות להשפיע לחיוב על איכות חייהם. אני מתמקדת, במובן התשתיתי ביותר, בבניית מרחבים שיכולים להיות מרפאים. אני מתמחה בנוירו־אדריכלות. רוב הלקוחות שלי מעוניינים בגישה האדריכלית המסוימת הזאת, שעוסקת בעיצוב מרחבים באופן שמתגמל את הרווחה הכוללת.

אין לי מושג לְמה מורגן מתכוונת כשהיא אומרת חורבתי, אבל אני חושדת שאין לה עניין בכיוון החקירה הזה.

"הארוס שלך עדיין מצטרף אלינו, או שזה רק שתינו?" אני שואלת.

במקום לענות היא מגביהה את הטלפון שלה בתנוחת סלפי ומכווצת את השפתיים. אני מזדרזת לצאת מטווח המצלמה מהר ככל האפשר.

"הוא אמור לבוא."

בדיוק באותו הרגע נכנס הארוס מבעד לדלת הכניסה, והרוח החורפית נכנסת בעקבותיו. הוא נראה טוב — גבוה ורחב, בעל לסת חזקה ועיניים עזות מבע. הוא מבוגר ממורגן, בן קרוב לשלושים, ולבוש מעיל ספורט עם קפוצ'ון שמציץ תחתיו ומשווה לו מראה צעיר יותר.

נוסף על כך, מתברר שהוא אחי.

סאם מהנהן לעברי. "מה קורה, נוֹרָה?"

"אתה צוחק עליי," אני אומרת.

מורגן מתיישבת ומעבירה את מבטה הלוך ושוב בינינו. "אתם מכירים?" היא שואלת.

"נורה זאת אחותי," הוא אומר.

"אחותך?"

אני מחייכת ומחווה עליהם בידי. "אתם מכירים?"

זה קצת לא הוגן. אני יכולה לספור את הפעמים הבודדות שנמצאתי עם סאם באותו החדר. לא התראינו הרבה כילדים. אנחנו מתראים עוד פחות עכשיו כמבוגרים. אני הבת היחידה של אבא שלי מנישואיו הראשונים. סאם הוא אחד משני ילדיו מנישואיו השניים. אפשר לטעון שסאם ואחיו התאום, טומי, הם הסיבה לכך שהיו נישואים שניים — ההיריון הלא־צפוי של אמא שלהם היה רק רמז קטן לכך, שמערכת היחסים בין ההורים שלי לא בדיוק עובדת.

"סאם. ווט דה פאק?" אומרת מורגן. "לא חשבת שזה משהו שאתה אמור לציין?"

אני לא בטוחה אם ב"זה" היא מתכוונת לכך שאחי שכר את שירותיי בלי להגיד לה מי אני — או לכך שלסאם יש אחות מלכתחילה. אני נוטה לאפשרות השנייה, אבל עוד לפני שסאם יכול לענות למורגן, הטלפון שלה מצלצל. היא ממלמלת שזאת מתכננת החתונות שלהם, ואז נבלעת במסדרון כדי לדבר איתה.

אני שבה ומסתובבת לעבר סאם, שמחייך אליי. "טוב לראות אותך," הוא אומר. "מה שלומך?"

"למה אתה צריך להתנהל בצורה עמומה כל כך?" אני שואלת.

החיוך שלו נעלם.

"אני מנסה להשיג אותך כבר יותר מחודש. אף פעם לא חזרת אליי. ואני זה שמתנהל בצורה עמומה?"

הוא אכן התקשר אליי — החלק הזה נכון. מרגע שאבא שלנו מת, הספקתי להתחמק מההודעות הקוליות שלו ומשני אימיילים חידתיים. אבא שלנו לא רצה הלוויה, ולכן גם נמנעתי מלהיפגש עם אחי אישית.

האמת היא שאני לא רוצה להיכנס לשום דבר עם סאם. ההיסטוריה לימדה אותי שמוטב לי לא לעשות שום דבר איתו — או עם אף אחד אחר מהמשפחה השנייה של אבא שלי. או בעצם המשפחה השלישית של אבא שלי.

"אני צריך לדבר איתך," הוא אומר.

"קנית בניין בשמונה מיליון דולר כדי לנהל שיחה?"

"זאת שיחה די חשובה."

אני מתחילה לאסוף את התוכניות ולארוז אותן בחזרה בתוך הגלילים. "אני מאחרת ללקוח הבא שלי."

"האמת היא שמורגן ביקשה ממך לשריין את שארית אחר הצהריים, אז..."

בימינו כבר אין לי הרבה פרויקטים למגורים כמו בניין הלבֵנים הזה. אבל מורגן שילמה לי שכר טרחה גלובלי מראש — מהסוג שמאפשר לי להקדיש זמן רב יותר לעבודה שאני אוהבת יותר מכול, מהסוג שמאפשר לה לדרוש שעות נוספות מזמני.

"אני אשמח לבטל את הצ'ק," אני אומרת.

"אנחנו יכולים פשוט לשבת ופאקינג לדבר כמה דקות?"

"חשבתי שהבהרתי את עמדתי," אני אומרת. "אני לא רוצה את הכסף של אבא. לא רציתי אותו כשהוא היה בחיים. אני בטח לא רוצה אותו עכשיו."

"זאת לא הסיבה שאני כאן," הוא אומר.

אני מרימה את עיניי ופוגשת במבטו. ירוק־עכור מוכר. הירוק של אבא שלי. יש להם אותן העיניים, אותו השיער הבהיר, אותו העור. זה צורב, אבל אני כופה על עצמי לכבוש את התחושה.

זה קל יותר כשאני מזכירה לעצמי, שזאת הסיבה היחידה שיש לאחי להיות כאן. אפילו מעברו האחר של אובדננו המשותף, הוא ודאי לא גילה בעצמו איזה עניין פתאומי במערכת יחסים בינינו. מה שבסדר גמור מבחינתי. אין לי שום עניין במערכת יחסים עם סאם. ויש לי עוד פחות עניין בקשר כלשהו עם החֶברה של אבא שלי.

כפי שעניתי כשהעברתי את האימייל האחרון מסאם (שורת הנושא: אנחנו צריכים לדבר) אל עורכי הדין של אבא שלי, סאם יכול לקבל כל מה שהוא רוצה מהרכוש של אבא שלי. כולם יכולים.

"כל טוב, סאם," אני אומרת.

אני מתחילה ללכת לעבר הדלת. הדלת שתוביל אותי החוצה ולמטה במדרגות הכניסה ורחוק מכאן.

"את מוכנה לחכות רגע?"

אני ממשיכה ללכת, כבר כמעט חופשייה. חופשייה ממנו שוב ומהמשפחה שלו שוב ומהעולם שלהם שוב.

ואז, כשידי מונחת על הידית, אחי אומר דבר אחד. הדבר היחיד שמסוגל לעצור בעדי.

"נורה. המוות של אבא?" קורא סאם. "הנפילה שלו..."

אני מפסיקה לזוז. אני לא מסירה את היד מהידית. אבל אני מפסיקה לזוז.

"זאת לא היתה תאונה."