בין השמשות - סוקי

א

סוקי עמדה בתוך בית העץ ששימש כמשרד להשכרת ציוד ספורט ימי בעסק של אביה. הקבוצה שחזרה מצלילה השאירה את הציוד בבריכות המים הנקיים ועכשיו נשאר לה רק לנקות את הציוד לפני שתסיים את העבודה להיום. שערה עדיין היה לח, אבל כבר לא נטף עליה.

בחוץ ירד החושך כשסוף־סוף סיימה הכול. הסגירה אף פעם לא נגמרה רק בסידור. היא עברה על הקופה, החזירה דברים שאביה ואחיה החזירו למקום אבל בפועל הם היו כאלו גברים, שזה אף פעם לא היה המקום של הדברים, אלא פשוט היה נראה ככה בעיניהם. אז היא טיפלה בהזמנות למחר ונעלה.

היא לא ידעה מה אביה היה עושה בלעדיה. גם הוא לא ידע, והוא אמר לה את זה כל הזמן. בפועל, היא פחות או יותר ניהלה את המקום מאז הייתה בת שש.

סוקי ראתה נקודה אדומה זוהרת בחשכה. "יכולת להיכנס לעזור לי, יא פרזיט." התרגזה על אחיה, אינק, שישב על ספסל שבבירור השקיף על הביתן שלהם. הוא ראה שהיא עובדת ומסדרת.

"רק הרגע הגעתי." התגונן, "התיירימוס העסיקו אותי עד עכשיו." אחיה עשה דבר אחד בלבד, הוא היה מוציא את הסירות עם התיירים לשיט באגם, אם זה מסיבות רווקות, טיולי שיט, הורים וילדים, או סתם צעירים שרצו להשתכר ולקפוץ למים. לעומת זאת, היא הדריכה את הצלילות, הגלישות, מסלולי הטיולים, ובעצם כל מה שהיה קשור לתזוזה ולא רק לשבת ולנהוג כל היום.

"אינק," היא אמרה, לא משאירה מקום לבולשיט.

"באמת, אחותי, הייתי מסיים את הסיגריה ונכנס לעזור," התגונן.

"מה שתגיד." היא שלפה את הסיגריה מהפה שלו ושאפה.

"אני יוצאת לשחייה לילית. אתה תהיה פה שאסיים?"

"לא," הוא צחק, "אני יוצא לליץ." אינק קפץ מהספסל, "אני לוקח את הרכב, את בטוחה שאת לא מצטרפת?"

"אולי יותר מאוחר." הגוף שלה כבר פנטז על השחייה. היא תוכל ללכת לפאב אחר כך.

"איך שאת רוצה," הוא משך בכתפיו וצעד לחניה, "את יודעת איפה למצוא אותי."

בליצלברג, העיר הקרובה אליהם ביותר, היה רק פאב אחד ולא במקרה. אביהם בחר את העיר הכי משעממת בעולם להסתיר את שניהם בה, כי פשוט לא היה בה כלום. חנות דגים, פארק, כנסייה, כמה בתים ומעט אנשים. המזל הגדול שלהם היה שהוא כל כך אהב מים, שלא יכול היה לסבול את המחשבה שהוא יחיה רחוק ממקום עם מים. אז כשעזב את אילת ואימא שלהם אמרה לו לברוח למקום הרחוק והמבודד ביותר, כך שלא ימצאו אותם, הוא בחר באוסטריה, ליד אגם אטרזה, והם השתדלו לא לבלוט.

כשסוקי הגיעה לקו המים היא וידאה שאין אף סירה באופק וקפצה פנימה. בתוך המים היא שינתה צורה, נתנה לגוון גופה להפוך לסגול, לקרניים שלה לצמוח על ראשה ולזנבה לצאת מתוך בגד הים השחור, שהיה מורכב מרצועות שחורות. זה נראה היה כמו הצהרת אופנה נועזת, אבל בעצם נועד להסתיר את זה שהגב התחתון חשוף כדי לאפשר לזנב שלה לצאת בלי לקרוע בכל פעם את הבגד או להכאיב לה.

היא אהבה את המים, היה בהם שקט מיוחד. כשהיא שחתה, היא לא הייתה צריכה להתאמץ לגרום למחשבות להפסיק, היא יכלה להיות עצמה ואף אחד לא בחן אותה.

היא שחתה שעה ארוכה בחשכת האגם לפני שהכריחה עצמה לצאת לכיוון הבית ולחזור להחליף בגדים.

הלילה היא צריכה ללכת לפגוש את אינק בפאב, להתמלא מחדש. היא כבר הרגישה את המחסור באנרגיות אפילו תוך כדי השחייה הלילית.

היא צעדה בדרך האפר שהובילה לביתם, שהוסתר בין העצים שהקיפו את האגם. אביה ישב על כיסא נדנדה וצפה מהמרפסת כשרובה בידיו.

"היי, אבא." אמרה לו בעברית. למרות שעם התיירים דיברה גרמנית, עם אביה ואחיה דיברה בעברית. היה לו חשוב שהם ילמדו את השפה, כדי שבמקרה הצורך יוכלו לדבר ביניהם ואף אחד אחר לא יבין.

"היי, מותק." הוא משך אותה אליו ונשק ללחייה. על השולחן הקטן לידו הייתה כוסית ויסקי.

"אני יוצאת לעיר, אינק כבר נסע לפני שעה."

"בייבי, תשני צורה," הוא הזכיר לה. היא זכרה, אבל פשוט רצתה להתהלך בצורה השדית שלה עוד קצת, חופש רגעי בחסות החשכה. "קחי איתך רובה, אני לא אוהב שאת יוצאת לבד."

"אבא," היא אמרה, מנסה להקטין את החששות שלו, "אין כלום ביער והאנשים פה לא יעשו לי כלום."

"סוק," הוא הרים אליה את המבט האבהי שלו, "זה לא נתון לוויכוח." היא פלטה אנחה ועשתה מה שאביה אמר לה. היא תמיד תהיה הילדה הקטנה של אבא, כך הוא חינך אותה.

***

"יד יציבה," היא נזכרה איך אביה נזף בה כשהייתה בת שבע, ביום שלקח אותה שוב להתאמן בירי, "יד שנייה תומכת," הוא קירב את היד השנייה שלה לרובה.

"אני יודעת!" סוקי התרגזה ולקחה נשימת זהב, החזיקה אותה בפנים שלא תזוז כשהיא מכוונת. סוקי עצמה עין אחת כדי לראות את הפחית טוב יותר. רק הבוקר היא העבירה שעה בציור מפלצות בצבעים שאביה קנה לה ליום הולדת שבע, כדי שתוכל להדביק אותם על הפחיות.

אינק ישב על בול עץ לידם ולא הראה שום עניין להתאמן.

"אתה אחריה." אביה אמר לו בקשיחות שהייתה שמורה רק לאינק ולמזג המרדני שלו.

"מה שתגיד." מלמל ושיחק בחוטים שבלטו מהמכנס שלו.

"אינק!" אביהם התרגז, "אתה חייב ללמוד להגן על עצמך!"

"למה?" השיב אינק ברוגז, "אני לא רוצה לירות באף אחד."

"אם מישהו ינסה לפגוע בכם, תצטרכו להגן על עצמכם." הוא קבע, לא משאיר מקום להמשך שיחה בנושא.

"אני אגן עליו, אבא," סוקי ירתה על הפחית עם המפלצות והעיפה אותה.

אבא טפח על ראשה. "שניכם צריכים להיות חזקים כשיגיעו צרות."

רק בגיל שתים־עשרה, אחרי הפעם הראשונה שסוקי שינתה צורה, אביהם גילה להם אילו צרות יכולות לבוא. הוא התיישב מולם וסיפר להם שאימא שלהם הייתה שדה מסוג סוקובוס ושגם הם שדים, או יותר נכון חצי־שדים, ושאימא שלהם לא הייתה אמורה להיכנס להריון מבן אדם. זה אסור בעולמה, והם היו צריכים לברוח כדי שהשדים לא יהרגו את שלושתם. מאז הוא חי איתם פה, בין ההרים של אוסטריה.

"אבא," אינק הסתכל עליו אז בחשדנות, "אני אינקובוס וקראת לי אינק, וסוקי סוקובוס וקראת לה סוקי?"

"כן." אביהם חייך.

"זה כמו לקרוא לנו בן ובת." אינק נזף בו.

"אימא שלכם אמרה לתת לכם את השמות הכי גנריים שאני יכול למצוא."

"אבא!" שניהם התרגזו עליו, פתאום השמות המיוחדים והאקזוטיים שלהם נשמעו הרבה פחות מלהיבים.

אינק קיבל את זה נהדר. הוא אהב להיות שד, חשב שזה מגניב ומסתורי והסביר כל כך הרבה דברים על שניהם. לסוקי לקח קצת יותר זמן להתרגל לרעיון.

הם חיפשו מידע בספרייה העירונית בניסיון להבין מה זה אומר להיות שד, והצליחו לאסוף מעט מאוד מידע. סוקי ואינק גילו שהם כנראה צאצאים של שדה בשם לילית ושהם ניזונים ממין.

התמונות במקורות המידע שמצאו נעו מתמונות של נשים מעוותות עם קרני עטלף, זנב מקושקש ועיני נחש ועד יצורים בעלי מספר איברי מין, טלפיים גדולות, שחורות ומעוותות, וגולגולות במקומות אינטימיים בגוף. זה עשה לסוקי סיוטים. היא פחדה שתשתנה עם הזמן, מעבר לקרניים, זנב ועור סגול שכבר הסכימה לקבל. בלילות היא חלמה על גוף אימה המעוות שבא לקחת אותה. היא הייתה מתעוררת נסערת ומסתכלת על עצמה במראה שוב ושוב, מפחדת לגלות חלקים חדשים שלא היו שם קודם. אך סוקי רק נעשתה יפה מיום ליום בצורתה האנושית וגם בצורתה השדית.

שני האחים תמיד היו יפים בצורה יוצאת דופן, במיוחד באזור האלפים בו הם חיו, שבו כולם היו בהירים ובלונדינים. סוקי ואינק היו בעלי עור בצבע מוקה, שיער שחור חלק כמו משי ועיניים כחולות שבלטו בצורה מיוחדת על פניהם. שפתיה של סוקי היו בצבע בורדו עמוק ושל אינק בוורוד בהיר.

כשהיו קטנים, כל מי שראה אותם ליווה את המפגש בקריאות "אווו!" של מתיקות והתרגשות. זה בהחלט עזר להם בניהול העסק המשפחתי באגם, ותיירים חזרו שוב ושוב בכל חופשה לתמוך באב שגידל לבד את זוג הילדים היפים. זה הדאיג את אביהם, אבל לא היה לו מה לעשות. הם לא יכלו לעטות מסכה או להתחבא בבית כל החיים. לכן, הוא לימד אותם להגן על עצמם, לירות ברובה ולהיות קשוחים. גם את אינק, שסירב בתוקף להתאמן בכל פעם מחדש.

***

כשסוקי סיימה להחליף בגדים היא לא לקחה את האקדח, כי ידעה שלא יהיה לה איפה לשים אותו אחר כך, ויצאה למרפסת.

"אבא, אני לא לוקחת את האקדח," הודיעה, "אסע באופנוע במקום."

"תשמרי על עצמך," ציווה אביה כשירדה במדרגות, "אל תיתני להם לשחק איתך," נימת אזהרה בקולו, כרגיל.

"אבוש, אף אחד לא יכול לשחק איתי," היא הפריחה לו נשיקה, "נתראה בבוקר."

סוקי לבשה את מעיל העור של אביה שהיה מונח על האופנוע. המעיל היה גדול עליה בכמה מידות אבל היא אהבה את הכבדות והגודל שלו יותר משאהבה את המעיל שלה. היא חבשה את הקסדה על ראשה ונסעה לכיוון ליצלברג.

כשהגיעה, החנתה בכניסה לפאב היחיד וירדה מאופנוע. כמה תיירים, גברים צעירים, עמדו בחניה ובהו בה. היא קרצה וצעדה אל הפאב, "תבואו לרקוד!" זרקה להם לפני שנכנסה.

סוקי מייד זיהתה את אחיה בין האנשים, הוא ישב בשולחן עם שתי נשים וקשקש איתן, שלושתם היו באמצע של איזשהו משקה אלכוהולי.

היא ניגשה לטוביאס שעבד בבר, האורות החמימים של הפאב ליטפו את פניו, שערו החום בהיר נפל בפוני קצר ומרושל על מצחו ועיניו החומות הבריקו לכיוונה כשחייך, נוצצות קלות באורות המקום. "היי, טובי." היא הניחה את ידה על שלו, שהייתה גדולה יותר מכף ידה של סוקי וקרה מטיפול במשקאות בבר. אבל כשהיה נוגע בה, ידיו לא היו קרות. הם שכבו כבר כמה פעמים מאז מלאו לה שמונה־עשרה, לפני כן הוא לא התקרב אליה. העבודה שלו הייתה חשובה לו מדי, ועצם זה שאחיה והיא בכלל נכנסו לפאב מאז שהיו בני ארבע־עשרה, היה גם ככה סיכון.

בדרך כלל הם לא התעסקו עם מקומיים, זה היה יותר מדי. פעם אחת, כשאינק היה בן חמש־עשרה, הוא התעסק עם איזו נערה מקומית. היא כל כך התאהבה בו עד שהפכה לאובססיבית, ובסוף ההורים שלה עברו דירה כדי להרחיק אותה ממנו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*