מארז בשבילך

פרולוג

24 באוגוסט 2012

בום.

אני מביטה סביב בבהלה. כל מי שנמצא במסעדה מזנק במקומו.

בום.

בום.

פאניקה קלה מתחילה לפשוט בחלל הגדול. אני מביטה בחבריי המלצרים והם משיבים לי מבט מבוהל. אף אחד לא יודע מאיזה כיוון מגיעות היריות.

בום.

פיצוץ אדיר מחריש את אוזניי וההדף מעיף אותי לרצפה. אנשים מתחילים לצרוח, גם אני.

אני מרימה את עיניי אל האש המתפשטת במהירות ברחבי המסעדה. ליריות מצטרפות עכשיו צרחות וקריאות לעזרה. חם כל כך ואני נשטפת זיעה. אם מישהו יורה בסמטה שמאחור, כמו שזה נשמע, הגיוני להחריד שהוא פגע במכלי הגז.

מה, לעזאזל, קורה פה? ואיפה קולין, לכל הרוחות? לא מתאים למנהל שתלטן ומסודר כמוהו לפספס את האירוע.

אני מתרוממת על רגליי בין להבות ואנשים שבוכים ומבקשים שיצילו אותם, כמה מהם מדממים, בוערים באש או תקועים תחת רהיט כלשהו שנפל עליהם. רובם מדדים לעבר היציאה, אל קיר הזכוכית, אבל נראה שאף אחד לא מצליח לצאת.

אני עומדת בתוך העשן ומתבוננת בהתקהלות הנואשת באזור הדלתות. אין לזה סיכוי אז אני אפילו לא מנסה. לא להאמין שלפני דקות אחדות הייתה פה מסעדה מפוארת, נקייה ושלווה, עם צוות נמרץ ולקוחות מרוצים.

לפתע יש תנועה של מלצרים מאחוריי ואני נדחפת קדימה ומוצאת את עצמי תקועה בעל כורחי בלב הקהל הצפוף וההיסטרי. אני מרגישה כמו רוז שצורחת בין המון צורחים אחרים ב'טיטניק', מרפקים ננעצים בי ואנשים בועטים בי. תשתקו כבר, אף אחד לא יציל אתכם. כולנו נמות פה.

מישהו לוכד את כתפי בידו הגדולה. "ג'ס," אני שומעת מאחוריי את קולין, סוף סוף, ומסתובבת אליו.

אני פוערת את עיניי בחרדה. הוא לא רק מתנשף בכבדות, מזיע ומתוח. חולצת הכפתורים הצמודה לגופו ספוגה כולה בדם. אחת היריות פגעה בבטנו?

"מה קורה, לעזאזל?" אני צועקת. "מי יורה?"

לסתותיו מתהדקות. הוא אוחז בידי בתקיפות, מביט ימינה ושמאלה ולכל עבר. בשבריר שנייה אני מבינה שהוא מתכוון לעשות הכול כדי לחלץ אותי מכאן, וזה לא מפתיע אותי, הרי הוא הבייביסיטר שלי. זוהי חובתו המקצועית והאישית. הוא חברו הטוב ביותר של אחי פיטר. זאת הסיבה שהוא רצה שאעבוד אצלו מייד עם סיום התיכון, כדי להשגיח עליי. ככה הוא הצליח למצוא את המריחואנה אצלי לפני כמה ימים.

אני עצמי פחות חשובה לו.

"אחריי," הוא פוקד עליי ומושך אותי מתוך פקעת האנשים הדחוסה. הוא מרים כיסא כבד מהרצפה המפוחמת, מטיח אותו שוב ושוב בקיר הזכוכית העבה וכעבור כמה מכות כאלה החור שנפער גדול מספיק למעבר של בני אדם דרכו. זאת זכוכית עבה מאוד. רק מישהו חזק כמוהו מסוגל לעשות דבר כזה.

לאור הלהבות המתפשטות הוא משליך את הכיסא, תופס את מותניי ודוחף אותי בכוח החוצה. אני שומעת את גניחות הכאב והמאמץ שהוא פולט בזמן שהוא נע.

הוא לוקח אותי הרחק מהמבנה הבוער, שמבחוץ נראה כמו סצנת אימה, ומעמיד אותי על המדרכה ליד עוברי אורח שצופים במתח במתרחש, מצלמים וצועקים לתוך הטלפון.

"את בסדר?" הוא שואל בדאגה וסוקר אותי מכף רגל ועד ראש.

"כן," אני עונה, אבל בוהה בכתם הדם ההולך וגדל בבטנו. "הטלפון... הטלפון שלי. הוא בפנים."

"בשביל מה את צריכה את הטלפון?"

"להתקשר לג'ייק."

קולין נעשה עצבני ברגע אחד, כרגיל. "הבחור הזה מתחיל עם מישהי בכל פעם שאני רואה אותו. אליו את מתכוונת? אני ממש לא מביא לך את הטלפון עכשיו."

"לך תזדיין, קולין. אני אוהבת את הבחור הזה!"

"את לא יודעת שום דבר על אהבה. אילו ידעת, לא היית מחפשת אותה עם בחורים דפוקים כמו אלה שאת יוצאת איתם."

"לא, אתה בטוח יודע הכי טוב," אני מטיחה בו ברוע, כאילו עכשיו זה הזמן לריב על זה שוב. אני כבר בת תשע עשרה והוא עדיין גורם לי להרגיש כמו בת שתים עשרה. "לא הייתה לך חברה אף פעם, אז אל תיתן לי עצות. אולי אתה בכלל גיי שמפחד לצאת מהארון."

הוא מניד בראשו בכעס. "חכי כאן, אל תזוזי," הוא מסנן ומתרחק.

"לאן אתה הולך?" אני צועקת, אבל הוא כבר חוזר בריצה אל הדלתות החסומות באבנים גדולות. מי, לעזאזל, חסם אותן ככה?

הוא מעיף אותן הצידה בזרועות הברזל שלו כאילו הן חצץ, פותח לרווחה את הדלתות ומושך החוצה את האישה הראשונה שמתנפלת עליו. הוא מלווה אותה החוצה בבטחה כמו שהוא הוציא אותי, ומכסה בידו את הפצע המדמם המגיר דם כמו ברז מקולקל. הוא נראה חיוור.

הוא מוודא שאני מצייתת להוראותיו, ורץ שוב אל המבנה ההולך ונשרף, ממהר להציל אחרים במקום את חייו שלו.

אנשים דוחפים בהיסטריה זה את זה כדי לצאת, מסביבם שוכבות כעת גופות שנחנקו בעשן או נשרפו ואני מבינה ממה נחלצתי בזכותו. יכולתי למות... בחיים לא פחדתי ככה.

קולין מושך עוד אישה שלא מצליחה להיחלץ מהסבך האנושי הצפוף, וברגע שהיא בחוץ הוא נופל על ברכיו. ידו מכסה על חולצתו הרטובה והוא משתנק בקול.

אני מחניקה את בהלתי ומתקרבת אליו. ככל שאני מתקרבת אני רואה את פניו החיוורות ואת פרכוסי הכאב שלו טוב יותר, וכשאני ממש לידו הוא מביט בי כמו ממרחק של קילומטרים.

מוזר לראות אותו ככה. הוא תמיד חזק כל כך, בשליטה כל כך. זה כמו לראות מלך מובס.

אני לא מסוגלת לרכון אליו וללטף אותו כי אסור לי להתקרב אליו. אסור לו לדעת שאני מאוהבת בו מהרגע שפגשתי אותו. עשיתי הכול כדי להסתיר את זה. פיטר יהרוג אותי אם יגלה על החלומות הרומנטיים שלי עליו.

בעודי מתקרבת בהיסוס הוא קורס על האספלט ולופת את בטנו המדממת. הוא שוכב על הגב ומפרכס. אנשים נוספים מתקרבים אליו וכולנו מביטים בדאגה בשלולית הכהה הנקווית תחת גופו. סירנות של אמבולנסים נשמעות ממרחק, תודה לאל, אבל אני כבר לא בטוחה איך הוא יצליח לצאת מזה, ברור שהוא יזדקק לחופשה ארוכה אחרי פציעה שכזו.

"קולין?" אני ממלמלת בפחד כי נשימותיו הולכות ומתקצרות והסירנות עדיין רחוקות. אני מצפה ממנו להסדיר את הנשימה ולקום על רגליו, אבל זה לא קורה.

עיניו מביטות בי ואין בהן כעס או אפילו מצוקה. יש רק תחינה משונה. "ג'ס... ג'ס..." הוא משתנק בלי אוויר.

ואני רק עומדת וממתינה בקיפאון שהוא יוכל להמשיך לדבר, אבל בדיוק ברגע שהכבאית הראשונה נכנסת למתחם פרכוסיו פוסקים בבת אחת.

פרק 1

ג'ס
כעבור עשר שנים
יולי 2022

"אימא, אני לא רוצה," מקס אומר בעצב ומתבונן בערמת השמיכות הקטנה שסידרתי לו. "זאת לא מיטה."

"בחייך, זאת מיטה נהדרת," אני אומרת ונשכבת על הדבר המאולתר בעצמי. "רואה? זה נוח. אני אפילו יכולה להתגלגל."

"אימא, לא." הוא נד בראשו לשלילה בתקיפות.

אני קמה על רגליי ונאנחת. אנחנו לא בבית, זאת הדירה של דודה שלי ואין לי חלופות אחרות לסידור שינה בשבילו. דודה שלי לא נמצאת כאן כדי לעזור לי למצוא פתרון, הבוקר היא מתה. הגעתי הנה בסך הכול כדי לעזור לאימי לארוז את חפציה. מחר בבוקר תהיה הלוויה.

"טוב, מה תעשה? תישן איתי במיטה הקטנה שלי?"

"כן!" הוא קורא בשמחה.

אני מגלגלת עיניים, אבל מחייכת כי הוא מתוק כמו שוקולד, כמו שרק ילד בן שלוש וחצי יכול להיות. "לא יהיה לנו מקום לזוז אם נידחס עליה יחד, גאון."

"אני אחבק אותך ואת תחבקי אותי וככה יהיה לנו מקום."

איך אני יכולה בכלל לסרב ליצור הקטן והשמימי הזה?

אני נותנת לו לטפס במרץ על המיטה הישנה, מכסה אותו בשמיכה שהייתה פעם שלי ומצמידה את המיטה לשידה כדי שלא ייפול עד שאצטרף אליו. אני מניחה ליד המיטה גם את ערמת השמיכות למקרה שהוא כן ייפול. שתהיה לו נחיתה רכה.

"דוקטור סוס," הוא מבקש ממני בקולו הדקיק.

אני נאנחת. "מותק, שכחתי לארוז לך אותו. סליחה. אני מבטיחה שאספר לך כמה שתרצה כשנחזור הביתה." הוא מהנהן באומץ כי הוא אוהב להיות גבר. אני רוכנת אליו ומדביקה עשרות נשיקות דביקות על פניו הקטנות והמתוקות עד שהוא כבר מצחקק ומנסה לדחוף אותי מעליו. "אני אוהבת אותך, חזרזירון קטן שכמוך."

"אני אוהב אותך גם, אימא."

אני מחייכת חיוך רחב, נותנת לו נשיקה אחרונה ומזדקפת. "לילה טוב. תכף אבוא, רק אעזור עוד קצת לסבתא."

אני יוצאת וסוגרת את הדלת כמעט עד הסוף, משאירה סדק כדי שאשמע אותו אם יקרא לי.

"הוא הסכים ללכת לישון סוף סוף?" אימא שלי שואלת וממשיכה לרוקן את הארונות במטבח הקטן של דודה בטי.

"כן," אני אומרת בעייפות ומכניסה כמה כלים מהערמה על השולחן לתוך ארגז גדול. אחר כך יהיה צריך לארוז את החפצים מהחדרים. תודה לאל, מחר אחי יבוא לעזור.

"הוא צריך אבא," היא אומרת לי בפעם המיליון מיום שמקס נולד. "נכון שתמיד יהיה לו אותך ואותי, ולא משנה מה יקרה אני תמיד אעזור לך, אבל הוא צריך אבא כמו כל ילד. מה בנוגע להצעה הנחמדה שהציעו לך בבית הספר?"

היא בטח מתכוונת להצעה לשדך לי אלמן, אבא של ילדה מכיתה א', חתיך וגבוה, ובמקרה גם גינקולוג. "אולי," אני אומרת בחוסר חשק.

"לא אולי, ג'סי. גברים כמוהו נחטפים מהר, את לא יכולה להחזיק אותו בהמתנה לנצח. את גם לא נהיית צעירה יותר, תזכרי את זה."

אני נאנחת בעייפות וממשיכה לארוז סיר אחר סיר. "אזכור."

"היי, מה זה?" אימא שולפת פתק קטן מעומק הארון הפתוח. היא קוראת אותו ונראית מבולבלת.

אני מציצה וקולטת את הכתוב. נילחם בזה יחד, קולין.

לרגע נשימתי נעתקת.

קולין.

החבר הכי טוב של אחי פיטר. היה. עד שנהרג בשרפה.

גם עכשיו, עשר שנים אחרי שמת, אני שומרת בסוד איך הרגשתי כלפיו, ועדיין מרגישה. הוא היה מושלם.

"אני לא יודעת." אני נדהמת. מאיפה הגיע הפתק הזה פתאום? אף פעם לא ראיתי פתקים דחוסים בתוך הארונות של דודה בטי, אבל אף פעם לא חפרתי בהם כל כך. בכלל לא הכנו אוכל יחד.

"בדיוק דיברנו על בחורים טובים. איזו אבדה." היא מרימה אליי מבט מודאג במקצת. "דודה בטי נהגה לשוחח עם קולין?" היא שואלת אותי כאילו אני אמורה לדעת.

"אני לא חושבת."

אימא ממקדת את מבטה בפתק כמו דרך זכוכית מגדלת. "מוזר שהוא כתב לה פתק כזה, לא?"

אני מנסה לשחזר את חיי לאחור.

הייתי הרבה בחברתם. אחרי שסיימתי תיכון גרתי פה עם דודה בטי שנה ועבדתי אצל קולין במסעדה שניהל. אבל לצערי לא הכרתי אותם מספיק טוב כדי לדעת אם היה משהו ביניהם. זה דוחה בעיניי. "את לא חושבת שמדובר בפרשייה רומנטית, נכון?" אני שואלת. "היה בטח פער של עשרים שנה ביניהם."

אימא מושכת בכתפיה, נאנחת ומשליכה את הפתק לפח האשפה. "קשה לי להאמין. למרבה הצער הוא לא נמצא פה כדי לענות לנו על זה, וגם היא לא."

אני מביטה בפתק הנושר אל תחתית פח האשפה והמהום קטן של עצב חולף בי, כמו תמיד כשאני מבינה שלא אפגוש יותר לעולם אנשים שאהבתי. בשנייה אחת חולף בי זיכרון מהפעם היחידה שביקרתי בבית הקברות ועמדתי מול לוח האבן הגבוה שעליו חקוק שמו. זה היה לפני כמה חודשים, ביום ההולדת שלו, ואני הסכמתי להצטרף למנהג המשפחתי. אני זוכרת שהרגשתי כאילו חור שחור בולע אותי. זה עדיין רודף אותי.

"אני מעט רעבה," אני אומרת כדי שאוכל לברוח החוצה. "רוצה שאסע להביא לנו משהו לאכול?"

"כן, בטח," היא עונה בעייפות ומחייכת בעצב.

כמו מתוך כישוף מוזר אני נוסעת לאותה מסעדה שעבדתי בה. אני מחנה את היונדאי שלי בחניון קטן ומשופץ, טורקת את הדלת ויוצאת אל המסעדה שלפני עשר שנים נשרפה לנגד עיניי. היא עומדת על תילה, אבל עכשיו יש שם שלט חדש שכתוב עליו 'דלישס'. שם נדוש.

אני נכנסת לתוך עיצוב אחר לגמרי. החליפו את כל הסגנון, את הצבעים, את החומרים. אפילו מיקום הקופה ובר המשקאות השתנה. קומץ אנשים יושבים פה, אוכלים ומפטפטים. מארחת יפה בכניסה מחייכת אליי.

"שולחן לאחד?" היא שואלת אותי.

"לא," אני אומרת. "רק מזמינה לדרך."

"אוקיי, את יכולה לגשת לדלפק."

"תודה."

"ג'ס?" אני שומעת. "ג'ס?!"

אני פונה אל הקול הנשי ההמום, ונתקלת... איך קוראים לה? אני לא זוכרת.

"או מיי גאד, זאת באמת את!" היא קוראת בקול, נוטשת את הלקוחות הסקרניים ומתנפלת עליי בחיבוק. "אני קרלה, את לא זוכרת אותי? עבדנו פה יחד."

"כן, אני זוכרת." בערך. "היי."

היא לא נראית שונה כל כך. אותו לוק חושפני פחות או יותר, אבל השנים ניכרות עליה ונראה שהיא מנסה להיראות צעירה יותר.

"מה שלומך, ילדונת? באת כדי להעלות זיכרונות או כדי לאכול?" היא שואלת בשעשוע.

"אני מזמינה אוכל לדרך," אני משיבה במבוכה והיא מלווה אותי באדיבות אל תחילת התור. היום 24 ביולי, יום הולדתי העשרים ושמונה, ואני מזמינה לעצמי גם עוגת שוקולד חמה.

"נחמד לראות אותך." היא מלווה אותי החוצה אחרי שקיבלתי את האוכל בשתי שקיות נייר.

"כן," אני מסכימה ופונה אליה כשאנחנו בחוץ. "את עובדת פה אחרי מה שקרה?"

"כן," היא נבוכה. "זה נורא, אני יודעת."

הצער פושט בי בלי התראה, כאילו זה קרה אתמול.

"הייתי בהיריון, את יודעת." מה? "כן," היא אומרת בעצב לנוכח ההלם שלי. "איבדתי את התינוק. לקח יותר מדי זמן עד שהגיעה העזרה."

אומנם היא ואני לא היינו חברות, אבל כעת אני לא יכולה שלא לחוש כלפיה אמפתיה. פתאום, במבט מעמיק, אני מסוגלת להבחין בקמטי הצער סביב עיניה. "אני מצטערת. לא ידעתי."

"הייתי רק בתחילת החודש הרביעי, אף אחד לא ידע," היא אומרת.

במשך שתי דקות אנחנו נזכרות בנוסטלגיה במסיבת יום ההולדת הפרועה שלה, ובתקופה שקולין לא עבד מפני שהיה מאושפז בבית החולים עם צלעות שבורות. ואז היא שוב מחבקת אותי. "לכי לאכול לפני שיתקרר, זה טעים חם. היה טוב לראות אותך."

"כן, גם אותך."

אני מניחה את השקיות על המושב האחורי ועושה את דרכי בחזרה, משתוקקת לפתע ללכת למיטה ולדחוס את עצמי בעדינות ליד גופו הקטן של מקס, שישן עכשיו במתיקות, ולנשום את ריח שערו הנקי.

אני יודעת שהוא זקוק לאבא ושאני זקוקה לבן זוג. אולי כדי להשקיט את מצפוני, וכדי להוכיח לאימא שאני מנסה, אצא לפגישה עם הגינקולוג. הרי אין לי מה להפסיד. זה לא שקולין יקום מהמתים וייתן לי צ'אנס לשכנע אותו. הגיע הזמן שאשלים עם זה שהוא איננו.

על מי אני עובדת, גם אם הוא היה בחיים, לא הייתי מעיזה לספר לו על אהבתי האובססיבית.

לכבוד יום הולדתי אני מביעה משאלה אילמת. אולי אי שם עוד נמצא האחד שיהיה מסוגל להצית בי את האש הזאת שרק קולין הצית. הלוואי. הבעיה היא שכדי שזה יקרה הוא יצטרך להיות דומה לו באופן בלתי אפשרי, פיזית ומנטלית.

אין לי תקנה. בת עשרים ושמונה, אם חד־הורית ופנויה. אני אמות רווקה זקנה.

'את נראית כמוך, אבל את מישהי אחרת, רק שזה לא על פני השטח'. אני שרה עם פלורה קאש את המילים המסתוריות והקסומות. 'את מדברת כמו עצמך, לא, אני שומע מישהי אחרת, אף שעכשיו את מלחיצה...'

כמו משום מקום מגיעה לפתע משאית גדולה ומסנוורת מצד שמאל, והשיר גווע בין שפתיי. היא שועטת היישר לעברי בצפירות מחרישות אוזניים. אני מנסה לסטות, אבל זה מאוחר מדי.

כשאני פוקחת עיניים כבר בוקר. אני נמצאת בחדר בדירה של דודה שלי וממהרת למשש את עצמי.

יש. כל איבר נמצא במקומו.

אבל מה, לכל הרוחות, אני לובשת? כבר שנים לא ישנתי במכנסונים ובגופיית בטן.

אני מסתכלת סביב. מקס לא נמצא לידי. גם לא ערמת השמיכות שסידרתי עבורו. המיטה ממוקמת במקומה הרגיל, כאילו לא דחפתי אותה לעבר השידה.

"מקס?" אני שואלת את האוויר.

אני מביטה בפחד בחדר הקטן ופולטת זעקה קטנה. המזוודה שארזתי לא פה. החדר לא נראה ריק כפי שהשארתי אותו לפני עשר שנים כשעזבתי. על השידה מונחים כל היומנים הישנים שמזמן השלכתי לפח עם שלל חפצים אחרים. אם אימא נכנסה ועשתה את כל זה ולקחה את מקס, ודאי הייתי מתעוררת מהמהומה.

משהו פה לא הגיוני בעליל.

"מקס," אני קוראת בקול. "מקס!"

אני ממהרת אל הדלת כי אולי הוא קם רעב והלך למטבח לחפש לו דגני בוקר.

אני צורחת.

במטבח, במקום כל הארגזים שארזתי עם אימא, עומדת דודה בטי, זאת שהיום הלוויה שלה.

אני צורחת כמו משוגעת.

"או מיי גאד, את יכולה להפסיק לצעוק?" היא שואלת בטון הממורמר שאפיין אותה כל כך. "את תעשי לי כאב ראש."

אני משתתקת, נצמדת לקיר בגבי הרועד וממשיכה להיצמד אליו כשאני מחליקה בפחד אל תוך חדר השירותים. אני סוגרת את הדלת וכושלת לאחור, ממשיכה להתבונן בה כאילו בעוד רגע תבוא רוח הרפאים לרצוח אותי.

מקס... מקס, איפה אתה? רוח הרפאים עשתה לך משהו?

עיניי נתקלות בהשתקפותי המבוהלת שבמראה, והן עוד יותר נפערות. איפור שחור. שיער ארוך. פוני ארוך ואלכסוני. פירסינג בגבה, באף, בלשון, בשפה.

אני נראית כמו... כמו בתמונות הישנות שלי מלפני שנים.

שיט. מה, לעזאזל, קורה פה? איפה מקס, לכל הרוחות?

"אימא, את פה?" אני צועקת חזק וממתינה לתגובתה. "אימא!"

"את יכולה להתקשר אליה, ג'ס, אבל את תאחרי לעבודה," עונה לי רוח הרפאים באותו חוסר סבלנות.

עבודה? איזו עבודה? לקחתי כמה ימי חופשה כי הדודה הזאת מתה.

איפה מקס? לא ייתכן שהוא התאדה פתאום. אולי אימא יצאה איתו לקנות משהו? זה לא הגיוני כי היינו אמורים להתארגן וללכת ללוויה, אבל...

אני פותחת סדק בדלת ומציצה על הדודה המתה שלי. היא שותה את הקפה, קוראת משהו בלפטופ ונראית מאוד לא מזיקה. מאוד בחיים. "אני רק אחזור רגע לחדר, אוקיי?" אני מבקשת ממנה רשות לחלוף באזור שלה. לא מתחשק לי להתמודד כרגע עם רוח רפאים עצבנית.

"היה נחמד מצידך אילו ביקשת רשות ככה גם אתמול, כשהכנסת לפה את מה־שמו האידיוט," היא עונה בלי להרים את המבט מהלפטופ.

אתמול? מה היה אתמול? אני זוכרת רק שנסעתי לפה עם בני כדי לעזור לאימא עם הדירה, ונשארנו לישון פה.

אני פועלת במהירות, פותחת את דלת השירותים ונמלטת בפחד בחזרה לחדרי. הטלפון שלי חייב להיות פה איפשהו. אתמול הנחתי אותו על השידה, אבל עכשיו נמצא שם מכשיר ישן של סמסונג, כמו זה שאבד לי בשרפה.

אחרי חיפוש זריז אבל יסודי בחדר הזה אני מתייאשת, לוקחת בידי את הטלפון הישן ומתקשרת לאימא. היא חייבת לעזור לי למצוא את מקס.

"ג'סי?" היא שואלת מהצד השני של הקו.

"אימא!" אני קוראת בהקלה. "איפה את?"

"אני בבית. תכף יוצאת לעבודה."

"מה? אבל את אמורה להיות כאן. חשבתי שאולי יצאת עם מקס לקניות או משהו."

"מי זה מקס?"

אני מתכוונת להשיב, אבל פי נסגר בהלם מוחלט. מי זה מקס? מה זאת אומרת מי זה מקס?

משהו מוזר קורה פה. היא לא אמורה לשאול אותי את השאלה הזאת. אני לא אמורה להתעורר כאן בלעדיו, הדודה שמתה שותה קפה במטבח ואימא שלי לא זוכרת את הנכד שלה, שרק אתמול שוב אמרה שהוא זקוק לאבא.

"ג'ס, את בסדר?"

אני מסתובבת ומוצאת את עצמי מול המראה הארוכה שתלויה על הקיר, שוב מול השתקפותי הצעירה. "את לא מכירה את מקס?"

"לא, מותק, אני לא יודעת על מי את מדברת."

"ומה בנוגע ללוויה? גם את זה שכחת?"

"איזו לוויה?" היא שואלת בלחץ. "מישהו מת?" אוקיי. פניי הצעירות שבמראה הופכות מתוסכלות. אני לא חושבת שהיא תוכל לעזור לי. "ג'סי?"

"לא," אני אומרת בייאוש ומסווה את הפחד התהומי שאני חשה. "כנראה חלמתי חלום רע. זה בסדר."

"תכיני לך משהו טעים לשתות, מותק. זה יעבור. אני חייבת לרוץ לעבודה, אבל נדבר הערב?"

אני נושמת במתח. "כן, כמובן."

"שיהיה לך יום נפלא, מותק." היא מנתקת.

לאט אני מנמיכה את הטלפון מאוזני בלי להתיק את מבטי מהשתקפותי. בפעם האחרונה שנראיתי ככה מקס עוד לא נולד. רק אחרי שגיליתי על ההיריון החלטתי לשנות את הופעתי למכובדת יותר.

אני יוצאת בהיסוס מהחדר ומצמידה את הגב אל הקיר, מתצפתת על הדודה שכבר סוגרת את הלפטופ ומניחה את הספל בכיור. היא לא כמו רוח, שקופה ועוברת דרך חפצים. היא אמיתית לגמרי.

"את מתחילה להפחיד אותי, ג'סי," היא אומרת בחוסר סבלנות ובלי להסתכל עליי.

"זה רק חלום, נכון?" אני שואלת אותה. "עוד מעט זה ייגמר."

היא נועצת בי מבט תמה במובן העצבני, כאילו אני ממש נופלת עליה עכשיו ואין לה זמן לזה. "מה לקחת?" היא שואלת כאילו אני המוזרה פה. "שתינו צריכות לצאת עכשיו, ואת עדיין לא לבושה, לא שביום יום את ממש לבושה, אבל כדאי שתזדרזי."

"להזדרז לאן?"

היא נאנחת ונוטלת את תיקה מהשולחן. "את עובדת במסעדת קרים מייסון. כל יום את הולכת לשם. תלכי לשם גם היום ותפסיקי עם ההתנהגות הקריפית הזאת, בסדר?"

חרדה נכנסת בי חזיתית כשהיא מתקרבת אליי. אני מצמידה את הגב חזק אל הקיר, רגליי רוצות לשאת אותי בריצה לתוך החדר, אבל אני מצליחה להישאר שם מאובנת. היא מניחה יד אמיתית לגמרי על מצחי, מבט כן של דאגה על פניה.

"אין לך חום, אבל אולי כדאי שתישארי היום בבית. אולי לא כדאי שתלכי ככה לעבוד. את תפחידי את הלקוחות." היא מעבירה את ידה אל כתפי. "אני הולכת, בסדר? מקווה שתתאוששי."

אני צופה בה הולכת וסוגרת אחריה את דלת הכניסה. אני לבד פה, בדירה שאין בה אפילו ארגז אחד.

הטלפון עדיין בידי, ואחרי כמה נשימות חרדה אני מציבה אותו מול עיניי, פותחת את היומן שמראה לי את התאריך ועומדת מולו משותקת ופעורת פה.

יום שני, 16 באפריל, שנת 2012.

רק כדי לוודא אני פותחת גם גוגל, שאומר לי את אותו הדבר.

העולם השתגע? עברו מאז עשר שנים. ב־2012 גרתי פה אצל דודה שלי, התלבשתי זוועה ושיחקתי הרבה עם המכשיר הזה. הייתי בת שמונה עשרה, אחרי תיכון, עסוקה עם בחורים על אופנועים.

אבל מקס... אין מצב. הוא עוד לא קיים פה. אפילו אביו עדיין לא מכיר אותי. אני לא יכולה להתקשר למשטרה שיחפשו אותו, הוא פשוט לא קיים פה, בחלום־סיוט הזה. זאת אני שתלושה פתאום מהמציאות שאני מכירה.

זה בטח ייגמר בקרוב. אולי אם רק אעצום עיניים חזק ואפקח אותן שוב, אתעורר מהחלום המפחיד הזה.

אני עושה את זה עשר פעמים בערך, בכל פעם מפוחדת יותר, וגם מתחילה לצבוט את עצמי, אבל כלום לא קורה. אני כאן, בדירה הלא ארוזה הזאת.

אני יוצאת החוצה ויורדת לרחוב, מחפשת את הרכב שאיתו הגעתי, נאחזת בקש האחרון של התקווה. אבל הרכב לא נמצא, והשיפוץ הנחמד שהרחוב הזה עבר נעלם גם כן כלא היה.

אולי אני צריכה להירדם מחדש כדי להתעורר באמת ולצאת מהסיוט. אני חוזרת למעלה ונכנסת למיטה, נשכבת ומתכסה בשמיכה ושוב עוצמת עיניים חזק.

אני לא נרדמת. נראה לי שזה הדבר האחרון שאני מסוגלת לעשות. כל גופי מלא אדרנלין, חרדה והיסטריה. חצי שעה חולפת ואני פשוט לא מצליחה.

הטלפון העתיק משמיע צליל. אני פותחת אותו ושומטת את הלסת בתדהמה.

קולין: בוקר טוב, מה קורה? הכול בסדר?

הודעה מאדם מת נוסף. הילד שלי איננו ואנשים מתים מדברים איתי.

הילד. שלי. איננו.

קולין: איפה את?

שיט, נדמה לי שהוא עומד להגיד לי מעולם המתים שאני אמורה להגיע לעבודה.

אני: אני חייבת להגיע היום? אני חושבת שאני קצת לא מרגישה טוב.

קולין: לצערי כן. אני יכול לחפות עלייך רק עד שתגיעי.

קולין: אבל תמהרי, בבקשה.

אני מתרוממת לישיבה, בוהה בהודעות האלה שאני מנהלת עם אדם מת, שרגשותיי כלפיו מעולם לא מתו.

אני עדיין זוכרת במדויק את ההלם למראהו הדומם, את אנשי הצוות הרפואי שזינקו מהאמבולנס, רצו אליו, בדקו אותו וקבעו את מותו במקום. תמונת גופתו השכובה על האלונקה מכוסה בסדין עולה בזיכרוני.

אֵבֶל לא ייאמן וסודי נכפה עליי.

אוקיי, ג'ס. תחשבי בהיגיון. נראה שאת שוב בת שמונה עשרה. מקס עדיין לא קיים, הוא לא נולד. קומי, תנקי את הפנים מהפירסינג ומהאיפור ותלכי לעבודה כי קולין מבקש ממך, והוא ראוי לטובה הפשוטה הזאת אחרי שהוא הציל את חייך. את לא אחת שמבריזה מהעבודה או מאחריות בשנים האחרונות.

אחרי העבודה אלך לישון ואתעורר בחזרה למקס שלי. זה הכול.

אני משחררת מעט את המתח והחרדה בכמה נשימות עמוקות ונשיפות ארוכות. מחר הכול ייגמר. הכול יהיה בסדר.

הכול יהיה בסדר.