מלאכיות בשערי השחר- הבן האובד

פרולוג

זה היה יום קיץ. אז השיער של שחר היה ארוך, והוא היה תקוע איפשהו בין להיות נער ללהפוך לגבר. לצידו על כר הדשא השתרעה פעמונית, שערה הסגול הבוהק והמבריק גרם לכל דבר סביבה להיראות צבעוני. היא הייתה קצת יותר מבוגרת ממנו, כנראה מעל שבע־עשרה, למרות שלפיות לא היה ממש גיל, ופעמונית תמיד התנהגה כאילו היא הרבה יותר גדולה מגילה. אבל שחר זכר אותה כילדה, עוד מאז שהוא היה ילד.

"תראה, אימא שלך במצב רוח רע," היא אמרה לו והצביעה על העלים ששינו את צבעם מירוק בהיר לצהבהב. אימא שלו תמיד התקשתה לשלוט ברגשות שלה. כשהיא כעסה או נעצבה, הטבע סביבה הגיב.

הוא חשב שלא הייתה חיה ביער ביריה שלא הופיעה בבקתה שלהם בשלב כזה או אחר.

קרני השמש החמות התגנבו דרך צמרות העצים וזרקו שמש בשערה של פעמונית. הם היו צריכים לברוח מהצל שנע עם השמש. לבסוף השמש שקעה ומדורת הפיות הלילית נדלקה ביער.

הוא לא ידע לאן נעלם היום. היו רגעים שחשב שהיום לא ייגמר לעולם, ולעד הם יוכלו להישאר ברגע הזה.

הוא לא זכר על מה דיברו ומה עשו, אבל כשהחושך מילא את היער, הם התקדמו קרוב אל האש המנחמת. שחר נשען על אחד מגזעי העצים, ופעמונית הניחה את ראשה על ירכו.

הם דיברו על דברים פשוטים. על עונות, על חיות, על מה שעשו אתמול, על הרגשות שלהם ועל רכילות של שבט ליליות הפרחים.

לשחר לא היה משהו אחר לעשות פרט ללחקוק בראשו את הרגע הזה, כדי שלעולם לא ישכח את אור הלילה ששיחק בשערה.

הם לקחו גביעי פרח עם צוף פיות, וראשו התחיל להסתחרר עם צלילי המוזיקה שסחפו אותו. "לרקוד," אמרה בקולה, שגרם לבטן שלו להתכווץ, ושלפה את שניהם לעמידה.

עם פעמונית הוא היה רוקד עד שהיה נופל מעייפות או עד שהיא הייתה מושכת אותו לשפת הנהר לעשות אהבה.

בלילה, גלי הנהר דפקו על הסלעים בעוצמה, בולעים את קולותיהם בסחף המים. לפעמים שחר לא יכול היה לחכות שהלילה יבוא.

"קח," היא אמרה לו והגישה לעברו אבקת פיות מגולגלת בעלה, והעשן שלהם עלה לשמיים והתערבל בטבעות סביב הירח, מחסל את הזיכרונות שלו מאותו הערב.

אילו רק היה יודע שזה הלילה האחרון לפני שהכול נגמר.

א' 

אור חיפשה את שחר בכל יער ביריה, היה לה ברור שהוא מתחבא איפשהו. גם כשהיא מלכת השאול, לעולם לא תצליח להיות כמוהו. שחר נולד לתוך היער לחיים עם ילדי הלילית. הם מכירים אותו מאז שהיה תינוק, הוא חלק מהם בצורה שהיא לעולם לא תצליח להיות. גם אחרי שבע־עשרה שנים ביער, הפיות עדיין הגיבו אליה בכל פעם שחלפה לידן, בדרך שבה נעו, איך שהזדקפו קצת בכל פעם שחלפה לידן, היא לא הייתה בטוחה אם רצתה שזה ישתנה או העדיפה שזה יישאר כך.

אבל לא משנה מה עשתה, היא הרגישה מזויפת. היא לא רצתה להפוך למלכה. לא היה בה דם של נסיכי השאול. אשמדאי שיקר לכולם כשאמר שהיא אחת משושלת מלוכת השאול. בעצם היא הייתה מלאכית עליון שנלקחה בשבי, נשברה ועוצבה מחדש בדמות מלכת השאול. ועכשיו שהיא נשואה ללוקי זה לא משנה מה היא הייתה קודם, כל מה שמשנה זה מי היא עכשיו.

לעומתה שחר דמה לילדי הפיות, הייתה לו רוח שמחוברת לטבע וחופשיות שלה לא הייתה מעולם. כבר מגיל שנתיים התעופף ברחבי היער עם הכנפיים הלבנות שלו, הצטרף לילדי הפיות במשחקים באגמים ובצמרות העצים, ולמד לחיות מהטבע כמוהם.

היא לא ידעה אם זה בגלל הפיות או בגלל המרחק מהשאול והמלאכים, אבל שחר לא שלט בכוחות שלו. זה תסכל אותו ואת אופיר שניסה לאמן אותו, אבל בינה לבין עצמה, היא שמחה שהוא עדיין לא שולט בהם. המחיר בלהיות עוצמתי לא ניתן להבנה עד שאתה במקום הזה. הוא עוד לא היה מוכן, היא עוד לא סיימה את העבודה שלה בהכשרה שלו להיות כל מה שהמשיח צריך להיות.

איך בכלל משיח צריך להיות?

לכן עד כה לא סיפרה לו על מה שהוטל עליו מלמעלה — על הנבואה, על התפקיד הגדול שלו בעתיד העולם. היא הרגישה שזה מוקדם מדי, הוא עוד לא בוגר מספיק, היא לא רוצה להרוס את מה שנשאר מהילדות שלו.

הלוואי שלעולם לא תצטרך לספר לו.

אז למרות הלחצים — המובנים, אבל בלתי פוסקים — מהשאול שיבוא להציל אותם, שישחרר אותם מהקללה של האל ללא השם, ולמרות המלאכים שרצו להטות אותו לכיוונם ולדאוג שזה לעולם לא יקרה, היא שמרה עליו מוגן ביער ביריה, מוגן מהעולם החיצוני ומהנבואה.

"שחר!" צעקה שוב. קולות צחוק בקעו מאחורי שיח וכשהסיטה אותו ראתה פתח למעלה, "שחר, תצא! אנחנו צריכים ללכת." אבל אף אחד לא יצא.

אור שחררה את קצות כוחותיה והם התחילו לגעת וללטף את הטבע סביבה, עד שמתחת לסלע מצאה שני עקרבים. היא קראה להן והם באו מייד, מטפסים בעדינות עם רגליהם הגרמיות.

"רדו ממני." קולה של פעמונית עלה והיא קפצה מהשיחים, מגרשת את שני העקרבים הנחושים להיצמד לשערה הסגול.

"אימא!" התרגז שחר ויצא בעקבות פעמונית, פלג גופו העליון חשוף ומנצנץ בקרני השמש, שברקו דרך צמרות העצים.

"תתלבש." היא ציוותה עליו, "אתה יודע שהיום אנחנו הולכים לכלא העמוק, יום חמישי היום." הוא נעלם שוב מאחורי השיחים וחזר עם חולצה בידו.

"אין לי מושג איזה יום היום." הוא גיחך ופעמונית החזירה לו חיוך בעיניים סגלגלות, בורקות מתשוקה לא ממומשת. "לספור ימים זה כזה…"

"אנושי." צחקקה בת הלילית. גם עיניו הירוקות של שחר ברקו בשובבות.

"פעמונית." אור ציפתה את קולה בגון סמכותי וחוסר הסבלנות שלה ניכר גם הוא.

"כן, מלכתי לוסיאל?"

"תוכלי להשאיר אותי ואת שחר לבד?" פעמונית קדה חצי קידה חיננית וקלילה, ובהינף כנף סגלגלה נעלמה בין עצי היער.

היא חיבבה את פעמונית. היא הייתה פיה טובה, לא חורשת מזימות ולא קיצונית בדעות שלה.

"אתה לא יכול להמשיך להתנהל ככה." נזפה בו.

"מה זה ככה?" היתמם ופיזר בידו את שערו הארוך שגלש על הכתף עד קצה גבו. היא מעולם לא סיפרה אותו, צבעו בהיר זהוב כמו ששלה היה לפני שהעבירה למעלה ממאה שנים בחשכת השאול. עכשיו שערה היה לבן כמו אור הירח.

"כאילו אתה פיון." חזרה על המשפט שאמרה לו אלף פעם, "יש לך אחריות, אתה לא כמוהן, יכול לא לעשות כלום כל היום. אם אני מבקשת ממך לבוא איתי אז תהיה מוכן, אני לא צריכה לרדוף אחריך בכל היער." היא ידעה שהיא מדברת אליו כאילו הוא בן חמש אבל לא הצליחה לשלוט בזה. למה הוא חייב להתנהג ככה?

"סליחה, המלכה לוסיאל." אמר בחצי חיוך עוקצני.

"שחר!" הוא כל כך תסכל אותה לפעמים. תשעים אחוז מהזמן היא דאגה שהיא נכשלת איתו, שהוא לא מתאמץ מספיק. "אתה לא בא איתי היום." היא לא התכוונה לכעוס אבל זה השתלט עליה, "תישאר פה ותתאמן. ואם אני אשמע מאופיר שגם הפעם התחמקת…" היא אפילו לא ידעה מה עוד להגיד, היא באמת הייתה אובדת עצות.

"לא צריך." הוא החזיר לה באותו המטבע, "גם ככה אני שונא לבוא איתך." הוא התרחק ממנה לכיוון הבקתה של אופיר, תוך כדי שהוא לובש את החולצה. נדרש ממנה כל הכוח הנפשי שלה כדי לא להפיל עליו ענף מגזע העץ ואז לקשור אותו לפינה ולהכריח אותו לעשות מה שהיא רוצה.

אבל על מי היא עובדת? היא מעולם לא הצליחה לגרום לילד הזה לעשות מה שהיא רוצה.

ב'

שחר חיבק את פרוות האריה שנשא אותו במעלה ההר הסלעי. לא היה לו כוח יותר להטפות המוסר של אימו. היא כל כך רצתה שהוא יהיה מה שדמיינה בראשה, עד שפשוט לא הצליחה לראות אותו או להיות בסביבתו בלי ללחוץ עליו להיות טוב יותר או להאשים אותו שהוא לא מנסה מספיק.

הוא לא חשב שהיא מחבבת אותו כלל, והיה די בטוח שהוא מלחיץ אותה. לפעמים חשב שאם הם היו משפחה נורמלית ואבא שלו פשוט היה גר בבית אחר ולא בשאול, בטח אימא שלו הייתה שולחת אותו לגור אצלו.

כשהגיעו לקצה ההר, זמבות, היצור האלוהי שאימו קיבלה מהמלאך אוריאל, עצר ונתן לו לרדת. החיה שזמבות אהב ביותר לשנות אליה צורה הייתה אריה, והאמת שגם שחר הכי אהב את האריה מכל החיות, הוא נתן לו נחמה. הם מצאו פינה חמימה, זמבות שכב שרוע על הקרקע ושחר נשען עליו, "לפחות יש לי אותך."

"חבל שאתה נותן לה לעצבן אותך." זמבות גירש זבובים עם הזנב שלו.

"לפעמים אני מרגיש שאני מאבד את היכולת לחשוב בשביל עצמי." השמיים מעליו היו כחולים ואין־סופיים, והוא הסתכל בהם מהופנט.

"אני לא חושב שזה הכיוון שאתה הולך אליו." זמבות המשיך.

"כולם מנסים להגיד לי מה לחשוב ומה להרגיש, עם מי להסכים ועם מי לא להסכים. אם הייתי סתם ילד לילית, הייתי הרבה יותר מאושר." אחרי שסיים לריב עם אימו לא הייתה לשחר שום כוונה למצוא את אופיר. למה? כדי ששוב ירגיש כישלון שלא מצליח בדבר שמצפים ממנו?

"אני לא חושב שלהיות מאושר צריכה להיות המטרה שלך." שחר שחרר אנחת תסכול וזרק אבן במורד ההר.

"למה? זו זכותי. אני לא חייב לחיות בשביל כל האחרים, מה עם לחיות קצת בשבילי? אוף, אולי תסתום כבר? לא באנו לפה כדי שגם אתה תעצבן אותי." זמבות השתתק, וכבדרך אגב שינה את תנוחת השכיבה שלו על האדמה ככה ששחר התגלגל ממנו לאדמה המאובקת.

"זמבות!" שערו של שחר התמלא בקוצים ואבק. "נו, תעשה את מה שבאת לעשות."

שחר היה יצור כלאיים יחיד במינו, הוא היה חצי שד משנה צורה מצד אביו וחצי מלאך־עליון מצד אימו, הוא היה הבן של לוקיאנתרו מלך השאול ולוסיאל מלכת השאול על פני האדמה ומלאכית העליון. בתאוריה זה נשמע טוב, בפועל הוא היה גרוע בהכול — בשינוי צורה כמו שד אגרתי, בהשפעה על הטבע שהיה אמור לרשת מאימו, בלחימה כמו שמלאך אמור להילחם. הוא עוד לא הצליח לשנות צורה אפילו פעם אחת, הכי קרוב שהצליח היה בדברים ממש קטנים. פעם אחת הוא הצליח לשנות את גוון העור שלו לירוק כמו אביו אבל זה היה רק ביד והחזיק בערך עשר שניות. הוא היה רוצה להצליח לשנות את המראה של עיניו. העיניים שלו היו הדבר היחיד שירש מאביו, עיניים צרות כעיני תנין, בצבע ירוק אזמרגד. זה נראה מעניין ושונה, אבל בגללן כולם זיהו אותו. בגללן הוא לא היה יכול להתאים בעולם בני האדם, השדים מייד ידעו מיהו והמלאכים תמיד חשדו בו. העיניים הזכירו לו את מה שתמיד ידע — שלעולם לא יהיה חלק מהם, כמו שאימו מעולם לא הצליחה להיות.

הוא גם לא הצליח להפעיל את איתני הטבע. לא להצמיח פרחים, לא להניע אבנים, לא ללוש את האוויר ולא לזרום עם המים או כל אחד אחר מהביטויים המטופשים להחריד שאימו ניסתה ללמד אותו.

מזל שאת הכנפיים שלו הצליח להצמיח בגיל שלוש, אחרת כבר היו חושבים שאחרי שדודה שלו חטפה אותו מהשאול והביאה אותו אל העולם בן החלוף, היא החליפה בינו לבין תינוק אחר לפני שהחזירה אותו.

אם רק היו עוזבים אותו לנפשו הוא היה שמח להעביר את כל חייו עם הליליות. להן אין דאגות, לכל אחת יש תפקיד ויעד ברור, הן אוהבת את כולם וכולם אוהבים אותן.

אילולא הן, הוא היה משתגע. מחשבותיו נדדו לפעמונית, מגע גופה תחת גופו, שפתיה בטעם הדבש, עורה החלק כמו מים והרגע שבו אימו הרסה הכול.

למה היא לא משחררת אותו? לא נותנת לו פשוט לזרום עם החיים חסרי התועלת שלו? הוא קם וניסה להתרכז, לאלץ את מוחו לחזור על התרגילים שאופיר נתן לו יום לפני, אך מוחו היה ריק מאנרגייה, מלאכית או שדית, שום דבר לא פעל.

"תישאר כאן." אמר לזמבות לאחר שעת אימון מתסכלת, "אני צריך להיות לבד, באמת לבד." הוא ירד בשבילים העקלקלים בין העצים שהיו לו בית. מאז שהוא זוכר את עצמו, חי עם אימו ביער ביריה עם שבט ליליות הפרחים של לילך.

לאחר חצי שעה של נדידה חסרת מיקוד בין עצי היער הוא ראה זוג מטיילים, בחור ובחורה. הפיות לימדו אותו שכשבני האדם הגיעו קרוב לאזור שלהן ביער, תמיד הגנות הפיות היו מגרשות אותם. בני האדם היו נזכרים באירוע חשוב שאיחרו אליו, או גילו שמאוחר או חשבו שהתבלבלו בדרך וחזרו על עקבותיהם. כל מה שהיה צריך לעשות זה להמתין שייעלמו ובינתיים להתחבא על ראש עץ.

אבל היום לא התחשק לו להתחבא, התחשק לו לעקוב אחריהם, להקשיב להם. הוא לא ידע למה, האימונים התישו אותו וכבר לא היה לו כוח להילחם בדחף שתמיד היה בו, להתקרב אל בני האדם.

"הלכנו לאיבוד בגללך!" הבחור צעק על הבחורה. פניה האדימו בבושה, היא הרימה את הטלפון לאוויר וניסתה לתפוס קליטה, אך ללא הצלחה.

"אני לא יודעת מה קרה," מלמלה, "נראה היה שהשביל כאן."

"אני לא מבין למה בכלל סמכתי עלייך, חתיכת מטומטמת!" הבחור לקח את הטלפון מידה בבוטות, וזרק אותו על הרצפה. המכשיר התרסק על אבן והבחורה הסתכלה בו, המומה ומפוחדת. הבחור הסתובב והתחיל ללכת אבל הבחורה לא הלכה אחריו. "נו, תזיזי את התחת שלך." קרא בלי להסתובב והמשיך ללכת עד שנעלם.

הבחורה התכופפה בידיים רועדות להרים את הנייד השבור שלה, ושחר ראה שהזכוכית השבורה של המכשיר שרטה את אצבעה. הוא לא ידע למה, אבל הוא יצא מהמחבוא והחל לצעוד אליה. אולי כיוון שנראתה שברירית כמו הזכוכית המנופצת והוא רצה לראות שהיא בסדר. בניגוד לבחור הדוחה, שחר ידע שזו לא אשמתה.

"את בסדר?" שאל והיא קפאה במקום, "אל תפחדי, אני לא אפגע בך." הוא הרים את הבטרייה שהתנתקה מהמכשיר והגיש לה אותה. היא הייתה יפה, שיער חום בהיר גלש סביב ראשה, קצר מקדימה וארוך מאחורה. היא לבשה מכנסיים קצרים בצבע חאקי וחולצה לבנה אוורירית. הוא הריח את האוויר סביבה, משהו בה הזכיר לו את הטעם של נקטר הפרחים של הפיות ואת שפתיה של פעמונית. חום נפלט ממנה כמו מהמדורות הליליות ביער.

שחר התקדם צעד לכיוונה, מניח את הבטרייה בידה.

"אתה פה לבד?" שאלה אותו.

"כן, אני גר לא רחוק." היא סגרה את אצבעותיה סביב הבטרייה וקצה ידה נגע בשלו.