מצעד הבהמות

א

ואז הגיע הבוקר ואיתו זריחה מטונפת של אנשים — הומואים, לסביות, טרנסים, אג׳נדר, ביג׳נדר, טריג׳נדר. היו כל כך הרבה אנשים בגן מאיר אחד, ואני בקושי ראיתי אותם. בדרך כלל אני חש אי־נוחות בתוך גוש של אנשים, במיוחד עם ההומואים, ומכל קשת האנשים שצבאו את הגן הזה היו הרבה יותר מדי הומואים, והם רבצו בכל מרחב אפשרי — בפינת הדשא, בבריכה האקולוגית, בגינת הכלבים, בספסל השואה לזכר הנרדפים. זה היה אמצעו של חודש יוני, שיאו של חודש הגאווה, והצמחים בגן היו יבשים ומהבילים בטמפרטורה של שלושים ושתיים מעלות בצל ושלושים ושש מעלות בשמש, וברקע התנגנה מוזיקה גבוהה בום־בום־בום כמו של המועדונים, פוראוור, עופרה או שוורצע, מוזיקות של מסיבות ששנינו שנאנו, גם אני וגם אוּרי. גן מאיר כולו היה מקושט בדגלי גאווה תלויים על עמודים ומתנוססים בדוכנים שמכרו מוצרי גאווה ומרצ׳נדייז לתיירים ובקדמת המרכז הגאה המשופץ והמסויד, שעוטר גם בבלונים צבעוניים, בפרסומות לחודש הגאווה ולתל אביב ובעוד הומואים ולסביות ופאנסקסואלים וטרנסים — וכל האנשים האלה צחקו וחייכו ורקדו והיו צבעוניים, והרגשתי כובד בלתי־רגיל של אנשים ורעשים וצחקוקים, וכל מה שרציתי זה לברוח משם.

הסתכלתי מסביבי ופתאום כל קשת האנשים האלה נראתה לי לגמרי בסדר, ופתאום חששתי שאני זה שלא בסדר, וזה העציב אותי באופן מעורר רחמים. ואז הרגשתי את העקצוצים המרגיזים האלה בעיניים ולא התעלמתי, כי התחלתי לבכות. הדמעות יצאו ממני בלי שום כוונה, הן בקעו ממש בהפתעה, והבום־בום־בום המשיך לדפוק ולהדהד חזק בראש, אז אמרתי לעצמי: הכול בסדר, לך הצידה, והלכתי לשיחים ונעצרתי מול שיח מדובלל ובכיתי את הכול החוצה, כדי שככה לפחות אנשים יחשבו שאני מקיא. הבכי היה משוחרר ונקי, כנראה משום שלא בכיתי כבר שנים, אז בכיתי ובכיתי ובכיתי, הנחתי לדמעות לזלוג עליי, לעשות לי שביל, וחיפשתי ברזייה עם מים ראויים כדי לשתות ולנקות את הדמעות. ויצאתי מהשיח הצדדי והתחלתי לחפש בעיניים רטובות, אבל כל העולם מסביבי היה מטושטש וערטילאי, ופילסתי לי דרך עד שמצאתי ברז, ולמזלי הברז היה תקין, ושתיתי הרבה ושטפתי דמעות ופנים.

ואז הבחנתי בו, כלב תועה ששוטט לו במעגלים, כלב כזה שהיה מהכלבים הגדולים, רועה גרמני מעורב עם עוד גזע אחד. הוא לא נראה בסדר, כי הפרצוף שלו היה נטוי והאוזן הזדקרה כמו חוד והפה היה פתוח והריר נזל מהשפה והלשון השתרבבה כולה הצידה. הלכתי ללטף אותו כי הוא היה כל כך אבוד ואומלל, וחשבתי לעצמי שיש משהו כל כך יפה בלהיות אומלל, ויכול להיות שהאומללות הזאת ראויה הרבה יותר לכלבים מאשר לאנשים, וירדתי על הברכיים וליטפתי אותו בגובה העיניים, והראש שלו התיישר והאוזניים התעגלו והלשון נכנסה פנימה והריר הפסיק לנזול והפה ננעל, והוא נתן לי יד אחת, ושוב התחלתי לבכות. ואמרתי לעצמי: מה נהיה ממני, הפכתי לבכיין רציני, ממש קוקס או סיסי, ולקחתי לו את היד בחזרה ואחזתי, והוא הביט בי בעיניו החומות, מבט שאמר: קח אותי בבקשה מהגן הזה אליך הביתה ועכשיו, ורציתי להגיד לו, אנחנו משוטטים עכשיו ביחד, אנחנו משתובבים, אבל במקום לדבר התחלתי שוב לבכות, והתחשק לי לדחוף לעצמי סטירה הגונה בלחי, כי כבר ממש כעסתי על הבכי שלי, והכלב פתאום קם והתקרב אליי והחדיר את המבט שלו עוד יותר עמוק עליי. חיבקתי את גופו המוצק והרטבתי אותו בדמעות שלי, ואמרתי לו שהוא מתוק אמיתי והוא ליקק לי את העורף, ליקוקים כאלה שהיו צמיגיים מדי, ויצא לו ריח רקוב מהפה, אז אמרתי לו שדי ומספיק, שהוא הרטיב אותי לגמרי, והוא הפסיק את הליקוקים, ומתחתי את פלג גופי העליון, בעיקר ידיים וצוואר, והראיתי לו את האמבטיה שעשה, וצחקקתי אליו והוא פתח לרווחה את הפה, כאילו גם הוא צחק.

ואז חשבתי לעצמי: אולי אקח אותו הביתה, אורי תמיד רצה שניקח לנו כלב, שנאמץ כלב מהרחוב, אחד כזה שנציל אותו מחיים לא פשוטים, והכלב הזה נראה לגמרי לא פשוט, ונכון שאמרתי לאורי שזה בלתי־אפשרי בגלל אוליבר, החתול הפרסי הפחוס שאימצתי לפני שמונה שנים עוד לפני שהכרתי אותו, ושאוליבר כבר מבוגר ורגיל לטריטוריה שלו ושהוא יחשוש מהכלב, שהוא יחיה בפחד — אבל לאור המצב אולי כדאי שאתמודד, שאתגמש בשביל אורי שלי. ופתאום התמלאתי במין אמונה עצומה, כי ידעתי שהכלב הזה לא הגיע אליי סתם, הוא עורר בי השתאות רבה, הוא עורר בי את הציפייה, וחיבקתי אותו עוד יותר חזק, ודיברתי אליו ואמרתי לו שנלך ביחד לדירה של אורי ושלי, שאורי כנראה ישמח בשבילי ובשביל אלברט, וכבר החלטתי על שם הולם בשביל הכלב החמוד הזה ודיברתי אליו עם השם הזה, אלברט, אלברט, אלברט.

ופתאום השמיעו את השיר האהוב ״איטס א סין״ של הפט־שופ־בויז, ואלברט הרגיש את כל האנרגיה המטורפת שהייתה אצורה בתוכי, והתחיל לקפץ ולשמוח ולנבוח, ואמרתי לעצמי שכלבים כל כך מבחינים בחושים, כמו הכלב הזה, אבל גם אוליבר מרגיש לא פחות — ואולי אפילו יותר. אורי תמיד היה אומר שאוליבר הוא ממש כמוני ושהוא מרגיש אותי, כי אם אני שם את הראש בצהריים אז הוא שם את הראש איתי, ואם אני מתחיל לרקוד ולשמוח אז הוא מתעורר מהשינה ומייד רץ אליי ומתחכך לי ברגליים.

אלברט התחיל להסתובב במקומו עם כל הפה ככה פתוח. הלשון יצאה החוצה, התנפנפה לה ברוח בריאה ורקדה, ואמרתי לו: אתה בטח רוצה לפרוק קצת אנרגיות אז בוא, בוא נרוץ, יפה שלי, אולי אפילו נתחיל לרוץ לכיוון הדירה של אורי ושלי, והתחלתי לרוץ והוא רץ איתי, והיינו שנינו במין ערבוביה מופלאה של מרץ וכוח חשמלי בלתי־מוסבר, והרוח התגלשה לי נעים על הפנים וייבשה לי את הדמעות, והלהקה שרה:

״Everything I’ve ever done, Everything I ever do, Everything I’ve ever been, Everywhere I’m going to, It’s a sin...״

ושמעתי את נקישות הציפורניים של אלברט על השביל ואת ההתנשפויות המהירות שלו. הפרווה שלו התעופפה לה ברוח כי הייתה בריזה בלתי־רגילה, זה היה משב רוח עוצמתי ומשמעותי שהכיל בתוכו את כל החייתיות הפרועה של אלברט ושלי, ששנינו מצאנו זה את זה, וחשבתי: עכשיו שלושתנו נגדל אותו יחדיו, ויהיו לו חיים נוחים ופשוטים, ואורי יהיה שמח והוא יבין את המאמץ שלי וינשק אותי ויחבק אותי ויקרא לי סרוחוש או דביקי, ויבקש שאכסה אותו בשמיכה יסודי ושאשאר לידו במיטה כל הלילה, ואז אקליט את הנחירות שלו וכשנתעורר בבוקר אשמיע לו את ההקלטה ונצחק ונתגלגל כולנו, וזה כבר לא יהיה רק שנינו, זו תהיה כל המשפחה החדשה והמורחבת, אורי־אלברט־אוליבר־ארי. וחלפנו על פני הפסל ״גמל ודקל״ של עמוס קינן, שנכתב מתחתיו שהוא מחווה של געגוע לתל אביב, והמשכנו לרוץ ולרוץ במעגלים לכיוון הכניסה של גן מאיר, ואלברט כולו התרוצץ והשתלהב קצת לפניי, כמו מדריך שמחזיק גבוה־גבוה מטרייה מנומרת סגורה לתיירים, ואני כולי רצתי אחריו, לא השתרכתי ולא נסחבתי מאחוריו או גררתי את הרגליים, כמו שאורי היה אומר, לגמרי התרוצצתי ואפילו דילגתי, איבדתי לשברירי שניות מגע עם המדרכה.

וככה רצנו והתרוצצנו וכל האנשים מהקשת, ההומואים־הטרנסים־הא־מיניים, כולם הסתחררו לי והתמזגו לי זה בזה, עברו לי בריצוד משגע את העין, ורובם כבר לא היו יחידים או זוגות, כולם התערבבו עם כולם, הומו עם לסבית עם טרנס עם ביג׳נדר עם פאנסקסואל, והצטרפו גם ילדים וילדות ותינוקות עם זקנים ונערות, ממש אורגיה המונית של כל הקשת האפשרית, והם הפכו לישות דביקה וממוקדת אחת ויחידה ומיוחדת. לרגע הייתה תחושה של ערמת ילדים ממש כמו פעם, ורגע אחר כך הייתה באוויר הרגשה של מסיבת סקס המונית, כמו שאורי היה אוהב ועושה לפעמים לפני שהכרנו, וגם אני עשיתי — אבל רק פעם אחת בסאונה באירופה, וגם שנה אחרי שהכרנו אורי העלה את האפשרות של פתיחת היחסים ואני נעלבתי נורא, ובסוף החלטנו שבינתיים משאירים סגור.

אלברט התחיל לנבוח ואמרתי לו: קדימה, קדימה, תנבח, תוציא את כל מה שאתה רוצה, תנבח־תצעק־תבכה־תקיא, והוא האט את הריצה ועצר לצד השביל והשתין, ואמרתי: בסדר גמור, אלברט יפה שלי, תשתין את הכול, ואם אתה צריך גם תחרבן אבל אני לא מסוגל לעמוד, אז עשיתי דילוגים וקפיצות, רק לקפוץ־לקפוץ־לקפוץ, רק לא לעמוד במקום אחד, והסתכלתי שוב על כל האנשים, עכשיו הם היו פרודים ועצמוניים, וראיתי הרבה משפחות, הומואים, לסביות, דו־מיניים, אמהות, אבות, ילדים, טבעות אירוסין, טבעות נישואין, תינוקות קנויים, והרבה חיוכים רחבים על הפנים. הייתי קורא להומואים האלה הומוסקסואליסטים, ואורי היה אומר שאני מטורף ומתנשא, אבל הייתי עונה לו בחזרה שאני ממש לא מתנשא, אני פשוט לא מאמין בדימויים מרכזיים, כי לא הייתי משוכנע שזה הכרחי, המשחק הזה של ההטרו, של הנורמטיבי, לא חשבתי שהחיים האלה מתאימים לכל ההומואים, ואורי היה מהנהן ושותק וכשהלכתי הרגשתי את הגלגול של העיניים. הנחתי שאורי היה מכיר פה הרבה אנשים, לא היה לי ספק שהוא היה מכיר ומתחיל לדבר פה עם הרבה אנשים, מתערבב ומתלקלק, בעיקר עם כל ההומוסקסואליסטים, ושוב חשבתי באופן אוטומטי על השמחה שלו כשאלברט ואני ניכנס לדירה, ממש ראיתי לנגד עיניי את החיוך הזעיר והשובב שלו, שתמיד הזכיר לי חתלתול רחוב טאבי.

אלברט סיים את ענייניו והתחלתי שוב לרוץ אבל אז הוא החליט להתיישב, כנראה היה עייף מהחום המדברי הזה, אז אמרתי לו: בוא חמוד שלי, והוא קם אליי והשתרך אחריי וחיפשתי ברזייה, ובדרך ראיתי עוד הרבה הומוסקסואליסטים ושמעתי בלי שרציתי שיחה על פונדקאית ששתתה שתי כוסות יין בזמן ההיריון ושהיא ממש חצופה, והתחלתי להרגיש שהאנרגיה שלי עוברת למצב מאונך, ומצאתי ברזייה סמוך לכניסה לגן, ליד מקלט ועמדת החייאה חכמה. הפעלתי את הברזייה ואלברט קפץ עליה ושתה ושתה ושתה, ואני אחריו שתיתי הרבה, ואז שוב חייכתי וחיבקתי אותו, והרחתי את הצחנה שנדפה מהפרווה שלו, ומכל השילוב הזה של הישיבה והחיבוק והשיחה על הפונדקאית הקנויה שלא רציתי לשמוע כבר הייתי מנומנם טיפה, והתמלאתי בחשק עז לשים על הפרווה שלו את הראש, אז שמתי עליו את הראש ונזכרתי בהרגל המופלא והמשותף שלנו, שאורי תמיד אמר עליו שהוא מחבר בינינו באופן כמעט קוסמי. הייתי שם את הראש לשעתיים כמעט כל צהריים, וכולי הייתי מתמלא בשלווה צרופה נטולת גירוי ומחשבה בעודי שכוב על המיטה, שם כרית פוך כבדה על הראש, דוחף את האוזניות עמוק לאוזניים ושם מוזיקות מרגיעות ללא שירה ומילים, רק כלי נגינה בעוצמה כל כך נמוכה, שהייתי צריך להתאמץ כדי לשמוע. ואורי היה שם את הראש במקביל על הספה ומתמרח לו בסלון מול הטלוויזיה, בעיקר בשעות הצהריים, כי העבודה שלו ביחסי ציבור הייתה גמישה מאוד בזמנים, והוא התעניין מאוד בתוכניות בישול ואירוח, באקטואליה ובפוליטיקה, בסכסוך שלנו עם הערבים, וכשהייתי קם הייתי מציץ אליו לסלון בלי שידע, ונהנה לראות אותו רובץ על הספה, כפות הרגליים על השולחן, הידיים מגרבצות את הזין, והשפתיים מחייכות את כל הפנים.

לפעמים אורי היה רוצה לשים את הראש לידי במיטה ונשכב חציו לידי חציו מעליי, והייתי אומר לו שזה מפריע לי, שהידיים והראש שלו צמודים אליי והם יותר מדי חמים והרגל הבשרנית והשעירה שלו עושה לי גירודים, ובכלל כל הנשימה וההוויה כבדות לי, ושאני רוצה לשים ראש לשעה ושילך בבקשה. הוא תמיד היה אומר שאני פריג׳ידר אבל הוא אוהב את הטוהר שלי, ואני הייתי צוחק ואומר: מה יש לאהוב בזה, זה כזה חרא לחיים, והוא היה אומר שזה לא קשור ושאני מגזים, ושאין דרך אחת להשיג את מה שרוצים בחיים, והיה מוסיף לדבר ואומר שהשגתי דברים, שהשגתי דברים גם אם הראש שלי מספר לי סיפורים אחרים. ועכשיו שמתי לי את הראש על אלברט הכלב המתנשף שלנו, והרגשתי חיבור אמיתי לאינטימיות שלנו, להנחת הראש המשותפת שלנו, לשיחות הפרטיות שלנו ולמילים שהיינו ממציאים ולבית שעיצבנו לגמרי לבד, שהיה עמוס ספרים ותקליטים ומוספים של עיתונים ומגנטים של ערים מחו״ל, ואז פשפשתי בכיסים ונזכרתי שלא לקחתי מפתח משלי — רק אורי לקח את המפתח, והתחלתי שוב לבכות.

ב

בדיוק כשילד של הומוסקסואליסט נפל על הרצפה נשמע בכי, וברקע הדהד קול של בחורה שקרא: לאקי! לאקי! ואלברט פתאום התרומם וכמעט הפיל את הראש שלי והתחיל לנבוח. שוב נשמע קול צייצני שקרא: לאקי לאקי, איפה אתה, לאקי? והתחלתי לחשוב לעצמי שאוי לא ואוי ואבוי, שרק הבחורה הזאת לא תהיה הבעלים שלו בבקשה, שרק לא יקראו לו לאקי, אלוהים, בבקשה אל תיקח לי את אלברט, בבקשה, ושמעתי קולות ריצה קלה ואלברט כבר התחיל לרוץ אל עבר הקולות, ולאקי לאקי לאקי היא המשיכה לצעוק ואלברט רץ לקראתה והם התחבקו והתנשקו והתלטפו, והוא גם ליקק את הפנים שלה והיא צחקקה נורא, ואני ישבתי לבד על השביל, ליד עמדת ההחייאה, ובהיתי בשניהם והדמעות עדיין נצנצו מהפנים שלי אז מרחתי אותן בכוח על כל הבשר. אמרתי: אה הוא הכלב שלך, ויצא לי קול צרוד, ולמה אין לו קולר? שאלתי.

הבחורה הייתה רזה נורא, והפנים שלה היו מכוסות במשקפי שמש צבעוניים שהסתירו את רוב הפנים, ובכל זאת ראיתי שהיו לה צלקות ועליהן איפור, והייתה לה קרחת בוהקת כמו שיש לאורי, והיא לבשה בגדים צעקניים ועל הרגליים שלה בצבצו שערות שחורות ובריאות שלא גולחו אף פעם. וחשבתי לעצמי שהיא כנראה מהחבר׳ה הגאים החדשים, כי נראה שאי־אפשר לשייך אותה לקטגוריה כלשהי של מגדר. היא או הוא אמרו ביבשושיות ובעיכוב רציני שיש לכלב צ׳יפ, וכבר התחילו ללכת עם אלברט שהיה שלהם או שלהן, וצעקתי לו: ביי אלברט! והוא רץ אליי בחזרה והעניק לי ליקוק סמיך על הפרצוף. הבחורה או הבחור צעקה או צעק: מה אתה מנשק אותו, לאקי! בוא כבר, הולכים הביתה, ואלברט רץ אליה או אליו וכבר שנאתי אותה או אותו, וחשבתי לעצמי מה זה השם המשמים הזה לאקי, לפחות שתקרא או שיקרא לאלברט בשם נורמלי, שם שנותן כבוד לכלב אנושי שכזה, וגם כל העניין הזה עם הצ׳יפ, זו לא הפעם הראשונה ששמעתי על המנהג הזה, ממש לא הבנתי למה אנשים לא שמים קולר לחיה שלהם, כי זה מעשה נורא אלים להחדיר לעור של חיה שבב עם מספר.

כשאלברט נעלם מטווח הראייה, מצאתי את עצמי מתגלגל מחוץ לגן. זה היה מין רגע מפתיע שבו הגוף התנתק מהראש, הגוף הלך לי בלי לשאול אותי, לא ידעתי בכלל מה תכננתי לעשות אחרי שהבחורה או הבחור לקחו לי את אלברט, ועכשיו לא נשאר לי שום דבר להביא לאורי. כל כך רציתי לשמח אותו, שלא יכולתי לעכל שלקחו לי את אלברט. אני לא מאמין שלקחו לי את אלברט, נבחתי בתוכי. והתחלתי לחוש את כל הרגשות הגרועים האלה, את התרופפות הביטחון והקיום העצמי, ושוב הגיעו העקצוצים המציקים שבעיניים אבל לא בכיתי, הייתה בי עדיין מן תחושה אקזוטית שהחזיקה אותי, תחושה שהייתה תלויה בגופי החכם שהוליך אותי אל מחוץ לגן ההומואי הזה. וכשאוטובוס מאובק חלף לנגד עיניי שמעתי באוזניים דברים חיוביים על המשכיות, דברים בריאים על הרמוניה, והייתה הרגשה חופשית באוויר של מחסור במחשבה, של אינטואיציה בריאה, של זרימה טבעית, ששום כוח לא יבלום אותי, אפילו לא ישות ג׳נדרקווירית של גל חדש להט״בקי. אני חייב למצוא דרך להחזיר את אורי אליי, אמרתי לעצמי, והתחלתי ללכת מהר־מהר לכיוון הדירה שלי ושל אורי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*