דג מלוח

1

נמל התעופה בן גוריון

נמל התעופה בן גוריון, יום שני, שעת לילה מאוחרת. יומיים אחרי יום ההולדת שלי, בן חמישים ושתיים. מנסה ללמוד איך להתחיל. לא שנינו יחד, לבדי הפעם, משהו חדש שצריך ליצור אותו ממקום שאני לא מכיר.

נע באיטיות, כמו להזכיר לי שגלי שלי איננה כאן איתי, לא ממהר לשום מקום, מבודד עצמי מהסובב אותי. המדיטציה הזאת מוכרת לי. מתכנס בקלות פנימה, מתיקות עדינה, נינוחה ומוכרת. המשהו הזה שאני יודע לעשות לבדי מימים עתיקים, ימי ילדות בקיבוץ.

קירות שיש גבוהים יש בנמל התעופה החדש, זה שנבנה אחרי שעזבנו. מוזר... מעולם לא עזבתי באמת, לא מקום ולא אדם. העולם לעד נמצא בתוכי, ואני נושא אותו לכל מקום שבו הינני. המילה "לעזוב" זרה לי.

"אזוז לתור הימני, השוטרת הזאת לא נראית לי..."

מחשבה חדה תוקפת אותי. חשד... היא סוקרת את התור מחדש בכל פעם שנוסע נעמד מולה, מחפשת מישהו ברשימת החשודים שלה.

אני מסתובב באיטיות אחורה, ממלמל "אקסקיוז מי," מחליף תור, זז ימינה ונעמד מאחורי הנוסעים בתור החדש. לא נראה לי שמישהו מהנוסעים הבחין בכך.

בקצה התור שוטרת. היא יושבת בתא קטן של ביקורת הדרכונים, לבושה בחולצה לבנה, שיער שחור מתולתל מוטל ברישול הצידה וחושף קרחת קטנה של חוסר תשומת לב ועייפות של אחרי אמצע הלילה.

"זאת נראית לי שוטרת יותר בסדר," אני מרגיע את עצמי, מרגיש שפעלתי נכון כשעברתי לתור שלה. כשאני מתקדם לראש התור אני מבחין ביותר פרטים. היא נראית מבוגרת, בעלת קמטים עדינים זמניים השמורים למשמרת הבוקר המוקדמת, לנוסעים השבים, לזרים, לאלה המגיעים ממדינות רחוקות.

"דרכון בבקשה. לא, את זה אני לא צריכה."

היא פונה אליי בעברית עוד לפני שראתה את הדרכונים. אני מגיש לה את שניהם, והיא מחזירה לי את הדרכון האוסטרלי ומביטה בי במבט חד וחודר שלא משאיר ספק: זוהיתי מייד כישראלי.

לא רציתי לחזור לשם, למקום שבו נולדתי, מרגיש זר ולא שייך. האשליה שאולי המעטה העדין והרחוק, זה שעטף את גופי ואת הווייתי במשך יותר מעשר שנים, יסתיר משהו מעברי לא עבדה.

"מאיפה אתה בא?"

למה היא שואלת? היא לא יודעת?

מחשבות מפוחדות חוצות את הרגע הקצר שבו צריך להחליט, מהר, מה להגיד לה. אולי הם יודעים כאן, במשטרת הגבולות... היא בודקת, אני מופיע לה ברשימות?

"בטיסה מציריך, זאת אומרת, מאוסטרליה, שם אני גר..." אני עונה, מושיט לה שוב את הדרכון האוסטרלי. אלגנטי, קשה כריכה, נראה טוב, אולי תתעניין בי? זה יעזור לי שתראה מי אני עכשיו, בעל אזרחות זרה, לא סתם נוסע ישראלי כמו כולם.

השוטרת מניחה אותו סגור בצד, לא מעוניינת. מוסיפה מבט חטוף לעברי ומסמנת לי בבירור שאני בשבילה אזרח ישראלי, לא רוצה לדעת יותר מהסיפור האחר שלי. מדפדפת דפדוף עצל ומכני בדרכון הישראלי. צבוע כחול דהוי, מקומט, מתקפל למגע ידה, ממאן לשוב ולהזדקף. גופו המלבני מוארך, גמלוני, נראה כמתנצל בפני הדרכונים האחרים, האירופי, האמריקאי, האוסטרלי שלי, שונים בצורתם: זקופים, קטנים יותר, מרובעים, משובחים למראה, בצבעים עשירים של כחול כהה, חום ואדום, מציגים לראווה עולם אחר, עשיר, מפונק.

רציתי להגיד לשוטרת, אולי אפילו ללחוש לה, שלא ישמעו אלה שבתור ההולך ונדחק בחוסר סבלנות מאחוריי שאני משם, מרחוק, מאוסטרליה. אני כבר לא מכאן, לא הילד שהייתי, אורן הקטן, הבן של רובר וגילה אילוז מקיבוץ תלמים, מהרפת, מהפרדס. אני איש העולם הגדול...

השוטרת עוצרת לרגע דפדוף סתמי בדרכון הישראלי ומביטה שוב בעמוד עם התמונה. מביטה בי, בתמונה, משהה מבטה לרגע וקוראת את שמי:

"אורן אילוז?"

בזמן שהיא מדברת, היא שוב מתבוננת בדף הדרכון. פחד תוקף אותי, משתק: "למה בתמונה? מה לא בסדר שם?"

זמן אין־סופי עובר. היא ממשיכה לדפדף. כל כך הרבה זמן לוקח לה איתי, יותר מהנוסעים האחרים.

מה קורה כאן? הם יודעים שנכנסתי לארץ.

אולם הנוסעים נראה אפור ומטושטש בתוך בהלת המחשבות, מתערבל לחלל ענקי משובץ כתמי צבע. אנשים נעים סביבי. לכל אחד מקום משלו.

השוטרת מאבדת עניין בדרכון שלי, מחתימה דף ריק בסתמיות מכנית ומושיטה לי אותו מבלי להתייחס אליי, מתבוננת בתור שמאחוריי ומסמנת לבא לגשת אליה.

הקלה. תחושת המציאות והביטחון חוזרת אליי בהדרגה. אני מגייס מחשבות מעודדות, הוראות שכנוע עצמי, כמו תמיד שולט היטב בתרגולת ההשכחה:

"תירגע, אורן! את מי כאן מעניין בכלל החוב שלנו?"

באתי לשבועיים, אולי שלושה, רק לפגוש את עורך הדין אברהמי. הכול יסתדר. הוא יטפל בזה, יגיע לאיזה סידור עם הבנק.

חושב על סיפור טוב להרגיע חרדות. ככה עושים. הרגל ישן שעובד לרגע, כאן, עכשיו, בנמל התעופה.

"הכול בסדר, אורן..."

אני מוצא את עצמי נע בין המון בני אדם. נוסעים שבים מזדרזים במורד התלול של אולם הקבלה לעבר מסוע המזוודות, מנסים להגיע ראשונים בתור כאילו שיש סדר עדיפויות בפריקת המזוודות. הכול נזרק ברישול ובחוסר אכפתיות על משטח המסוע.

היכל התעופה שנת 2005, בית המקדש לחסרי האמונה. קירות גבוהים אין־סופיים. המון מרחב מבוזבז, לא ממומש, רזרבות ששומרים לימים אחרים, הימים שבהם כולם יגיעו לכאן. סביבי על קירות האולם העצום פוסטרים צבעוניים מבשרים על "הכי בבית", סלוגן פרסומי משתמש בסלנג מקומי שמוכר רק לתושבי המקום, מזכיר לישראלי המנומנם שנגמר זמן החופשה ומתחיל שוב המרוץ הגדול. באותה הזדמנות שכבר חזרת מזכירים לך נס קפה "עלית" ומרק אוסם "נמס בכוס". שביב מחשבה לנוסע שחוק ושׂבע. היצירתיות האנושית במיטבה מגייסת את ברוכי הכישרון למען בני אצולת "עלית" ו"שטראוס", משלמים ממיטב כספם למען יישמר כאן הפער המעמדי לדורי דורות.

לרגע אני שוכח את הכעס שלי על עצמי שחזרתי לכאן, מחייך ומתחבר מחדש להומור החד והשנון, קצת זרוק, מרושל, קריצה ישראלית לישראלים בלבד, ושיתר העולם... שימשיכו לנסות להיות כמונו.

לאוּת של טיסות ארוכות יורדת עליי פתאום. טשטוש של תודעה מרחפת, נודדת. אלמוני בעולם כה זר, כה מוכר, המקום שהיה פעם ביתי. הבועה המסתורית שבה ניסיתי להקיף עצמי, של אחד שלא שייך לכאן, התנפצה ברגע שכף רגלי נחתה על האדמה הזאת, זו שכל כך הרבה נישקו אותה ברִדתם מהמטוס, התגעגעו אליה. האדמה הזרה והכל כך מוכרת לי, רגבים גסים של אדמת לס גושית חורצים רגלי ילד יחפות, שממת ערבות נגב עוטה שלווה פנימית על נער מתבגר בודד הנע בתוך עולמו הפרטי.

קודם לכן, בדרכי לביקורת הדרכונים, מתחם הדיוטי פרי נראה שומם מלמעלה. סורגי ברזל אפורים חוסמים פתחים של חנויות מותגים סגורות, מסתירים חלונות ראווה. בשׂמים משובחים, שנל, דיור וגוצ'י, נמים את שנת הלילה, מניחים לרגע לפיתויי התאווה, ממתינים לאור יום. רוב חנויות האוכל שוממות, קצתן פתוחות, מציגות שלטים צבעוניים של פלאפל, שווארמה וכל האוכל המוכר הזה, מבשרים בגאווה על טיב הפרגיות. אופנת בשר עוף חדשה שנולדה לתוך עולם השיפודים אחרי שעזבנו, אנחנו, והעולם שלי עדיין כולו שלנו ביחד בגוף רבים, גוף האהבה והנתינה של המשפחה הקטנטנה שלנו, גלי אשתי, אהובתי, טל תולתול ילדה שלי ועילאי בני, ילדיי היקרים. אבא מתגעגע, כל כך לבדי במסע הזה.

שקט מנומנם של שעות הבוקר המוקדמות. עובדת ניקיון, דמות מטושטשת, אלמונית, חסרת זהות, חולפת על פניי, דוחפת באיטיות עגלה. משני צידיה מתנדנדים להם בסתמיות שני דליים ריקים. בחלל העצום של אולם מסוע המזוודות רוב הנוסעים כבר בדרכם החוצה, ממהרים. רחש המסוע מלווה בחריקה מונוטונית קלה החוזרת על עצמה, מזכירה לאיש התחזוקה שיש שם גלגל הזקוק לשימון. ראיתי מרחוק את הבטן השמנה האדמדמה של מזוודת הנסיעות הישנה שלי נעה באיטיות על המסוע. מייד זיהיתי אותה לפי הצורה המקומטת וצבע הבד הדהוי. הטענתי את המזוודה על עגלת הנוסעים של נמל התעופה בידיעה שהגרוטאה הישנה הזאת כבר לא מסוגלת להתגלגל על גלגל אחד תפוס ואחד אחרון שעוד נשאר מחובר בקושי שם למטה.

אני יוצא מאולם המסועים לעבר אולם קבלת פני הנוסעים. המסלול הירוק של ה"לא מצהירים" מוביל אותי החוצה. פקחי המכס כרגיל עסוקים בעצמם. מבט חטוף בנוסע ללא זהות מספיק להם כדי להבין שבמזוודה האדומה השחוקה והמקרטעת הזאת אין על מה להצהיר. נוסע ללא רכוש. מעט בגדים, כמה זוגות תחתונים, ספר או שניים שהבאתי איתי לקרוא ושתי פיות הסקסופון שלי. פיית האלט הישן והנאמן ופיית הטנור "ינגיסוה". מתכתית, כבדה, פיית פשרה, מונחת לה בתחתית המזוודה. זו שבחרה בצליל שלה להיות־לא־להיות בין שני עולמות מוזיקליים שאני נע ביניהם: הג'אז והקלאסי. שתי פיות סקסופון עטופות בפיסת בד של טי שירט ישנה, שחוקה משימוש וקרועה. מנהג קבוע שעשיתי לעצמי, כבר שנים שאנחנו מטיילים בעולם, ואיתי תמיד במזוודה שתי פיות הסקסופון שלי. למקרה שאולי יהיה איזה מועדון ג'אז מקומי בקיוטו ביפן, או בפריז... שאוכל לנגן, להצטרף לקבוצת נגנים. ואולי תהיה גם הזדמנות לשאול מהם סקסופון, אז חשוב שהפיות שלי יהיו איתי.

"קמע" אפשר לקרוא לזה. ישמרו עליי חפצים מקודשים אלה שאני כהרגלי נושא איתי בטיוליי בעולם.

אולם הנוסעים החוזרים הענקי נראה שומם למדי. בפינה הרחוקה מזנון קטן פתוח כל הלילה, ממלא את חובתו בחוסר רצון ניכר. שאריות סנדוויצ'ים לחים מאתמול מונחות סתם, לא מיועדות לשימוש. מאוד לא מפתות. מגישים גם קפה זול, נטחן למכונת אספרסו אוטומטית. עולם מהיר, ממשיך לרוץ בעצבנות גם כשהכול סביב מנומנם וישן. ויתרתי על הרעיון של ארוחת לפנות בוקר דייסתית, שלא תתערבב לי עם מיצי הג'ט לג.

שלט ניאון מאיר אותיות המתחברות למילים המציעות טלפונים אלחוטיים וכרטיסי שיחות מקומיים לכל דורש. מזכיר לי שאני צריך כאן טלפון נייד חדש, עם סימקארד ישראלי.

"בימים הראשונים שלי בארץ אני חייב ליצור קשר עם משרדו של עורך הדין ירון אברהמי. הוא זה שטיפל בענייני המגרש שרכשנו בחדרה ובהלוואה שלקחנו מהבנק למשכנתאות. שיסבירו לי מה קורה כאן."

אני משרטט לעצמי בדחיפות את תוכנית הפעולה היחידה שעולה לי כרגע במוח. עדיין מרגיש את הבהלה, הפחד המשתק שאחז בי, בנו, כשהטלפון צלצל פתאום, העיר אותנו בלילה. "צלצול רע," חשבתי, ידעתי מייד. רון ונעמי, "נומוש", חברי ילדות שלי, בני משק, מתקשרים אלינו שלשום באחת־עשרה בלילה מהארץ, מבוהלים, כועסים, חתמו לנו על הערבות, שנים עברו, ועכשיו משום מקום הם מקבלים צווי הוצאה לפועל. הזוי! יותר ממיליון שקל חוב!

שניהם מדברים בערבוביה אחד לתוך השני. אנחנו שותקים. המומים. יושבים על המיטה בחדר השינה, רועדים מקור.

כל כך הרבה זמן עבר מאז, מאה שלמה התחלפה לה. חשבתי לתומי שהזנבות הכספיים הלא פתורים שלנו איכשהו נעלמו מעצמם הרחק מאחור, במעמקי המאה העשרים.

"מה... מה פתאום, איך זה קרה?"

אני מגמגם. הפה יבש, המילים מתייבשות לפני שאני ממלמל.

רון עונה, זעם כבוש בקול שלו, לא מתייחס לחרדות שלי, "לא רוצה לשמוע, אורן! תבוא לארץ, עכשיו! ותסגור את זה. זה רציני, זה לא משחק. זאת הבעיה שלך, שלכם, תמצאו פתרון ואל תערבו אותנו בזה!"

מסיים את השיחה הלילית וטורק את הטלפון. לא נותן לי זמן לחשוב.

התקשרתי מייד בלילה של אוסטרליה למשרד עורכי הדין בישראל. בארץ השעה הייתה קרוב לחמש בערב, והמזכירה ענתה לי, אמרה שעורך הדין אברהמי כבר לא עובד שם. עזב את השותפות, פרש מהמשרד בעקבות מחלה קשה. ביקשה שאתקשר בשבוע הבא ביום רביעי, שאבקש את מירב, המתמחה החדשה. היא מטפלת בתיקים הישנים שלו.

נשארתי יושב על המיטה. מביט בגלי, מכונסת בעצמה, מרגיש חסר אונים.

מה עושים? המחשבות רצות. "הוא היחיד שעשוי לדעת מה הטירוף שאחז פתאום בבנק, שהחל לגלגל את כדור השלג המחריד הזה שהוביל לתביעות כספיות ענקיות נגדנו. ועכשיו הוא פרש מהמשרד? מה נעשה?"

יום לפני שעזבנו את הארץ, גלי, אני ושני ילדים קטנים, אמר לנו עורך הדין: "תיסעו בשקט לאוסטרליה. הכול סגור, אל תדאגו לכלום! יש לי את כל המסמכים וההתכתבויות עם הבנק, גם את המכתב שמאשר שיש קונה למגרש בחדרה ואנחנו מבקשים להגיע להסדר איתם. מבחינה חוקית־משפטית אתם מכוסים. אני אסגור את כל הקצוות עם עורך הדין של הבנק. נשארו רק עניינים פרוצדורליים. סעו בשלום."

רצינו כל כך להאמין לו...

טסנו מהארץ ועצרנו לטיול בתאילנד. להיות ארבעתנו יחד, עם הילדים, לתת להם את אמא ואבא בחזרה אחרי שנים של חוסרים נפשיים ורגשיים. מאז שעזבנו את הקיבוץ, שנינו במצב של הישרדות מתמדת, עבודה מתמשכת ללא הפסקה.

לילה בצ'נג מאי בצפון תאילנד. פסטיבל אורות. כולם מדליקים נרות בסירות נייר קטנות ומשיטים אותן בנהר. אלפי נצנוצי אורות קטנים על המים. שמענו מאחורינו זוג ישראלים מדברים ביניהם בעברית נסערת. "רצחו את ראש הממשלה יצחק רבין, ירו בו..." לא האמנו שדבר כזה היה יכול לקרות. הדלקנו עם הילדים נרות לזכרו ושילחנו באיטיות את סירת הנייר במורד הנהר.

***

אני ניגש לדוכן של חברת שירותי טלפון. מעבר לדלפק רואה בחור צעיר ונמרץ עסוק בהקשה מהירה על מקלדת המחשב שלפניו, מפעיל עולמות וירטואליים במיומנות של מחשבה צעירה ודינמית. עוצר לרגע, מסובב את הכיסא במהירות ומתבונן בי, מזהה לקוח חדש, רעננות מבט מפתיעה לשעות המוקדמות כל כך של היום. מבקש ממני באדיבות שאמתין, מייד יתפנה.

רגע לאחר מכן הוא כולו לשירותי. נעמד מולי, לבוש חולצת כותנה מכופתרת תחובה במכנסי ג'ינס אופנתיים צמודים, מדקלם בנמרצות, מייד, ללא הקדמות: "יש לנו נוקיה נייד חדש עם שלוש תוכניות. במאה ושתימעשרה שקלים אתה מקבל הרבה יותר שיחות, אבל בשמונים שקל זה גם תוכנית טובה. אתה יכול גם לטעון את הכרטיס מתי שנגמרות לך השיחות. זה ממש משתלם, אבל תחליט מה מתאים לך."

בנשימה אחת מתמצת את הסחורה, מבלבל אותי, ותוך כדי משרבט על דף ההסבר המודפס בעט פלסטיק שבור בחלקו העליון, אחוז ברישול באצבעותיו. ציפורניים מכורסמות יש לו, העדיפו מזמן את ההקשה במקלדת על פני כתיבת אותיות בעט על נייר כמו פעם.

"זה המספר שלך, זה הקוד ולזה אתה מתקשר: כוכבית עשרים ושש, וטוען שיחות מתי שאתה רוצה. איך אתה משלם? באשראי? אין בעיה ויזה, באנגלית השם שלך, הכול הולך."

"תגיד," אני שואל בהיסוס, מנסה לזכור את הכוכבית והקוד שאמר ולהבין מה עושים עם הטלפון הנייד הזה. איך אמר שטוענים שיחות? "אפשר... מישהו יכול להאזין לטלפון שלי?"

בשקט, כמו ממתיק סוד, אני מנסה לברר עם הנמרץ הזה שלפניי אם הוא בטוח, הטלפון הזה שאני קונה ממנו. רעיון מטופש. "מה קרה לך, אורן? מי יאזין לך כאן?" אני כבר מצטער ששאלתי.

מאוחר מדי, הוא נעלב: "תגיד. אתה חושב לרגע שנוכל כאן לעשות עסקים אם הטלפון שלנו לא בטוח?!" מטיף ונוזף בי המוכר הנמרץ הזה. איך בכלל חשבתי על אפשרות כזאת? שמישהו יוכל להאזין לטלפונים המשוכללים שלהם? הרי הם הכי טובים בלחסום האזנות. מה, לא ידעתי?

הוא עובר לתאר לי את מעללי העסק הנפלא שהקימו כאן: "אתה מתאר לעצמך איזה אנשים באים אלינו לקנות טלפון עם סימקארד חדש? לפני שבוע היה לי אחד מהטיסה מבריסל, הגיע ישר לדלפק שלי, לבוש מעונב, חליפות מותג, קנה בלי לחשוב שלוש חתיכות במחיר מלא, במזומן, בלי הגבלת שיחות! יום אחרי אני רואה את הפנים שלו בעיתון בעמוד הראשי בידיעות, מבוקש בארץ ובאירופה על הברחת יהלומים. עבירות שוחד ומרמה במיליונים של דולרים! כל העולם והאינטרפול אחריו. אחריות מלאה נותנים כאן, בחור! מה אתה חושב? בטח, במאה אחוז בטוח. אל תפחד, אין בעיה, דבר חופשי עם מי שאתה רוצה בעולם!" מכריז ברשמיות ובקול רם מדי לטעמי מנהל החנות הזעירה, מצרף אותי באחת לחבורת גדולי הפושעים הבין־לאומיים.

הייתי בולע את השאלה חזרה.

אני יוצא מהחנות מצויד בטלפון נייד חדש. גורר מאחוריי בכבדות מזוודת נסיעות בצבע אדמדם דהוי, הנעתרת בעצלנות למשיכותיי, מסכימה בחוסר רצון מופגן לנוע איכשהו. הנוסעים המעטים סביבי ממהרים לדרכם, מתעלמים מקיומי. דוחפים עגלות ברזל של נמל התעופה ביד אחת בזמן שהמובייל, או ה"נייד" בשפת המקומיים, מונח על הכתף המוטה במיומנות לעבר הפה והאוזן. בקול רם תוך כדי תנועה מהירה פולטים השבים בהיסח הדעת: "בוקר טוב, מאמי, חזרתי," מברכים את האהובה שנשארה מאחור, ממתינה בנאמנות לאביר חלומותיה שיחזור ממסעותיו בעולם הגדול.

אני ממשיך לנוע בודד במרחב החנויות לכיוון היציאה. כמו במתכוון מאט פעולות, רוצה להזכיר לעצמי ולסביבה שאני לא מכאן, לא שייך, אין לי למי להתקשר במובייל. בודד בתוך עצמי, ואיתי המזודה האדומה הישנה והנאמנה של מסעות הטיולים המשותפים לנו, לי ולך, גלי אהובתי. את נמצאת עכשיו לבדך, בעולמות רחוקים, בבית המשפחתי החם והמפנק שלנו. בנינו לנו ולילדינו בית קטן בארץ חדשה. יבשת רחוקה, מבודדת, המקום שלמדנו לאהוב כל כך את אנשיו.

עשרים ואחד יום בדיוק, שלושה שבועות ארוכים נצחיים מפרידים בינינו עד ליום שבו נתאחד שוב. אני מייחל לו כל כולי כבר מהרגע הראשון של המסע שלי. נפגשים בפריז ביום שני. זאת התוכנית. יום הטיסה שלי מהארץ לצרפת שנקבע לחמישה־עשר בחודש. שנינו נוחתים בנמל התעופה שארל דה גול יום אחר יום. את מסיימת את תהליך מכירת המסעדה שלנו ומגיעה מאוסטרליה. את כרטיסי הטיסה שלנו קנינו כבר לפני חודשיים. ידענו בוודאות שהפעם מכירת המסעדה שלנו היא עניין סגור, רק ממתינים לתשלום האחרון ולהעברת העסק לבעלים החדשים. שיניתי את מסלול הטיסה שלי ברגע האחרון והוספתי את הנחיתה בתל אביב לסגור עניינים. בפריז קבענו להיפגש ביציאה ממטרו סן פול. בשעה ארבע אחר הצוהריים, בנקודת המפגש של חברת "פריז וולק" הנאמנה והטובה, שממנה יצאנו לאין־ספור טיולי הליכה מודרכים בגדות השמאלית והימנית של הסיין וכל הקסם הפריזאי שביניהן. זאת התוכנית. שנינו מכירים אותה, את ואני בלבד.

קרוב לשנה שאנחנו מנסים למכור את המסעדה. הפעם העסקה נראית סגורה. האנשים שקונים מאיתנו את העסק רציניים מאוד, עשו את המחקר שלהם עלינו במשך חודשים רבים בלי שנדע, עקבו אחרינו ולמדו טוב־טוב כל פרט, מהתפריט שלנו ועד תנועת הלקוחות. גם הכירו את השם הטוב שעשה לעצמו "ביסטרו גל" של השפית גלי אילוז. כבר הפכה מפורסמת מההערכה המרובה שצברה בעולם הקולינרי הקטן והאינטימי של פרת', בירתה המבודדת של מערב אוסטרליה. מהמתווך העסקי לארי וויט למדנו שהקונים הם שותפים, בני משפחה של מסעדנים וטבחים מהגרים ותיקים ממוצא מצרי, אנשי עסקים מנוסים החיים ופועלים בעסקי המסעדנות באוסטרליה כבר שנים רבות. כבר שילמו את סכום הערבות הגבוה, רק מצפים בשבוע הבא לשלב החתימה הסופי על העברת הבעלות. גלי התחייבה להיות איתם בשבועיים הקרובים, להכניס אותם לעסק, ומשם לצאת לחופשת ההתאוששות באירופה שכה ייחלנו לה.

עכשיו אני כאן. גלגל המזוודה הישן ממאן לשאת את משקל חפציי, נגרר על רצפת היציאה מנמל התעופה, מאט עוד יותר את העצלנות שבחרתי לשהות בה. המזוודה המקרטעת שלי מייללת בחריקות נוראות עם בעליה. לאן שנלך, נגיע שנינו.

אוויר הלילה מחוץ לאולם בית הנתיבות מבשר קיץ ישראלי חם ומעיק. חסרה הקלילות המרעננת שיש אצלנו בפרת'. שם אצלנו סוף החורף עכשיו, תחילת האביב. ימים שבהם אוויר המדבר קריר וצח, מתמזג בנועם במעט הלחות שעולה מהים, מרגיע, מנחם. קריר שם בשעות הלילה המאוחרות, בבית הרחוק שלנו. הלילות שבהם אני וביסט, כלב הבורדר קולי השחור־לבן שלנו, בן משפחה נאמן ואהוב, עומדים בדממה, מביטים לעבר הפארק השומם. צמרות אורנים גבוהים ענקי גוף עומדות מנוע, הופכות להיות חלק מהשמיים השחורים זרועי הכוכבים. בדידות מתוקה. כל כך רחוק עכשיו הכול. ושם הבית, עמוק למטה בקצה הדרומי של הכדור.

אני כאן, חוזר למציאות רדומה של לפנות בוקר ישראלי. לוח רכבות מראה עוד שעה ורבע לרכבת הבאה לתל אביב. ברגע של החלטה אני משום־מה בוחר לרדת לכיוון התור הקטן הממתין למוניות. מוזר, אדם ללא מטרה במדינה זרה פתאום ממהר לו לשום מקום משום סיבה שהיא. אולי זה הכסף שקיבלנו כמקדמה על מכירת המסעדה שלנו, המונח כרגע בבנק, שגורם לי להתנהג עם עצמי בנדיבות לא מוסברת?

"לאן בבקשה?" פונה אליי נהג מונית במבטא רוסי כבד. אני מתיישב לצידו בתוך סקודה מרופטת, לא מנסה להיות יותר מסתם מכונית.

"בן יהודה תשעים וארבע," אני עונה, מוותר על הנחמדות, הנימוס וה"שלום", מאמץ את מנהג המקומיים, מודה בתבוסה. הניסיון הפתטי שלי לשחק כאן את משחק "הזר המסתורי" שוב לא מצליח.

"היה מלא?" הוא שואל ומסביר לי בידענות, "הטיסה מציריך אף פעם לא מלאה בשעות האלה."

נראה עייף, אחד שעושה משמרת לילה. הכנסה כספית נוספת במונית של "בעל בית" אחר בדרך לעבודת היום שלו בעיר הגדולה.

אני מוותר מראש על אפשרות של שיחה. מניח את הראש על משענת המושב ומנסה לבחור מחשבה נעימה, רעיון שאולי יצליח להטעין בי לרגע תחושת רוגע. זה לא עובד. ברקע זמזום הקול הקטן, השדון שבפנים יודע שמשהו רע עומד לקרות. למחשבות השליליות יש סדר יום משלהן. תמיד מנצחות, לא נענות להסחות הדעת ולרצון שלי להרגיע ולרסן. שוב מתחרט, בפעם המי יודע כמה, על הרעיון המטורף של הנסיעה לארץ לבדי, לפתור את הסבך הנורא הזה של החוב לבנק, חוב כספי בלתי נתפס בתודעה של בן קיבוץ. מכיר תקציב אישי, המחולק במנות שוות לבני אדם בטוחים ושמורים במרחב מגודר, מבודד ושקט, מוקף ואדיות. שדות אין־סופיים, מישורי הנגב המערבי, פרדסים השומרים בתוכם סודות זיכרון של ילדות יחפה, בודדה.

האדמה הארורה הזאת שקנינו בחדרה, בשכונה נידחת בפאתי החלק המזרחי, העני והנשכח של העיר. הניסיון התמים והמטופש כל כך של שני ילדים תמימים וחסרי כול. גלי ואורן עוזבים קיבוץ, משחקים משחק אסור ביערות האפלים של ביצת הנדל"ן הישראלית. רצינו בית קטן, בית חלומות שיהיה רק שלנו, ארבעתנו, זוג שותפים אוהב ותומך המחבק שני יצורים קטנים, רכים, גדלים יחד. חלמנו חלום משותף, ויש בו, אם אפשר, גם נהר קטן זורם בעליזות וברווזים משתכשכים במים להנאתם.

כריש הנדל"ן "דודי נכסים" מחדרה הבטיח. הראה לנו את כל התוכניות העירוניות. אמר לנו: "רק תחתמו כאן, וכאן, ושם רק ראשי תיבות צריך... וכבר הבנק מאשר, ואתם קונים את האדמה, ומפצלים ומוכרים את החצי השני... ויש כסף לבנות בית על החלק שלכם."

העסקה הושלמה, ובעיריית חדרה בישרו לנו שהפיצול המובטח של האדמה ימתין עשר שנים. לא בוער להם. נשארנו עם חלקת חול נטושה, שעליה מחסן מט לנפול ומשכנתה נדיבה. המשכנו לשלם בכל חודש לבנק. ככה התנפץ לנו החלום המתוק על בית משלנו.

איך אוכל למצוא לבדי פתרון לבעיה כספית־משפטית כל כך מורכבת בזמן שלא ברור לי בכלל מה קורה כאן? אורן אילוז מצויד בהמון נחמדות, בחיוך שחוק, במילים יפות, בתחינות ריקות שנופלות על אוזניים ערלות. איך עושים את זה?