שקופים על מגש הכסף

פתח דבר

ההיסטוריה של העם היהודי היא היסטוריה של טראומה. עם שגלה מארצו, עם ללא ארץ שהיה יעד לתוקפנות ולניסיונות השמדה. לא פלא שאפילו חגי ישראל, ובהם חנוכה, פורים ופסח, הם חגיגה של חלשים שקמו לכלותם אך הם שרדו.

בהיסטוריה הקרובה יותר לימינו נחשפו יהודי אירופה לפוגרומים ויהודי עיראק לפרהוד. אלה גם אלה מהדהדים את היות היהודי בגולה חלש ונרדף. הדימוי הזה היה כל כך מושרש ומופנם שאפילו ששת המיליונים שנטבחו על ידי הקלגסים הנאצים תוארו בארץ ישראל בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה כמי ש"הלכו כצאן לטבח". מול היהודי הגלותי השלומיאל שורטטה בישראל דמותו של הצבר החזק, הקוצני, העשוי לבלי חת. הפלמ"ח ואחריו צה"ל כללו, לפי תפיסה רווחת זו, לוחמים עזי נפש, שונים מאוד מהיהודי הגלותי הפסיבי והחלש.

כבר במלחמת השחרור וכמובן אחריה תוארו הלוחמים הצברים החסונים כמגיני המולדת עזי הנפש. לעומתם ניצולי השואה, שגויסו למלחמת השחרור, לעיתים בלי לדעת עברית ולאחר הכשרה צבאית מינימלית, תוארו כחלשלושים; חיילים רופסים שאין לסמוך עליהם.

באווירה החברתית הזו לא היה מקום להכיר בפגיעות האנושית שמלחמה חושפת. בשל הצורך להיות חזקים, ישראל כחברה התעלמה מהמחיר הנפשי־חברתי שהמלחמות והחיים על החרב גובים והתכחשה לו. נפגעי נפש ממלחמה נתפסו כחלשים או כמתחזים. הם היו אשמים בחולשתם. למותר לציין שבני משפחותיהם של חיילים שנפגעו נפשית, ובהם הוריהם, בנות זוגם וילדיהם, הופקרו לנפשם.

החשש ממה שנתפס כחולשה נפשית לא היה רק נחלת הציבור הכללי. הוא צבע גם את גישת הממסד ובכלל זה את אגף השיקום במשרד הביטחון שמתפקידו לטפל בנפגעים ולשקם אותם.

אחד מסימני ההיכר של חברות נאורות הוא האחריות והדאגה לחיילים שנשלחו על ידן לשדה הקרב ונפגעו נפשית או פיזית. ההתחייבות לדאוג לנכי צה"ל הוגדרה מיד בקום המדינה על ידי דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, שהביע את המחויבות הזו במילים הבאות: "לא די שידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות־הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם — אזי תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך."

מסר המחויבות הזה הפך עם השנים לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית. הציטוט המלא שלו מופיע על קיר הכניסה לבסיס הקליטה והמיון של צה"ל. ההכרזה לוותה כבר בימיה הראשונים של מדינת ישראל בצעדים מעשיים: ב־1949 חוקק חוק הנכים, וב־1959 הוא תוקן והוקם מערך שיקום נפרד ייעודי לנכי צה"ל.

ואולם, לאורך השנים נשמעו עדויות רבות של נכים ובעיקר של נפגעי פוסט טראומה, שזועמים על הטיפול הנוקשה ואף המבזה, על הפקרתם ועל מה שהם חוו כעוול מתמשך כלפיהם מצד אגף השיקום. לוחמים שנפגעו נפשית העידו על הליכים בירוקרטיים מסורבלים שחוו, על זלזול ועל אטימות. בכירים באגף השיקום העבירו אף הם ביקורת נוקבת וגלויה על הטיפול בהלומי קרב. נפגעי הלם קרב פוסט טראומטיים תיארו את עצמם כשקופים על מגש הכסף. ועדות חקירה שהקים משרד הביטחון, ועדות הכנסת ואף מבקר המדינה לא הצליחו להפיל את החומה הבלתי נראית בין החיילים הפגיעים לחברה ששלחה אותם לקרב.

אמות הסיפים של החברה רעדו רק כאשר יום לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל 2021 הגיע איציק סעידיאן למשרדי אגף השיקום של משרד הביטחון, שתפקידו לסייע ולתמוך בשיקום נכי צה"ל. שם שפך על עצמו נוזל דליק מבקבוק שנשא איתו והצית את עצמו. חייו ניצלו, אך הוא סובל מכוויות חמורות בכל חלקי גופו. שנים קודם לחם איציק בצוק איתן. במערכה זו השתתף בקרב קשה, בסג'עייה שברצועת עזה. בקרב זה נהרגו אחדים מחבריו. החברים סיפרו שקיבלו פקודה להיכנס כשהם נוסעים בנגמ"ש בלתי ממוגן, שאותו כינו נגמ"ש פח. איציק וחבריו הרגישו חשופים, בלתי מוגנים ופגיעים עת צפו בחבריהם עולים באש כשידם קצרה מלהושיע.

מאז הקרב סבל איציק מסימפטומים פוסט טראומטיים מציקים ובהם סיוטים קשים. סעידיאן הגיע למשרדי אגף השיקום לצורך ועדה רפואית, אך התברר שוועדה כזו לא תתקיים. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהגיע לוועדת בדיקה לקביעת אחוזי נכות. זו גם לא הייתה הפעם הראשונה שהגיש בקשה להעלאת אחוזי הנכות שנקבעו לו. כל בקשותיו בעבר נדחו. באקט של ייאוש קיצוני וכעס שלא היה יכול לעצור, שפך על עצמו את הנוזל ומיד עלה באש. חבריו סיפרו שאיציק התחנן לעזרת משרד הביטחון. מכריו, חבריו ובני משפחתו היו מודעים למצוקתו. אך דבריו ותחינותיו נפלו, לדבריהם, על אוזניים ערלות.

סעידיאן הוכר כסובל מהפרעה פוסט טראומטית אך ערער על קביעת אחוזי הנכות, שהיו לדבריו נמוכים. הוועדה הרפואית העליונה, שהיא הגוף המכריע באגף, קיימה שתי ישיבות בעניינו אך דחתה את תביעתו. חבריו טענו כי הוא בא ממשפחה קשת יום, התקשה לשכור עורך דין שיסייע לו ו"לא הבין איך המערכת מתפקדת".

המקרה הטרגי זעזע עמוקות לא רק את בני משפחתו ואת מכריו, אלא גם את הציבור כולו. חבריו הקרובים טענו כי הטיפול באיציק היה פוגעני ומתעלל. לדבריהם הטיפול הכושל של אגף השיקום לא פגע רק באיציק, אלא גם באלפי פצועים אחרים. "לוחמים הלומי קרב לא צריכים להגיע למצב שהם שורפים את עצמם. הם רוצים עזרה. איציק התחנן לעזרה. אין מי שמכיר אותו ולא יודע כמה הוא התחנן. הוא עשה את זה למען יראו וייראו. למען כל הלומי הקרב הוא הקריב את עצמו", אמר אחד מחבריו.

האירוע הטרגי הזה החל להניע רפורמה באגף השיקום כדי להקל את הטיפול בנפגעי נפש. תהליך השינוי עדיין בעיצומו. במלחמת חרבות ברזל רואים את ניצניו, הן בחיזוק משמעותי של גורמי בריאות הנפש בצבא והן בהתנהלות אגף השיקום.

רק לאחר האירועים המחרידים של 7 באוקטובר עלתה המודעות של כולנו לפגיעות ואיתה המחויבות המוסרית להושיט עזרה לנפגעי הנפש. ארגוני החברה האזרחית התגייסו לצד גופים ממשלתיים ועירוניים. כולם חברו לטפל בניצולי עוטף עזה, במפוני הצפון ובאזרחים ששלוות נפשם ניזוקה מהחשיפה לזוועות 7 באוקטובר, מהמלחמה שגובה מחיר אדיר של נפגעי גוף ונפש וכן מהאיומים על העורף. עתה, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, מכירים גם בפצעי הנפש ולא רק בפצעי הגוף.

ספר זה מבוסס רובו על ממצאי מחקר רב־שנים שהחל במלחמת לבנון הראשונה ביוני 1982. בעת ההיא שירתי כקצינה בקבע במחלקת בריאות הנפש (ברה"נ) בחיל הרפואה, שתפקידה לדאוג לשימור מצבם הנפשי של חיילים ובעת מלחמה לטפל בנפגעי תגובות קרב ולהבטיח את כשירותם. חודשים ספורים לפני פרוץ המלחמה גויסתי לקבע והתעמקתי בנושא תגובת לחץ לקרב או בשמו הידוע בציבור — הלם קרב.

לאיש מאיתנו במחלקת ברה"נ לא היה כל מושג שעומדת לפרוץ מלחמה, וההיערכות נעשתה כמקובל במקומותינו "תוך כדי תנועה". מצאתי את עצמי בחברת "אחיות לצרה", קב"ניות מנוסות שאז, ב־1982, לא הורשו לחצות את קו הגבול, וכך, עם רס"ן בתיה פריד, אז רמ"ד (ראש מדור) הדרכה בענף קב"נים, התחלתי ברישום הנפגעים. נסענו לגבול עם טופסי שאלונים ריקים וחזרנו עם גיליונות מקומטים ומוכתמים שעליהם פרטי החיילים שטופלו בידי הקב"נים בחזית. זו הייתה ההתחלה הצנועה של מסד הנתונים שנבנה בארבעים השנים הבאות, להערכת מצבם הנפשי, החברתי והגופני של נפגעי הלם הקרב.

ביצוע מחקר מקיף כזה, הראשון מסוגו בצה"ל וללא כל תקדים בעולם, התאפשר במידה רבה בזכותו של רמ"ח ברה"נ (ראש מחלקת בריאות הנפש) בעת ההיא, אל"ם ד"ר רון לוי, קצין מנוסה ששירת שנים רבות בצבא והיה לא רק בעל מעוף, אלא גם אדם שיודע להפעיל את המערכת. בעזרתו של רון לוי זימנו לראשונה את כל נפגעי תגובות הקרב וקבוצה דומה של לוחמים שלא קרסו נפשית לבסיס של חר"פ (חיל רפואה) בתל השומר. החיילים רואיינו על ידי קב"נים מנוסים וגם מילאו שאלונים מובנים.

הגל הראשון של הראיונות התבצע בקיץ 1983, שנה לאחר המלחמה. חזרנו לחיילים אלה שנתיים ושלוש אחרי המלחמה. הגל השלישי נערך עשרים שנה לאחר המלחמה כשסא"ל רמי שקלאר, בעבר רע"ן קב"נים (ראש ענף קציני בריאות הנפש), כתב את עבודת הדוקטורט שלו. לבסוף, הגל האחרון נערך ארבעים שנה לאחר המלחמה כאשר ד"ר אלה לויט כתבה את עבודת הדוקטורט שלה.

הנתונים, שחלקם מוצגים בספר זה, זורים אור על התופעה שהיא תוצאה בלתי נמנעת של מלחמה אך הוכחשה במשך שנים, ומצביעים על הצלקת העמוקה שהיא מותירה בנפשות הנפגעים, בקרוביהם ובחברה הישראלית כולה.

ה־7 באוקטובר והמלחמה בעקבותיו, חשפו את לוחמי צה"ל ללחימה ארוכה וקשה משידענו בעבר. גם אזרחי ישראל חוו טראומות קשות. רק בשוך הקרבות נדע לאשורו את היקף המחיר הנפשי. ספר זה מבקש לזרות אור על ההשפעות הנפשיות המחרידות של מלחמה וכיצד מתמודדים איתן.

לספר ארבעה שערים. הראשון מתאר שתי תופעות נבדלות אך קשורות: האחד הוא תהליך הקריסה הנפשית בשדה הקרב המוכר בציבור כהלם קרב. האחר, פציעה מוסרית, שנובעת מכך שחיילים אמורים לפעול בשדה הקרב בדרכים שבעת רגיעה הן פסולות ואסורות, כמו הרג האויב ופציעתו.

השער השני בוחן את המלחמה שאחרי המלחמה. מתוארים חיילים שחוזרים הביתה שונים, נושאים בנפשם את אימי המלחמה שעבורם לא תמה. מתוארים התסמונת הפוסט טראומטית שממנה חלקם סובלים לאורך עשורים והביטויים הקשים והמגבילים שלה.

השער השלישי מתאר את האדוות שיוצרת ההפרעה הפוסט טראומטית ואת השפעותיה על קרובי הנפגעים ובהם בנות זוגן וילדיהם.

לבסוף, השער האחרון עוסק בפוסט טראומה בחברה ומציג את העמדות החברתיות ואת השינוי בהן לאורך זמן, מהתעלמות וגינוי עד קבלת החיילים הפגועים כבניה של האומה.

שער 1.

פניה הרבים של טראומת מלחמה

פרק 1.

עירום בדיזנגוף: הלם קרב

לבני המזל שבינינו, שלא נזדמן להם להיות בשדה הקרב, קשה, אם לא בלתי אפשרי, לתפוס מה קורה לחייל בחזית. השתתפות במלחמה נתפסת כחוויה זרה למהלך "החיים הנורמליים" וכהתנסות קשה, לוחצת וטראומטית. ריבוי הלחצים מעיק על החיילים. הקשה שבכולם הוא האיום המתמיד על החיים. חיילים בשדה הקרב נמצאים תדיר מול איומים לשלמותם הגופנית ולחייהם. הם מטרות לירי ולהפצצות שמכוונים להכחידם. הם נמצאים בתנאי חסך קשים ובהם חוסר שינה, לעיתים מתמשך, אכילה לא מספקת ושתייה חלקית. עם זאת, למרות ההרס שטומנת בחובה הלוחמה המודרנית, רוב החיילים שורדים את המלחמה מבלי שנגרם להם נזק נפשי עמוק. חיילים רבים חשים אומנם פחד ורובם אף מבטאים סימפטומים של לחץ, אולם מרביתם ממשיכים לתפקד ביעילות מספקת כנדרש, באופן שאיננו מסכן אותם ואת חבריהם הלוחמים.

רוב החיילים מגיעים למלחמה בציפייה לצאת ממנה בחיים. בצד האמצעים הרבים להגנה פיזית, כאפודים וקסדות, הם מוגנים גם בתחושה של ביטחון פסיכולוגי. כבר מגיל רך מקנים מרבית ההורים לילדיהם את התחושה שהעולם הוא מקום בטוח ושאנו יכולים לעמוד מול אתגרי החיים הן בעצמנו והן תוך קבלת עזרה מאחרים. זוהי תחושה המאפשרת לנו לעזוב את הבית בבקרים בציפייה לשוב אליו לעת ערב, לחצות את הכביש, לנהוג במכונית, לטוס במטוסים, להשתמש במכשירים חדים, ללכת לסרטים בחשכת הלילה ולקחת את ה"סיכונים" הרבים שאנו לוקחים בחיינו היום־יומיים מבלי שיציף אותנו פחד משתק. זהו גם הבסיס הבטוח המאפשר לחיילים לשמור על קור רוח יחסי בזמן שהם מותקפים, לירות בזמן שנדרש מהם, להציל נפגעים תחת אש ולנקוט את הפעולות הנדרשות על מנת להישמר מסכנות.

נראה כי חיילים, כבני אדם אחרים, מצוידים בתחושת ביטחון בסיסית המורכבת מאלמנטים הגיוניים ולא הגיוניים, מניסיון ומכישורים שצברנו בחיינו. כולנו למדנו לחצות את הכביש בבטחה, מעשה שאנו עושים בהצלחה מדי יום, מתוך אמונה, לא תמיד מבוססת, שאנחנו מוגנים מפני סכנה.

חיילים מביאים איתם לשדה הקרב את תחושת הביטחון המאפשרת לתפקד ביעילות בחיי היום־יום. תחושה זו מסייעת לשמור על תחושת המוגנות גם בזמן סכנה. נוסף על כך, האימונים והתרגולים בצבא מכינים את החיילים לקרב וגם מציידים אותם בכלים להתמודדות רגשית. הצבא מאמן חיילים באינטנסיביות תוך כדי סוציאליזציה צבאית, בין השאר על ידי הקניית סט ערכים ואמונות, ואינדוקטרינציה באשר לצדקת פעילותם ולערכה עבור האומה. כך הופכים את החיילים לחלק מקבוצה צבאית רחבה המספקת להם תמיכה והמונהגת בידי מפקדים שבהם למדו לתת אמון. בבניית היחידה הצבאית מדגישים ומטפחים אחוות לוחמים. הרעות הצבאית מדומה לקשרים משפחתיים ומקפלת בתוכה ערבות ואחריות הדדיות. המפקדים, בעלי ידע וניסיון צבאי, משולים לדמויות הוריות שניתן לבטוח בהן וללכת אחריהן לקרב. כל אלה יחד — הזיווד הפיזי, הכישורים, האימונים הצבאיים וההזדהות עם הקבוצה החזקה שהם חלק ממנה — יוצרים אצל החיילים תחושה של שליטה המסייעת להם, פיזית ונפשית, להתמודד עם הסכנות שהם חשופים להן.

נוסף על כך, חיילים מביאים איתם לשדה הקרב את החלקים ה"לא רציונליים" שבתחושת הביטחון, שאותם כינה הפסיכיאטר הצבאי האמריקאי ג'ון שואו1 "אשליית ביטחון". אשליה זו מאפשרת לחיילים להתכחש להכרה שהם נמצאים בסכנה מוחשית להיפצע או להיהרג. אשליית הביטחון יונקת משלושה מנגנוני הגנה: 1. המיתוס על אי־פגיעות; 2. האשליה על המנהיג האומניפוטנטי שיבטיח את הישרדותם בדרך על־טבעית; 3. התחושה שהם חלק מקבוצה חזקה ביותר שתעשה הכול על מנת להגן עליהם. הגנות אלו מאפשרות לחיילים במלחמה להדחיק מחשבות על פגיעותם הפיזית בקרב. האשליה מוצאת את ביטויה באמירות כמו "אין אף כדור שהכתובת שלי רשומה עליו" או "הפגזים יתפוצצו והפצצות תיפולנה, אך במקום אחר. אחרים ימותו, אך לא אני".

אולם כפי שהכפל"ד (כובע הפלדה) והשכפ"צ (שכבת פיצוץ — אפוד מגן) עלולים להיות חדירים ומי שלובש אותם עלול בכל זאת להיפגע גופנית, כך גם תחושת הביטחון הנפשית עלולה להיות חדירה ולקרוס. ההגנות הפסיכולוגיות, שמספקות בידוד נפשי יעיל עבור רוב החיילים במצבי קרב, עלולות גם הן להיות חדירות או אף להיהרס. כאשר קריסה כזו מתרחשת, החייל מתמוטט נפשית.

חשיפה מתמשכת לאלימות במלחמה, במיוחד פציעה קשה ומוות של חברים ומפקדים, אבדות רבות ביחידה, טעויות של מפקדים והסתבכויות בלתי צפויות בקרב, מעלות למודעות של החייל את ההכרה כי סיכוייו לשרוד את הקרבות בלי להיפגע הולכים וקטנים. הואיל ורווחת החייל והישרדותו תלויות בתמיכה הרגשית והמעשית של חבריו, הפרת האמון שהחייל נותן ביכולת הלחימה של יחידתו, ביעילות האימונים והציוד הצבאי או בסמכות ובמקצועיות של מפקדיו, או פגיעה מהותית באמון זה, עלולים אף הם להפחית את כוחו הנפשי ותחושת ביטחונו.

ככל שגדל מספר ההרוגים והפצועים פיזית, כך גדל גם מספר החיילים שקורסים נפשית. ככל שמספר הנפגעים גדול, החייל מרגיש יותר ויותר חשוף ולא מוגן בשדה הקרב, ותחושת הביטחון שלו עלולה כשלעצמה ליפול קורבן למלחמה. קריסה נפשית זו, המכונה בצה"ל תגובת קרב והמוכרת בציבור כהלם קרב, מתרחשת כאשר החייל, המופשט מהגנותיו, מרגיש מוצף בחרדה מצמיתה על ידי האיום על חייו ועל שלמותו הגופנית. הוא חש שהוא חלש וחסר אונים. מתוך תחושת הפחד המציפה אותו, הוא מאבד את היכולת להתמודד ביעילות ומפתח תחושה של אי־ביטחון קיומי. ג'ון שואו מתאר זאת כך: "האיום עולה למחשבה מודעת תוך תחושת חוסר אונים להתמודד והפחד מפציעה או ממוות מציף את החייל ופוגע בתפקודו הצבאי". השבר הזה בביטחון הוא הבסיס של הלם הקרב. התחושה שעומדת בבסיס הפחד והאימה היא של חוסר אונים מוחלט.

תחושה כזו עלולה להתפתח מהר מאוד, כפי שקרה אצל רון (שם בדוי כמו כל שמות המרואיינים בספר), חייל ישראלי, דור חמישי בארץ, שנפגע בתגובת קרב בקרב המסיבי הראשון שבו השתתף במלחמת לבנון הראשונה, בשירות החובה שלו. זמן קצר לפני המלחמה התנדב רון לצנחנים, אך במהלך המלחמה שימש מ"כ בגדוד שריון שאליו צורף. רון יצא למלחמה בהרגשה טובה, מחוזק לדבריו בהכרה הפנימית כי "אני לוחם איכותי, ואני יוצא לקרב עם אנשים שאני יכול לסמוך עליהם". במהרה הוא גילה שאין הוא יכול לסמוך על עצמו. בריאיון איתו, במסגרת סדרת ראיונות שערכתי עם הלומי קרב ממלחמת לבנון הראשונה, הוא תיאר את תגובת הקרב שלו באופן שממחיש את תמצית ההתמוטטות ואת חוסר האונים המוחלט שבו היה שרוי נוכח אי־יכולתו להתמודד עם האיום:

מה שעברנו במלחמה לא היה נעים. ראיתי המון הרוגים, המון פצועים שזעקו לעזרה, שמתו כי לא יכולנו לגשת אליהם. כל הזמן טבחו בנו [...] אני זוכר את התחושה של אימפוטנטיות מוחלטת [...] הייתי אובד עצות. הייתי בטוח שאוטוטו אני גומר [...] שאני הולך למות ואין מושיע. חיכיתי שיתרחש נס. שאלתי את עצמי: מה אני עושה פה? ראיתי אנשים מתים, חיילים שלי, שאני רץ איתם כבר כמה חודשים, קוראים לי לעזרה. אני רוצה לבוא אבל אני לא יכול. הרגליים שלי לא יכלו לשאת אותי. רציתי ללכת, אבל הרגשתי שאני כאילו מזיל דמעה, בוכה, מזיע, רועד. הלב שלי כאילו נידף ברוח. שגעון של פחד. הייתי משותק מפחד ולא יכולתי לקום.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*