בית תשיעי 2 - הדרך לגיהנום

חלק I

מה שמעל

נובמבר

אלקס התקרבה אל בלאק אלם כאילו היא מתגנבת אל חיית בר. היא פסעה בצעדים זהירים בשביל הגישה הארוך והמתפתל, והשתדלה לא לחשוף את פחדיה. כמה פעמים כבר הלכה בשביל הזה? אבל היום היא הרגישה אחרת. הבית שבצבץ בין ענפי העצים החשופים נראה כאילו הוא מחכה לה, כאילו שמע את צעדיה וצפה את בואה. הוא לא השתופף כמו חיה ניצודה. הוא עמד, שתי קומות של אבן אפורה ושל גגות משוננים, כמו זאב הנוטע כפות בקרקע וחושף שיניים. בלאק אלם היה בעבר מבוית, נוצץ ומטופח. אבל הוא הושאר לבדו זמן רב מדי.

חלונות הקומה השנייה שהיו חסומים בקרשים החמירו את התחושה עוד יותר — פצע בצד גופו של הזאב, שעלול להטריף אותו אם לא יטופל.

היא הכניסה את המפתח למנעול, פתחה את הדלת האחורית הישנה וחמקה אל המטבח. בפנים היה קר יותר — הן לא יכלו להרשות לעצמן לחמם את הבית וגם לא היה בזה טעם. אבל למרות הקור והמשימה שציפתה לה, היא הרגישה שהחדר מסביר פנים. מחבתות נחושת היו תלויות בשורות ישרות מעל כיריים מיושנות, גדולות ובוהקות שהשתוקקו להידלק. רצפת הצפחה הייתה מצוחצחת. השיש היה נקי ומקושט בענפי צינית שדוז סידרה בקפדנות בבקבוק חלב. המטבח היה החדר המתוחזק ביותר בבלאק אלם והטיפוח הקבוע החיה אותו, הפך אותו להיכל מסודר של אור. זאת הייתה דרכה של דוז להתמודד עם מה שהן עשו, עם מה שחיכה באולם הנשפים.

לאלקס היה נוהל קבוע. כלומר, לדוז היה נוהל קבוע ואלקס ניסתה לדבוק בו, ועכשיו כשהפחד איים להטביע אותה הוא היה מין סלע שאפשר להיאחז בו. לפתוח את הדלת, למיין את המכתבים ולסדר אותם על השיש, למלא את הקעריות של קוסמו במים ובאוכל.

בדרך כלל הן היו ריקות, אבל היום קוסמו הפך את קערית האוכל ופיזר על הרצפה מזון בצורת דגיגים — לאות מחאה, כנראה. החתול של דרלינגטון כעס על כך שהשאירו אותו לבד. או שהוא פחד כי כבר לא היה לגמרי לבד.

"או שאתה סתם חרא מפונק," אלקס מלמלה ואספה את האוכל. "אני אמסור את הביקורת שלך לשף."

קולה נשמע שברירי בתוך השקט, והצליל לא מצא חן בעיניה. אבל היא השתדלה להשלים את המשימה לאט, בשיטתיות. היא מילאה את קעריות המים והאוכל, השליכה את דואר הזבל שהיה ממוען לדניאל ארלינגטון והכניסה את חשבון המים לתיק כדי לקחת אותו לאיל בסטון — טקס שכל שלביו בוצעו בקפדנות אבל לא סיפקו שום הגנה. היא שקלה להכין קפה. היא יכולה לשבת בחוץ באור החורפי ולחכות שקוסמו יואיל לנטוש את מבוך השיחים הסבוך והפרוע שנהג לצוד בו עכברים ויבוא לחפש אותה. היא יכולה לעשות את זה. לדחוק את הדאגה ואת הזעם הצידה ולנסות להשלים את הפאזל, גם אם היא לא רוצה לראות את התמונה ההולכת ונחשפת עם כל חלק מתועב שמתגלה.

אלקס העיפה מבט אל התקרה, כאילו תוכל לראות מבעד לרצפת הפרקט שמעליה. לא, היא לא יכולה סתם לשבת על המרפסת ולהעמיד פנים שהכול בסדר, אף על פי שהרגליים שלה רוצות לעלות במדרגות, אף על פי שהיא יודעת שכדאי שתברח לכיוון הנגדי, שתנעל את דלת המטבח מאחוריה ותתנהג כאילו אף פעם לא שמעה על המקום הזה. היא באה הנה מסיבה מסוימת, אבל עכשיו הטילה ספק בתבונה שבמעשה הזה. היא לא כשירה למשימה. היא תדבר עם דוז ואולי אפילו עם טרנר. לשם שינוי היא תחשוב מראש על תוכנית ולא תקפוץ ראש היישר אל תוך אסון.

היא רחצה ידיים בכיור, ורק כשהסתובבה לקחת מגבת ראתה את הדלת הפתוחה.

היא ניגבה את הידיים והשתדלה להתעלם מהדהרות של ליבה. עד היום היא לא שמה לב בכלל שבחדרון השירות יש דלת — רווח בין הוויטרינות היפות והכונניות. היא אף פעם לא ראתה אותה פתוחה. והיא לא אמורה להיות פתוחה גם עכשיו.

אולי דוז השאירה אותה ככה. אבל דוז עוד מלקקת את פצעיה מהטקס ומסתתרת מאחורי הכרטיסיות שלה. היא לא הייתה כאן כבר כמה ימים, מאז סידרה את ענפי הצינית על השיש ויצרה תמונה של החיים שהיו אמורים להיות כאן. נקיים וקלים. תרופת נגד לשאר הימים והלילות שלהן, לסוד שמסתתר למעלה.

היא ודוז התעלמו מחדרון השירות, משורות הצלחות והכוסות המאובקות, מקדרת המרק בגודל אמבטיה. החדרון היה אחד משלל האיברים המנוונים של הבית הישן, שכוח וחסר שימוש, הולך ומידלדל מאז היעלמותו של דרלינגטון. והן בהחלט התעלמו מהמרתף. אלקס אפילו לא חשבה עליו. עד לרגע זה, כשעמדה ליד כיור המטבח מוקפת באריחי חרסינה כחולים מעוטרים בטחנות רוח ובספינות מפרש, והסתכלה בפתח השחור — מלבן מושלם, רִיק פתאומי. הוא נראה כאילו מישהו גילח חלק מהמטבח. הוא נראה כמו קבר פעור.

תתקשרי לדוז.

אלקס נשענה על השיש.

צאי מהמטבח ותתקשרי לטרנר.

היא הניחה את המגבת ושלפה סכין מהמעמד שליד הכיור. היא הצטערה שאין לידה אפור, אבל לא רצתה להסתכן ולזמן אליה אחד מהם.

גודל הבית והדממה העמוקה ששררה בו הכבידו עליה. היא הרימה שוב את מבטה וחשבה על ריצוד הזהב של המעגל, על החום שנפלט ממנו. יש לי תיאבון. יכול להיות שהמילים האלה ריגשו אותה אף על פי שהיו אמורות להפחיד אותה?

היא ניגשה בשקט אל הדלת הפתוחה, אל היעדר הדלת. לאיזה עומק חפרו כשבנו את הבית הזה? היא ראתה שלוש, ארבע, חמש מדרגות אבן יורדות אל המרתף ונבלעות בחושך. אולי אין עוד מדרגות. אולי היא תפסע קדימה, תיפול ותמשיך לצנוח אל הקור.

היא מיששה את הקיר בחיפוש אחר מתג, ואחר כך הרימה עיניים וראתה חבל דק מרופט משתלשל מנורה חשופה. היא משכה בו והמדרגות הוצפו באור צהוב חמים. הנורה השמיעה זמזום מנחם.

"שיט," היא פלטה בהקלה. הפחד שלה התפוגג והיא הרגישה רק מבוכה. סתם מדרגות, מעקה עץ, מדפים עמוסי סמרטוטים, פחיות צבע וכלי עבודה לאורך הקירות. מהחשכה עלה ריח קלוש של עובש, צחנת ירקות, שמץ של ריקבון. היא שמעה טפטוף מים וצעדים קלילים, כנראה של חולדה.

היא לא הצליחה לראות את תחתית המדרגות, אבל מן הסתם יש למטה עוד מתג, עוד נורה. היא תרד, תוודא שאף אחד לא חיטט כאן, תראה אם היא ודוז צריכות להציב מלכודות.

אבל למה הדלת הייתה פתוחה?

אולי קוסמו דחף אותה באחד ממסעות הציד שלו. ואולי דוז בכל זאת קפצה לביקור, ירדה למרתף לקחת משהו — קוטל עשבים, מגבות נייר — ולא סגרה אותה כמו שצריך.

אז אלקס תסגור אותה. ותנעל אותה. ואם במקרה יש למטה משהו שלא אמור להיות שם, הוא יישאר סגור עד שהיא תזעיק תגבורת.

היא שלחה יד אל החבל, אבל קפאה במקומה ביד מושטת והקשיבה. היה נדמה לה ששמעה... כן, שוב, לחישה רכה.

צליל שמה. גלקסי.

"זין על זה." היא ידעה מצוין איך הסרט המסוים הזה ייגמר. אין סיכוי שהיא יורדת לשם.

היא משכה בחבל ושמעה את הקליק הקטן של הנורה, ואז הרגישה דחיפה חזקה בין השכמות.

אלקס נפלה. הסכין עפה לה מהיד. היא התגברה על הדחף לבלום את הנפילה, גוננה בידיה על ראשה וספגה את עיקר המכה בכתף. היא החליקה־התגלגלה אל תחתית המדרגות, נחתה בחבטה על הרצפה, והאוויר ננשף החוצה מריאותיה כמו רוח פרצים שחודרת מבעד לחלון. הדלת נטרקה מעליה והיא שמעה את נקישת המנעול. היא נשארה בחושך.

הלב שלה הלם. מה יש כאן במרתף? ומי נעל אותה עם הדבר הזה? די לזיין את השכל, סטרן. קומי ותתאפסי על עצמך. תתכונני להילחם.

של מי הקול שהיא שומעת, שלה? של דרלינגטון?

שלה, כמובן. דרלינגטון לא היה מנבל את הפה.

היא קמה במאמץ על רגליה והצמידה את גבה לקיר. לפחות שום דבר לא יתנפל עליה מאחור. היה לה קשה לנשום. עצמות שנשברו פעם אחת כבר לא יכולות להיגמל מזה. לפני פחות משנה בלייק קילי סדק לה שתי צלעות, ועכשיו הן כנראה נשברו שוב. הידיים שלה היו חלקלקות. הרצפה הייתה רטובה מנזילה ישנה בקירות, ובאוויר עמד ריח של ריקבון ושל צרות. היא ניגבה את ידיה בג'ינס וחיכתה. הנשימה בקעה ממנה בהתנשפויות לא סדירות. אי־שם בחושך נשמעה מין יבבה.

"מי זה?" היא שאלה בצרידות ותיעבה את הפחד שהסתנן לקולה. "בוא הנה, אפס פחדן."

דממה.

היא גיששה אחר הטלפון שלה והאירה בו, והזוהר הכחלחל נראה חי ומבהיל. היא כיוונה את האור אל המדפים וראתה כלים, מדלל צבע ישן, ארגזים מתויגים בכתב ידו המשונן המוכר של דרלינגטון, קרטונים מאובקים מעוטרים בלוגו עגול: ארלינגטון ושות', מגפי גומי. ואז האור חזר משני זוגות עיניים.

אלקס כבשה צרחה וכמעט הפילה את הטלפון. לא בני אדם, אפורים, גבר ואישה, נאחזים זה בזה ורועדים מפחד. אבל לא ממנה הם פחדו.

היא טעתה. הרצפה לא הייתה רטובה מדליפה של מי גשם או מפיצוץ צינור ישן. היא הייתה חלקלקה מדם. ידיה היו ספוגות בו. היא מרחה אותו על הג'ינס.

שתי גופות היו שרועות על אריחי האבן הישנים. הן נראו כמו בגדים שהושלכו, כמו ערמת סמרטוטים. היא זיהתה את הפנים. רום הקיאם, יופיו פן ייגרע.¹

כל כך הרבה דם. דם חדש. טרי.

האפורים לא נטשו את הגופות שלהם. למרות הבהלה שמילאה אותה, היא ידעה שזה מוזר.

"מי עשה את זה?" היא שאלה אותם והאישה נאנקה.

הגבר הצמיד אצבע לשפתיו, ועיניו המבועתות התרוצצו מצד לצד. הלחישה שלו נישאה בחושך.

"אנחנו לא לבד."

1

אוקטובר,
חודש קודם לכן

אלקס לא הייתה רחוקה מהדירה של טארה. בתחילת השנה הראשונה היא נסעה ברחובות האלה עם דרלינגטון. היא שוטטה בהם כשרדפה אחרי הרוצח של טארה. היה אז חורף — העצים היו עירומים והחצרות הזעירות היו מלאות בתלוליות של שלג מלוכלך. עכשיו בחמימות היחסית של תחילת אוקטובר השכונה נראתה טוב יותר. ענני עלים ירוקים ריככו את שולי הגגות, קיסוס טיפס על גדרות הרשת, והכול נראה מעודן וחלומי בנוגה פנסי הרחוב שהטביעו עיגולי אור זהובים בשעות בין הערביים הרכות.

היא עמדה בכתם של אפלה בין שני בתים טוריים, וצפתה ברחוב וב"טורוס קפה" — גוש לבנים נטול חלונות, מעוטר בשלטים שהציעו לוטו, כרטיסי גירוד ובירה קורונה. הלמות בסים עלתה מבפנים. טבעות אדם קטנות עישנו ופטפטו מתחת לפנסי הרחוב למרות השלט ליד הדלת שהכריז, השוטטות אסורה המשטרה בשטח. היא שמחה שהמקום רועש, אם כי פחות שמחה על האפשרות שעדים רבים כל כך יראו אותה באה והולכת. היא הייתה מעדיפה להיות כאן בשעות היום כשהרחוב נטוש, אבל לא הייתה לה אפשרות כזאת.

היא ידעה שהבר שבפנים גדוש אפורים שנמשכו אל הזיעה, אל הצפיפות, אל הצלצולים הלחים של בקבוקי הבירה. אבל היא רצתה מישהו זמין יותר.

הנה. מעל זוג שקוע בוויכוח ריחף אפור במעיל פוך ובכובע צמר, אדיש לחום הכבד של הקיץ המתארך. אלקס יצרה איתו קשר עין ופני התינוק שלו עוררו בה אי־נוחות עזה. הוא מת צעיר.

"בואה אליי, בואה אליי," היא שרה בלחישה, ופלטה נחירת בוז. השיר הדבילי נתקע לה בראש. איזו מקהלת א־קפלה התאמנה עליו בחצר כשהיא התארגנה לצאת מהמעונות.

"איך כבר התחילו עם החרא הזה?" התלוננה לורן. היא חיפשה תקליט בארגזי התקליטים שלה. שערה הבלונדיני התבהר עוד יותר במשך הקיץ, כשעבדה כמצילה.

"זה שיר של אירווינג ברלין," אמרה מרסי.

"למי אכפת."

"והוא גזעני."

"השיר המסריח הזה גזעני!" לורן צעקה מבעד לחלון. היא שמה AC/DC בפטפון והגבירה את הקול לשיא העוצמה.

אלקס נהנתה מכל רגע. היא הופתעה לגלות כמה התגעגעה בקיץ ללורן ולמרסי, לשיחות הקלילות ולרכילות, לחששות המשותפים בנוגע ללימודים, לוויכוחים על מוזיקה ועל בגדים. כל אלה היו חֶבֶל שהיא נאחזה בו כדי לחזור לעולם הרגיל. אלה החיים שלי, היא אמרה לעצמה כשהייתה שרועה על הספה מול המאוורר הרועש והסתכלה על מרסי תולה שרשרת כוכבים מעל האח בסלון החדש שלהן — שינוי תהומי מהדירה הזעירה באולד קמפוס. לדירה החדשה נדדו איתן הספה וכורסת הטלוויזיה, שולחן הסלון שהרכיבו יחד בתחילת השנה הראשונה וגם הטוסטר ואיתו הספקה בלתי נדלית של פופ־טארטס באדיבות אימא של לורן. בסוף השנה שעברה אלקס ביקשה מלתה אופניים, מדפסת ומורה פרטי חדש. הם נענו בשמחה והיא הצטערה שלא ביקשה יותר.

המעונות שהן גרו בהם בשנה הראשונה באולד קמפוס היו המקום היפה ביותר שאלקס גרה בו מעודה, אבל מעונות ג'יי־אי נראו אמיתיים, מוצקים ואלגנטיים. קבועים. היא אהבה את חלונות הוויטראז', את הפרצופים המגולפים באבן בכל פינה בחצר, את רצפת העץ השחוקה, את האח המגולפת שאמנם לא פעלה אבל הן קישטו אותה בנרות ובגלובוס ישן. היא אפילו אהבה את האפורה הקטנה בשמלה המיושנת, ילדה ששערה מסודר בבקבוקים נוקשים, שנהגה לשבת בין הענפים שמעל הנדנדה התלויה על העץ.

היא ומרסי חלקו את החדר הזוגי. לורן זכתה בהגרלה בחדר ליחיד. אלקס הייתה משוכנעת שלורן רימתה, אבל זה לא הפריע לה כל כך. היה לה קל יותר לצאת ולהיכנס אילו קיבלה חדר לבד, אבל כששכבה במיטה בלילה היה משהו מנחם בנחירות של מרסי בקצה החדר. ולפחות הן כבר לא היו תקועות במיטת קומתיים.

היו לה כמה שעות עד שתצטרך לפקח על טקס בספר ונחש, והיא תכננה לבלות אותן עם מרסי ועם לורן בהאזנה לתקליטים ובניסיון להתעלם מהמקהלה היללנית שהמשיכה להתעלל ב"Alexander's Ragtime Band".

בואה אליי. בואה אליי. ואקח אותך יד ביד.

אבל אז היא קיבלה את ההודעה מאיתן.

ולכן היא משקיפה עכשיו על "טורוס קפה". היא כבר עמדה להגיח מבין הצללים, אבל פתאום עברה שם ניידת — רכב חדש, חלקלק וחרישי כמו כריש במעמקים. הניידת הבהבה בפנסים ופלטה גיהוק מהיר של הסירנה, אזהרה שמשטרת ניו הייבן אכן בשטח.

"לכו תזדיינו," רטן מישהו, אבל הקהל התפזר, וכולם נכנסו פנימה או התחילו לפסוע בעצלתיים על המדרכה ולחפש את המכוניות שלהם. השעה עוד לא הייתה מאוחרת. די והותר זמן למצוא עוד מסיבה, עוד הזדמנות למשהו טוב.

אלקס לא רצתה לחשוב על השוטרים, על האפשרות שתיתפס, על התגובה של טרנר אם תסתבך בפריצה והתפרצות, או גרוע יותר, בתקיפה. היא לא שמעה מהבלש מסוף השנה שעברה, ופקפקה בכך שהוא ישמח לראות אותה אפילו בנסיבות חיוביות.

הניידת נעלמה, ואלקס וידאה שהמדרכה ריקה מעדים פוטנציאליים וחצתה את הכביש אל בית דו־קומתי לבן מכוער במרחק שני בניינים בלבד מהבר. מוזר כמה כל הבתים העלובים דומים זה לזה: פחים עולים על גדותיהם, חצרות מגודלות עשב ומרפסות עתירות גרוטאות. אני אטפל בזה מתישהו, או שלא. אבל בשביל הגישה של הבית המסוים הזה חנה טנדר חדש, ועוד עם לוחית רישוי בהזמנה אישית: ODDMAN. לפחות היא יודעת שהיא במקום הנכון.

היא שלפה מראה קטנה מכיס מכנסי הג'ינס. בקיץ, כשלא הייתה עסוקה במיפוי אינספור הכנסיות של ניו הייבן בשביל דוז, היא נברה במגירות הנשקייה באיל בסטון. היא אמרה לעצמה שזאת דרך טובה להעביר את הזמן, ללמוד להכיר את לתה, לבחון מה כדאי לגנוב אם לא תהיה לה ברירה. אבל האמת היא שכשחיטטה בארונות הנשקייה וקראה את הכרטיסיות הקטנות בכתב יד — השטיח של אוזימנדיאס; טבעות מונסון לזימון גשם, סט לא שלם; פָּאליוֹס דל דיוֹס — היא הרגישה כאילו דרלינגטון איתה, מציץ מעבר לכתפה. כשמנגנים בקסטנייטות האלה בקצב הנכון, סטרן, הן מגרשות רוחות רעות. אבל הן ישרפו לך את האצבעות.

זה היה מנחם ומטריד בו־זמנית. ובכל פעם, הקול האינטלקטואלי הרגוע שלו נעשה מאשים בשלב מסוים. איפה את, סטרן? למה עוד לא באת?

אלקס טלטלה את כתפיה בניסיון להתנער מרגשות האשם. היא חייבת לשמור על ריכוז. הבוקר היא החזיקה את מראת הכיס מול הטלוויזיה ובדקה אם אפשר לעשות כישוף מקסם מהמסך. היא לא הייתה משוכנעת שזה יפעל, אבל הצליחה. עכשיו היא פתחה את המראה והאשליה עטפה אותה. היא עלתה בריצה במדרגות המרפסת הקדמית ודפקה על הדלת.

הגבר שפתח את הדלת היה ענקי ושרירי מאוד, והצוואר שלו היה ורוד ועבה כמו ירך חזיר בסרטון אנימציה. אלקס לא הייתה צריכה להציץ בתמונה בטלפון שלה. זה היה כּריס אוֹונס הידוע גם בכינויו "אוֹד־מן", בעל תיק פלילי עבה כמו הצוואר שלו.

"אני לא מאמין," הוא אמר כשראה את אלקס בפתח ועיניו ננעצו בחלל האוויר בערך ראש מעליה. המקסם הוסיף לגובהה כשלושים סנטימטר.

היא הרימה יד ונופפה.

"אני... איך אפשר לעזור לך?" שאל אוד־מן.

אלקס החוותה בניד ראש על פנים הדירה.

אוד־מן טלטל את ראשו כאילו הוא מתעורר מחלום. "כן, ברור." הוא זז הצידה והניף את ידו בתנועה רחבה ומזמינה.

הסלון היה מסודר, למרבה הפלא: מנורת הלוגן בפינה, ספת עור גדולה וכורסת טלוויזיה תואמת שניצבה מול מסך שטוח ענקי שהקרין את אי־אס־פי־אן. "רוצה לשתות משהו או..." הוא היסס, ואלקס ידעה מה עובר לו בראש. הייתה רק סיבה אחת להופעתו של סלב בפתח ביתו ביום חמישי בלילה — ובכל יום אחר, למען האמת. "או שבאת לקנות."

אלקס לא הייתה זקוקה לאימות, אבל עכשיו זכתה בו. "אתה חייב שנים־עשר אלף."

אוד־מן כשל לאחור כאילו איבד את שיווי המשקל. כי הוא שמע את הקול של אלקס. היא לא טרחה לשנות אותו, וחוסר ההתאמה בין הקול למקסם של טום בריידי שיצרה המראה פגם באשליה. זה היה חסר חשיבות. היא נזקקה לקסם רק כדי להיכנס לדירה של אוד־מן בלי מהומה.

"מה נסגר..."

"שנים־עשר אלף," אמרה אלקס שוב.

עכשיו הוא ראה אותה כמו שהיא, בחורה זעירה בסלון שלו, שיער שחור עם שביל באמצע, רזה כל כך שהיא עלולה להחליק דרך הסדקים ברצפת העץ.

"אין לי מושג מי את," הוא שאג בזעם, "אבל את במקום הלא נכון."

הוא התחיל להתקרב אליה בצעדים גדולים וגופו הכבד הרעיד את הבית.

אלקס פשטה במהירות את ידה לעבר החלון, לכיוון המדרכה שמול טורוס קפה. היא הרגישה שהאפור בכובע הצמר נשאב אל גופה, הרגישה טעם של סוכריית תפוחים והריחה צחנת גראס. הנשמה שלו הייתה בוסרית ותזזיתית, כמו ציפור שנחבטת שוב ושוב בשמשה. אבל הכוח שלו היה מזוקק ופראי. היא הרימה ידיים ודחפה את אוד־מן בכוח בחזה.

הגבר המגודל עף. גופו פגע בטלוויזיה בעוצמה והמסך התנפץ וצנח על הרצפה. אלקס נהנתה לגזול את כוחו של האפור, להיות מסוכנת לרגע אחד.

היא חצתה את החדר, נעמדה מעל אוד־מן וחיכתה שעיניו המזוגגות יצטללו.

"שנים־עשר אלף," היא אמרה שוב. "יש לך שבוע להשיג אותם או שאני אחזור ואשבור כמה עצמות." אם כי סביר שהיא כבר סדקה לו את עצם החזה.

"אין לי כסף," אמר אוד־מן באנקה ושפשף את החזה. "הבן של אחותי..."

אלקס הכירה את כל התירוצים. היא השמיעה אותם בעצמה. אימא שלי בבית חולים. הצ'ק בדרך. האוטו צריך תיבת הילוכים חדשה ואני לא אוכל לשלם לך אם לא אגיע לעבודה. לא חשוב בכלל אם הם אמיתיים או לא.

היא כרעה לידו. "אני מצטערת. באמת. אבל לי יש את העבודה שלי, ולך יש את העבודה שלך. שנים־עשר אלף דולר עד יום שישי הבא או שהוא יכריח אותי לחזור אליך ולהעניש אותך כדי שכל סטלן קטן בשכונה ילמד לקח. ואני לא רוצה לעשות את זה."

היא באמת לא רצתה.

אוֹד־מן האמין לה כנראה. "הוא... יודע עלייך משהו?"

"יודע מספיק. עובדה שבאתי הנה הלילה ושאני מוכנה לבוא שוב." היא הרגישה פתאום כאב חד ברקות וטעם מתקתק של סוכריית תפוחים הציף את פיה. "שיט, גבר. אתה נראה רע."

חלף רגע עד שהיא הבינה שהמילים בקעו מפיה — בקול של אדם אחר.

העיניים של אוד־מן נפערו. "דֶרק?"

"כן!" שוב לא הקול שלה, לא הצחוק שלה.

אוד־מן הושיט יד ונגע בכתפה. ידו רעדה, ספק מהשתאות ספק מפחד. "אתה... הייתי בטקס האשכבה שלך."

אלקס קמה על רגליה וכמעט איבדה את שיווי המשקל. היא ראתה בחטף את השתקפותה בטלוויזיה השבורה, אבל מי שהחזיר לה מבט לא היה בחורה כחושה בגופייה ובג'ינס. אלא נער בכובע צמר ובמעיל פוך.

היא הדפה את האפור החוצה ממנה. לרגע הם הסתכלו זה על זה — דרק, מתברר. היא לא ידעה מה הרג אותו ולא רצתה לדעת. איכשהו הוא נדחק אל פני השטח של התודעה שלה והשתלט על פניה ועל קולה. והיא בהחלט לא הייתה מעוניינת בזה.

"בּלה לוֹגוּסי מת," היא נהמה. בקיץ המילים האלה נעשו למילות המוות החביבות עליה. האפור נעלם.

אוד־מן עמד צמוד אל הקיר כאילו הוא מנסה להיבלע בו. עיניו היו מלאות דמעות. "מה קורה כאן?"

"אל תדאג," היא אמרה. "תשיג את הכסף והכול ייעלם."

הלוואי שגם אצלה זה היה כל כך פשוט.