אומנויות הלחימה 3 - שלוש חבטות

פרק 1

איידן

"מתערב איתך על עשירייה שאני מנצח אותך בסבב הבא."

טריסטן זוקף גבה לעברי. "אתה חי באשליות. אבל אין בעיה."

אני מייד מתכופף, מקיף את המאמן שהוא גם חבר שלי ומתכונן להפיל אותו על המזרן. הוא מבוגר ומיומן ממני, אבל בעוד כמה ימים ייערך קרב הכניסה שלו ליו־אף־סי, והמאמן שלנו קורע לו את הצורה, אז הוא כאוב וחבול יותר מבדרך כלל. ואני מתכוון לנצל את היתרון הזה.

הוא מזייף ניסיון הפלה, אבל אני צופה אותו, ולכן אני נשכב ומיישר את הרגליים, כבר מתכונן למתקפה נגדית שיכולה למקם אותי מעליו.

אבל אני מיישר את הרגליים קצת יותר מדי ובסופו של דבר נותן לטריסטן את ההזדמנות להתמקם מעליי.

הוא כורך את זרועו סביב ראשי ומתחת לסנטר שלי, ולפני שאני מבין מה קורה, הוא נעזר באחיזה הזו כדי להסתובב ולהשתלט על הגב שלי. תוך זמן קצר הוא מצליח להשחיל את האמה שלו מתחת לסנטר שלי ואפילו פחות זמן להפעיל מספיק לחץ כדי לגרום לי להכות על המזרן בכניעה.

"אני מקבל מזומן, תודה רבה," אומר טריסטן עם חיוך יהיר בזמן שהוא מתגלגל ומתרחק ממני.

"תשתוק, עבדת עליי," אני ממלמל ומשתעל בצורה מביכה בניסיון לנקות את הגרון שלי אחרי אחיזת החנק.

"בולשיט," הוא משועשע. "אני על שישים אחוזים מהכוח שלי כרגע. זאת הייתה הזדמנות מושלמת בשבילך לנצח אותי. זו לא אשמתי שאתה עסוק בלימודים ובחורות יותר מאשר באימונים."

אני נועץ בו מבט. "זה לא הוגן ואתה יודע את זה."

הוא נאנח ונשכב על המזרן. "תירגע גבר, אני סתם צוחק. כולם יודעים שאתה עובד קשה. אתה פשוט צריך להתאמן על ההגנה שלך."

אני פולט אנחה ומשתטח על המזרן. "כן, אני יודע. אני צריך לחזור לכמה שיעורי היאבקות."

"קח איתך את טריסטן. גם לו לא יזיקו כמה שיעורים," נשמע קול מצידו האחר של החדר.

אני פונה לעבר רמי, החברה של טריסטן שהיא גם שותפה לאימון קשוחה במיוחד. אילולא זיוני העיניים הבלתי נגמרים אחרי האימונים, אי אפשר היה לדמיין ששני אלו ביחד. נראה ששפת האהבה שלהם מורכבת מהתקוטטויות מילוליות ומסקס שנאה.

"למה שלא תבואי לכאן ואראה לך כמה אני טוב בהיאבקות," הוא רוטן לעברה.

"סגור, מניאק." היא נעמדת בתנוחה ומייד מזנקת לעבר החבר שלה. תוך שניות, השניים הופכים לבלגן איברים מתגוששים, אחד מנסה להכניע את האחר.

"טוב לדעת ששום דבר לא השתנה בין שני אלו," אומר ג'קס מאחורי דלפק הקבלה. אני מחייך, ויודע שעמוק בפנים הוא שמח על העובדה ששני החברים הכי טובים שלו סוף־סוף הכירו ברגשות שלהם והפכו לזוג.

"אני מודה שאני מתגעגע לימים ששניהם הציקו אחד לשני, אבל זה קרוב מספיק, לכן זה לא באמת משנה," אני אומר ומנופף בידי בביטול.

"רק שעכשיו זה נחשב משחק מקדים ולא רק תסכול מיני בצורת אימון," מגחך מישהו לצידי.

אני נועץ מבט בחבר הכי טוב שלי, ומתלבט לרגע אם אני רוצה לרצוח אותו לפני שאני מסיים את האימון שלי להיום. אבל אז אני מבין שאני עייף מדי, ושהוא לא טועה.

"אין צורך לציין את העובדה הזו," אני נוזף במקס. "זה לא משנה אם הם ביחד או לא, רמי היא עדיין כמו אחות בשבילנו, ואנחנו לא צריכים לנתח את חיי המין שלהם."

"צודק לגמרי," תומך ג'קס.

"לא ידעתי שחיי המין שלנו הם נושא שיחה כל כך רציני," אומר טריסטן אחרי שבדיוק הכניע את רמי עם אותה אחיזת חנק שאיתה הכניע אותי. "תרצו לבוא לצפות בפעם הבאה? אשמח לחלוק את הידע. אולי אפילו תלמדו כמה דברים."

כולנו נגעלים מהמחשבה, ורמי חובטת בכתפו של החבר שלה על ההצעה המגונה.

"אתה חתיכת מניאק," היא גוערת.

"ידעת את זה כשאמרת לי כן," אומר טריסטן בהומור, ומרים אותה על כתפו. הוא מכה פעם אחת על ישבנה לפני שהוא נושא אותה לחדר השקים הכבדים בצידו האחר של המכון, כשהצווחה שלה מהדהדת ברחבי החדר.

אני שומע את האנחה הכבדה של ג'קס, מסתובב ורואה את עיניו עוקבות אחרי החברים הכי טובים שלו. הוא נראה כמעט... מיואש. או חצוי? וזה מוזר, כי מעולם לא ראיתי אותו לא שמח.

"מה קורה, גבר?" אני שואל. "למה הבעת הפנים הזאת?"

נראה שהוא מצליח להתנער מהערפול, לחייו מסמיקות מעט כשהוא מבין שתפסתי אותו בוהה.

הוא משתעל במבוכה לתוך אגרופו, מסתובב בחזרה למחשב מולו ומגמגם תשובה, "אה, כלום. לא משנה."

אני מכווץ את המצח בזמן שאני מציץ שוב לעבר טריסטן ורמי, ואז בחזרה לג'קס. "צרות בגן עדן? או רק קנאה בזוג שבגן עדן?"

ג'קס נועץ בי מבט. "תעזוב את זה, איידן."

אני מרים את הידיים בכניעה, תוהה מה יכול לגרום לג'קס להיות זועף. זוגיות לא מטרידה אותו בדרך כלל, במיוחד כיוון שהוא לא ממש התעניין באף אחת זה חודשים.

"אוקיי, שיהיה, אניח לך לזעוף," אני נעמד ומתחיל למתוח את שריריי המתקררים. "אני צריך להגיע לשיעור בכל מקרה, וחייב לאכול לפני כן." ג'קס מנפנף לעברי בביטול לפני שהוא חוזר לעבודה המשרדית שמעסיקה אותו.

לוקח לי עשר דקות להתקלח ולהתלבש ואז עוד עשר דקות לטפל בשיער שלי שאיכשהו יראה מסודר, לפני שאני חוזר לאזור המרכזי — היכן שג'קס עדיין זועף.

כשהוא רואה אותי, מצב הרוח הרע שלו מתפוגג והוא מרים גבה בגלל איך שאני לבוש.

"אתה יודע, כשאני הייתי באוניברסיטה, בקושי הצלחתי ללבוש ג'ינס וטי־שירט לשיעורים," הוא אומר ביובש. "איך יכול להיות שבאמת יש לך אנרגיה להשקיע בלבוש שלך? במיוחד אחרי אימון?"

אני מושך בכתפיי, מסדר את החולצה המכופתרת שלי ועונה בנינוחות, "כי המראה החיצוני חשוב."

אני בודק את הלבוש שלי פעם נוספת במראת הקיר הגדולה במכון. חולצה מכופתרת שחורה, מכנסיים מחויטים אפורים ונעליים יפות. המשקפיים שאני מרכיב בשיעורים נמצאים בתוך תיק הגב שלי. אני מרוצה מהמראה שלי, לוקח את תיק הגב ותולה אותו על כתפי. "חוץ מזה, המרצה בשיעור שלי הערב השיג לי את הריאיון להתמחות שאני רוצה. עדיף שלא איראה מוזנח."

"לא אמרתי שנראיתי מוזנח," ממלמל ג'קס בטון מעוצבן.

אני מחייך לעברו. "בהשוואה אליי, אני בטוח שכן."

ג'קס רק מצביע לעבר דלת הכניסה. "החוצה."

אני מגחך ופונה לעבר מקס כדי לשאול אותו, "ערב קרבות אצלי מחר? אני ממש רוצה לראות את האירוע המרכזי, וזה בחינם."

הוא מהנהן וחוזר לכפיפות הבטן שלו. "נשמע טוב. אגיע סביב שמונה."

אני מתקרב כדי לתת לו כיף־אגרוף לפני שאני יוצא מהמכון, ואני מכריח גם את ג'קס לתת לי כיף־אגרוף למרות העובדה שנראה כאילו הוא רוצה לגרור אותי לסבב נוסף בתוך הזירה.

עשרים דקות לאחר מכן, אני צועד לתוך הקמפוס של אוניברסיטת טמפל. הולך ישירות לפוד טראק האהוב עליי, מורעב לג'ירוס אחרי אימון אחר הצהריים ומזמין את המנה הקבועה שלי. אני מחכה בצד ושולף את הטלפון שלי. כשאני שומע את שמי, אני לוקח את האוכל ועושה את דרכי לחוף ביורי.

זה לא באמת חוף, רק מקום במרכז הקמפוס. אבל לשם מגיעים כל הסטודנטים כשמזג האוויר מספיק נעים, במיוחד באמצע נובמבר. אני מתיישב על הבטון שמפריד בין החצר למדשאה, מוציא את בקבוק המים שלי וממקם אותו לפני שאני פותח את השקית.

אני בקושי מספיק לאכול שני ביסים כשאני רואה אותה.

היא מעבר לחצר, מולי, כורעת ברך על הדשא בזמן שהיא מכוונת מצלמה יוקרתית לעבר חסידת ישו הנוכחית בקמפוס. אתם מכירים את הסוג, אישה מבוגרת עם בגדים בלויים שמגיעה עם שלט ענק וצועקת שכל מי שנמצא בקמפוס בדרך לגיהינום. היום, היא גם מחלקת קונדומים ופליירים נגד הפלות.

אני נאנח ונד בראשי לגברת ישו לפני שאני מחזיר את תשומת הלב שלי לצלמת שתפסה את עיני.

היא מהממת. יש לה עור מושלם ושזוף, שיער כהה ופרוע, ויש לה עיניים ירוקות כל כך בהירות שאני מצליח לזהות את הגוון שלהן מכאן. שלא לומר, שהיא נראית מעולה במכנסי ג'ינס שחורים קרועים וחולצת פלנל רחבה. אבל זו לא הסיבה שהיא מושכת את תשומת ליבי, על אף שכל הדברים האלו הופכים אותה לממש פאקינג לוהטת.

היא מהממת כי היא ממוקדת בטירוף באומנות שלה — בתמונה שהיא יוצרת. לא מזיז לה הלכלוך על הברכיים במקום שבו היא רוכנת על הדשא ולא נראה שהיא בכלל שמה לב לאופן שבו השיער שלה ממשיך להתעופף על פניה ולהיתקע במצלמה שלה. היא כל כך ממוקדת בלהשיג את הצילום המושלם ומעקלת את הגוף שלה לתנוחה של כמעט שכיבה על הקרקע. היא בקושי שמה לב לסטודנט השיכור שמועד וכמעט נופל עליה. ובהסתמך על האנרגיות הקשוחות שהבחורה הזו משדרת, משהו אומר לי שזה לא היה נגמר טוב בשביל הבחור. במיוחד אם המצלמה הייתה נפגעת.

אני ממשיך לצפות בה לדקה, האוכל שלי כבר קר ונשכח לגמרי לצידי. אני פשוט מתבונן בה בהשתאות. היא ללא ספק מקצועית בעבודה.

ואכן, כשהיא מזדקפת לבסוף ומורידה את המצלמה, חיוך ענק נמתח על פניה.

המראה הזה, עם החיוך הבוהק והבעת פניה המסופקת, מספיקים כדי לגרום לי לזוז. אני נעמד ומתחיל לנוע לעברה, זורק לפח את האוכל הנשכח שלי, תוך כדי שאני חוצה את החצר.

כשאני מגיע אליה לבסוף, היא עדיין שקועה בתמונות שצילמה.

"תפסת מה שרצית?" אני שואל.

היא מרימה אליי את העיניים שלה, החיוך עדיין בוהק על פניה. היא מהנהנת ונעמדת, מתקרבת אליי במהירות, ואני משתנק מהקרבה הפתאומית.

פאק, היא מריחה טוב. כמו פרח עם ריח עוצמתי.

"תסתכל," היא אומרת בשמחה, ומושיטה לעברי את המצלמה כדי שאוכל לראות. היא נעמדת מולי, נוטה קצת הצידה, ועכשיו אני מבין שהיא הרבה יותר גבוהה ממה שחשבתי. הגובה שלי הוא כמעט מטר שמונים ושלושה והיא נמוכה ממני בסנטימטרים בודדים.

לרגע, הקרבה שלה מסיחה את דעתי. שערה מתעופף על הפנים שלי וחולצת הפלנל שלה נשמטת מכתפה, מה שאומר שהעור החלק והצוואר שלה ניצבים ממש מול עיניי.

אני מרגיש את הזין שלי מזדקר במכנסיים.

כשהיא מסתכלת עליי מעבר לכתפה, כדי לראות מה אני חושב על הצילום, אני קולט שהיא מראה לי את התמונה. אני ממהר להחזיר את תשומת ליבי למצלמה.

ומשתנק בהפתעה.

"לכל הרוחות," אני מתנשף ומושיט יד למצלמה כדי לקרב אותה אליי. "זה מה שצילמת כרגע?"

מבט הסיפוק הטהור שעל פניה לא היה יכול להיות יותר ברור.

התמונה... עוצרת נשימה. היא נראית כמו תמונה שאפשר לראות בנשיונל ג'אוגרפיק, או כמו אחת שתזכה בתחרות צילום.

זו תמונה של גברת ישו, ברור, אבל היא כל כך הרבה יותר מזה. זה לא רק שהגדרות המצלמה כל כך מדויקות, שהצבעים והפוקוס טובים יותר מכל מה שעין אנושית יכולה לתפוס — אלא גם שזווית הצילום הופכת את האישה למוקד העניין כשהיא מוקפת בסטודנטים. והבחורה הזו איכשהו גרמה לזה להיראות כאילו הם סוגדים למטורללת הזקנה.

הסטודנטים עצמם קצת מטושטשים. כלומר, הבעות הפנים המלגלגות האמיתיות שלהם לא נראות לעין. במקום זה, אפשר לראות רק את המיקוד שלהם באישה שבמרכז. ובזכות איכות המצלמה וכישרון הצלמת, מתקבלת תמונה ברורה של מי שהיא באמת. אפשר לראות את האש בעיניה, את הרוק שניתז מהשפתיים שלה ואת לפיתת הידיים החזקה בשלט שהיא אוחזת. אפשר להרגיש את התשוקה המטורללת של האישה הזקנה.

"ניסיתי לתפוס את הזווית הנכונה כדי שזה ייראה כאילו היא מסתכלת עליהם מלמעלה," מסבירה הבחורה, החיוך הגאה לא עוזב את פניה לרגע. "הייתי צריכה לחכות לרגע שבו הסטודנטים יתפצלו מספיק כדי שאוכל לתפוס את זה."

אני עדיין חסר מילים, עומד שם בפה פעור כשתשומת הלב שלי ממוקדת במצלמה. "זה... מדהים. את צלמת?"

תשומת הלב שלי חוזרת מייד לברונטית הסקסית כשאני שומע אותה צוחקת. היא מתרחקת מעט ופונה כדי לעמוד מולי, על אף שתשומת הלב שלה חוזרת למצלמה.

"ואני קיוויתי שאתה חכם יותר משאתה יפה," היא מהרהרת. "על אף שאומר להגנתך, שאתה אמור להיות גאון אם זה היחס."

אני רק ממצמץ לעברה. "אני לא בטוח אם קראת לי הרגע חתיך או טיפש."

היא מרימה אליי מבט מחויך. "מה שתרצה שזה יהיה, חתיך."

זהו זה. פגשתי את פאקינג נערת חלומותיי.

"התכוונתי, האם את צלמת מקצועית?" אני מחדד. "או שאת סתם עושה את זה בשביל הכיף? כי אם זה רק תחביב, יכול להיות שאת במקצוע הלא נכון."

היא סוף־סוף מפנה אליי את כל תשומת ליבה ומורידה את המצלמה שתלויה על הצוואר שלה. היא בוחנת אותי מלמטה למעלה ללא בושה, לפני שהיא מושיטה את ידה לתוך התיק שתלוי על כתפה ושולפת ממנו עט וויד¹. היא מחליקה את העט לתוך פיה, שואפת ואומרת בתוך ענן עשן קליל, "אל תדאג, אני לא אוהבת לעשות דברים שאני טובה בהם בחינם."

לפני שאני מספיק להגיב לזה, היא מסתובבת וצועדת לספסל קרוב. אני נשאר לבהות בה בהלם, עד שהיא מציצה מעבר לכתפה ומסמנת לי עם הנהון לעקוב אחריה.

אני לא מתבייש אפילו קצת להודות שאני ממהר לעמוד בקצב.

"את לא סטודנטית כאן, נכון?" אני שואל בזמן שהיא מתיישבת. אני לא מתיישב לצידה, מאפשר לחלק מהיהירות הקבועה שלי לחזור אליי בזמן שאני מניח את כף ידי על גב הספסל.

היא מתחילה להתעסק עם הגדרות המצלמה שלה. "מה הסגיר אותי? היעדר תיק הגב או היעדר הציוד של טמפל?"

שניהם נכונים, אבל במקום זה, אני עונה, "יותר כמו היעדר הזין שאת שמה. רוב הסטודנטים חסרי ביטחון או שהם עוברים משבר זהות. את אף אחד מאלו."

זה תופס את תשומת ליבה מספיק כדי שהיא תציץ לעברי שוב, במשך קצת יותר זמן הפעם. "גם אתה בעצמך אף אחד מאלו. ועדיין, איכשהו, כתוב לך סטודנט על כל הפרצוף."

"כן, אבל זה כי אני לא סטודנט טיפוסי," אני מתחכם.

עכשיו תורה לגחך בזמן שהיא מחזירה את תשומת ליבה למצלמה שלה. "היהירות בהחלט תואמת לסטודנט. אתה כנראה, מה, בשנה האחרונה שלך? מבוגר מספיק בשביל לשתות ובשביל לדעת מי אתה, אבל לא מבוגר יותר מעשרים ושתיים, כי אתה לא מתאים למראה של השנה החמישית. יותר מדי חדור מטרה וממוקד מכדי שלא תהיה לך תוכנית חיים ברורה מוכנה לפניך. תן לי לנחש, סטודנט למנהל עסקים?"

הפה שלי מתעקל בשעשוע. "זה ניחוש די קל. תנסי משהו שהוא לא ברור מאליו."

היא מושכת בכתפיה. "זה ברור שאתה לא חבר באחווה, אבל אתה לא מספיק חנון בשביל שהלימודים יהיו הדבר היחיד שאתה ממוקד בו. אז זה אומר שיש לך תחביב ושם נמצאים כל החברים שלך. ככל הנראה ספורט כלשהו, לפי מראה השרירים שלך." לא הייתי מצליח שלא לחייך בתגובה, גם אם הייתי רוצה. "הניחוש שלי הוא אם־אם־איי."

בפעם השנייה תוך חמש דקות, הלסת שלי נשמטת. "איך לעזאזל ניחשת את זה?"

היא מחייכת, נראית מרוצה מעצמה בטירוף. "אוזן הכרובית² שלך. תחושת הבטן שלי הייתה מתאגרף, אבל אתה יותר מדי רזה בשביל זה."

אני רק בוהה בה, בעיניים פעורות. וכשאני מוצא את המילים לבסוף, אני מצליח להגיד רק, "את בטוחה שאת לא עוקבת אחריי?"

היא צוחקת ומרימה את המצלמה שלה כדי לצלם תמונה של קבוצת חברות האחווה שנמצאת במרחק קצר מאיתנו. "אל תחמיא לעצמך, חתיך. אין לי סבלנות לעקוב אחרי מישהו. חוץ מזה, אם הייתי רוצה, פשוט הייתי לוקחת אותך."

הזין שלי זז שוב. מי זאת הבחורה הזו, לעזאזל...

הפעם כשהיא מסתכלת עליי, אני יכול לראות את זיק השובבות בעיניה. והמילים הבאות שלה מבהירות לי בדיוק מה משמעותו.

"רוצה לראות משהו ממש נחמד?"

אני מרים לעברה גבה. "למה השאלה הזו גורמת לי לחשוב שנחמד זה בעצם לא חוקי?"

החיוך שלה נמתח אפילו יותר. "אין לי מושג על מה אתה מדבר. נו קדימה, אני בטוחה שעשית דברים משוגעים יותר."

אני נאנח ומנער את ראשי. "את כבר צרות צרורות ואני אפילו לא יודע איך קוראים לך."

עיניה מנצנצות שוב. "תשתף איתי פעולה, ואולי אתן לך יותר מרק את השם שלי."

הגוף שלי מייד מתעורר, לפני שהמוח מספיק לעבד מה לעזאזל זה אומר. אני הולך אחריה לאורך החצר ולעבר אחד מהבניינים הישנים בקצה הרחוק של הקמפוס.

1 מכשיר אידוי נייד שמשמש לצריכת קנאביס. נראה ממש כמו עט עבה.

2 כינוי לאוזן שנראית נפוחה, מקומטת או מעוותת, תוצאה של מכות חוזרות.