עלעלים - סיפורים אוטוגיאוגרפיים

עלעלים

שבועיים.

זה אורך הזמן שלקח מהיום שנכנסתי לגן החובה שניהלה אימי (שהייתה גם הגננת), ועד שהבינה שלא תצליח לנהל גן חובה כשאני אחד מחניכיו. עשיתי לה את המוות. בלגן, חוסר הקשבה, התקפי קנאה וכל שאר החבילה.

אני חושב שאני הילד היחיד בעולם, שסולק מגן החובה בגלל התנהגות אלימה, על אחת כמה וכמה כשהגננת היא אימא שלו.

אקורד הסיום היה, כשטיפסתי על גג הגן והעפתי אבן גדולה הישר על ראשו של ילד, שהתגרה בי כל היום על היותי הבן של אימא שלי.

שבוע אחרי,

התעוררתי בשעה שש בבוקר, התלבשתי ויצאתי אל החושך.

עמדתי וחיכיתי להסעה באוויר הצונן של המדבר.

הגעתי אל גן החובה שבקיבוץ ניר עוז, לא היו שם עוד הרבה ילדים.

היינו שישה בסך הכול. חבורה של ארבע בנות – מיכל, אורית, אילת ודגנית, ושני בנים – ארנון ואני. משום מה, הם אהבו אותי מייד.

ואני אותם.

אימי רצתה להביא עוד ילד לעולם וכשנכנסה להיריון גלתה כי הוא רצוף קשיים. כשבילתה בבית החולים בשמירת היריון אני נשלחתי לגור בקיבוץ.

משפחות הילדים כולם רצו שאבוא להתארח ולישון אצלם. זה חימם לי את הלב.

אני זוכר שהיו לי מיטה וארון משלי בחדר המשותף בלינה המשותפת.

כשהגיעו הבקרים, הייתה לי את עדינה היפה, המטפלת עם המבט הרחום. היא עטפה אותי כשהיה קצת קר בלב ומחוצה לו.

אני לא יודע, אולי השמועה שטוב לי שם בקיבוץ, עברה במהירות במושב, כי לא חלפה שנה ואל הכיתה הצטרפו גם איריס ומאיר'קה וזיו וחנן.

הקיבוץ לא עשה בעיות, ההפך. פתח את שעריו וְהֵקל על כולם את המעבר.

קיבוץ ניר עוז היה קיבוץ מיוחד, ובו זוגות צעירים וצעירות שרק גילו את האהבה, צברים, בני קיבוצים, חברי השומר הצעיר (שגם הקימו את המקום, שעד לפני רגע היה סתם שטח אדמה בנגב המערבי( וכולם בעלי חזון אחד: שהקיבוץ יתבסס על שוויון מלא, עבודת אדמה, שלום ואחווה, תרבות וחינוך.

היה זה קיבוץ צעיר וחלוצי שהצליח, אז, בתחילת שנות השישים, לנהל יחסי קרבה וחברות עם השכנים העזתים ממערב, החל משיתופי פעולה חקלאיים ועד ביקורים הדדיים.

מכיתה א' ועד כיתה ה,' חינכה אותנו נורית גרף, ה"אורים והתומים" של ילדותי.

אני נזכר בה ומחייך. צעירה, מלאת מרץ, רזונת, שיערה אסוף לקוקו ובפיה כל הדברים שהייתי צריך לדעת.

היא לימדה אותנו לימוד חווייתי, המבוסס על התנסות אישית ופיתוח דמיון עוד הרבה לפני ששיטת שטיינר והאנתרופוסופיה הגיעו לארץ.

ואיזה חינוך זה היה.…

אם ירד שלג בחרמון – נסענו לחרמון! אם התבקשנו ללמוד לקרוא שעון, היה עלינו להיות ערים יממה ברציפות, ולהבין מה עובר על הקיבוץ, שעה אחר שעה.

את הזריחה ראינו כששכבנו לצד בריכת המאגר.

כשלמדנו על האינדיאנים, הקמנו מאהל אינדיאני, הקמנו טוטם, שרנו שירים באינדיאנית, התכסינו בנוצות וישנו במחנה הקסום שהקמנו.

כשלמדנו על תחבורה, הכיתה וחדר האוכל של בניין כיתתנו, הפכו לאוטוסטרדה מפוארת, עמוסת מכוניות צעצוע וכבישים שבנינו מֵחֵמר ומעץ.

באותה השנה בטיול השנתי, יצאנו למסע של חמישה ימים, שהחל במשאית שלקחה אותנו לשדה התעופה, משם טיסה למחניים, חציית הכנרת בסירה, נסיעה לחיפה באוטובוס, עלייה על הכרמלית, נסיעה ברכבת לתל אביב ושיבה לקיבוץ דרך ביקור בנמל אשדוד במיניבוס.

הספקנו לחוות את כל כלי התחבורה האפשריים בחמישה ימים. שם, דרך הרגליים, הידיים והמחנכת שהייתה לנו, למדנו תחבורה מה היא ומה פירושו של מסע. אלו המתנות שנורית נתנה לנו.

הפער הזה בין הצמצום, החווייתיות, הבוסריות היפה של אז, לבין הלימודים של היום, כשיש ארבעים ילדים בכל כיתה ומורה אחד שנשמע בקושי רב, מבהיר לי עד כמה זכיתי.

היינו הכיתה הראשונה של הקיבוץ, וכמו בכל דבר ראשון, קטפנו את הטוב ביותר. אפשר להגיד שהרווחנו את ההתרגשות הראשונית מסביבנו.

לקבוצה שלנו קראו "סיגלון," על שם העץ הקסום שעיטר את שבילי הקיבוץ הריקים. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה בה פגשתי את המילה "עלעלים."

עלעלים הם עלים קטנים המעטרים ככתר את העלים הנקראים "מורכבים." עלים שעליהם צומחים עוד עלים, קטנים, יפים, מקשטים.

זה מתגלגל על לשוני, עלעלים.

הסיגלון, האזדרכת ועצים רבים נוספים נושאים עליהם עלים עם עיטורים. עלעלים.

באחד מהבקרים בקיבוץ, ירדתי מהשביל וקטפתי כמה עלים עטורי עלעלים מהסיגלון. ידעתי שיסלח לי. הבאתי אותם איתי לכיתה והגשתי לנורית.

באותו השיעור היא ביקשה מאיתנו "לעלעל" בספר הלימוד.

הבטתי בה ושאלתי: "למה קוראים לדפדוף 'עלעול' אם לדפים לא קוראים 'עלעלים?' ולמה, אם כך, אנחנו לא מעלעלים בעלעלים?"

היא חייכה, כמעט צחקה, ראיתי בעיניה את השעשוע. "רעיון יפה," חשבה ואמרה "לעלעל בעלעלים."

נורית כמו נורית, עד סוף כיתה ה' נתנה לנו לעלעל בעלעלים וכך בלענו עשרות ספרים.

אני מתגעגע, קיבוץ ניר עוז היה לי לבית, למקור השראה ולקרקע פורייה לכל מי שאני. הטבע לא קישט, הטבע היה חבר.

אני כותב את הטקסט הזה היום, בוקר ה־8 באוקטובר, 2023.

יום אחרי שהקיבוץ שלי, שלנו, נכבש והוכחד. כל עציו, בתיו ושביליו עלו באש. חבריו וחברותיו, נוף ילדותי, האנשים שעיצבו אותי, נרצחו ונלקחו בשבי החמאס.

אנשים, נשים, זקנים וטף. ברגעים אלו דמם ניגר והותר על פני כל פינה תמימה בקיבוץ.

ועכשיו, שם, בין שדרות עלעלי הסיגלון השרופים כאודים עשנים, לא נותרו קולות צחוק של עוללים או שריקות ההורים הקוראים להם הביתה, כי יש ארוחת ערב שמחכה וחיבוק.

ואין אף אדם שייתן דין וחשבון, ויסביר איך במחי יד נמחק לו גן העדן הקטן, ששנים ליטף ובה בעת שמר על הגבול ממערב.

איך שנים שמר הקיבוץ שלי על המדינה והיא לא שמרה עליו? לאן הלך הקיבוץ שלי והיכן חבריי וחברותיי?

היכן?

זרעים של מסטיק

בשבת ההיא בא לבקר אותנו יונתן, הסמ"פ של אבא, ובידו צנצנת זכוכית מעוטרת ויפהפייה, וכולה מלאה במסטיקים עגולים.

שניהם ישבו על תכניות לקראת המילואים הקרובים, דיברו על תרגיל הגדוד, מי מגיע למילואים ומי מבריז. כמה טנקים יהיו ועוד כל מיני כאלו. ישבתי על ידם. יונתן הגיש לי את הצנצנת ואני לעסתי מסטיקים עגולים בלי הפסקה.

אבא העיר לי שאני מסיים את כל המסטיקים, ולא יישאר לי לאחר כך.

יונתן סימן לו עם העיניים לחדול, ואז הוסיף, "מה אתה דואג? יש לי עץ מסטיקים בחצר, מקסימום נביא עוד."

הייתי כבר בן שבע ולא האמנתי לסיפור עץ המסטיקים, אבל יונתן היה רציני, אולי רציני מדי.

"אתה לא מאמין לי?" שאל.

"ממש לא," אמרתי לו, למרות שהערצתי אותו מאוד.

"תבואו אליי לקיבוץ, אראה לך את העץ," הוא הביט בי ברצינות וגרם לי להתבלבל.

שלושה חודשים חלפו. אבא ויונתן יצאו למילואים ובסופם שבו כל אחד לביתו. כמה ימים אחרי, שאל אותי אבא אם אני רוצה לנסוע איתו ליונתן, כי יש איזו שיחת סיכום. קפצתי מהתרגשות, כל מה שראיתי לנגד עיניי, היה עץ המסטיקים, שהייתי חייב לדעת אם הוא קיים או לא.

נסענו צפונה לאזור השרון, לקיבוץ של יונתן. בדרך שאלתי את אבא, אם הוא חושב שנראה את עץ המסטיקים. אבא חייך ואמר, שאם יונתן אומר שיש עץ מסטיקים – אז יש עץ מסטיקים.

עצרנו בפתח הבית וירדנו מהאוטו. תרתי בעיניי אחר העץ, אבל לא ראיתי אחד כזה. כשנכנסנו לבית, נחה על השולחן בסלון קערת מסטיקים עגולים וצבעוניים, ושוב התבלבלתי.

הם החלו לדבר, שיחת גברים כזו של מבוגרים, ואני לקחתי מסטיק ועוד אחד. במסטיק השלישי כבר לא יכולתי להתאפק. "נו, יונתן," התערבתי להם בשיחה, "איפה עץ המסטיקים?"

יונתן נזכר. הוא סימן לי עם היד שהעץ בחצר האחורית, ושאצא מהדלת של המטבח אל הבוסתן שמאחור.

יצאתי אל החצר האחורית. כבר החלה שעת שקיעה, שעת הקסם, ה"Magic hour" כמו שקוראים לה הקולנוענים. הבוסתן היה סבוך, ונעתי בשביל הצר בין עצי פרי שונים. היה שם ריח מדהים.

לאט, ככל שהתקדמתי והשמש ירדה, הפך הבוסתן הקיבוצי ליער סבוך ומאיים, אבל זה השתלם. אחרי הליכה איטית וזהירה, כשפניתי בשביל ימינה, ראיתי אותו, ניצב ממש מולי. עץ מסטיקים עצום, צבעוני ויפהפה. כל ענפיו היו עמוסים אשכולות של מסטיקים עגולים בצבעים שונים. לרגע זה הרגיש כאילו מעולם אחר, כאילו ָנַחִּתי היישר לארץ הפלאות של עליסה.

התקרבתי בחרדת קודש, לאט, מוקסם מיופיו של העץ המופלא. מפוחד שיסתיים הקסם, לא רציתי שהרגע יתפוגג.

רק קרוב אל העץ, הבחנתי בניירות הדבק שהדביקו את האשכולות אל העץ. אשכולות, אשכולות של מסטיקים עגולים בכמות לא סבירה, היו מודבקים שם. מישהו עשה שם עבודת נמלים.

שני הגברים עמדו מאחוריי ויונתן הניח יד על כתפי. אבא היה מופתע מגודל ההשקעה. יונתן הרים יד וקטף לי אשכול של מסטיקים. "אמרתי לך שיש לי עץ שלם של מסטיקים", חייך.

אחר כך, כששבנו לביתו ופי מלא עד אפס מקום במסטיקים, סיפר לי יונתן את האמת. "תראה איזה אבא יש לך, אתמול הוא התקשר אליי ואמר שאתם מגיעים, וִּדיר ָ־ּבָלק אם לא יהיה עץ מסטיקים כמו שהבטחתי. אז נסעתי לאזור התעשייה בנתניה וקניתי שק מסטיקים ענק, וכל הלילה עבדתי על העץ שלך"!

צחקתי באושר.

בדרך חזרה הביתה, אבא היה משועשע וזחוח. בשבילו, זו הייתה עקיצה שובבה ליונתן, שהתפאר קצת יותר מדי בעץ לא קיים.

אם דיברת – תוכיח, אם הבטחת – תקיים.