שובר גלים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שובר גלים
מכר
מאות
עותקים
שובר גלים
מכר
מאות
עותקים

שובר גלים

4.6 כוכבים (36 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

נגה דיין קמיל

נגה דיין קמיל, מרצה להיסטוריה במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, מביטה בעבר הישראלי בעין בוחנת ומלאת חמלה.ספרה הראשון, התרפקות, שילב סיפור מתח עם אירועים היסטוריים וזכה לשבחים. שובר גלים הוא ספרה השני.

תקציר

שנים ספורות לאחר מלחמת יום הכיפורים, גליה, נערה בוגרת ורגישה, מתאהבת ברפאל, סטודנט יפה תואר לארכאולוגיה שאיבד את רגלו בקרב. למרות תמימותה והיותה מסוחררת מאהבה, היא מחברת רמז אחר רמז, עד שמתגבש בה החשד שמעשה פשע עומד להתרחש. היא חוששת שהכעס והטינה של רפאל כלפי שר הביטחון משה דיין והעניין הרב שלו בידיד משפחתה – דויד פרנקפורטר שירה למוות בדיפלומט נאצי בשווייץ ערב מלחמת העולם השנייה – מעידים על תוכניותיו של רפאל לרצוח את דיין. מיטלטלת בין גאוּת אהבתה לשפל חרדותיה, גליה מתקשה להחליט אם התאהבה במתנקש בפוטנציה, או שמא המזימה כולה היא פרי הזיותיה.

שובר גלים הוא רומן התבגרות חכם ונוגע ללב, המבוסס על גלריה של דמויות ססגוניות מתל אביב של שנות השבעים. דרך סיפור אישי־פוליטי מרתק, הקוראים מוזמנים למסע נוסטלגי אל בתי הקפה המיתולוגיים של דיזנגוף, הצלמניות, הגלידה האמריקאית, החזיות של "בנות פסיה" והדירות בדמי מפתח – לצד דיונים סוערים על עתידה של המדינה, שממשיכים להדהד גם בעידן שלאחר שבעה באוקטובר. הכתיבה שופעת ביטויים מהתקופה, מחיָה זיכרונות נשכחים ומעלה חיוך לעתים קרובות.

נגה דיין קמיל, מרצה להיסטוריה במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, מביטה בעבר הישראלי בעין בוחנת ומלאת חמלה. ספרה הראשון, התרפקות, שילב סיפור מתח עם אירועים היסטוריים וזכה לשבחים. שובר גלים הוא ספרה השני.

פרק ראשון

פרק ראשון

ספטמבר 1978

"אנחנו נוסעים עם ערן מיד אחרי ראש השנה לחודשיים," אמרה אמי בעודה מנגבת את אצבעותיה הגרומות וקצוצות הציפורניים במגבת מטבח פרחונית ומהוהה. את המגבות החדשות שסופגות טוב יותר היא העדיפה לשמור לחודש הבא או לשנה הבאה או לאירוח הבא.

"למה?" העברתי בשאט נפש את צלי הבשר משׂפתה הימנית של הצלחת אל שׂפתה השמאלית — פעולה שאמי כינתה "משחקת עם האוכל" — בתקווה שהאורז שנערם בצד השמאלי יקבור תחתיו את הצלי השנוא, וכך אוכל לנעוץ את המזלג בבשר בלי לראות אותו.

"יש בכפר קטן בגרמניה רופא שיניים שמטפל בשיטה שיכולה לעזור לערן. הוא אומר שכל הבעיה שלו נובעת מהרעלה שנגרמת מהסתימות בשיניים, וצריך להחליף את הסתימות בחומר מיוחד שהוא רוקח בעצמו."

"אבל למה צריך כל כך הרבה זמן?" שאלתי בפה צחיח.

"כי צריך לבדוק אם זה עוזר, ואם זה לא עוזר מנסים חומר אחר."

"נשמע לי דבילי," אמרתי. אפילו אני, בת שבע־עשרה בקושי, הבנתי שזה חסר היגיון.

"אולי, אבל את יודעת שהתרופות כבר לא עוזרות נגד ההתקפים, וגם לא הדיאטה." נכון, ראיתי. במהלך השנה האחרונה הקפידה אמי לשקול במאזניים ביתיים כל פירור שנכנס לפה של ערן ולשקלל את התוצאות ולשלש את כמות השומנים ביחס לכמות הפחמימות והחלבונים בכל מנה, ואת כל החישובים רשמה בפנקס קטן. כדי להגיע למינון הנכון היא רוקנה שקית שלמה של שמנת מתוקה, 40 אחוז שומן, שמחמת הכבדות ניגרה באטיות אל הכוס השקופה והגבוהה. וערן המסכן נאלץ לשתות את הכוס עד תומה לפני כל ארוחה. זה לא הלך בקלות. ערן שיחק עם אמי בחתול ועכבר, ולפני כל טקס שתיית השמנת רץ מחדר לחדר, מנסה לחמוק מרוע הגזרה, ורק לאחר שהבטיחה לו תשורות קטנות התרצה ולגם את השמנת בהשלמה באמצעות קשית, אך טרח להפיק צלילי סחף שהביעו את מחאתו, ואני הייתי מביטה בו ברחמים ובסלידה גם יחד. הדיאטה הקטוגנית סייעה להפחתת ההתקפים במשך יותר מחצי שנה, אך בחודשים האחרונים השפעתה המיטיבה התפוגגה. ערן התחיל מאבד את יכולת הדיבור שלו, והורינו התחילו לחפש בבהילות אחר מזור כלשהו.

"אבל ממי שמעתם על הרופא הזה?"

אמי השיבה תשובה מסורבלת שבקושי הצלחתי לעקוב אחריה וכל שהבנתי הוא שבן דוד או אחיין של שאול או אורי שעובדים עם אבי הוא שהמליץ עליו וכי הבן שלו סובל מאפילפסיה קשה. הוא נסע לרופא הזה לפני חצי שנה והתברר שהטיפול עוזר וההתקפים נעלמו כמעט.

"אז גם אני נוסעת?" שאלתי, אף על פי שידעתי שאין סיכוי שהורי יסכימו שאחמיץ שני חודשי לימודים. קיוויתי להיענות בשלילה כי גם אני חששתי מהפסד ימי לימודים, בעיקר להפסיד את החומר לבגרויות בסוף השנה. זו היתה השנה האחרונה שלי בתיכון.

"לא. רק אבא ואני ניסע עם ערן. את לא יכולה להפסיד חודשיים בבית הספר. תישני אצל סבתא."

"את רוצה להרוג אותי? אין לי סבלנות אליה. אני יכולה להיות אצל דודה רחל?"

"אין לה חדר בשבילך ותצטרכי לישון בסלון. לא נראה לי שחזי יאהב את זה וגם לך לא תהיה פרטיות. זה לא נורא אם תהיי קצת אצל סבתא. היא רוב הזמן לבד ומטפסת על הקירות."

"אבל היא לא מפסיקה לדבר, ולא תיתן לי להכין שיעורים!" צעקתי ואמי פסקה שאלך אליה בערבים בלבד ואישאר לישון אצלה ואחרי בית הספר אוכל להיות בבית. נדמה היה לי שהיא מסננת בסנטר שמוט מעל הכיור שאנחנו די דומות בסך הכול. אז למה שלא נסתדר. אולי הצלחתי להבין את מה שסיננה כי שמעתי אותה אומרת משהו מעין זה לרחל פעם.

"רגע, מה אמרת?" קפצתי והכיסא שישבתי עליו חרק את זעמי. ראיתי בסבתי אישה תלותית, חולמנית שמדברת שטויות. אמנם לא הייתי בטוחה ששמעתי היטב, אך זה היה תירוץ מושלם לדחות מעלי את הצלחת ולרוץ לרבוץ במרפסת הסגורה שנהפכה לחדר. השלכתי את עצמי על המיטה, ולחצתי את אגרופַי על שמורות עיני עד שהצלחתי לדמיין צורות נעות כמעין קלידוסקופ שהרגיעו אותי מעט. למראה העיניים התלוו כעבור דקות ספורות גם צלילי טנגו, אך אלו כבר לא היו פרי דמיוני אלא בקעו מקומת המקלט שמתחת לדירתנו.

אלברטו, המורה לריקודים, לימד זוגות שעמדו להינשא או דיפלומטים ריקודים סלוניים בשעות הצהריים. חברותי ואני נהגנו לכרוע ברך מול חלון הסורגים שבצבץ מקומת המרתף, ולהציץ על רגליו של אלברטו בנעליים לבנות מחוררות רוקדות עם האישה והגבר לסירוגין. ולאחר שקנו בקיאות כלשהי בצעדים, היה מניח להם לרקוד בצמד ומתבונן בהם כשהוא מתופף בהנאה על ברכיו. עם השנים פג הקסם ומאסתי במוזיקה שבקעה מהמרתף מדי צהריים ולא נתנה מנוח. בערבים היה המצב עגום אף יותר. חמישים הלירות ששילמו התלמידים לשיעור של ארבעים וחמש דקות לא הספיקו לפרנסתו של אלברטו ובכל ערב היה בית הספר לריקודים עובר גלגול ונהפך לדיסקוטק שבין כתליו באו ויצאו פרפרי העיר. אחד מהרמקולים היה מתחת למיטתי ממש והוא הרעים ושרט לא רק את אוזני אלא גם את אוזניה של השכונה כולה. "איי לאב טו לאב יו בייבי", שרה דונה סאמר ונענעה את הבניין כולו. כבר בשבע בערב היו מתגודדים בכניסה לחצר הבניין בחורים צעירים שחולצותיהם המכופתרות פרומות עד לטבורם, חושפות חזות שעירים. מבין השיחים נצנצו תכשיטיהם המוזהבים ועשן סיגריות אפף את החצר הקטנה והמוזנחת. הבחורים שהמתינו לפתיחת הדלתות — רבים הקדימו להגיע כדי להבטיח כניסתם בטרם תיסגר דלת הברזל — התעייפו מההמתנה הממושכת, והשתרעו בפישוט איברים לאורכן ולרוחבן של עשר המדרגות שהובילו מפתח הבניין אל דירתנו שבקומה הראשונה. לעתים ישבו על ברכיהם נערות קולניות, מצחקקות. בדרך כלל לא יצאתי מהבית בערבים, ואם הזדמן לי לחזור הביתה בשעות הערב השתדלתי לשוב בשעה מוקדמת, לפני שמגיעים "הפושטקים" כפי שכינו אותם השכנים. כשלא הספקתי להקדים, נאלצתי לפלס את דרכי במדרגות בתוך סלסולי העשן ובין זוגות מתגפפים.

"חמודה," במלעיל בדרך כלל, "לאן את ממהרת?" שאל בחור שהיה שרוע על המדרגות מכורסמות הפאות, וניסה לחסום את דרכי.

"מותק, לאן את עולה? הדיסקוטק למטה ולא למעלה," שאג אחר וטפח על ברך חברו כדי לעוררו להצטרף לצחוקים.

"בּוּבָּלֶה, למה יש לך מטפחת על הצוואר? לא חם לך?" שאל גבר מבוגר יותר בדאגה אמיתית, ואני הייתי זוקפת אף יותר את הראש ותולה מבט בתקרה המתקלפת של חדר המדרגות כדי לא לפגוש במבטיהם. בתוך רגע, שדמה לשעה ארוכה, הייתי מגיעה עד לדלת הדירה ומצלצלת בפעמון בפראות כדי להיבלע כמה שיותר מהר בחיק המשפחה. לעתים, כשלא הצלחתי להגיע אפילו למדרגות, נאלצתי להיעמד בחצר, ככלונס עירום ללא סוכה, ולקרוא לעזרת אבי.

גם אם לא הייתי חוששת לישון לבד בבית ולא הייתי פוחדת משודדים, גנבים, רוצחים ואנסים, לא הייתי מסוגלת להתמודד לבדי ימים כה רבים עם ההילולה שהתחוללה מתחת לביתנו. הרעש שבקע מהדיסקוטק הקשה עלי להירדם וכאשר התנומה לא נפלה עלי, שרירי היו מתכווצים ודאגה היתה מציפה אותי מחשש שלא אצליח להתרכז בלימודים למחרת. העייפות כבר היתה ממני והלאה, ופעמים רבות הייתי קוראת לאמי כדי שתשב ליד מיטתי עד שארדם. לעתים אף דרשתי ממנה לגרד בעדינות את אוזני עד שחשתי נעימות מתפשטת בכל גופי ושקעתי בשינה. היה לי נעים במיוחד כאשר אמי ישנה עמי פעם במיטה לאחר מריבה עם אבי מסיבה פעוטה כלשהי שאיש לא זכר מהי. בדרך כלל בשעת המריבות האלו אבי היה אומר, "אלוהים אדירים! לאן נפלתי?" או "אצלנו במשפחה לא היו כאלה דברים", וגם משהו על אודות "הטמטום שעובר מהסבתא לאמא ועכשיו מתחיל לעבור גם לבת". כשהיה אומר "טמטום" לא התכוון לחוסר אינטליגנציה אלא להיסוסים, פחדים, גאווה ועמידה על פרינציפים. במשפחתו, לעומת זאת, ישבו סביב השולחן בסלון כשבעה אנשים ושתו בנחת כוס תה או קפה שחור, עישנו ושוחחו בלחש במשך שעות ארוכות ולפעמים אפילו שתקו. ואם היה צורך לבצע פעולה טריוויאלית כגון עריכת שולחן לקראת ארוחה, לא נערכו סימפוזיונים שלמים או ויכוחים אם להניח לפני כל סועד מרקיות ריקות ולהעמיד את הסיר במרכז השולחן, או למזוג את המרק במטבח ולשגר את הצלחות לשולחן באמצעות שליח, ואם כבר הוחלט שיש צורך בשליח לא התעורר ויכוח אם אפשר לתת לאחד מהילדים לבצע את המשימה.

כשהיחסים בין הורי היו תקינים, אמי היתה מאיצה באבי לרדת למקלט ולדרוש להנמיך את המוזיקה. וכשהיה כבר ליד הדלת היתה אומרת לו, "יצחק, אל תרד. אתה סתם תתעצבן ותחטוף התקף לב וזה לא יעזור." היא ידעה שלאחר שהשור הזועם הוסת לא ניתן לעצור אותו, אך רצתה למרק מראש את החטאים העתידים להתרחש, ולהיטהר.

ואכן כאשר אבי היה יורד למטה, היו בוקעות צעקות וחֲרָפות שגברו על עוצמת המוזיקה, ואלברטו היה מוציא את אבי אל החצר כדי לא לבוא עמו בדברים קשים מול הבליינים ולהעכיר את האווירה.

"אדון יצחק. עוד חצי שעה כל הבליינים היידה הביתה," היה אומר במבטאו האיטלקי ששייף את חודן של המילים כשהוא מנופף בידיו כשקנאי ענק, כאילו מסמן שבאי הדיסקוטק מסתלקים בקרוב, אבל בעצם ביקש לרמוז לאבי להסתלק.

הדיסקוטק היה נסגר מוקדם, באחת־עשרה בלילה כמאמר השיר "רק בישראל", אלא שלאחר מכן היו החבר'ה יוצאים אל חצר הבניין המוזנחת ועד חצות היו מוסיפים לצחוק, להתגפף, לעשן ולריב עד שלא פעם היה צורך להזמין את המשטרה כדי לפזרם. בבוקר המחרת התגלגלו בחצר בקבוקים ריקים, בדלי סיגריות, ובביתן פחי האשפה היו פזורים על מרצפות הבטון שקיקים קטנים מלאים נוזל עכור שידעתי ולא ידעתי את מהותם.

"בן... לא מעניין אותי! יש לי בן חולה בבית ולבת שלי יש מחר מבחן!" היה אבי צועק משהו מעין זה אל אלברטו. פעם אחת הוא אף דחף אותו והיה מי שהזמין משטרה ואבי בילה לילה שלם במעצר. ולא אחת היה רץ לפתוח את ארון החשמל המשותף והיה מנתק את החשמל בכל הדירות בבניין ובדיסקוטק. מובן שכל השכנים היו מעוררים מהומה, וביאטריצ'ה, אשתו של אלברטו, שאבי כינה אותה "הבובולינה" — היתה יורדת מדירתה שבקומה השנייה, מעל דירתנו ממש, לבושה חלוק משי פרחוני ושערה האוורירי מגולגל ברולים. ביאטריצ'ה התאמצה לשמור על יחסי שכנות טובים ולכן היתה מנסה לפשר, ואף אני שנים קודם לכן כאשר הדיסקוטק עדיין לא פרק כל עול הייתי מבלה רבות בדירתם ומבקשת ממנה שוב ושוב שתפתח למעני את תיבת התכשיטים המנגנת כדי שאוכל לראות את הרקדנית הענוגה מסתובבת על צירה. אהבתי את הצבעוניות העליזה בביתם של אלברטו וביאטריצ'ה. את הספות והכורסאות המרופדות בבד קטיפה ירוק, את פרחי הפלסטיק בצבעי ורוד ואדום, את כדי החרס המעוטרים בעדינות ואת הבובות של הלאומים השונים המסודרות על המדפים של המזנון, שבכל אחת מהן נעוץ דגל המדינה שלה. ביתם של ביאטריצ'ה ואלברטו נדמה לי כגן עדן, והדיסקוטק נדמה לגיהינום רוחש תאוות. ובתווך שכנה דירתנו עגומה ואפרורית, מרוהטת בספה ובשתי כורסאות חורקות מרופדות בבד סִִרְפָּדי בצבע ירוק דהוי, ובווילונות חמורי סבר שאותם חידש מדי כמה שנים קלוד הדקורטור. בדירה הצנועה הזו התענֵינו בגלל הדיסקוטק שמתחתינו כאילו נגזר עלינו למרק חטאים שלא חטאנו.

בעבר התירו ההורים לאחי ולי לבקר אצל השכנים שמעלינו, אך במהלך השנים הם החרימו את אלברטו וביאטריצ'ה במחאה על החורבן שהמיטו על הבניין. אפילו כאשר נשמעו האזעקות בתל אביב במלחמת יום כיפור, ואבי נקרא למילואים היישר מבית הכנסת, סירבה אמנו לרדת למקלט ששימש בימי שלום דיסקוטק וישבה איתנו על המדרגות בצמוד לקיר הביטחון.

"רותי... תרדו למקלט, מסוכן להישאר במדרגות," קראה ביאטריצ'ה כשראשה הצבוע בבלונד מגיח מדלת המקלט. אבל אמי הפנתה אליה עורף וצבטה את זרועי כדי שגם אני לא אגיב.

"בששת הימים ירדתם למקלט והיה נורא כיף ביחד," מלמלה ביאטריצ'ה. אכן בשנים ההן עדיין לא פעל הדיסקוטק אלא רק בית הספר לריקודים ולכן הסכסוכים עדיין לא התגלעו.

ביאטריצ'ה לא זכתה לתשובה, אבל ניסתה בכל זאת.

"טוב, אם את לא רוצה אז לפחות תיתני לילדים להיכנס."

אמי נעתרה והורתה לנו לרדת עשר מדרגות למקלט שהוסב לדיסקוטק. ערן הקטן סירב ונצמד לאמנו אך אני, בת השתים־עשרה, נבלעתי לשעה קלה במקלט. בשנים האחרונות גם אני בקושי החלפתי מילה עם אלברטו וביאטריצ'ה, בעיקר בגלל הביישנות של גיל ההתבגרות אבל גם משום שגם אותי הרגיז הרעש שבקע מהדיסקוטק והפריע לימי ובעיקר ללילותי. אבל בזמנים קשים ובמקלט הם הפגינו חביבות מיוחדת.

פרק שני

כשחזרתי מבית הספר ביום הראשון לנסיעה של הורי, הוצאתי מהמקפיא את אחת משישים הלחמניות עם פסטרמה הודו שהכינה לי אמי לכל התקופה. היעדרותם היתה עבורי הזדמנות להתחמק מאוכל מבושל וליהנות מארוחה קלה, מה גם שאם אהבתי מאכל כלשהו הייתי מוכנה לאכול אותו מדי יום. לא רק שלא מאסתי בו אלא שככל שהרביתי לאכול אותו כך גברה תשוקתי אליו. פסטרמה נראתה בעיני לא כבשר אלא כמין גבינה לבנה קשה, וגם אמי שדגלה בכך שחייבים לאכול בשר בכל יום ראתה בכך פשרה מניחה את הדעת. חיממתי את הלחמנייה בתנור האפייה, חתכתי עגבנייה אחת על גבי צלחת, הוצאתי את הלחמנייה, הנחתי אותה לצד פרוסות העגבנייה והתענגתי על הארוחה המושלמת. בסיום הארוחה שטפתי את הצלחת ואת כוס המים והזדרזתי להכין שיעורי בית כדי שאוכל להתפנות לישיבה חסרת מעש על הכורסה הסִִרְפָּדית שבסלון, לסלסל בידי את שערותי ולחלום בהקיץ. או להשתרע על ספת הנוער המשובצת, במרפסת הסגורה שהוסבה לחדר, ולהקשיב לטרנזיסטור. או לקרוא ספר ולהתכרבל בשמיכה חורפית למרות מזג האוויר החמים ולבכות בכי חרישי, ספוג ברחמים עצמיים, בגלל בדידות או עלבון כזה או אחר שהוטח בפני, לא משנה על ידי מי, בשבע־עשרה השנים האחרונות. לעשות את כל הפעולות הללו כשאני לבד בבית היה אף נעים מהרגיל. סוף כל סוף לא נאלצתי לשמוע את אמי אומרת לי להפסיק לחלום ולצאת קצת עם חברות.

השתרעתי על המיטה שבחדרי והתבוננתי בפוסטר של "כוכב נולד", אחד הסרטים היחידים שזכיתי לראות בקולנוע בשנים האחרונות. השתדלתי להתעלם מפניה של ברברה סטרייסנד, שחיבלו בהרמוניה של התמונה, ועד מהרה חשתי ששדי מתחככים בסלעים המסותתים של חזהו של כריס כריסטופרסון שהתנשא מעל חגורת מכנסי הג'ינס שלו. הוא הרכין את ראשו והניח אותו בחיקי והזָקָן שלו, שהוא הזָקָן היחיד בעולם שנראה לי מוסיף ולא גורע מיופיו של הגבר, דגדג אותי, שרט והרטיט. השתדלתי בכל מאודי לא להביט בים התכול שבעיניו כי אז הכול ייגמר מהר מדי. שפתי נפשקו מעט ושלחתי את ידי בין ירכי אל המִפְרָשׂון הרך שדי היה לו הפעם ברפרוף קל של אצבעות כדי שיפעים אותי עד לעומק טבורי.

לאחר מעשה חשתי בושה על כך שאני מפנטזת על גבר בגיל של הורי. אבל הורי היו כה דאוגים תמיד ולכן נראו לי הרבה יותר מבוגרים ממנו. למרות המבוכה, תחושת הרוגע שיקעה אותי עד מהרה בתנומה כבדה, וכשהתעוררתי שטופת זיעה בשש בערב מיהרתי לחדר האמבטיה להתרחץ. הגופייה הגברית שלבשתי היתה כסמרטוט ספונג'ה נוטף, והפצעים הדואבים על הצלעות האדימו והסגילו. הייתי המומה מכך ששכחתי להתרחץ כהרגלי ברגע שחזרתי מבית הספר. האחריות על סדר יומי שיבשה אותו לחלוטין. הסדרים התהפכו וגם אני.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

נגה דיין קמיל

נגה דיין קמיל, מרצה להיסטוריה במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, מביטה בעבר הישראלי בעין בוחנת ומלאת חמלה.ספרה הראשון, התרפקות, שילב סיפור מתח עם אירועים היסטוריים וזכה לשבחים. שובר גלים הוא ספרה השני.

סקירות וביקורות

ההמלצה היומית- משלנו

מה הסיפור: בתקופה הקשה שאחרי מלחמת יום כיפור, צעירה יפה מתאהבת בסטודנט מקסים לארכיאולוגיה, שאיבד את רגלו בקרבות.

קל/ כבד: קריא וזורם.

למה כן: האם הבחור הזה באמת זומם לרצוח את משה דיין כנקמה על המחדל הנורא של המלחמה? בהחלט יש מצב.

למה לא: ומה עם המחדל של היום?

השורה התחתונה: דיין קמיל היא היסטוריונית ומספרת מיומנת, שמצליחה להחיות את הסבנטיז וגם ליצור עלילה מסקרנת ומורכבת.

 

 

 

רן בן נון ההמלצה היומית 29/09/2025 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

ההמלצה היומית- משלנו

מה הסיפור: בתקופה הקשה שאחרי מלחמת יום כיפור, צעירה יפה מתאהבת בסטודנט מקסים לארכיאולוגיה, שאיבד את רגלו בקרבות.

קל/ כבד: קריא וזורם.

למה כן: האם הבחור הזה באמת זומם לרצוח את משה דיין כנקמה על המחדל הנורא של המלחמה? בהחלט יש מצב.

למה לא: ומה עם המחדל של היום?

השורה התחתונה: דיין קמיל היא היסטוריונית ומספרת מיומנת, שמצליחה להחיות את הסבנטיז וגם ליצור עלילה מסקרנת ומורכבת.

 

 

 

רן בן נון ההמלצה היומית 29/09/2025 לקריאת הסקירה המלאה >
שובר גלים נגה דיין קמיל

פרק ראשון

ספטמבר 1978

"אנחנו נוסעים עם ערן מיד אחרי ראש השנה לחודשיים," אמרה אמי בעודה מנגבת את אצבעותיה הגרומות וקצוצות הציפורניים במגבת מטבח פרחונית ומהוהה. את המגבות החדשות שסופגות טוב יותר היא העדיפה לשמור לחודש הבא או לשנה הבאה או לאירוח הבא.

"למה?" העברתי בשאט נפש את צלי הבשר משׂפתה הימנית של הצלחת אל שׂפתה השמאלית — פעולה שאמי כינתה "משחקת עם האוכל" — בתקווה שהאורז שנערם בצד השמאלי יקבור תחתיו את הצלי השנוא, וכך אוכל לנעוץ את המזלג בבשר בלי לראות אותו.

"יש בכפר קטן בגרמניה רופא שיניים שמטפל בשיטה שיכולה לעזור לערן. הוא אומר שכל הבעיה שלו נובעת מהרעלה שנגרמת מהסתימות בשיניים, וצריך להחליף את הסתימות בחומר מיוחד שהוא רוקח בעצמו."

"אבל למה צריך כל כך הרבה זמן?" שאלתי בפה צחיח.

"כי צריך לבדוק אם זה עוזר, ואם זה לא עוזר מנסים חומר אחר."

"נשמע לי דבילי," אמרתי. אפילו אני, בת שבע־עשרה בקושי, הבנתי שזה חסר היגיון.

"אולי, אבל את יודעת שהתרופות כבר לא עוזרות נגד ההתקפים, וגם לא הדיאטה." נכון, ראיתי. במהלך השנה האחרונה הקפידה אמי לשקול במאזניים ביתיים כל פירור שנכנס לפה של ערן ולשקלל את התוצאות ולשלש את כמות השומנים ביחס לכמות הפחמימות והחלבונים בכל מנה, ואת כל החישובים רשמה בפנקס קטן. כדי להגיע למינון הנכון היא רוקנה שקית שלמה של שמנת מתוקה, 40 אחוז שומן, שמחמת הכבדות ניגרה באטיות אל הכוס השקופה והגבוהה. וערן המסכן נאלץ לשתות את הכוס עד תומה לפני כל ארוחה. זה לא הלך בקלות. ערן שיחק עם אמי בחתול ועכבר, ולפני כל טקס שתיית השמנת רץ מחדר לחדר, מנסה לחמוק מרוע הגזרה, ורק לאחר שהבטיחה לו תשורות קטנות התרצה ולגם את השמנת בהשלמה באמצעות קשית, אך טרח להפיק צלילי סחף שהביעו את מחאתו, ואני הייתי מביטה בו ברחמים ובסלידה גם יחד. הדיאטה הקטוגנית סייעה להפחתת ההתקפים במשך יותר מחצי שנה, אך בחודשים האחרונים השפעתה המיטיבה התפוגגה. ערן התחיל מאבד את יכולת הדיבור שלו, והורינו התחילו לחפש בבהילות אחר מזור כלשהו.

"אבל ממי שמעתם על הרופא הזה?"

אמי השיבה תשובה מסורבלת שבקושי הצלחתי לעקוב אחריה וכל שהבנתי הוא שבן דוד או אחיין של שאול או אורי שעובדים עם אבי הוא שהמליץ עליו וכי הבן שלו סובל מאפילפסיה קשה. הוא נסע לרופא הזה לפני חצי שנה והתברר שהטיפול עוזר וההתקפים נעלמו כמעט.

"אז גם אני נוסעת?" שאלתי, אף על פי שידעתי שאין סיכוי שהורי יסכימו שאחמיץ שני חודשי לימודים. קיוויתי להיענות בשלילה כי גם אני חששתי מהפסד ימי לימודים, בעיקר להפסיד את החומר לבגרויות בסוף השנה. זו היתה השנה האחרונה שלי בתיכון.

"לא. רק אבא ואני ניסע עם ערן. את לא יכולה להפסיד חודשיים בבית הספר. תישני אצל סבתא."

"את רוצה להרוג אותי? אין לי סבלנות אליה. אני יכולה להיות אצל דודה רחל?"

"אין לה חדר בשבילך ותצטרכי לישון בסלון. לא נראה לי שחזי יאהב את זה וגם לך לא תהיה פרטיות. זה לא נורא אם תהיי קצת אצל סבתא. היא רוב הזמן לבד ומטפסת על הקירות."

"אבל היא לא מפסיקה לדבר, ולא תיתן לי להכין שיעורים!" צעקתי ואמי פסקה שאלך אליה בערבים בלבד ואישאר לישון אצלה ואחרי בית הספר אוכל להיות בבית. נדמה היה לי שהיא מסננת בסנטר שמוט מעל הכיור שאנחנו די דומות בסך הכול. אז למה שלא נסתדר. אולי הצלחתי להבין את מה שסיננה כי שמעתי אותה אומרת משהו מעין זה לרחל פעם.

"רגע, מה אמרת?" קפצתי והכיסא שישבתי עליו חרק את זעמי. ראיתי בסבתי אישה תלותית, חולמנית שמדברת שטויות. אמנם לא הייתי בטוחה ששמעתי היטב, אך זה היה תירוץ מושלם לדחות מעלי את הצלחת ולרוץ לרבוץ במרפסת הסגורה שנהפכה לחדר. השלכתי את עצמי על המיטה, ולחצתי את אגרופַי על שמורות עיני עד שהצלחתי לדמיין צורות נעות כמעין קלידוסקופ שהרגיעו אותי מעט. למראה העיניים התלוו כעבור דקות ספורות גם צלילי טנגו, אך אלו כבר לא היו פרי דמיוני אלא בקעו מקומת המקלט שמתחת לדירתנו.

אלברטו, המורה לריקודים, לימד זוגות שעמדו להינשא או דיפלומטים ריקודים סלוניים בשעות הצהריים. חברותי ואני נהגנו לכרוע ברך מול חלון הסורגים שבצבץ מקומת המרתף, ולהציץ על רגליו של אלברטו בנעליים לבנות מחוררות רוקדות עם האישה והגבר לסירוגין. ולאחר שקנו בקיאות כלשהי בצעדים, היה מניח להם לרקוד בצמד ומתבונן בהם כשהוא מתופף בהנאה על ברכיו. עם השנים פג הקסם ומאסתי במוזיקה שבקעה מהמרתף מדי צהריים ולא נתנה מנוח. בערבים היה המצב עגום אף יותר. חמישים הלירות ששילמו התלמידים לשיעור של ארבעים וחמש דקות לא הספיקו לפרנסתו של אלברטו ובכל ערב היה בית הספר לריקודים עובר גלגול ונהפך לדיסקוטק שבין כתליו באו ויצאו פרפרי העיר. אחד מהרמקולים היה מתחת למיטתי ממש והוא הרעים ושרט לא רק את אוזני אלא גם את אוזניה של השכונה כולה. "איי לאב טו לאב יו בייבי", שרה דונה סאמר ונענעה את הבניין כולו. כבר בשבע בערב היו מתגודדים בכניסה לחצר הבניין בחורים צעירים שחולצותיהם המכופתרות פרומות עד לטבורם, חושפות חזות שעירים. מבין השיחים נצנצו תכשיטיהם המוזהבים ועשן סיגריות אפף את החצר הקטנה והמוזנחת. הבחורים שהמתינו לפתיחת הדלתות — רבים הקדימו להגיע כדי להבטיח כניסתם בטרם תיסגר דלת הברזל — התעייפו מההמתנה הממושכת, והשתרעו בפישוט איברים לאורכן ולרוחבן של עשר המדרגות שהובילו מפתח הבניין אל דירתנו שבקומה הראשונה. לעתים ישבו על ברכיהם נערות קולניות, מצחקקות. בדרך כלל לא יצאתי מהבית בערבים, ואם הזדמן לי לחזור הביתה בשעות הערב השתדלתי לשוב בשעה מוקדמת, לפני שמגיעים "הפושטקים" כפי שכינו אותם השכנים. כשלא הספקתי להקדים, נאלצתי לפלס את דרכי במדרגות בתוך סלסולי העשן ובין זוגות מתגפפים.

"חמודה," במלעיל בדרך כלל, "לאן את ממהרת?" שאל בחור שהיה שרוע על המדרגות מכורסמות הפאות, וניסה לחסום את דרכי.

"מותק, לאן את עולה? הדיסקוטק למטה ולא למעלה," שאג אחר וטפח על ברך חברו כדי לעוררו להצטרף לצחוקים.

"בּוּבָּלֶה, למה יש לך מטפחת על הצוואר? לא חם לך?" שאל גבר מבוגר יותר בדאגה אמיתית, ואני הייתי זוקפת אף יותר את הראש ותולה מבט בתקרה המתקלפת של חדר המדרגות כדי לא לפגוש במבטיהם. בתוך רגע, שדמה לשעה ארוכה, הייתי מגיעה עד לדלת הדירה ומצלצלת בפעמון בפראות כדי להיבלע כמה שיותר מהר בחיק המשפחה. לעתים, כשלא הצלחתי להגיע אפילו למדרגות, נאלצתי להיעמד בחצר, ככלונס עירום ללא סוכה, ולקרוא לעזרת אבי.

גם אם לא הייתי חוששת לישון לבד בבית ולא הייתי פוחדת משודדים, גנבים, רוצחים ואנסים, לא הייתי מסוגלת להתמודד לבדי ימים כה רבים עם ההילולה שהתחוללה מתחת לביתנו. הרעש שבקע מהדיסקוטק הקשה עלי להירדם וכאשר התנומה לא נפלה עלי, שרירי היו מתכווצים ודאגה היתה מציפה אותי מחשש שלא אצליח להתרכז בלימודים למחרת. העייפות כבר היתה ממני והלאה, ופעמים רבות הייתי קוראת לאמי כדי שתשב ליד מיטתי עד שארדם. לעתים אף דרשתי ממנה לגרד בעדינות את אוזני עד שחשתי נעימות מתפשטת בכל גופי ושקעתי בשינה. היה לי נעים במיוחד כאשר אמי ישנה עמי פעם במיטה לאחר מריבה עם אבי מסיבה פעוטה כלשהי שאיש לא זכר מהי. בדרך כלל בשעת המריבות האלו אבי היה אומר, "אלוהים אדירים! לאן נפלתי?" או "אצלנו במשפחה לא היו כאלה דברים", וגם משהו על אודות "הטמטום שעובר מהסבתא לאמא ועכשיו מתחיל לעבור גם לבת". כשהיה אומר "טמטום" לא התכוון לחוסר אינטליגנציה אלא להיסוסים, פחדים, גאווה ועמידה על פרינציפים. במשפחתו, לעומת זאת, ישבו סביב השולחן בסלון כשבעה אנשים ושתו בנחת כוס תה או קפה שחור, עישנו ושוחחו בלחש במשך שעות ארוכות ולפעמים אפילו שתקו. ואם היה צורך לבצע פעולה טריוויאלית כגון עריכת שולחן לקראת ארוחה, לא נערכו סימפוזיונים שלמים או ויכוחים אם להניח לפני כל סועד מרקיות ריקות ולהעמיד את הסיר במרכז השולחן, או למזוג את המרק במטבח ולשגר את הצלחות לשולחן באמצעות שליח, ואם כבר הוחלט שיש צורך בשליח לא התעורר ויכוח אם אפשר לתת לאחד מהילדים לבצע את המשימה.

כשהיחסים בין הורי היו תקינים, אמי היתה מאיצה באבי לרדת למקלט ולדרוש להנמיך את המוזיקה. וכשהיה כבר ליד הדלת היתה אומרת לו, "יצחק, אל תרד. אתה סתם תתעצבן ותחטוף התקף לב וזה לא יעזור." היא ידעה שלאחר שהשור הזועם הוסת לא ניתן לעצור אותו, אך רצתה למרק מראש את החטאים העתידים להתרחש, ולהיטהר.

ואכן כאשר אבי היה יורד למטה, היו בוקעות צעקות וחֲרָפות שגברו על עוצמת המוזיקה, ואלברטו היה מוציא את אבי אל החצר כדי לא לבוא עמו בדברים קשים מול הבליינים ולהעכיר את האווירה.

"אדון יצחק. עוד חצי שעה כל הבליינים היידה הביתה," היה אומר במבטאו האיטלקי ששייף את חודן של המילים כשהוא מנופף בידיו כשקנאי ענק, כאילו מסמן שבאי הדיסקוטק מסתלקים בקרוב, אבל בעצם ביקש לרמוז לאבי להסתלק.

הדיסקוטק היה נסגר מוקדם, באחת־עשרה בלילה כמאמר השיר "רק בישראל", אלא שלאחר מכן היו החבר'ה יוצאים אל חצר הבניין המוזנחת ועד חצות היו מוסיפים לצחוק, להתגפף, לעשן ולריב עד שלא פעם היה צורך להזמין את המשטרה כדי לפזרם. בבוקר המחרת התגלגלו בחצר בקבוקים ריקים, בדלי סיגריות, ובביתן פחי האשפה היו פזורים על מרצפות הבטון שקיקים קטנים מלאים נוזל עכור שידעתי ולא ידעתי את מהותם.

"בן... לא מעניין אותי! יש לי בן חולה בבית ולבת שלי יש מחר מבחן!" היה אבי צועק משהו מעין זה אל אלברטו. פעם אחת הוא אף דחף אותו והיה מי שהזמין משטרה ואבי בילה לילה שלם במעצר. ולא אחת היה רץ לפתוח את ארון החשמל המשותף והיה מנתק את החשמל בכל הדירות בבניין ובדיסקוטק. מובן שכל השכנים היו מעוררים מהומה, וביאטריצ'ה, אשתו של אלברטו, שאבי כינה אותה "הבובולינה" — היתה יורדת מדירתה שבקומה השנייה, מעל דירתנו ממש, לבושה חלוק משי פרחוני ושערה האוורירי מגולגל ברולים. ביאטריצ'ה התאמצה לשמור על יחסי שכנות טובים ולכן היתה מנסה לפשר, ואף אני שנים קודם לכן כאשר הדיסקוטק עדיין לא פרק כל עול הייתי מבלה רבות בדירתם ומבקשת ממנה שוב ושוב שתפתח למעני את תיבת התכשיטים המנגנת כדי שאוכל לראות את הרקדנית הענוגה מסתובבת על צירה. אהבתי את הצבעוניות העליזה בביתם של אלברטו וביאטריצ'ה. את הספות והכורסאות המרופדות בבד קטיפה ירוק, את פרחי הפלסטיק בצבעי ורוד ואדום, את כדי החרס המעוטרים בעדינות ואת הבובות של הלאומים השונים המסודרות על המדפים של המזנון, שבכל אחת מהן נעוץ דגל המדינה שלה. ביתם של ביאטריצ'ה ואלברטו נדמה לי כגן עדן, והדיסקוטק נדמה לגיהינום רוחש תאוות. ובתווך שכנה דירתנו עגומה ואפרורית, מרוהטת בספה ובשתי כורסאות חורקות מרופדות בבד סִִרְפָּדי בצבע ירוק דהוי, ובווילונות חמורי סבר שאותם חידש מדי כמה שנים קלוד הדקורטור. בדירה הצנועה הזו התענֵינו בגלל הדיסקוטק שמתחתינו כאילו נגזר עלינו למרק חטאים שלא חטאנו.

בעבר התירו ההורים לאחי ולי לבקר אצל השכנים שמעלינו, אך במהלך השנים הם החרימו את אלברטו וביאטריצ'ה במחאה על החורבן שהמיטו על הבניין. אפילו כאשר נשמעו האזעקות בתל אביב במלחמת יום כיפור, ואבי נקרא למילואים היישר מבית הכנסת, סירבה אמנו לרדת למקלט ששימש בימי שלום דיסקוטק וישבה איתנו על המדרגות בצמוד לקיר הביטחון.

"רותי... תרדו למקלט, מסוכן להישאר במדרגות," קראה ביאטריצ'ה כשראשה הצבוע בבלונד מגיח מדלת המקלט. אבל אמי הפנתה אליה עורף וצבטה את זרועי כדי שגם אני לא אגיב.

"בששת הימים ירדתם למקלט והיה נורא כיף ביחד," מלמלה ביאטריצ'ה. אכן בשנים ההן עדיין לא פעל הדיסקוטק אלא רק בית הספר לריקודים ולכן הסכסוכים עדיין לא התגלעו.

ביאטריצ'ה לא זכתה לתשובה, אבל ניסתה בכל זאת.

"טוב, אם את לא רוצה אז לפחות תיתני לילדים להיכנס."

אמי נעתרה והורתה לנו לרדת עשר מדרגות למקלט שהוסב לדיסקוטק. ערן הקטן סירב ונצמד לאמנו אך אני, בת השתים־עשרה, נבלעתי לשעה קלה במקלט. בשנים האחרונות גם אני בקושי החלפתי מילה עם אלברטו וביאטריצ'ה, בעיקר בגלל הביישנות של גיל ההתבגרות אבל גם משום שגם אותי הרגיז הרעש שבקע מהדיסקוטק והפריע לימי ובעיקר ללילותי. אבל בזמנים קשים ובמקלט הם הפגינו חביבות מיוחדת.

פרק שני

כשחזרתי מבית הספר ביום הראשון לנסיעה של הורי, הוצאתי מהמקפיא את אחת משישים הלחמניות עם פסטרמה הודו שהכינה לי אמי לכל התקופה. היעדרותם היתה עבורי הזדמנות להתחמק מאוכל מבושל וליהנות מארוחה קלה, מה גם שאם אהבתי מאכל כלשהו הייתי מוכנה לאכול אותו מדי יום. לא רק שלא מאסתי בו אלא שככל שהרביתי לאכול אותו כך גברה תשוקתי אליו. פסטרמה נראתה בעיני לא כבשר אלא כמין גבינה לבנה קשה, וגם אמי שדגלה בכך שחייבים לאכול בשר בכל יום ראתה בכך פשרה מניחה את הדעת. חיממתי את הלחמנייה בתנור האפייה, חתכתי עגבנייה אחת על גבי צלחת, הוצאתי את הלחמנייה, הנחתי אותה לצד פרוסות העגבנייה והתענגתי על הארוחה המושלמת. בסיום הארוחה שטפתי את הצלחת ואת כוס המים והזדרזתי להכין שיעורי בית כדי שאוכל להתפנות לישיבה חסרת מעש על הכורסה הסִִרְפָּדית שבסלון, לסלסל בידי את שערותי ולחלום בהקיץ. או להשתרע על ספת הנוער המשובצת, במרפסת הסגורה שהוסבה לחדר, ולהקשיב לטרנזיסטור. או לקרוא ספר ולהתכרבל בשמיכה חורפית למרות מזג האוויר החמים ולבכות בכי חרישי, ספוג ברחמים עצמיים, בגלל בדידות או עלבון כזה או אחר שהוטח בפני, לא משנה על ידי מי, בשבע־עשרה השנים האחרונות. לעשות את כל הפעולות הללו כשאני לבד בבית היה אף נעים מהרגיל. סוף כל סוף לא נאלצתי לשמוע את אמי אומרת לי להפסיק לחלום ולצאת קצת עם חברות.

השתרעתי על המיטה שבחדרי והתבוננתי בפוסטר של "כוכב נולד", אחד הסרטים היחידים שזכיתי לראות בקולנוע בשנים האחרונות. השתדלתי להתעלם מפניה של ברברה סטרייסנד, שחיבלו בהרמוניה של התמונה, ועד מהרה חשתי ששדי מתחככים בסלעים המסותתים של חזהו של כריס כריסטופרסון שהתנשא מעל חגורת מכנסי הג'ינס שלו. הוא הרכין את ראשו והניח אותו בחיקי והזָקָן שלו, שהוא הזָקָן היחיד בעולם שנראה לי מוסיף ולא גורע מיופיו של הגבר, דגדג אותי, שרט והרטיט. השתדלתי בכל מאודי לא להביט בים התכול שבעיניו כי אז הכול ייגמר מהר מדי. שפתי נפשקו מעט ושלחתי את ידי בין ירכי אל המִפְרָשׂון הרך שדי היה לו הפעם ברפרוף קל של אצבעות כדי שיפעים אותי עד לעומק טבורי.

לאחר מעשה חשתי בושה על כך שאני מפנטזת על גבר בגיל של הורי. אבל הורי היו כה דאוגים תמיד ולכן נראו לי הרבה יותר מבוגרים ממנו. למרות המבוכה, תחושת הרוגע שיקעה אותי עד מהרה בתנומה כבדה, וכשהתעוררתי שטופת זיעה בשש בערב מיהרתי לחדר האמבטיה להתרחץ. הגופייה הגברית שלבשתי היתה כסמרטוט ספונג'ה נוטף, והפצעים הדואבים על הצלעות האדימו והסגילו. הייתי המומה מכך ששכחתי להתרחץ כהרגלי ברגע שחזרתי מבית הספר. האחריות על סדר יומי שיבשה אותו לחלוטין. הסדרים התהפכו וגם אני.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*