נעורים במצור

הקדמה

"לפתע שון נפתח בפניי.

הוא סיפר לי על חברתו לשעבר, על אהבתו לאומנויות הלחימה, על חבריו הטובים; הוא סיפר על הבילויים עם החברים; הוא סיפר על אהבתו לאחיו הקטנים, על הכבוד שהוא רוחש להוריו, על התחושה שאִכזב אותם; הוא סיפר על אותו ערב שבת. הוא סיפר שהיה מצוברח כי רב עם ידידה שלו ועשה משהו שבדרך כלל הוא לא עושה – הוא ברח לאלכוהול.

הוא סיפר שהיה עצבני כשהגיע החבר שלו עם נער נוסף, אותו נער ששון הרביץ לו. שון הבהיר שמעולם לא הסתבך, שאף פעם לא ניצל את הידע שלו באומנויות לחימה ולא נהג באלימות כלפי אחרים. ‘לא יודע מה עבר לי בראש באותו ערב, ירון. פשוט רציתי לפרק מישהו.'

הוא סיפר על המעצר בתחנת המשטרה – על התא הקטן והמסריח, על הטראומה שעבר ביומיים האלה שנדמו כנצח. הוא לא ישן טוב, בקושי אכל, היה מדוכדך. הוא סיפר שהוריו שכרו עורך דין ‘תותח' שהוציא אותו למעצר בית, וציין כמה הוא מעריך אותם על כך. הוא אמר שהכול חסר לו, ורע לו.

זה היה מונולוג נדיר, אחד המרגשים ששמעתי. שון דיבר במשך שעה בלי הפסקה. הופתעתי מהפתיחות שלו."

את השיחה המרגשת הזאת עם חניכי שון לא אשכח. נכונותו להיפתח בפניי הוכיחה לי שאנחנו בדרך הנכונה; שתהליך החונכות מוביל אותו למקום טוב ועוזר לו לגבש תובנות מהותיות על חייו, על הנסיבות שהובילו אותו לרגע הנורא ההוא, ועל מה שנדרש ממנו כדי לחזור לעצמו, כדי לחזור למוטב.

בכל שנות עבודתי כחונך נוער פרטי חוויתי רגעים מרגשים רבים כמו הרגע ההוא עם שון. המקצוע הזה, שגיבשתי, עיצבתי וטיפחתי במו ידיי, היה הדבר הנכון בזמן הנכון ובמקום הנכון לא רק לשון אלא גם לאין ספור נערים אחרים; נערים שנעוריהם נקלעו למצור בשל נסיבות חיים לא פשוטות, בגלל מערכת שלא ראתה אותם, משום שהלכו לאיבוד ואיבדו את עצמם בדרך. בשיטות לא שגרתיות ובתהליכים ייחודיים הצלחתי לעזור לנערים האלה להשתקם, לחזור למוטב ולעבור מנעורים מאתגרים לבגרות טובה ומיטיבה. ובה בעת, בשיטות לא שגרתיות ובתהליכים ייחודיים הצלחתי לבנות עסק יוצא דופן, יחיד ומיוחד בנוף העסקי בארץ בכלל ובתחום הטיפול בנוער בפרט, ולשגשג.

ספר זה מתבסס על יומניי האישיים ויומני העבודה שלי, והוא נכתב כדי לספר לכם איך גיבשתי מקצוע בשתי ידיים, עיצבתי אותו ופיתחתי אותו לכדי עסק יוצא דופן; ואיך בדרך, למרות כל האתגרים, הצלחתי להשפיע על לקוחותיי הצעירים ולהטביע חותם בחייהם. המקצוע הזה והעסק הזה היו הדבר הנכון בזמן הנכון ובמקום הנכון גם בשבילי.

אני ירון תדמור, חונך נוער פרטי. וזהו סיפורי.

***

כשהתחלתי לכתוב את הספר הזה, בינואר 2023, נשקתי לגיל חמישים. בתחילת תהליך הכתיבה עבדתי כשכיר בחברת תקשורת. מצבי התעסוקתי החדש התהווה בתקופת משבר הקורונה, לאחר שהעסק שלי, עסק שהקמתי בעמל רב – חונכות פרטית לנוער, התרסק. במשך עשרים ושתיים שנות עבודה ליוויתי יותר ממאתיים וחמישים נערים מכל שדרות החברה הישראלית בתהליך חונכות ייחודי. אך נסיבות יוצאות דופן ואילוצים כלכליים הסיטו את מסלולי והובילו אותי לכאן.

והמקום הזה הוא המקום המתאים ביותר לספר את סיפורי.

נולדתי בחיפה ב־1975. אבי, כיום גמלאי של חיל האוויר, היה איש נוקשה. זה שנים רבות אין לי קשר עימו. אימי עבדה ברשות הדואר במשך כל חייה הבוגרים, וכיום היא גמלאית. בילדותי עברתי עם הוריי ממקום מגורים אחד למשנהו בגלל עבודתו של אבי. כשהייתי בן שמונה, התגוררנו בחיפה. חלמתי לשחק כדורגל בקבוצת הילדים של מכבי חיפה, אך חלומי לא התגשם כיוון שנאלצנו לעזוב את חיפה די מהר. מכיתה ג' ועד כיתה ה' למדתי במושב נהלל, ובכיתה ו' מצאתי את עצמי בבית ספר יסודי ברחובות. הייתי התלמיד החדש בכיתה. כולם הכירו זה את זה מכיתה א'.

נקלעתי למשבר רגשי קשה.

בשנות הנעורים המוקדמות למדתי בחטיבת הביניים של בית הספר אורט ברחובות. אלה היו שנים קשות למשפחתי. אבי בגד באימי. אימי עזבה אותו, חזרה איתי לחיפה ורשמה אותי לבית הספר התיכון עירוני ג' כתלמיד כיתה י'. הוריי התגרשו לאחר תהליך גירושים מכוער שהותיר בי צלקת רגשית. התברר לי שאבי הביא לעולם ילד מחוץ לנישואים אך הסתיר זאת מאימי וממני. הצלקת הזאת צורבת בתוכי עד היום.

מלבד ההתמודדות המשפחתית התמודדתי גם עם הצורך להשלים פערים רבים בלימודים ולהתאקלם מבחינה חברתית. בהיבט המשפחתי, נותרנו אימי ואני לבד, ועברנו יחד תקופה לא פשוטה שהקשתה עליי הן בלימודים והן בחיי החברה. אַחֶיהָ של אימי, זכרם לברכה, תמכו בנו באותה עת, ועל כך אני מכיר להם טובה לנצח.

כנגד כל הסיכויים ובקושי רב סיימתי את לימודיי בתיכון וקיבלתי תעודת בגרות מלאה. בצבא שירתי כמש"ק שלישות במכון וינגייט, ולאחר מכן בפנימייה הצבאית של בית הספר הריאלי בחיפה, שם נחשפתי לראשונה לעבודה עם בני נוער. ב־1998, לאחר שהשתחררתי משירות צבאי סדיר, עבדתי בעבודות מזדמנות וכעבור זמן מה עברתי לגור באילת, שם עבדתי כפקיד קבלה במלון.

בשנים 2000–2003 למדתי לתואר ראשון בקרימינולוגיה וחינוך במכללת הגליל המערבי. בה בעת עבדתי בפרויקטים שונים עם נוער. השלמתי את לימודיי ב־2003, אך במשך חצי שנה הייתי מובטל. התקשיתי למצוא עבודה בתחום הנוער אך לא ויתרתי. בדרכים מופלאות ומפתיעות, שאספר עליהן בהמשך, מצאתי את עצמי מנהל עסק עצמאי של חונכות פרטית לנוער. פתחתי את העסק ב־1 בינואר 2005.

במשך שבע־עשרה שנים פעלתי כעוסק מורשה עצמאי; ניהלתי תחום חדשני שבורא עולם עזר לי להביא לעולם. זכיתי ללוות יותר מ־250 נערים בתהליך חונכות אישי ולקבל על כך שכר. בשגרת העבודה שלי הגעתי מדי שבוע לבית החניך לפגישה שארכה שעה ורבע ולפעמים הייתה ארוכה יותר. מלבד פגישותיי עם חניכיי בבתיהם נפגשתי עם צוותי חינוך בבתי ספר, הגשתי דוחות לקציני מבחן, הופעתי מול שופטים בבתי משפט לנוער והשתתפתי בישיבות חינוך ברשויות מקומיות שונות. ב־2011 סיימתי את לימודיי לתואר שני בקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, וזהו אחד מהישגי חיי.

סביר להניח שאלמלא משבר הקורונה הייתי ממשיך לנהל את העסק שלי ועובד עם בני נוער עד לפרישתי לגמלאות. אך משבר הקורונה טרף את כל הקלפים. נאלצתי לצמצם את פעילות העסק, למצוא עבודה כשכיר ולעבוד עם נוער במתכונת חלקית בלבד.

***

במשך שנים רבות רציתי לכתוב ספר על עבודתי, וכעת הגיע הזמן. חיי המאתגרים היו לי לעזר רב בגיבוש המקצוע המיוחד הזה ובפיתוחו ובפיתוח העסק שלי. במשך השנים למדתי שיצירתיות, תעוזה ונכונות לעבוד בשיטות לא שגרתיות הן המפתח להצלחה עסקית, גם בתחום החונכות הפרטית לנוער. כמו כן, גיליתי שחניכיי, בני נוער שעבדתי איתם שהתנסו בעצמם בקשיי החיים, מגיבים טוב יותר לתהליך חונכות המאופיין בעבודה לא שגרתית וייחודית היוצאת מגדר הרגיל.

בחרתי לספר כאן על האירועים המרתקים והמאתגרים שליוו את שנות עבודתי עם חניכיי. יש לי סיפורים רבים, אך קצרה היריעה ואיני יכול לספר את כולם. לא היה פשוט להחליט אילו סיפורים ייכללו בספר זה ואילו לא. עם זאת, כל האירועים המסופרים כאן מייצגים נאמנה את עבודתי ואת אתגריה הרבים ומעידים על הכלל.

ואתחיל מההתחלה.

1. צעדים ראשונים בחונכות

באוקטובר 2000 התחלתי ללמוד לתואר ראשון בקרימינולוגיה וחינוך במכללת הגליל המערבי בעכו. זה היה לאחר שחזרתי הביתה לחיפה משנת עבודה בבית מלון באילת. בעבודתי חסכתי כסף למימון הלימודים, לפחות לשנתיים הראשונות. קניתי מחשב, נרשמתי לקורס הכנה לבחינה פסיכומטרית והתחלתי ללמוד.

קמתי מדי בוקר ב־05:30, התארגנתי ונסעתי ללימודים. בכל הזדמנות ישבתי בספרייה, צילמתי מאמרים ולמדתי. ההוצאות על אוכל, נסיעות, עזרי לימוד ומחיה היו גבוהות מאוד. למזלי גרתי עם אימי, ואף על פי שכמעט לא הייתי בבית, למעט בסופי שבוע, ידעתי שאני חייב להרוויח עוד כסף גם במעט השעות הפנויות שהיו לי. ידעתי עוד דבר חשוב שבהמשך עזר לי לפתח קריירה בעבודה עם נוער – אני חייב לצבור ניסיון שטח, ניסיון בעבודה עם נוער. הבנתי שהתואר האקדמי לבדו לא יספיק; אני חייב להתבלט בשטח, להתבלט בתחום לימודיי. רציתי להיות יוצא דופן, להביא לעולם משהו חדש, משהו מרענן. אבל איך עושים את זה?

אז הצטרפתי לתוכנית פר"ח, תוכנית להשפעה חברתית. מייד לאחר הצטרפותי לתוכנית התחלתי לחנוך נער שלמד בפנימיית "מנוף" בעכו. נוסף לאותו נער, לימדתי נערים במרכז למידה ונתתי להם עצות לחיים. אך מלגת פר"ח, מכובדת ככל שתהיה, לא הספיקה לי. חסכונותיי הצטמצמו. הייתי זקוק להכנסה נוספת, אפילו קטנה, כדי להקל על עצמי לנוכח ההוצאות הרבות. לא קיבלתי מימון מההורים – מאבי שעזב אותנו, לא קיבלתי אף לא שקל, ואימי היקרה עזרה לי בעצם מגוריי אצלה ובהסכמתה לשלם בעצמה את כל חשבונות הבית. אך לא יכלה לעשות יותר למעני.

רציתי לנסות את מזלי ובשלב מסוים הבזיק במוחי רעיון אדיר. כדי להסביר אותו, אתאר התנסות מעניינת מתקופת לימודיי בתיכון.

באחת השנים הקשות בחיי, כשהוריי התגרשו והתמודדנו עם בעיות כלכליות רבות, כשהייתי צריך להתאקלם כתלמיד חדש בבית ספר חדש בחיפה. דווקא אז החלטתי להתנדב באגודת ניצן ולחנוך ילד במסגרת המחויבות האישית הבית־ספרית שלי. הילד שחנכתי למד במסגרת החינוך המיוחד. השקעתי בו שעות חונכות רבות, הרבה מעבר למה שנדרש. לימדתי אותו איך לדבר (הוא התמודד עם בעיית גמגום קלה), איך לבעוט כדור לשער, איך לקלוע לסל. הילד הזה התחיל להאמין בעצמו ולתדהמתי עבר די מהר ממסגרת החינוך המיוחד לחינוך הרגיל. אז הבנתי שבורא עולם נתן לי כישרון, ואהיה חייב לנצלו. בזכות הצלחתי בעבודת החונכות הוענקה לי בסוף כיתה י' תעודת הצטיינות מבית הספר ומאגודת ניצן.

וכעת אני חוזר לרעיון האדיר שהבזיק במוחי בתקופת לימודיי במכללה. החלטתי לכתוב מכתב לאגף הרווחה של עיריית חיפה. צירפתי למכתב את תעודת ההצטיינות מאגודת ניצן ועוד שני מכתבי ההמלצה שקיבלתי משני מפקדיי בצבא בתום שירותי בפנימייה הצבאית של בית הספר הריאלי בחיפה. כתבתי שאני סטודנט הלומד לתואר ראשון, ושאני רוצה לחנוך ילדים. למזלי, הזמינו אותי לריאיון ואפשרו לי לחנוך שני ילדים הלומדים בכיתה ו' – ירין, שהיה ילד מיוחד מאוד, ורון, שעתיד לשנות בהפתעה את מסלול חיי.

ירין

ירין למד אז בכיתה ו'. אביו נפטר ממחלה, אחיו הגדול ישב בכלא, והאם הייתה מובטלת. הוא היה בן זקונים בבית מרובה ילדים; משפחה שהתמודדה עם בעיות כלכליות רבות. ירין היה אלים והתמודד עם בעיות משמעת רבות בבית הספר.

אותי הוא קיבל היטב. סיפרתי לו את סיפורי האישי; שגדלתי בלי אבא, כמוהו, ושגם אני בא מבית עם בעיות רבות. זה ריגש אותו. דיברנו הרבה, שיחקנו כדורגל, מדי פעם פינקתי אותו בפלאפל או בשווארמה. עבדתי איתו בשיטת בונוסים – בסוף כל שבוע שעובר בהשתדלות מצידו ובלי בעיות התנהגות בבית הספר, הוא מקבל פרס. הבטחתי לו שבפסח אקח אותו למשחק כדורגל של מכבי חיפה בקריית אליעזר.

הצלחתי, ברוך השם, הרבה מעבר למשוער. ירין השתפר גם בלימודים, אף על פי שהיה לו קשה מאוד, וגם בהתנהגות. הבעיה הייתה שבסוף שנת הלימודים נפרדנו, והעבודה הופסקה בגלל תקציב מוגבל של אגף הרווחה. עם זאת, דבר אחד לא אשכח. באפריל 2001, לקראת פסח, קיימתי את הבטחתי ולקחתי אותו למשחק כדורגל (למשפחתו לא היה כסף למשחק כדורגל). את האושר שלו מהמשחק הזה ומהארוחה שקניתי לו בתום המשחק, לא אשכח כל חיי. ירין היה מאושר.

הוא סיים את כיתה ו' בהצלחה, ואז נפרדנו. אני זוכר שבשנה שלאחר מכן הוזמנתי למסיבת בר המצווה שלו. סיפרו לי שמצבו בחטיבת הביניים סביר, ושהוא השתפר מאוד בכל המדדים. זכיתי לסיפוק גדול, והכי חשוב – צברתי ניסיון. אינני יודע מה עלה בגורלו ואיפה הוא היום, אבל אני יודע שלפחות בשנים ההן הייתה לי השפעה על חייו, ובאגף הרווחה היו מרוצים מאוד (בשלב זה כבר עבדתי עם אגף הרווחה בתמורה לשכר מינימום). שביעות הרצון של צוות האגף עזרה לי בהמשך.

רון

נוסף לעבודה עם ירין הופניתי לעבוד עם רון. רון היה בן יחיד לאם ממוצא רוסי, אישה נחמדה אך נוקשה מאוד. אביו חי ברוסיה, ולא היה בינו ובין רון קשר. רון גדל בעיירת פיתוח בצפון הארץ; תלמיד מצטיין וכדורסלן מצטיין. עד שעבר לחיפה.

סיפרו לי שאיש עסקים מצליח ועשיר, המתגורר בשכונה יוקרתית בחיפה, התאהב באימא של רון. רון, שסבל כל חייו ממחסור כלכלי, מצא את עצמו פתאום בשכונה יוקרתית ובבית ספר יוקרתי שלומדים בו ילדים ממעמד סוציואקונומי גבוה. פתאום הוא קיבל חדר משלו, והחדר רוהט בקפידה ואובזר בחפצים רבים: מחשב, מערכת סוני וכל מה שהיה אפשר למצוא בישראל של 2001.

אני משער שבהיבט הרגשי אימא של רון הזניחה אותו והקדישה את כל תשומת ליבה לבן זוגה. היא לא עשתה זאת בכוונה. אך רון, שחיפש תשומת לב, קיבל אותה בשל התנהגות בעייתית; הוא התחצף למורים, השליך ביצים על ילדים ושכנים, גנב עיתונים ודברי דואר מהשכנים. ההתנהגות הזאת הביאה את אימו לאגף הרווחה. היא הפעילה קשרים, והקשרים האלה הביאו את רון דווקא אליי.

פגשתי את רון; כדורסלן בן שתים־עשרה. כבר בפגישה הראשונה שמתי לב שהוא גבוה ממני (ומי שמכיר אותי יודע שגובה הוא לא הצד החזק שלי). הייתה בינינו כימיה ראשונית נהדרת. בן הזוג של האם הציע שאלך עם רון למגרש ואשחק איתו כדורסל, משחק שלא היה הצד החזק שלי; בכדורגל הייתי טוב יותר. מיותר לציין שרון הביס אותי במשחק. בעודי עייף ומזיע, דיברנו קצת על החיים. וכך נפגשנו מדי שבוע, ובמשך הזמן רון נקשר אליי בקשר רגשי עמוק. (הקשר הזה ישנה את מסלול חיי בהמשך.)

לא הייתי צריך לשחד את רון בפרסים. לימדתי אותו ניהול נכון של לוחות זמנים, דיברתי איתו על שעת השינה המתאימה לו, על זמן הכנת שיעורי הבית ובכלל על ההתנהלות היום־יומית שלו. די מהר פגשתי את המחנכת של רון; היא העתירה עליו ועליי שבחים. בשלב מאוחר יותר, גם בגלל קוצר הזמן שלי, ביקשתי מאימי ומאימו שיאפשרו לרון להגיע אליי הביתה מדי פעם. שתי האימהות הסכימו.

כשרון הגיע אליי, תמיד דאגתי לפנק אותו בארוחה טובה. אל תדאגו, הוא היה ספורטיבי מאוד ולא השמין; רק הבדלי הגובה בינינו הלכו והתרחבו. משבוע לשבוע רון השתפר בבית הספר; הרי מלכתחילה הוא היה ילד חכם מאוד ואינטליגנטי.

שנת העבודה המשותפת שלנו הייתה מוצלחת מאוד, לא רק לרון אלא גם לי. באותה שנה, שנת הלימודים הראשונה שלי, קיבלתי ציונים גבוהים. וגם רון הצליח מאוד וקיבל אין ספור מאיות במבחנים ובעבודות. לתדהמת המחנכת שלו ולתדהמת אימו, רון התקבל ללימודים ב"כיתת מופת" בכיתה ז' בבית ספר יוקרתי בחיפה. שום דבר לא הפתיע אותי, אני האמנתי בו מהרגע הראשון.

לפגישת הפרידה שלנו הזמנתי אותו למסעדה. הפגישה הייתה עצובה, אך היינו חייבים לסיים את העבודה המשותפת. הייתי בטוח שזאת תהיה פגישתנו האחרונה, אך תחכה לי הפתעה בהמשך. סיימתי את העבודה עם רון בסיפוק גדול. אימו הייתה מאושרת, ואני הייתי מאושר. אך רון היה עצוב בגלל הפרידה ממני.

באגף הרווחה היו מרוצים, וזה היה הדבר הכי חשוב בשבילי. לא תיארתי לעצמי שרון, שסיים את כיתה ו' בהצטיינות, ישנה את חיי בהמשך הדרך.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*