אומנויות הלחימה 5 - דרגה רביעית

פרק 1

סקיילר

"לאן את הולכת בכזו התלהבות?"

אני מסתובבת לעבר אחי, לא מנסה אפילו להסתיר את החיוך המרוצה שלי.

"לשיעור הקיקבוקסינג הראשון שלי," אני אומרת, וזורקת לתיק האימון שלי חולצה נוספת. "אני הולכת למכון אחרי המשמרת שלי במסעדה."

"וואו, אז זה היום." ג'ואי נשכב על הספה כשמשחק הווידאו שלו מתחיל. "תודה לאל, יהיה לך מקום אחר לנסות בו את המהלכים שאת לומדת מהיוטיוב."

אני מרימה במהירות חולצה שלישית מערמת הכביסה הנקייה וזורקת אותה על אחי. "תסתום. פעם אהבת את זה שהרמתי אותך באוויר וזרקתי על הספה."

"כן, כשהייתי בן שש וחשבתי שזה מגניב לעוף. זה לא כיף כשאחותך בת התשע־עשרה, החזקה בטירוף, מתרגלת עליך חניקות ובטעות גורמת לך לאבד את ההכרה."

אני מסתכלת עליו, מבוישת. "אני מתנצלת על זה." אבל אז אני נזכרת במשהו, זועפת וזורקת עליו חולצה רביעית. "היי, הרווחת אקס־בוקס בגלל זה! אתה לא יכול לנטור לי על מה שקרה אחרי שדאגתי לפצות אותך."

עכשיו זה התור שלו להיראות מבויש, אבל רק לחלקיק שנייה, לפני שתשומת הלב שלו חוזרת למשחק. "ברור שאני יכול. זה מופיע במדריך האחים והאחיות."

אני רוטנת ומעיפה עליו חולצה חמישית. "אני הולכת. הכנתי לך את מדי הכדורסל, אל תשכח לארוז אותם למשחק מחר. ותקפל את שאר הכביסה לפני שאתה הולך לישון."

"היי, את זו שהרגע פירקה את הקיפולים!"

אני חובטת בראשו של אחי המתבגר בזמן שאני חולפת על פניו, מתעלמת מפניו הזועפות.

אני בדיוק עומדת לצאת מהדלת כשאימא שלי מדדה לתוך הסלון.

"היי, אימא," אני עוזרת לה להתיישב במטבח הקטן. "חשבתי שאת ישנה."

"ישנתי. בדיוק התעוררתי." הקול שלה ישנוני בדיוק כמו שערה המעוך.

אני מביאה לה כוס מים. "ישנת טוב?"

"כן," היא עונה ומייצבת את הכוס לפני שהיא מרימה אותה באיטיות לשפתיה. "נראה שהשינה עזרה לעצור את הרעידות שהיו לי הבוקר."

אני שמחה לראות שהיא צודקת, הידיים שלה כבר לא רועדות כשהיא מחזיקה את הכוס בכוחות עצמה.

"זה נהדר, אימא." אני מחייכת. "אם יש לך יום טוב, אולי תחזרי לפאזל ההוא שעבדת עליו בשבוע שעבר?"

היא ללא ספק אוהבת את הרעיון הזה, כי היא מחזירה לי חיוך ואומרת, "רעיון מצוין. אני חושבת שזה מה שאעשה."

הקלה משחררת את המתח מכתפיי ואני רוכנת כדי לנשק את הרקה שלה. "לא אחזור הביתה עד סוף היום. אני עובדת ואחר כך הולכת למכון בפעם הראשונה. מריה תגיע עוד מעט כדי להיות איתך, אבל אם את צריכה משהו, תבקשי מג'ואי."

"אוקיי, מתוקה. שיהיה לך יום טוב!"

אני מצמידה נשיקה נוספת לפניה המזדקנות. "תודה, אימא. אגיע הביתה בלילה."

ג'ואי מנפנף לעברי בזמן שאני הולכת לכיוון הדלת ועוצרת רק כדי לקחת את בקבוק המים שלי מהמקרר. וכשאני רואה את חתיכת הנייר הקסומה שצמודה לדלת המקרר, העיניים שלי מתמקדות במילים מענק רפואי ואני נזכרת במה שאפשר לי סוף־סוף לעשות משהו בשביל עצמי.

כשאני יוצאת מהדירה, ההליכה שלי מלאה באנרגיה שלא הרגשתי כבר הרבה זמן.

"היי, סקיילר, את יוצאת איתנו הערב?"

אני מסיימת להזין במחשב את הקינוח הנוסף שהזמין השולחן שלי, לפני שאני מסתובבת למלצר החדש. "מה יש הערב?"

"אנחנו הולכים לשבת בגרפיטי אחרי העבודה," הוא עונה. "את באה?"

"סקיילר לא שותה," נשמע הטון היבש של אחת המלצריות. "ואין לה מושג איך ליהנות."

אני שולחת אליה חיוך מעבר לכתפי. "תסמכי עליי, נהניתי מאוד עם אבא שלך, אתמול בלילה."

היא מגלגלת את עיניה וחוזרת לעבוד. פעם, המילים שלה היו מכאיבות לי — העובדה שחושבים שאני לא אוהבת לבלות כי אני שומרת על ריחוק לא עוזרת לתדמית שלי במקום העבודה. במיוחד כי כולם כאן אוהבים לצאת ביחד אחרי המשמרות. הם כמו משפחה שבחרתי לא להתחבר אליה.

אבל עבר זמן, ואני כבר חסינה לעקיצות ולאשמה. יש דברים יותר חשובים מכיף בצורת שוטים.

"למה לא?" הבחור החדש והחטטן שואל. "כלומר, יש לי הרבה חברים שלא שותים, אני מבין את הקטע הזה. אבל למה שלא תצטרפי אלינו בלי קשר?"

אני מושכת בכתפיי, מחזירה את תשומת הלב שלי לסכו"ם שהתחלתי לייבש. תמיד להיות עסוקה. "פשוט אין לי זמן." או כסף. אבל אני מרחיקה את המחשבה הזו ממני. "יש לי לימודים, עבודה ו —"

"את לא יכולה למצוא זמן למשקה אחד אחרי המשמרת?" הוא שואל בקול המום. כנראה זה מה שמגיע לי כי אני עובדת בבר־מסעדה. אני תקועה להם כמו עצם בגרון.

"לאאא," אני אומרת, מושכת את המילה. "אני סטודנטית עם שתי עבודות. זמן חופשי הוא לא הצד החזק שלי."

אני לא רוצה להודות בסיבה האמיתית שלעולם לא אצטרף אליהם. זו שמרחיקה אותי לא רק מהקולגות האלו, אלא גם מאלו שבבית הקפה, שבו אני עובדת בבקרים.

אני לא רואה קולגות כחברים. להיות משהו אחר מלבד מקצועית עם עובדים אחרים זה דבר בעייתי, ובעייתי ועבודה לעולם לא יהיו חלק מאותו המשפט עבורי. אין סיכוי. יותר מדי דברים בחיים שלי מושפעים מכסף, וכל חלק בשבוע שלי מתוכנן בקפידה כדי שיהיה לי סוג של שליטה עליו, לפחות למראית עין. סיכון המשכורת שלי בשביל חברות נוחה פשוט לא שווה את זה. ומשקה אחרי העבודה בהחלט לא שווה את זה.

"אלוהים, זה נשמע נורא," הוא מרים ידיים סוף־סוף. "אני לא יודע איך את עושה את זה. הייתה לי עבודה חלקית אחת כשגרתי בקמפוס, ובקושי שרדתי את זה. מתי את עושה משהו בשביל עצמך? או שאת פשוט אף פעם לא ישנה?"

אני בקושי מצליחה לרסן גיחוך ציני. "משהו כזה."

שינה? מה זה? אם אני לא עובדת או לומדת, אני מבשלת, מטפלת באימא שלי ועוזרת לאחי עם שיעורי הבית. אני אפילו לא זוכרת את הפעם האחרונה שישנתי שמונה שעות ברצף. דאגה לעצמי היא לא ממש חלק מלוח הזמנים שלי. אבל המחשבות שלי נודדות לתוכניות שלי להמשך הערב ואני מבינה... שזה כבר לא ממש נכון.

זאת לא רק העזרה הכספית מהמענק הרפואי של אימא שלי, על אף שזה מדהים. היכולת לשכור את מריה כאחות ביתית שתעזור לאימא שלי בשביל שג'ואי ואני לא נהיה במשמרות עשרים־וארבע־שבע, שינתה את איכות החיים שלנו. הידיעה שלאחי ולי יש קצת חופש יקרה מפז.

אני מציצה לעבר השעון שעל הקיר, מחשבת בראש כמה זמן נשאר לי עד לשיעור הניסיון שלי באם־אם־איי הערב, ומרגישה פרץ של ציפייה. שאר המשמרת שלי נגררת. אבל איכשהו, במהלכה, ההתרגשות שלי הופכת לחרדה. וכשאני כבר נכנסת למכון, העצבים שלי צפים מעל פני השטח.

מעבר לשיעורי ספורט בבית הספר, לא עסקתי באף ענף ספורט. לא הייתי אומרת שאני לגמרי לא אתלטית, אבל בגוף שלי יש אפס זיכרון שריר. לצפות בספורט הזה וללמוד מסרטוני יוטיוב לא ממש נותנים לי נקודת פתיחה גבוהה.

"היי, סקיילר," אני שומעת כשאני נכנסת למכון. אני מסתובבת שמאלה ורואה את ג'קס, הבחור שרשם אותי בשבוע שעבר, יושב מאחורי דלפק הקבלה עם חיוך גדול על פניו. "אני שמח שהגעת."

"שום דבר לא היה עוצר אותי מלהגיע לכאן," אני אומרת בחיוך מרוצה.

"נתחיל בעוד עשר דקות, תרגישי חופשי להניח את הציוד שלך מתחת לאחד הכיסאות. או באחד מהתאים בחדר ההלבשה. מה שנוח לך."

"נשמע טוב," אני עונה, התזזיתיות שלי מתפוגגת. "אחכה שתקרא לי כדי להתחיל."

בזמן שאני עוברת את שלב החימום ואחר כך את השיעור עם ג'קס, אני חווה בערך עשרות רגשות שונים. פליאה, בזמן שאני לומדת את הטכניקה. הקלה, כשאני נהנית מזה כמו שייחלתי שיקרה. אושר, כשאני מרגישה את השרירים שלי נמתחים ויודעת שאהיה תפוסה מאוד מחר כי הגוף שלי עובד קשה.

עד שמסתיים השיעור, אני ספוגה מזיעה, מתנשפת בכבדות וחיוך ענק ומטופש מרוח על הפנים שלי.

"עבודה נהדרת היום, סקיילר," אומר ג'קס. "את כישרון טבעי."

אני כנראה קורנת מהמחמאה שלו כי הוא צוחק כשהוא רואה את הבעת הפנים שלי. "את נראית מופתעת. לא חשבת שתהיי טובה בזה?"

אני מושכת בכתפיי ומגלגלת אותן לאחור במתיחה. "לא עשיתי את זה בעבר, אז לא ידעתי למה לצפות."

"אבל נראה שיש לך הרבה ידע בספורט. מעולם לא התאמנת?"

אני נדה בראשי. "אני אוהבת לצפות בקרבות ו... צפיתי בסרטונים, אבל אף פעם לא באמת התאמנתי. לא הייתה לי הזדמנות לעשות את זה."

"עד עכשיו," ג'קס משלים את המשפט שלי, ההצהרה נשמעת יותר כמו שאלה.

"עד עכשיו," אני מאשרת בלי להוסיף יותר מזה.

ג'קס פותח את הפה כדי להגיד משהו, אבל לפני שהמילים יוצאות החוצה, עיניו נורות מאחורי הכתף שלי.

"היי, המאמן," הוא אומר.

"היי," נשמע קול מחוספס מאחוריי. "סיימתם?"

ג'קס מהנהן. "סקיילר בדיוק סיימה את השיעור הראשון שלה. היא הייתה מצוינת."

אני מסתובבת כדי לפנות לבעלים והמאמן הראשי של המכון. חקרתי אודותיו — ואודות המאמנים האחרים — לפני שהחלטתי להצטרף. אבל להכיר את העבר שלו ולצפות בכמה מהקרבות זה לא אותו הדבר כמו לפגוש אותו פנים אל פנים. כי בדיוק כמו שקרה בשבוע שעבר כשפגשתי אותו, המראה של המאמן דומיניק מוציא את האוויר מהריאות שלי.

הוא מבוגר יותר, עם עיניים כחולות רציניות ושיער כהה. פניו נושאות את צלקות החיים ועשור של קרבות אם־אם־איי. על אף שהוא פרש מהספורט, אני יכולה לראות דרך הטי־שירט ומכנסי האימון שלו שהוא שמר על כושר גופני — מבט אחד לעבר שרירי הזרוע שלו גורם לי לתהות אם הוא מסוגל לרסק גולגולת של אדם בידיים חשופות. ויחד עם העובדה שיש לו ביטחון עצמי של גבר שיודע את מקומו בעולם, הוא בקלות אחד האנשים הכי סמכותיים שאי פעם ניצבתי מולם.

והוא מסתכל עליי בצורה שגורמת לי להבין שיש לו את סוג העיניים שלא חושפות מה הוא חושב או איך הוא מרגיש.

"נהנית מהשיעור הראשון שלך?" הוא שואל אותי.

"מאוד," אני עונה בחיוך מסופק. "היה כל כך כיף."

"את בטוחה שלא התאמנת בעבר? נראה שיש לך כישרון טבעי."

אני נדה בראשי, מנסה לרסן את החיוך הנרגש שלי כדי שלא ידע עד כמה המחמאה שלו משפיעה עליי.

"שום דבר מעבר לקצת מכות עם אחי."

אני חושבת שאני מזהה ניצוץ של שעשוע בעיניו. הוא פונה לג'קס ואומר, "תריץ את כולם בזמן החימום. אנחנו עובדים היום על תרגילי הגנה."

ג'קס מחזיר לו הנהון חד. "כן, אדוני." הוא פונה לעבר המתאמנים שמתחילים להימתח ולהתחמם בצידו האחר של החדר וצועק, "כולם על המזרנים! חמש דקות של אגרוף צללים. קדימה!"

כולם מתעוררים לחיים ומבצעים את ההוראה שלו. כיוון שזה רק החימום, אנשים עדיין מקשקשים ומתמקדים יותר בשחרור השרירים מאשר בטכניקה. אבל אני מרותקת למראה הזה בכל מקרה. אני מסתכלת עליהם עוברים בין בעיטות, אגרופים ומרפקים.

"אל תדאגי, אין מבחן סיום."

אני מקיצה מהמחשבות כשאני שומעת את קולו של המאמן דומיניק, הראש שלי פונה לכיוונו. הוא עדיין עומד לצידי, בוחן אותי עם הבעת פנים שאני לא מצליחה לקרוא. וכשנשמע הטיימר שמסמן את סוף הסבב, אני קולטת שאני בוהה במתאמנים כבר חמש דקות שלמות והמאמן מסתכל עליי בזמן הזה.

"אני פשוט אוהבת לעשות דברים כמו שצריך," אני אומרת בלי להתנצל ומסיבה את תשומת הלב שלי בחזרה למזרן. "אם אני מתכוונת לעשות משהו, אנסה לעשות אותו הכי טוב שאפשר."

אני מרגישה שהוא עדיין בוחן אותי. לאחר רגע, המבט שלו חוזר למתאמנים. "למה את כל כך מתעניינת באימונים? את מתכננת להשתתף בקרבות לפני שתהיי מבוגרת מדי או משהו?"

כשאני מסתכלת עליו הפעם, הגבות שלי מכווצות בבלבול. "מה? מה זה... לא, ברור שלא."

הוא פולט נשיפה קטנה של אוויר שכנראה נחשבת לגיחוך. "מדי פעם, נרשם למכון מישהו שרוצה להתאמן בכל יום כי הוא כמעט בן ארבעים ורוצה להספיק להשתתף בקרב אחד לפחות לפני שימות." הוא זורק לעברי מבט חטוף נוסף. "זו הייתה בדיחה, כי ברור שאת אפילו לא קרובה לארבעים." עיניו מתכווצות כשהוא מסתכל שוב על הפנים שלי. "לא הייתי נותן לך יום מעל שלושים וארבע."

הצחוק שלי פורץ ואני צריכה להחניק אותו עם היד כשכמה מהמתאמנים מסתכלים עליי בסקרנות. הבעת פניו של המאמן קפואה.

"אז," הוא אומר לאחר רגע. "למה את כל כך בעניין?"

אני נזכרת בקרב הראשון שאי פעם ראיתי בטלוויזיה, כשניצוץ התשוקה הוצת לראשונה. אני נזכרת איך הרגשתי כשצפיתי בקרב, כמה המומה הייתי שספורט כזה בכלל קיים. אני זוכרת שחשבתי... אני רוצה לנסות את זה, רוצה לחוות התרגשות כזו.

איך אני מסבירה משהו כזה?

אבל במקום להסביר שחיים של שגרה וזהירות גרמו לי להיות נואשת לאיזשהו ריגוש בטוח ולא יקר, אני רק מחייכת בסיפוק ואומרת, "כי אם אני עומדת להיכנס לקרב, עדיף שאדע איך לעשות את זה."