לפט הנד

הלילה חלמתי סיפור מתח שבו אני מת בשיא העלילה. חששתי שזה עלול להיות בעייתי אבל לא — זה דווקא עורר התרגשות חיובית והעלילה המשיכה ממש טוב. למעשה, זה היה הגימיק של העלילה: הסופר מת ומי ידאג לכל הדמויות בסיפור? לא צריך לדאוג! הדמויות מסתדרות היטב בכוחות עצמן. רק שלא באמת מתּי, הזכרתי לעצמי.

ומחר אני הולך לחלום סיפור אהבה. אני וזאת שאני רוקד איתה נהיה קרובים מאוד ואוכל להרגיש את השדיים הקטנים שלה מבעד לבד השמלה האפורה, ואז ארים את העיניים ואראה את המבט הלא מרוצה של ההורים שלה שיושבים סביב שולחן המסעדה העגול מעל לצלחות ריקות. מפריע להם שאנחנו רוקדים, או שאולי הם לא מרגישים נוח להתקדם למנה הבאה בלעדינו? אני לוחש לבת זוגי לריקוד שיש לי תחושה שההורים שלה לא מסמפטים אותי. היא שומעת ומחייכת. אני מתבונן בה, ומבחין שהפנים שלה מכווצות כאילו מישהו דחס את כל תווי הפנים לאמצע והשאיר את כל השאר ריק.

"למה הם כועסים?"

"אולי זה בגלל שהם לא כמונו," היא אומרת.

מה זאת אומרת "כמונו"? אני חושב. אני מסתכל על שאר הרוקדים. לכולם יש פנים מכווצות כאלה.

"לא אנשי סֵפֶר," היא אומרת.

מיתולוגיה משפחתית

שומרים

בשבועות הראשונים אחרי ההתקף לב הייתי עסוק מאוד בשאלה איפה אני אֶקבֵר. רציתי שזה יהיה איפשהו פה באזור כי הרגשתי קרוב נפשית לטבעון, גם אם פירוש הדבר יהיה שפחות אנשים יגיעו לבקר את הקבר. האופציה של קבורה חילונית באזור היתה סבירה, קצת יותר יקרה מבית הקברות המרכזי, אבל לפחות הבטיחה שהטקס יתנהל כמו שאני רוצה. הודעתי לאשתי שאני הולך על זה וציינתי לעצמי שהעניין סגור. אבל בעצם מה שהכי רציתי לא היה אפשרי. רציתי להיקבר בחלקת השומרים בגן שליד כיכר העצמאות. החלקה כבר כמעט לא פעילה ולא רבים מכירים אותה. שם נקברו חלוצי אגודת השומרים וכמה חללי צה"ל. הרגשתי שזה המקום שלי, ששם אני צריך להיטמן, רק שלא היה לי שום נימוק שיצדיק את זה. לא נלחמתי באף מ

לחמה ולא שמרתי על אף אחד, חוץ מהפעם ההיא שהגנתי על אחי כשהוא היה בכיתה י' ושלושה יודבי"תניקים מהשכבה שלי תקפו אותו (וגם לגבי זה יש גירסאות סותרות). בעיקר שמרתי על עצמי מכל מיני תוקפנויות, אלא שזו לא היתה כוונת המשורר.

בכל זאת המשכתי לפנטז על חלקת קבר דווקא שם. חיטטתי במסמכים ישנים עם תשריטים של חלקת השומרים וכיכר העצמאות שהורדתי מהאינטרנט. אפילו קבעתי פגישה עם סגנית מהנדס המועצה כדי להבין את התנאים לקבורה, אבל ברגע האחרון ביטלתי אותה.

באותה תקופה לא עבדתי והייתי בעיקר בבית. אשתי עבדה עד מאוחר והילדים היו בצבא. לא הייתי מספיק מרוכז בשביל לקרוא או לעבוד. התהלכתי ועליתי במדרגות כמו שהרופא ביקש, ובעיקר בישלתי וניקיתי. הניקיון הזה, שנעשה קצת אובססיבי, הוביל לדבר העיקרי שרציתי לכתוב עליו כאן.

הבית היה כל כך נקי שהתחלתי לחפש מוקדים סמויים של לכלוך. הורדתי את התמונות מהקיר בסלון, ניקיתי את הבפנים של המאוורר. פתחתי את המחשב והעברתי מטלית על הכרטיסים. בחדר השינה שבקומה העליונה הורדתי את שעון הקיר שמעל למראה. מאחוריו התגלה משהו שנראה לי כמו תולעת גדולה או חרק גדול כלשהו. החשופיות מטרידות אותנו מדי שנה ומשאירות שבילים זוהרים שקשה להסיר. ירדתי ולקחתי את המשקפיים. כשעליתי על הכיסא ראיתי שזה לא תולעת ולא חשופית אלא החיוך של אבא שלי. החיוך היה נעוץ שם בקיר איפה ששעון הקיר היה תלוי כל השנים. היה לי קצת קשה להאמין בזה כמובן, וחשבתי שאולי מדובר בסוג של תעתוע ראייה. נזכרתי שבפעם היחידה שעברתי היפנוזה, בקורס בפסיכולוגיה, המהפנט גרם לי לראות נקודה שחורה מטיילת לי על היד. בהחלט הייתי עייף. כל חצי שעה של ניקיון הצריכה מנוחה של חצי שעה מול הטלוויזיה. אלא שחלק בי — אותו חלק שבו אני בוטח בדרך כלל — התעקש שזה זה.

הלכתי לעשות קפה. כשבחשתי את הקצף נזכרתי בלוויה של אבא. כל האחים דיברו חוץ ממני. אפילו האח הקטן שלי סיפר על הפעם ההיא שאבא החליף את אמא באסיפת הורים והגיע לכיתה הלא נכונה. רק אני לא דיברתי. עליתי למעלה והסתכלתי שוב על החיוך. הזווית שלו לא השתנתה. הוא בלט מהקיר, בערך סנטימטר. השפתיים התחתונות היו מכוסות טיח שהתקלף קצת. איכשהו ידעתי שזה חיוך, ולא סתם חיוך אלא החיוך של אבא שלי.

החזרתי את שעון הקיר למקומו והחלטתי לשכוח מזה. לא רציתי לערב בזה את אשתי. הבעיה היתה שמאותו רגע מצאתי את עצמי מסתכל כל כמה דקות בשעון, כאילו נעשה לי מאוד חשוב לדעת את השעה. גם לא הרגשתי בנוח להיות עם אשתי במיטה בזמן שהחיוך נמצא שם, על הקיר ממול. איכשהו הרגשתי שהוא יכול לחוש אותנו וגם לראות אותנו, אפילו בלי עיניים.

באותו לילה צפיתי בטלוויזיה עד אמצע הלילה ונתתי לאשתי להירדם כדי שלא יהיו שום חיבוקים בינינו. למחרת הלכתי לחנות ל.א.ד.ר לקנות כלי עבודה. קניתי שפכטל וליתר ביטחון גם מקדח חדש למקדחה.

כשהורדתי את השעון מהקיר הבנתי שאני לא מסוגל לגרד את החיוך או לקדוח בו. הוא נראה כל כך מסכן! הזוויות שלו קָטנו במין חוסר שביעות רצון. ירדתי למטה להביא מים. לקחתי מגבת מטבח קטנה, טבלתי אותה במים ולחלחתי את השפתיים שלו. היה נדמה לי שהן מגיבות בסוג של הכרת תודה. בין השפתיים הופיעה לשון קטנה וגם היא זכתה לליחלוח. אנחת רווחה חמקה משפתיו של אבא שלי.

האנחה שימחה אותי אבל בה בעת גם מילאה אותי פחד. מתוך אינסטינקט החזרתי את השעון למקום. העברתי מבט בין העצמים השונים התלויים בחדר, תוהה אילו עוד איברים נמצאים מאחוריהם. המשפט "אוזניים לכותל" דפק בראש שלי. הסרתי הכול: תמונות, מראות, וילונות. חיפשתי מאחורי השידות. גם המגירות פורקו מהמסגרות שלהן. כשהרגשתי נוח לגבי חדר השינה עברתי לחדר הילדים ומשם לסלון ולחדרי האמבטיה. ככל שהזמן חלף ולא מצאתי כלום הרגשתי רגוע יותר והאטתי את קצב העבודה. לקראת הסוף יכולתי לראות את כל העניין בצורה מבודחת, "אוזניים לכותל" ממש! בכל זאת ניצלתי את המשך החיפוש לניגוב אבק ממקומות יצירתיים. בחור של המאוורר בשירותים — שאליו הגעתי בעזרת הסולם — גיליתי ערימה מרשימה של אבק ולכלוך. בתוכה היתה בליטה משונה. קירבתי אליה את המטלית הצהובה. הבליטה היתה מוצקה כמו קן ישן של צרעות. נגעתי בה באצבע והרגשתי שהיא רכה. היד שלי נרתעה בבהלה. המילה "פטריה" חלפה בראש שלי מספר פעמים, ואז נאלצתי להודות שבתוך חור האיוורור היו שני אשכים. לא ידעתי למי הם שייכים. האשכים היו מלאי אבק. לנקות אותם באמצעות המטלית נראה כמו צעד מתבקש, אם כי זה הרגיש קצת יותר מדי אינטימי. לבסוף עטפתי את היד בכפפה חד פעמית והסרתי את האבק.

המשכתי לחפש במשך כל אותו היום עד שאשתי והילדים חזרו, אבל לא נמצאו איברים נוספים. וזה בעצם הסיפור. הייתי רוצה שכל הפרטים יתחברו כמו בבדיחות של אבא שלי, שהכול מתחבר בהן בסוף בצורה מוצלחת, אבל זה לא קרה. אחת שאני זוכר היא על שני אנשים שעובדים בפרך, אחד חופר בור והשני מכסה אותו. אז איזה מישהו עובר שם ושואל, "למה אתם עושים את זה?" הם עונים לו: "אנחנו שלושה, אבל זה שמכניס את הגופות הלך."

אפילו האלצהיימר לא העלים את חוש ההומור של אבא שלי. כששאלו אותו, "מה שלומך?" היה אומר, "גמור בסדר."

לא, אין לי שום חיבורים כאלה. לא הצלחתי אפילו לגלות למי שייכים האשכים. עלה על דעתי שאם אני אגע בהם, ותהיה איזו תגובה מהפה, אדע בוודאות שהם של אבא שלי. אבל איכשהו אף פעם לא עשיתי את הניסוי הזה. אני יכול לדווח גם שהפסקתי להתעניין בבית קברות השומרים.

לֵפְט הֵנְד

אני לא יודע מאיפה ומתי הגיע אליי לפט הנד, ואפשר לומר שמקום וזמן הולדתו עלומים. יש לי זיכרון מעורפל של עצמי שוכב לצד אחי הקטן במיטה ומרביץ קטעים שבהם יד אחת שלי מתעניינת מאוד ביד האחרת, והאחרת כל הזמן מתעלמת ממנה. אני זוכר שהיתה איזו פעם שלא בא לי לעשות את הקטעים האלה, ואחי ביקש שאעשה אותם בכל זאת, אז עשיתי קטע קצר רק כדי שהוא ילך לישון ואז הוא נרדם. מצד שני, אני לא בטוח אם לפט הנד בכלל היה שם, במשחקים ההם עם אחי, אם כי יתכן שאלה גלגולים מוקדמים שלו או אחד מהאבות המולידים שלו. הזיכרון המבוסס הראשון שלי מלפט הנד הוא מכיתה א'. מאיזושהי סיבה הראיתי אותו לחבר שישב לידי בשולחן.

"אני רוצה להראות לך משהו," אמרתי לחבר, שנכנה אותו ראובן ב'. לפט הנד התעורר ובקולו הגבוה והצווחני אמר: "מה העניינים?" העיניים של ראובן ב' נפערו. "בוא רגע בוא רגע בוא רגע," לפט הנד אמר, וראובן הזיז את הראש שלו ממש קרוב אל היד, ואז לפט הנד נתן לו בּוּנקה במצח. הבטתי בראובן בחשש. היתה לי תחושה שהגזמתי אבל ראובן צחק ואמר, "חכה רגע". אחרי רגע הוא חזר עם עוד ילד. "תראה איזה דברים מצחיקים הוא עושה עם היד." הסתכלתי על ראובן כאילו אני לא יודע על מה הוא מדבר. "נו, תראה לו!" עשיתי הצגה שלמה, עיניים פעורות, אישונים מוסטים, הכול כדי להבהיר לילד השני שראובן השתגע לגמרי. בסוף הילד השני הלך, וראובן אחרי כמה ימים הפסיק לשבת לידי.

אחרי המקרה הזה לפט הנד הפסיק להופיע בפני אחרים. מדי פעם הייתי משתמש בקול הצרחני שלו בלי לשים לב. החברה הראשונה שלי שנאה את זה. "תפסיק לדבר ככה," היא היתה אומרת, "זה מפחית ממך."

קצת אחרי שהתאומות נולדו הוא צץ שוב. היתה איזו נסיעה שצילי וגילי (כמו שקראתי להן לפעמים) ישבו בסלקלים במושב האחורי ובכו. ראיתי את אשתי מחזיקה טישו רטוב ביד אחת ואת ההגה ביד השנייה, וחשבתי לעצמי מה עשינו, אלוהים? למה שתיים בבת אחת? הרמתי את הידיים והפגשתי אותן במין מחווה שגרמה לי להציץ אל אשתי ולוודא שהיא לא חושבת שהפכתי להיות רוחני או בודהיסטי, ובדיוק באותו רגע לפט הנד הופיע והפך להיות שועל שהתפתל וחמק בין התאומות. השתיים ניסו לתפוס אותו והוא עשה להן "פאפן" באף. אשתי הביטה בי בגאווה, ואני הבטתי על לפט הנד בגאווה, ולפט הנד הסתכל עליי.

ככה לפט הנד נכנס בחזרה לחיים שלי, ובעצם לחיים של כולנו. בנסיעות הוא היה מספר עובדות מופרכות, למשל שבדימונה השמש זורחת ומי שמתעורר צריך להיזהר לא לקבל כוויה, או שבמערה שאנחנו הולכים אליה יש פיתות טורפות. תפילת הדרך שלו היתה בקשה שיהיו ממתקים או שמישהו ייפול על הישבן ויכאב לו. וכשהבנות אמרו שהנסיעה משעממת, הוא אמר: "נכון! זה כל כך משעמם פה. אולי פשוט נקפוץ החוצה?"

היה גם טקס לפני השינה שבו ליטפתי את השיער של הילדות, רק שבמקום ללטף, לפט הנד היה יוצר מהשיער דמות בשם תִרצה שנאבקה איתו ותמיד ניצחה אחרי שקשרה אותו באינספור לולאות.

כדי להשתפר בבדיחות הייתי מתאמן בזמנים שבהם שכבתי לבדי במיטה. העמדתי פנים שאני ישן והיד היתה קמה ומנסה להשתחרר ממני כדי להגיע למקומות חדשים. או שהייתי שולח את לפט הנד לכל מיני שליחויות כמו להכין קפה. הנ"ל לא הצליח במשימה כמובן.

כשאשתי תפסה אותי מדבר איתו, לפט הנד הסביר לה שחייבים להתאמן כדי להיות טובים. להפתעתי תוך זמן קצר אשתי יצרה בובת־יד משלה ששמה גם היה תִרצה. תרצה שלה היתה בעלת אופי סוער ונטייה לניקורים. במיוחד אהבה לזרוק את לפט הנד הלוך ושוב באוויר, עד שהתרכך ונכנע. אבל מסיבה כלשהי היא מעולם לא יצאה מגבולות חדר השינה.

כמו שניתן לדמיין, עם השנים ההתלהבות של הילדות מהיד המדברת שככה. את מקומו של לפט הנד תפסו דמויות אחרות כמו יענקל'ה, העוזר שמכין את השוקו, והמלאך פינג פונג שהיה אחראי על איסוף שיני החלב מתחת לכרית והנחת מזומנים במקומן. גם אשתי איבדה עניין בתרצה. "לא נורא," לפט הנד הסביר לי בשקט. "אף פעם לא האמנתי שהיא אמיתית. היא הרגישה לי כמו סתם יד."

ביום הולדת עשר של התאומות, לא רק שהן כבר לא צחקו מהבדיחות של לפט הנד, אלא שעצם המראה שלו הכעיס אותן. "די עם התינוקיות הזו!" הן צעקו, ושתיהן תפסו את לפט הנד וניסו להעלים אותו. אחת מהן אפילו היכתה אותו עם בקבוק קולה חצי מלא. העמדתי פנים שזה לא כואב.

בשיחה שניהלתי עם לפט הנד באותו לילה הנ"ל חשף את רצונו להשתחרר ממערכת היחסים בינינו.

"זה כבר לא אותו דבר."

"אבל אין ברירה — חייבים להמשיך."

"אתה חייב להמשיך. אני לא חייב שום דבר. אני יכול פשוט להפוך לאבן ולא תראה אותי יותר."

"זה מה שאתה רוצה?"

"אולי..."

מאותו לילה לפט הנד סירב לדבר איתי ורק שכב על המיטה, שקוע בהרהורים נוגים. בכל פעם שניסיתי לדבר איתו הוא הפך ליד רגילה. זה מה שהוביל אותי לחוג לכתיבה יוצרת. בסוף הפגישה הראשונה של החוג ישבתי באוטו המחומם והסתכלתי על האורות של העמק. חיכיתי שהמכוניות האחרונות יעזבו את מגרש החנייה. שמתי את העט ביד שמאל. היד לא הגיבה. "תיקח ותתחיל לכתוב," אמרתי.

הכתב העקלתוני של היד הלא דומיננטית הוסיף אות לאות לכדי כותרת: "אלדד".