ויכה הברק פעמיים

פתח דבר

ביום שבת, 7 באוקטובר 2023, התעוררתי למציאות חדשה.

24 שעות אחרי פרוץ "האירוע" משנה המציאות, נצרבה בי תובנה שמה שקרה הוא (סוג של) שידור חוזר של אוקטובר 73'. ומה שחיזק את התובנה שהנצה בתוכי, במנותק מאמירות הפרשנים המלומדים על גבי המרקע, היה מבול מיילים והודעות וטסאפ שקיבלתי, אליהם צורפה כריכת "פתאום היתה מלחמה", ספרי האחרון על מלחמת יום הכיפורים, ושאלה שחזרה על עצמה — אולי תסביר לנו, אבירם, איך יכול להיות שחמישים שנה אחרי, זה קורה שוב?

בנובמבר 1971 התגייסתי לצבא שאחרי מלחמת ששת הימים.

יש לי תמונה מיום הגיוס. כמו ילד בתחפושת פורים. ילד שהיה בטוח שאחרי ששת הימים ו"חשופים בצריח" ומשה דיין, אף אחד כבר לא יעז לבוא עלינו. ובכל זאת נהיה לוחם בשריון. ואפילו קצין. כי ככה היה מקובל בשכונה.

ואז בא יום שבת, 6 באוקטובר.

נפצעתי ביום השני למלחמה. כשכל החברים מהשכונה, מהמושבה וגם מהארץ כולה עדיין לחמו, אני העברתי "זמן איכות" בבית הבראה באשקלון עד שהרגשתי שאי אפשר ככה. עם היד עדיין תלויה מהכתף ארגנתי שני צוותים בג'וליס, חציתי את התעלה והצטרפתי לשלבי הסיום של המסע בארץ גושן. ופעם אחת כמעט נהרגתי. וכמה פעמים הרגתי. ופעם אחת העליתי שבוי על הטנק. ואחר כך שחררתי אותו. ופעם אחת, כשהודיעו שהלילה יש סיכוי שנותקף על ידי קומנדו מצרי גיליתי, כשהתעוררתי מבועת במהלך המשמרת שלי בצריח, שהעייפות מנצחת אפילו את הפחד.

ואחר כך היו פאתי העיר סואץ. ושוב כמעט נהרגתי.

ואחר כך נגמרה המלחמה.

והרחק מעיני החניכים, בקורסי מפקדי הטנקים שהעברנו במצרים, ואחר כך בסיני, היינו דוהרים על הג'יפ ושרים, "ונזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר, כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח" (מתוך שיר ״הרעות״, חיים גורי).

אחר כך השלמנו את יתרת השירות בצבא. וכל אחד עשה כמיטב יכולתו לבנות את חייו. אישה. ילדים. מקצוע. וזה דרש, בעיקר, להגיף את השער בפני זיכרונות אוקטובר 73'. שלא ישובו וידממו את נשמתנו. וירסקו את חיינו. ולכן, כשנפגשנו, היה דבר אחד שלא דיברנו עליו.

המלחמה ההיא.

האם שלושים שנה הם פרק הזמן הנדרש לפרספקטיבה ראויה על מה שחווית? האם שלושים שנה הם פרק הזמן הנדרש להתיר פקעות רגשיות ומכאובים ולאפשר טיפול אישי, אולי גם קבוצתי, בקופסת הזיכרונות שחרכה כל השנים את הבשר ונדחקה בקפידה מתחת לפני התודעה?

ב־2003, שלושים שנה אחרי, החלה הנגשתם לציבור של חומרי הארכיון מאז. ולפתע, כל מי שחווה את אוקטובר 73' רצה לדבר. להיפגש. לחלוק. והסכר שהקפידו הקפדה יתרה להגיף ולאזוק נפרץ לרווחה. וכל מה שהיה שם זרם. והציף.

ואני, עם המלחמה הפצפונת שלי, נגיעה בהתחלה ברמת הגולן, עוד קצת בסיום במצרים, חשבתי שזה לא ממש נגע בי.

טעיתי.

והייתי צריך לדעת את זה לא רק בגלל הבכי הארוך, כל כך ארוך, שטלטל אותי כשהביאו את אילן מהקבורה הארעית בקיבוץ בארי למנוחת עולמים בקרית שאול. הייתי צריך לדעת את זה גם בשקלול השנים שחלפו מאז. כשרגע לפני יום הכיפורים, שנה־שנה, הייתי מתכנס לתוכי. רק לתוכי. והייתי מודיע שאבא צם. וגם תירוצים אחרים. ואת כל מה שהתודעה הדחיקה והכחישה במהלך השנה הייתי מכיל ומעכל. בלי שישמעו. בלי שיראו. בפרטיות חדר העבודה התנהל חשבון הנפש הפרטי שלי. אני ועצמי. מה עשית. מה לא עשית. מה תרמת. מה לא תרמת.

ב־2007, העיסוק במלחמה ההיא קיבל אצלי תפנית משמעותית.

פנו אליי. בוא תעשה ספר על חטיבה 188.

למה ספר? ולמה אני?

בסוף השתכנעתי. שנתיים אחר כך יצא לאור הספר "על בלימה".

חשבתי שזהו. אחד ודי.

שוב טעיתי.

בימים אלה, עם הוצאת הספר הנוכחי, השישי על המלחמה ההיא, השלמתי מעל 18 שנים של התעמקות ומחקר בקרבות, במחדלים, באנשים, בסיפורים, בחיים ובמתים.

18 שנים שגם היו מעין סדנת פסיכולוגיה קבוצתית למי שעדיין עומסים על כתפיהם את מטענה הטראומטי. תהליך חשוב, אפילו נדרש, עבורי, ואולי עוד יותר עבור רבים אחרים ששנים רבות כל כך נשאו בדממה, ובעיקר במצוקה, את משא המלחמה ההיא. חיפשו דרך להשמיע. להביע. להתריע. אולי גם להשפיע.

ב־2022, כשיצא לאור "פתאום היתה מלחמה", ספרי החמישי על המלחמה ההיא, הרגשתי שהגיעה השעה לפרוש. מיציתי.

הפתעת 7 באוקטובר 2023, ומחדל 24 השעות הראשונות, פרמו את ההחלטה.

כמי שנטל חלק במלחמת יום הכיפורים, ובעיקר כחוקר המלחמה ההיא, הרגשתי שאני חייב, לכל הפחות לעצמי, להציף את הקשר בין שני האירועים. להבין מה אפשר ל"ברק" להכות שוב, זאת הפעם השנייה, באותה נקודה.

ולתהות, האם אפשר היה למנוע, אפילו רק למזער, את פגיעתו הרעה. החוזרת.

ומיד גם ידעתי מי יהיה "הדלת המסתובבת" דרכה יוצפו ההקשרים.

הכול התחיל בצהרי יום חורף בשלהי דצמבר 2013, עת עמדתי בפתח ביתו של האיש שמעולם לא רציתי לפגוש.

ארבעים שנה וקצת טרם צהרי אותו היום טולטלה מדינת ישראל כפי שלא טולטלה (עד אז) מעולם. ביום שבת, 6 באוקטובר 1973, קרסה התקרה על יושבי מקדש הזחיחות שהוקם בסיומה של מלחמת ששת הימים.

בתום 19 ימי לחימה נוספו מעל 2,200 חלקות קבר רעננות באדמת הארץ המובטחת, זאת לאחר שרק שלושה חודשים קודם לכן הצהיר אחד ממצביאיה הנערצים (אריק שרון בריאיון לדב גולדשטיין בעיתון "מעריב", 20.7.1973) בתשובה לשאלה מה המחיר שמצרים תשלם אם היא תצא למלחמה נוספת איתנו: "מחיר נורא. נורא! מחיר שמצרים לא תוכל לעמוד בו... במלחמה הבאה קו הנסיגה של מצרים יהיה קהיר. אין להם קו אחר. וזה יהיה כרוך בחורבן נורא של מצרים. חורבן מוחלט!"

כשהתאוששנו מההלם, כל אחד בתורו, ניסינו להבין מה מקור תחושת השבר הגדול, שהרי בסופם של 19 הימים, ולמרות ההפתעה ששלחה אותנו לא מוכנים לחזיתות, התעשתו הכוחות הלוחמים ומפקדיהם, צלחו את התעלה ל"ארץ גושן", כיתרו את הארמייה השלישית, איימו על קהיר, ועל דמשק, כבשו "מובלעת" בשטח סוריה. ניצחון מרשים.

אחר כך הבנו.

לראשונה מאז 1948 קעקעו הערבים את מטרת המלחמה הישראלית: "למנוע מהאויב כל הישג צבאי..." ארבעה ימים תמימים התנהלו כוחותיו של נשיא סוריה, חאפז אסאד, כאדונים באחוזת רמת הגולן בעוד בחזית התעלה, ובמדבר סיני, המשיכו גֵיסות צבא מצרים לאחוז במרבית השטח אותו כבשו.

יתר על כן, בתשעה־עשר ימי לחימה, ובעיקר בחמישה הראשונים, הצליחו צבאות מצרים וסוריה להסב לצה"ל אבדות קשות יותר בנפש ובציוד מכפי שחווה בכל מלחמות ישראל (אבדות מול זמן לחימה נטו).

דמותו הנלעגת של הלוחם הערבי שכיכבה 25 שנים בתודעה הציבורית, נמחקה. ובמקומה התנחלה מועקה. מועקה כבדה.

כשדור לוחמי 73', סדיר, קבע ומילואים, התעשת ממוראות המלחמה וניסה, בתחושת דחיפות עליונה, להבין היכן טעינו, הסתבר שמדובר במעידה רב־תחומית: אקלים חברתי־מדיני שאפשר עצימת עיניים קולקטיבית והתעלמות מסימני אזהרה שפוזרו לאורך כל הדרך; כשלים מבצעיים בהכנת הכוחות הלוחמים; פריסת כוחות שגויה; תוכניות הגנה שלא היו; הנחות מבצעיות מוטעות; אי־הפנמת מגבלות חיל האוויר; מלחמות גנרלים; הזדמנויות מדיניות שאולי הוחמצו.

אבל יותר מהכול, היה שם כעס אחד מזוקק, שאיחד את כולם.

איך קרה שהופתענו?

מי אשם ב"דבר הזה" שהתפוצץ עלינו כמה דקות לפני שתיים בצהרי יום הכיפורים תשל"ד?

ולכעס המתגעש הייתה כתובת עיקרית אחת. אגף המודיעין של צה"ל.

תשאלו אלף אנשים מי האשם העיקרי במחדל מלחמת יום הכיפורים. 900 לא יהססו לרגע.

המודיעין, הם יגידו.

ומכיוון שבראש אגף המודיעין עמד אדם אחד, אז הפכנו אותו לבובת הוודו הקולקטיבית שלנו.

הוא, בעיקר הוא, האחראי לכשלי מלחמת יום הכיפורים.

ולאיש הזה קוראים אלי זעירא.

אצל דור שלם נרשם האיש בעל עיני הפלדה הכחולות לדיראון עולם, "אבי אבות המחדל", "אם כל חטאת", האחראי לאובדן נעורינו והחלפת גלימת תפארתה של ישראל בכותונת שקים.

השנים שחלפו לא עמעמו את עוצמת הכעס.

ספרים, מחקרים, עדויות, פרוטוקולים, לא הקהו את תחושת הנבגדות.

וזעירא היה המכשפה שהעלינו על המוקד. אילולא הוא, והקונספציה, הכול היה נראה אחרת.

במהלך המחקר שערכתי עד שנת 2013 לצורך כתיבת שני ספרים על מלחמת יום הכיפורים, מצאתי את עצמי ניצב שוב ושוב מול אשמת המודיעין. וככל שרתחתי ורגזתי, ורתחתי ורגזתי — כך חלחלה בי ההכרה שאני חייב לפגוש את האיש עצמו. זעירא. להתייצב מולו. להבין מה הניע את פעולותיו — אלה שנעשו, ובעיקר אלה שלא.

קיוויתי שהאלוף (בדימוס) אלי זעירא, שבשנת 1973, טרום מלחמת יום הכיפורים, נחשב להבטחה הגדולה של צה"ל וסומן על ידי משה דיין כרמטכ"ל הבא, יאות לומר שוב את דברו והפעם, לא בין דפי ספר אוטוביוגרפי (ראו ספרו "מיתוס מול מציאות"), שבא, באופן טבעי ומובהק, למרק את מצפונו; לא בימי עיון בהם הרצה את משנתו הסדורה ולא נדרש להתעמת עם אמיתות שונות משלו; וגם לא באמצעות הראיונות הספורים שהקדיש לאנשי התקשורת הכתובה, המשודרת והמצולמת, שלא תמיד הקשו עליו בשאלות המהותיות, המתבקשות.

האמנתי שאני יכול אחרת.

בשיחות טלפון ובמכתבים ששיגרתי אליו הצגתי את עצמי, הסברתי שאני רוצה שניפגש בגין סקרנותי כחוקר, וגם כנציג הדור ההוא שלחם את המלחמה שהייתה יכולה אולי להיות אחרת. ואולי בכלל לא להיות. אמרתי שאני רוצה להבין הכצעקתה. האם אגף המודיעין והוא, שעמד בראשו, הם האשמים העיקריים. ואולי טעינו. והחמרנו איתו. והבהרתי שלמרות הכעס הפרטי שלי, שבא לידי ביטוי גם בשני הספרים שכבר כתבתי, אשתדל לבוא פתוח, חף מסממני מחנאות, נטול דעות קדומות.

הגדרתי את הקו שינחה אותי בסדרת המפגשים בינינו — להשמיע את קולי ללא מורא ולא להרפות עד שאקבל תשובות מספקות לשאלות נוקבות.

תשאל שאלות נוקבות תקבל תשובות נוקבות, ענה לי.

אני מניח שסגנון המפגשים בינינו יסטה משבלונת הראיונות הרגילה ויגלוש להחלפת דעות, לשיחה, אמרתי. אני מקווה שתאזור מספיק אורך רוח לשמוע את התובנות שלי.

הסכים.

ואחר כך הוסיף, אני לא יודע אם יצא לי טוב מזה, אבל כמה יותר גרוע אני עוד יכול להצטייר בעיני הציבור?

אז באתי אליו. לשמוע. להשמיע. להקשיב. לשוחח. לדון. ובעיקר לבדוק, האם יש מקום לתיקון בהצבת אמ"ן, והוא בראשו, בראש פירמידת האשמים למחדל ההוא.

שבע פגישות אחר כך, 1200 דקות פנים אל פנים, מכשיר הקלטה אחד, הייתה לי ראשיתה של תשובה שגם קיבלה ביטוי בחוברת "משק כנפי הטעות".¹

בראשית שנת 2017, מצאתי תירוץ לחזור ולהיפגש איתו. מחקר חדש שלי דרש לשמוע שוב את תובנותיו.

מאז זה הפך למסורת. מדי כמה חודשים אנחנו נפגשים בביתו. שעתיים. שלוש. לפעמים גם ארבע. מסובים משני צדי השולחן הקטן בסלון. קפה. קינוח. מים. עוד קפה, קינוח, מים. מכשיר הקלטה.

ואלי זעירא אחד.

חיכיתי בכיליון עיניים לפגישות איתו.

בשעות הארוכות בהן ביליתי במחיצתו גיליתי "תופעת טבע".

איש רחב אופקים, חכם, פיקח, מצויד בחוש הומור ייחודי לו, מיטיב להתבטא, יודע לספר סיפור וגם יודע מתי לשים נקודה. והכי יודע להקשיב. וגם לקבל ביקורת.

איש לא צעיר שלא התעייף. לא איבד ריכוז. נותר חד, ערני, דרוך, רהוט.

כשניסיתי לחשוב איזה בעל חיים זעירא מזכיר לי, עלה בעיני רוחי הברדלס. המהיר שביונקים.

במהלך הראיונות היה קשוב לכל ניואנס, ער ודרוך לכל משב רוח סביב השולחן. ידע להגיב לכל מצב במהירות שיא. כשהרגיש שמעד, ידע בפיקחותו לחמוק למחוזות בטוחים, כשאיתר מעידה שלי, התנפל עליה כמוצא שלל רב.

כאמור, מלכתחילה לא השליתי אותו. זעירא ידע שמגיע אליו מישהו שאינו שייך ל"מחנה" שלו. שלא בא "להתנחמד". היו שיעצו לו, "אל תתקרב אליו משמונה מטר עם מקל".

הוא לקח את הסיכון.

בתחילת דרכנו חששתי שברגע שאדרוך לו על יבלת הוא יצביע בכיוון הדלת וימנע ממני לעבור את מפתנה בשנית.

לא מיני ולא מקצתי.

ודרכתי לו על יותר מיבלת אחת.

וכך, למרות שלא התנחמדתי, ולמרות שלא הרפיתי עד קבלת התשובות, ובדרך לשם השמעתי שאלות קשות, הוא תמיד נעתר לבקשותיי להיפגש. וברגעי "המריבה" הכי סוערים (ראו להלן), כשאני מעמת אותו, שוב ושוב, עם ראיות ועובדות שלא מתכתבות עם אמירותיו, הוא הוכיח אומץ לב אישי ואינטלקטואלי, לא עיקם פרצוף, המשיך לענות על ה כ ו ל. נותר (בדרך כלל...) קשוב. סבלני. הלך איתי עד הסוף.

כשהפנים שהמאבק אבוד, שמר על קור רוחו המפורסם, לעתים נשען על כרעי "לא זכור לי", פעמים אחרות הודה שטעה. "צדקת". "טעיתי".

פעם. עוד פעם. ועוד אחת.

עד 7 באוקטובר 2023 לא ידעתי מה לעשות עם תוצרי 19 הפגישות הנוספות שקיימנו ונותרו מחוץ לחוברת "משק כנפי הטעות".

אחרי אותו היום, ותשע פגישות נוספות שקיימנו מאז, כבר ידעתי.

איש האשכולות החכם הזה, שחגג באפריל 2025 יום הולדת 97, מאחרוני המוהיקנים של דור תש"ח, היה הבחירה הטובה ביותר לחבר בין שני האירועים. איתו יכולתי לדון עמוק יותר, ממוקד יותר, וגם רחב יותר, מה היו הזרעים שהצמיחו, 50 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, מפץ לאומי גדול אפילו יותר.

וגם — איך אפשר שלא, לחפור ולנבור שוב, ושוב, במלחמה הרחוקה ההיא.

שלמרות הכול עדיין לא מרפה.

ובגלל כל אלה אני רואה בדפים הבאים — מקבץ של 35 הראיונות/שיחות עם זעירא מ־2014 ועד עצם היום הזה, חומרים חשובים, אפילו חיוניים, לכל מי ששימור נשמת אפה וחומותיה של מדינת היהודים הוא חלק מתפקידו, או "רק" חשוב לו.

1 יצאה לאור בחסות "המרכז למורשת המודיעין"/2014.

התרעה בסימן שאלה

שלום אלי. אנחנו נפגשים אצלך מספר שבועות אחרי הפתעת 7 באוקטובר 2023. עד כמה לדעתך המפץ האחרון שכבר התכבד בשם, "חרבות ברזל", הוא סוג של שיקוף, תמונת מראה, לדברים אותם חווה צה"ל ב־6 באוקטובר 73'?

אין שום דמיון. ב־73', הקונפליקט היה בין צבאות ומדינות. בין תל אביב וכוחות צבא מצריים הפרידו 300 קילומטר והסורים נמצאו 50 קילומטר מטבריה. קונפליקט צבאי טהור. ואילו כאן, באירוע האחרון, זה לא קונפליקט צבאי בכלל. זה קונפליקט קיומי. הם, הפלסטינים, לא רוצים לנצח אותנו. הם רוצים להשמיד אותנו. הם רוצים שניעלם להם מהעיניים. העסק הזה בינינו ובין הערבים שסביבנו הוא חלק מהתוכנית העולמית שלהם להפוך את העולם כולו, בדגש על "המערבי" שמאפשר גישה נוחה לתוכו, לעולם מוסלמי. זאת תוכנית של 200-100 שנה עד להתגשמותה. תיכנס לכל מסגד בלונדון ביום שישי ותקבל את הסיפור הזה בערבית צחה. לא צריך לנחש.

תודה על התשובה, אלא שלא לשם כיוונתי. אני מסכים איתך שבהיבט הצבאי־מדינתי אין דמיון, אבל מה לגבי העובדה שבאוקטובר 2023 כמו באוקטובר 1973, המודיעין לא ממש התריע על מלחמה בשער, למרות שלל ידיעות מקדימות וסימנים מעידים?²

אתה יושב?

עדיין.

החל מאיזשהו שלב אחרי מלחמת יום הכיפורים חפרתי וחקרתי וזה מה שגיליתי — מי שרצה להפתיע את האויב תמיד הצליח. כך ישראל. כך מצרים וסוריה. כך מדינות רבות בעולם. בכל פעם שצבא רצה להפתיע הוא הצליח. והצד השני של המטבע? בכל פעם שצבא, או מדינה, בנו על התרעה מודיעינית, הם נכשלו.

אני זוכר שכתבת על זה בספרך "מיתוס מול מציאות", וגם הזכרת את זה לפחות פעם אחת בהרצאה לוותיקי קהילת המודיעין במלאת 30 שנה למלחמת יום הכיפורים.

לא בדקתי את האמירה שלך. אבל במהלך הפגישות הקודמות בינינו הסכמת איתי שהיעד המרכזי של המודיעין הוא לספק התרעה על מלחמה. אומר שנית — התרעה על מלחמה. אז בשביל מה צריך להשקיע כל כך הרבה משאבים במודיעין אם עד היום מי שתכנן להפתיע תמיד הצליח?

שאלה טובה. ומה אתה חושב?

לפי מה שאתה טוען, אגף המודיעין אמור להכריז שהוא לא מבטיח התרעה. הוא יעשה את המרב על מנת להתריע, אבל הוא לא יכול להתחייב שיצליח.

בדיוק כך. לקברניטים אסור לחשוב שהם יקבלו התרעה על מלחמה.

אז מה הם כן יכולים לקוות לקבל מהמודיעין?

אם אתה רמטכ"ל, שר ביטחון או ראש ממשלה, צא מתוך הנחה שלא תהיה לך התרעה. מערכת הביטחון והממשלה בישראל צריכים לבדוק מחדש את אושיות תורת הביטחון שנוצרה בין השנים 1949-1948. המצב אז היה אחר. העולם היה אחר. עברו 80-70 שנה מאז. העסק דורש בחינה מחודשת. וצריך להחליט, שאין שום דבר קדוש למעט מציאת הנוסחה הטובה ביותר לשמירת ביטחון המדינה.

אם אני היום ראש אמ"ן, דבר ראשון שאני אומר למטכ"ל ולאלופי הפיקוד — אני לא לוקח שום אחריות על התרעה, אף שאתם אומרים שזה התפקיד הראשון במעלה של אמ"ן. אתם צריכים להבין שתמיד מי שרצה להפתיע הפתיע, ומי שרצה למנוע הפתעה נכשל. ולכן, צריך לעשות שינוי בסיסי בנושא ההתרעה ולבדוק איך שומרים על ביטחון המדינה בלי לסמוך שתתקבל התרעה. להיות בנוי מבחינה מבצעית לכל תרחיש.

המשמעות של האמירה שלך היא שצריך להחזיק את רוב מערך המילואים בגבולות. כל הזמן.

לא נכון. אפשר למצוא את "שביל הזהב" בין זה שלא תהיה התרעה ובין לא לשגע את תושבי המדינה.

איך עושים את זה?

אגיד לך מה לא עושים. לא עושים טעויות מבצעיות של בור צבאי שלא יודע מה זה היסטוריה צבאית. ואני מכוון עכשיו לאירוע 7 באוקטובר האחרון. אין עוד מקום בעולם שככה בונים חומה. שככה נותנים לאויב להתקרב לחומה. שלא מקפידים על "כוננות עם שחר".³ שעושים "הדממה".⁴ מושג שאני חושב שלא קיים בשום צבא בעולם, בטח לא צבא שמוקף אויבים. "הדממה" מתאימה לצבא שהאפסנאי הראשי הוא המפקד שלה ומכיוון שכך, הוא כבר החליט שהאויב לא יתקוף בחגים כשמחצית הכוח בחופשת הדממה, ומה שבעיקר מוביל את שיקוליו זה מה נדרש כדי לחסוך בכסף.

עוד נחזור ונתמקד בכשלים האג"מיים שהביאו לתוצאות הקשות של האירוע הנוכחי, אבל כרגע בוא נתמקד במחדל המודיעין.

הכול קשור זה בזה. כמו שאמרתי לך, כשאתה בונה את תפיסת הביטחון של המדינה אתה חייב לצאת מתוך הנחה שלא תהיה התרעה. ואז אתה חייב להכין את כל מה שצריך כדי להעניק ביטחון למדינה של 10 מיליון איש עם אויבים בלי סוף. רק כך תוכל להקטין את נזקי ההפתעה.

תראה את האמריקאים. אחרי מלחמת העולם השנייה התעוררה בעיית הנשק הגרעיני. אמריקה הגדולה הגיעה למסקנה שהם עלולים למצוא את עצמם, בלי התרעה מראש, כשהם מותקפים בהפתעה על ידי עשרות טילים בין־יבשתיים של הסובייטים, שילכו בראש ובראשונה על כל בסיסי חיל האוויר האסטרטגיים ולכן, במשך חודשים ושנים, 24/7, הם החזיקו צי של מפציצי בי־52 עם פצצות גרעיניות באוויר.

זאת אומרת, מדינה מאוימת ביטחונית, כמו ישראל, צריכה להחליט שהיא עושה את ההכנות המינימליות המבצעיות הנדרשות, מתוך הבנה שעניין ההתרעה הוא עם סימן שאלה גדול.

אבל איך אפשר להסתדר בלי התרעה?

אפשר. כל העניין של התרעה כדבר הכרחי, שתורת הביטחון נסמכת עליו, הוכרז בשנת 1950-1949. ישבו פה 600 אלף איש בקושי, ולא יכלו להחזיק צבא גדול מגויס כל הזמן, אז לא הייתה ברירה והמציאו את זה. הרמטכ"ל אז, יגאל ידין אמר, חייבים שתהיה התרעה. וגם חייבים להעביר את המערכה הכי מהר לצדו של האויב.

אני חוזר לאמירה שלך, "צה"ל צריך להיות בנוי מבחינה מבצעית לכל תרחיש". התרגום המעשי של אמירה כזאת בעיניי הוא, שצריך יהיה להחזיק המון מילואים, המון זמן בחזיתות. שוב ושוב. ללא הפסקה. אלא שתרחיש כזה עלול לגרום לכלכלה לקרוס, ולדירוג האשראי לצנוח. ולמשפחות להתפרק. ולמצב רוח הלאומי להיות בקרשים. בקיצור, יהיה רע.

לא חייבים שכל העם יהיה כל הזמן בחזית.

אבל איך אפשר, אם אתה אומר שאסור לסמוך על ההתרעה?

אפשר. צריך לבנות את הצבא באופן כזה שהוא יוכל לעמוד בפני מתקפת פתע.

בוא נניח לטובת הדיון, שכמו שאתה טוען, אפשר למצוא פתרון שייתן תשובה הגיונית — בלי להרוס תשתיות כלכליות ומשפחתיות — לעובדה שלא ניתן לסמוך על קבלת התרעה. אבל תרשה לי לחזור איתך לנקודת המוצא שלך — האם אתה בטוח שאף פעם המודיעין לא הצליח להתריע מול מי שתכנן להפתיע?

זאת עובדה.

אם כך הוא, תרשה לי לחזור על השאלה שלי — מכיוון שהמודיעין לא ידע אף פעם להתריע, לשם מה צריך להשקיע בו כל כך הרבה משאבים?

שמת לב שלאחרונה הרגו את זה ואת זה בדירות המסתור שלהם ברצועה, וגם בלבנון, והגיעו אליהם בדיוק רב? מאיפה זה הגיע?

אז אתה אומר שמודיעין קיים בעיקר לצורכי השגת מידע לפעולות יזומות שלנו?

בהחלט. אבל לא רק.

ומה עם התרעה על מלחמה?

אם תתמנה מחר לרמטכ"ל, אל תבנה על התרעה. אנחנו צריכים לבנות את עצמנו, את כוחותינו, 365 ימים בשנה עם הידיעה שיכול להיות שלא תהיה התרעה, ואנחנו צריכים להיות מוכנים לזה.

בדקתי את האמירה שלך מהפגישה הקודמת שלנו ולפיה, מי שרצה להפתיע תמיד הצליח ו... אתה צודק. זה מדהים אותי. שהרי אם תשאל את כל ראשי אמ"ן לדורותיהם מה התפקיד החשוב ביותר של אגף המודיעין, הם יגידו, מתן התרעה לפני מלחמה. ו... הרי לך, זה לא עובד.

אנחנו תמיד הצלחנו להפתיע אותם. בדיוק כמו שהם הפתיעו אותנו. בדיוק כמו רבים אחרים.

ומכיוון שכך, אנחנו צריכים לשנות משהו מאוד בסיסי בהערכת המצב הביטחונית הלאומית. ולהיות מוכנים תמיד.

לא לעשות "הדממה" בשמחת תורה.

נכון. גם זה.

אז אסור לבנות על התרעה? אף פעם?

נכון. תזכור את העובדות. בשנת 1941, היפנים הפתיעו את האמריקאים והטביעו יותר מחצי מהצי שלהם בפרל הרבור; ובאותה שנה סטלין לא האמין עד הרגע האחרון שהגרמנים, שכרתו איתו ברית, יצאו למתקפה עליו; ובשנת 1968, הצ'כים לא דמיינו שהסובייטים יפלשו לשטחם; ותריסר חבר'ה מוסלמים, כנופיה, שלמדו לטוס קצת, הרגו בספטמבר 2001, 2500 אמריקאים. הורידו את שני הבניינים הכי מונומנטליים בארצות הברית ופגעו גם בפנטגון.

הפתעות תמיד היו ויהיו?

זה שהיו, זאת עובדה. אם יהיו גם בעתיד, אני לא יודע.

תרשה לי לנסות להציע נוסחה מרוככת של מה שאתה אומר, שתנמק מדוע בכל זאת צריך להמשיך להשקיע את אותם משאבים במערך המודיעין.

בוא נשמע אותך.

כי אחרי הכול ולמרות הכול זה לא מדע מדויק. כלומר, ייתכן שהיו ניסיונות להפתיע שסוכלו מבלי שנדע על כך. וייתכן גם שבעתיד יהיו כאלה שיסוכלו. יתר על כן, גם אם לא תימנע ההפתעה לחלוטין, לכל הפחות — בגלל סימני שאלה כאלה ואחרים על מה שקורה אצל האויב; והכנות כאלה ואחרות שיבואו בעקבותיהם אצלנו — המחיר יהיה נמוך יותר. הרבה יותר.

אני מקבל את זה.

ואולי בגלל כל אלה צריך לחזק ולקדם עוד יותר את הנדבך הראשון בתורת הביטחון — את ההרתעה.

אני לא מאמין בהרתעה. כבר בהיותי קצין צעיר לא האמנתי בהרתעה. איך אתה מרתיע אנשים שמוכנים להתאבד בשביל האידיאולוגיה שלהם? כאלה שלא באמת סופרים את המתים שלהם? ואמהות ששולחות את ילדיהם להיות שהידים? אותם לא תצליח להרתיע.

אז אין התרעה ועכשיו אתה אומר שגם אין הרתעה?

התרעה כללית על שינוי כלשהו בהיערכות האויב בהחלט יכולה להיות. ומול התרעה כזאת הצבא צריך להיערך. ומיד. מה שהבנתי במהלך שירותי הצבאי, עוד טרם קבלת המינוי לראש אמ"ן היה, שאסור לנו לבנות על התרעה מול גילוי כוונות האויב. ומכיוון שכך בניתי על התרעה מול ההכנות שלהם. פריסת כוחותיהם בשטח. כל אלה באו לידי ביטוי מעשי כשמוניתי לראש מחלקת מבצעים בצה"ל. כמעט מיד עם כניסתי לתפקיד ביקשתי מהמודיעין רק דבר אחד — סמנו לי על המפה את מיקום כוחות האויב. וכל הזמן היו אצלי סימונים איפה נמצאים כוחות האויב. יצחק רבין, סגן הרמטכ"ל באותה תקופה, אמר לי, אתה תחליט כמה צריך לגייס ואיפה. אם זה דורש גיוס מילואים גדול נלך לצ'רה, הרמטכ"ל, ונקבל את אישורו. וכך היה. גיוס מילואים, בהנחיה שלי, היה מול תגבור כוחות אויב בשטח. מול יכולות והכנות. ולא ביקשתי רשות מאף אחד. וככה זה צריך לעבוד. כי הם תמיד יצליחו להפתיע. ולכן מבחינת התפיסה צה"ל צריך להיות מוכן לכך. וכמובן תכל'ס בשטח.

2 סימנים מעידים — מושג שהיה, ועדיין, בשימוש נפוץ אצל מערך המודיעין ופירושו, איתור פעולות שוברות שגרה, סוג של נורות אזהרה המתגלות אצל האויב.

בשנת 1971, סא"ל יואל בן פורת, שבאותם ימים היה סגן מפקד מחלקת האיסוף של אמ"ן, הגה רעיון לקבץ את כל הסימנים המעידים בחוברת אחת. התוצר הסופי קרם עור וגידים בתצורת "ספר הסימנים המעידים" (למלחמה) — ובו כ־150 סימנים מעידים בזירה המצרית וכ־100 בזירה הסורית. וכולם באיסוף, ובמחקר גם, עודכנו שברגע שמופיעים סימנים כאלה, יש לצבוע אותם באדום, וכש־70-60 אחוז ייצבעו, יש להכריז על מצב לקראת מלחמה, גם אם אין ידיעה על כוונות.

3 כוננות עם שחר — כוח צבאי הממוקם מול פני האויב יוצא לקראת אור ראשון, עוד טרם זריחת השמש, אל עמדות המתחם בו הוא ממוקם כשהוא מצויד ומאובזר כראוי. הסיבה לתרגולת זו היא ההנחה שהאויב עלול להפתיע בדיוק בזמן הזה, כשתנאי התאורה מאפשרים פריסה נוחה מול הכוח המגן שבאופן טבעי עדיין אמור להיות בשעה זאת בתנוחת שינה עמוקה במיטותיו (למעט שניים-שלושה שומרים ממשמרת הלילה).

4 הדממה — ביטוי צה"לי לזמני חופשה מוגדרים מראש שהם חלק משגרת הצבא ונהליו. הדממה בצבא מתבצעת תמיד בחגי פסח, תשרי (סוכות ושמחת תורה) וחנוכה.

הביטוי המעשי של ההדממה הוא בכך שמצבת הלוחמים, בכל מקום בו הם נמצאים — שגרת אימונים, בסיס קבע, תעסוקה בקו — יורדת עד 50 אחוז מהמצבה הרגילה.