עיניה של אימי

שמיים

הקדמה

הסיפורים המובאים כאן מתארים כיצד חוותה נערה יהודייה בת שבע־עשרה מהונגריה את ילדותה על רקע האנטישמיות בהונגריה ומלחמה ארוכה ומרה. המיידיות והפשטות של תיאוריה, החפים מכל כחל וסרק, שואבות אותנו הקוראים אל חוויותיה כאילו היינו שם. אנו מלווים אותה בכל מפנה — כשהיא בוראת מחדש את האימה ההולכת וגוברת מזמן שכבשו הגרמנים את הונגריה, ומתארת את כליאתם החפוזה של היהודים בגטאות, את מסע תלאותיה במחנות השונים ביום השחרור הלא־צפוי ואת איחודנו המופלא. עיניה הן עיני נערה בת שבע־עשרה, אך סגנון הכתיבה והבשלות הבאים בתיאוריה הודות לגיל ולמרחק מאותם אירועים, הם שבאמצעותם היא הופכת אותנו לשותפים לחוויותיה.

אף על פי שהישרדותה הפיזית של אנה אורנסטין הייתה משיגיונות הגורל, לא הם הסיבה להישרדותה הרגשית השלמה על אהבתה המלאה לחיים, לחלומותיה ולשאיפותיה, וסיפוריה ודרך כתיבתם משקפים זאת. באוגוסט 1945, כששבו אנה ואימה ממחנה הריכוז, היא סיפרה לי במשך כמה שבועות ובפירוט רב על חוויותיה במחנה, ואני סיפרתי לה על חוויותיי שלי בגדוד עבודת הכפייה. עד מהרה תפסו בניית חיינו המשותפים ותכנון העתיד את מרכז הבמה. אנה התמקדה בהשלמת לימודי הרפואה שנקטעו, הייתה לרופאה ואז לפסיכיאטרית, לפסיכיאטרית של הילד ולפסיכואנליטיקאית, וכל זאת בשעה שהייתה אם לילדינו.

אנה דיברה עם ילדינו על משפחתה לעיתים קרובות. היא סיפרה להם על חוויות גדילתה בכפר קטן בהונגריה שלפני השואה, ובכל פעם שהילדים ביקשו, הייתה מציעה פיסות מידע מחוויותיה במחנות. היא גם הרגישה חופשייה לדבר על אירועים אלה עם חברים שביקשו לשמוע. השואה מעולם לא הייתה נושא השיחה העיקרי.

כתיבת סיפורים אלה היא סיפור בפני עצמו. פסח היה אחד החגים החביבים עלינו, בייחוד כשיכלו ילדינו להשתתף בו. כשבתנו שרון הגיעה הביתה לליל הסדר כתלמידה בשנת לימודיה הראשונה במכללה, רצתה אנה למצוא דרך שבה יוכלו כל המסובים לשולחן להשתתף. היא ביקשה כי כל אחד מאיתנו יאמר מהי בעבורו משמעות החירות. זו הייתה הפעם הראשונה שאנה כתבה את אחד מסיפורי הפסח שלה. היא הקריאה אותו ליד השולחן לאחר שהילדים מצאו את האפיקומן, והשקט והשלווה הושבו על כנם. נותרנו דוממים, דומעי עיניים ומלאי הערכה על שאנה חלקה עימנו נתח קטן מחוויותיה במחנות.

בעשרים וחמש השנים הבאות זה הפך למנהג קבוע. בכל סדר פסח היה סיפור חדש — רגע מן העבר שלא סופר עד אז. הסקרנות המטרימה לא דעכה מעולם, ומשחוותה אנה את תגובת ילדיה, בני משפחה אחרים ורבים מחברינו, היא נרתמה לכתוב את אותם זיכרונות מתוך תשוקה להשאיר לילדינו ולנכדינו את מורשת משפחותינו שהושמדו. הסיפורים הפכו אפוא חלק מההגדה שלנו, המספרת על הרדיפות, העבדות והגאולה — הם נועדו לעזור לצעירים לשמר את תחושת ההמשכיות שלהם, המשכיות שהישרדותנו כיהודים תלויה בה.

אנה נהגה להתחיל בכתיבת הסיפורים הללו זמן קצר לפני כל פסח. כל סיפור לכד בתוכו רגע אחד ונשמע רענן, כאילו נזכרה בו לראשונה. במקור נכתבו הסיפורים השונים באקראי, אך משאורגנו לפרסום הם סודרו ברצף כרונולוגי. רצף סיפורים זה מציע תמונה מייצגת ולכידה של חוויותיה של אנה בימים שקדמו לשואה ובעת שהייתה במחנות וכן כמה זיכרונות מאוחרים יותר. אף על פי שהסיפורים כולם אישיים מאוד, הם מציירים גם את גורלם של יהודים הונגרים אחרים, בשנות העשרה לחייהם, בני דורה ששרדו. מבט מהיר על ההיסטוריה של יהודי הונגריה יוכל להרחיב את הקשר חוויותיה האישיות של אנה, המוצגות עתה לקהל הרחב.

* * *

עוד לפני שהגיעו המַגיָארים לטריטוריה שמאוחר יותר הפכה להונגריה, חיו יהודים בקהילות שהיו מאורגנות סביב בתי הכנסת. המצבה העתיקה ביותר מהמאה השלישית מעידה שהרומאים מצאו כאן יהודים כבר כשכבשו את האזור. רדיפת היהודים החלה סביב האלף הראשון, זמן קצר לאחר שהמלך סטפן הראשון המיר את דתם של המגיארים הפגנים לנצרות, ואילו היהודים סירבו להמיר את דתם. הם שילמו ביוקר על סירוב זה. מאז ואילך, כמעט במשך אלף שנים, מדי שלוש מאות שנים לערך, הייתה ההיסטוריה של היהודים בהונגריה מנוקדת בפוגרומים, טבח וגירושים לצד קיצוץ חמור בחירותם ובפרנסתם. לעיתים קרובות הם נושלו מכל נכסיהם ונטבחו, ואלה ששרדו — גורשו באכזריות. מאוחר יותר, כשנזקקו להם כדי לשפר את מצבה הכלכלי של המדינה המרוששת, הם הוזמנו לחזור. בכל פעם ששבו, הם היטיבו עם המדינה, אולם הצלחותיהם עוררו עליהם שוב את זעם ההמון, ובעקבותיו בא גירוש אכזרי נוסף. רצף זה חזר על עצמו שוב ושוב, פעמים לאחר הפסקות קצרות ופעמים לאחר הפסקות ארוכות יותר. היו גם אי אלה תקופות פוריות שבהן נרשם שיתוף פעולה, ובמהלכן נטו היהודים להאמין כי המעמד החדש שזכו בו, הוא מעמד של קבע. המרת הדת פתחה תמיד כמה דלתות, לפחות זמנית. שיתוף פעולה זה עודד התבוללות רחבת היקף של היהודים, שקיוו להתקבל כאזרחים מהשורה.

מאוחר יותר, בשנת 1849, תחת שלטונו של פרנץ יוזף, קיסר האימפריה האוסטרו־הונגרית בשנים 1848-1916, היהודים אכן זכו להתקבל בחברה. אף כי כקבוצה דתית הם לא קיבלו שוויון זכויות עד שנת 1895, התקופה הקצרה שבין 1849 ל־1914 נחשבה בצדק לתור הזהב של יהדות הונגריה. מהמאה השמונה־עשרה וראשית המאה התשע־עשרה, אפילו עוד קודם שזכו בשוויון זכויות, תרמו היהודים הרבה מעבר לשיעורם היחסי באוכלוסייה לקידום הונגריה מחברה חקלאית נחשלת אל העידן התעשייתי המודרני. הם כוננו מוסדות פיננסיים ותאגידי תעשייה בקנה מידה רחב, הביאו למודרניזציה של החקלאות, כוננו מסחר מקומי ובין־לאומי ותרמו תרומות ראויות לציון לתחומי האומנות, הספרות, המדע, הרפואה והמשפט. בפרק הזמן הקצר שבין 1849 ל־1914 הלכו וגדלו תרומותיהם בכל התחומים הללו. בשעה שנטייתם להמיר את דתם גברה והלכה, גברה גם שימת ליבם של היהודים להיסטוריה שלהם ולתרבותם, והיא קידמה למדנות שאין דומה לה במוסדות ההשכלה הגבוהה היהודיים וכן באוניברסיטאות המדינה. נדמָה כאילו סוף־סוף, חרף האנטישמיות הנוכחת תמיד, אפשר לכונן לא רק התאמה זמנית אלא סימביוזה פורייה בין היהודים ללא־יהודים. במלחמת העולם הראשונה לחמו יהודים רבים מאוד בלהט ובאומץ לב בשורות האימפריה האוסטרו־הונגרית.

מכל מקום תוחלת החיים של סימביוזה זו הייתה קצרה. האימפריה הובסה במלחמה, והאנרכייה ששררה בעקבות תבוסה זו, הביאה לשלטון משטר קומוניסטי אכזרי. מאחר שרבים ממנהיגי משטר קומוניסטי ארעי זה היו יהודים, סימנה מהפכת הנגד של האדמירל הורתי — הטרור הלבן — את היהודים שעירים לעזאזל. פוגרומים, דיכוי ורדיפות שבו להשתולל. משטרו של הורתי ניצל את האנטישמיות הפושה למטרותיו הפוליטיות, ובשנת 1920, לראשונה במאה העשרים באירופה, הוא הנהיג חוק מפלה נגד היהודים: ה"נומרוס קלאוזוס", חוק שהגביל את מספר המתקבלים היהודים ללימודים באוניברסיטאות ובבתי הספר התיכוניים. משנת 1920 ולאורך חמש־עשרה השנים הבאות היו חיי היהודים נתונים להגבלות רבות יותר ויותר. אף על פי שחיינו במדינת חוק, למעשה כבר לא היינו שווים לפניו. בשנת 1933, לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה, הפכו האנטישמים ההונגרים קולניים יותר — הם נהנו מכוח רב והתחילו לדרוש שיוטלו הגבלות נוספות על היהודים. גם בפרלמנט הלאומי עלה כוחם, והם דרשו לסלק את היהודים מהשירות הציבורי ומהצבא ולאסור עליהם לעסוק במקצועות החופשיים. הם רצו לבדלם מחדש, לשימם בגטאות ובסופו של דבר לגרשם.

יהודי הונגריה לא יכלו לשמוע זאת כקריאת השכמה. רובם התייחסו למגמות קיצוניות אלה כאל טירוף שסופו להסתיים. הם לא יכלו לדמיין כי הונגריה תיסוג לאופנות מוקדמת של זעם רצחני פרימיטיבי נגד מגזר בעל ערך לאוכלוסייתה, מגזר שהפטריוטיות שלו הייתה ללא רבב. בזמן שעוד היה אפשר להגר לפלשתינה, התנגדו רוב יהודי הונגריה לציונות ולא ראו בה פתרון למצוקתם.

או אז, בשנת 1938, החיל הפרלמנט את החוק האנטי־יהודי הראשון, שנועד לסלק את היהודים מהכלכלה. החוק השני, החמור יותר, נחקק שנה מאוחר יותר ונועד להגביל את היהודים מלתפוס מקום ולהתבסס בחיים הציבוריים ובכלכלה. בחוק זה נקבע גם שהיהודים אינם כשירים לשרת בצבא, קביעה שהצדיקה את הקמתם של מחנות עבודת כפייה כמו צבאיים. וכאילו לא היה די בנזקם של שני חוקים אלה, בשנת 1940 נחקק חוק שלישי, המגן על טוהר הגזע הארי. הוא אסר על נישואי יהודים ללא־יהודים, ובכך הצטרפו ההונגרים בהתלהבות לתוכנית הפתרון הסופי של היטלר.

בנקודה זו ההתבוללות בהונגריה פשטה רגל, אך עוד קודם לכן, כבר בשלהי שנות העשרים ולבטח בשנות השלושים, אכזבות מתוצאות ההתבוללות פתחו פתח להתפשטות הציונות בקרב יהודי הונגריה. למזלנו, אנה ואני גדלנו על אידאלים ציוניים. ליהודים הצעירים בני דורנו אידאלים אלה היו תרופות נגד רגשיות משום שלא היכרנו בהונגריה תקופה בלא אפליה, בלא הטרדות מזדמנות או קשיים כלכליים חמורים. לכן היה לנו קל לנטוש את הפטריוטיזם ההונגרי שאפיין דורות קודמים של יהודים, לטפח הזדהות ציונית עזה ולצפות לעתיד מחוץ לגבולות הונגריה הנאצית.

ראייה זו הקנתה לנו כוח פנימי לעמוד בהשפלות היום־יומיות, אפילו בכאב פיזי וברעב. במחנות העבודה נחישות רוח כגון זו יכלה להיות מצילת חיים — היא הייתה אפוד מגן חסין כדורים כנגד הזוועות והחרדות שחוללו נגדנו. היא עזרה לנו לזכור מי אנחנו. לגאווה שיכולנו להרגיש בהיותנו יהודים, חוליה בשרשרת דורותיו הרבים מספור של עם הספר, היה ערך הישרדותי בנסיבות אלה. המתנה שמשפחותינו העבירו לנו, אפשרה לאנה לשרוד במלוא אהבתה לחיים, חלומותיה ושאיפותיה. סיפוריה והרוח שהם מבטאים, הם עדויות לחשיבותם של ערכים אלה להישרדותה הרגשית של נערה יהודייה הונגרייה אחת מני רבות.

פול אורנסטין

מבוא

קולו של הזיכרון

שנה אחר שנה אנו יושבים לשולחן הסדר וקוראים את הסיפורים המוכרים על העבדות ועל יציאת מצרים. שנה אחר שנה אנו מספרים את סיפור העבדות האחרונה, הקרובה יותר, שבים ומספרים על העצב והאובדן שספגנו ומדברים על גאולתנו.

בשנים האחרונות בכל פעם שהתקרב חג הפסח, החלטתי שלא לכתוב עוד סיפור, אך בכל פעם שיניתי את דעתי. אני מאמינה שאיני יכולה לחדול מלכתוב משום שהסיפורים הללו הם אנדרטאות שאני מקימה במחשבתם של ילדיי. אני חוששת שאם אפסיק לכתוב, אחדל לבנות את האנדרטה, ואז ילדיי וכל מי שקורא את הסיפורים הללו, יחדלו לזכור את האנשים שאיבדנו. ומי שנשכחים מתים באמת.

היום אנו סבים. יש לנו ארבעה נכדים נאים מאוד ונכדה אחת יפהפייה. כשאני מתבוננת בהם ומתענגת על הניצוצות שבעיניהם, על גופם ונפשם הבריאים, אני אסירת תודה במיוחד על הזיכרונות והדימויים שנצרתי מהוריי ומאחיי. כשאני מביטה בנכדיי, זיכרונות העבר אינם הופכים עמומים יותר, הם דווקא מתעצמים.

ג'יימס א' יאנג מכנה את ההתעקשות להנציח את השואה "תסמונת המצבה החסרה". "בהתאם לצידה הסִפרי, האיקונוקלסטי, של המסורת היהודית", הוא אומר, "האנדרטאות לתקופת השואה לא נוצרו באבן, בברזל או בפלדה אלא בנרטיבים. ה'יזכור ביכער' [ספרי יזכור] — ספרי הנצחה — שימרו את זכר חיי הקהילות היהודיות האירופיות ואת ההרס בעזרת אמצעי ההנצחה היהודי העתיק מכול: מילים על גבי נייר. לעם נרצח ללא קברים, אפילו בלא גופות לקוברן, ספרי הנצחה נועדו לרוב לשמש מצבות סמליות".¹

לזיכרונות, בייחוד לזיכרונות שחלקו אותם, יש השפעה קתרטית. חִשבו על התגובה שהייתה לניצולי השואה על הסרט רשימת שינדלר. אנשים רבים תמהו ולא יכלו להבין מדוע ניצולי שואה היו כה מרוצים לראות סרט שבעיני הציבור הרחב היה מזעזע ומבחיל. חברינו חשבו שיקשה עלינו לראות דימויים שיזכירו לנו את חוויותינו במחנות. ייתכן כי הם לא הבינו שהדימויים הללו לא היו לנו לא־צפויים שכן אנו חיים עם הזיכרונות האלה מדי יום. כמו כן מה שלרוב אין מכירים בו, הוא שבהישרדות טמונה תחושת ניצחון. בעבורי החשוב מכול בצפייה בסרט, היה שהוא אפשר לי לחלוק זיכרונות שהתקשיתי למצוא להם מילים. סרטים, כמו צורות אומנות אחרות (ספרות, מוזיקה, ציור), הם נשאי תקשורת, הם תוצרים של זיכרון שעבר התמרה בחזונו של האומן. אומנים וסופרים, בשל מיומנויותיהם וכישרונותיהם המיוחדים, יכולים למסור רגשות אשר אלה מאיתנו שלא בורכו במתת מיוחדת, אינם יכולים להביע בבהירות. מסיבה זו אמרו ניצולים שנוסף על שנים־עשר פרסי האוסקר שרשימת שינדלר זכה בהם, הם היו רוצים להוסיף וליצור מספר קטגוריות חדשות: הטיפול המזעזע והמכאיב ביותר, הקתרטי ביותר, הנגיש ביותר בנושא בלתי־אפשרי.

זיכרונותינו הפכו קישורים המחברים אותנו אל העבר כמו אל העתיד: הסיפורים שילדינו שומעים על הורי הוריהם, על דודותיהם ודודיהם, מעגנים אותם בעברם שלהם. אולם אפשר לשתף בזיכרונות רק את מי שאנו מצפים כי יאזינו בכבוד ובהבנה. דימוי המחנה הוא כה מחריד שמאזינינו סובלים לרוב מטראומה קטנה מרגע שהם מתירים למשמעות הדברים לחלחל לתוכם. אנשים מרחיקים מתודעתם, בצדק, בטבעיות וכמצופה רגשות שעלולים לערער את שלוותם. כל הקשור בשואה, ומעל לכול רציחתם בדם קר של מיליונים, מביא עימו אימה גדולה, עזה ואישית מכדי שיהיה אפשר להתייצב אל מולה בקור רוח. מתוך שאנו מספרים סיפור, ההתנגדות לשמוע אותו מתעוררת בדרכים רבות. וכך הביעה בתנו מרים בהיותה בת ארבע־עשרה את תגובתה למשמע הסיפורים:

כשאנשים מדברים

על השואה

אני חושבת על הוריי

אימי הייתה באושוויץ פעמיים

אך איני יכולה לחבר

את השתיים . . .

האימא שאני מכירה

אינה אותו

אדם שחווה

את הזוועות הללו . . .

ראה את תאי הגזים

חי בגטו

לא — זו אינה אימי . . .

מרגע שמאזיננו יכולים ליצור את החיבור בינינו לבין הזוועות שהם שומעים, לרוב הם אומרים שאנו חייבים להיות מיוחדים. אולם אין שום דבר יוצא דופן בניצולים; לאיש מאיתנו אין כוחות ייחודיים. למי שלא עמדו בניסיון, אין דרך להכיר את משאביהם שלהם, את מסוגלויותיהם שלהם לשרוד.

אנו חוליה בשרשרת הדורות של העם היהודי. אנו אלה שבָּנוּ ודרכנו חיה עדיין תקופת עברֵנו האיומה. בהפיכת חוויותינו רלוונטיות לדור הבא, אנו שומרים בחיים את מי שאת מותם לעולם לא נחדל מלהנציח. אין דבר מתגמל מלדעת שהזיכרונות שאנו חולקים עם ילדינו, מתקבלים באהבה ובחמלה; לדעת שהקישור שיצקנו בין שני הדורות שלנו, הוא ברֿֿ־קיימה. אני שבה ומצטטת את מרים, שכתבה שיר קטן זה לאחר דיון על השואה בבית הספר הדתי.

אני כועסת כל כך

הרגשתי שאני רוצה לצרוח

אתם לוקחים חלק

ממני, מחיי

ומנסים לשימו במילים

ובתאוריות.

כאשר חזר אבי

אל עירו

בית הכנסת נעלם,

מחסן היה במקומו

אבי אינו בוכה אף פעם

אך כשראה את בית הכנסת שלו

הרוס

חלק ממנו מת . . .

מפעם לפעם

עולה במוחי דימוי

של בית כנסת

שרוף, חסר בו קיר

צורתו השבורה של

מגן דוד

שהושחת.

מעט ידוע לי על חיי הוריהם של הוריי, אולם הידיעה המעורפלת שהייתה לי על אודות התמדתם ונחישותם ליצור למשפחותיהם חיים טובים ככל האפשר בסביבות העוינות שחיו בהן, ידיעה זו הייתה לי מקור השראה. ידעתי תמיד על אהבתם ללימוד, אם ללימודי יהדות אם ללימודים בבית הספר לרפואה או רק לקריאה ולכתיבה לשם ההנאה שבדבר. הדרך שאנשים אלה חיו את חייהם, הייתה בעבורי השראה, "מגדלור בשמיים". הם השפיעו רבות על האדם שהפכתי להיות.

חיינו סופיים, אך ספרים, מכתבים, תמונות וסיפורים שמספרים הורים לילדיהם, ממשיכים לחיות. יתר על כן, מסורות הנושאות עמדות וערכים, נבנות אל תוך השכבות העמוקות ביותר של אישיויותינו אף יותר מן המילה הכתובה. בעבור נכדינו אור נרות השבת, הברכות על היין ועל החלה, לילות הסדר הנערכים מדי שנה בהשתתפות בני משפחה וחברים, עשויים להיקשר לא רק לתחושת שייכות למשפחה דואגת ואוהבת אלא גם לקהילה תרבותית ואתנית גדולה יותר. בעבורנו היה לחוויות אלה ולתחושת שייכות זו ערך הישרדותי רב.