חוף המרגלים

1

דיאנה

פריז, לפני עשרה ימים 

פעם נחשבה לבעלת מגע של זהב. איך שדברים משתנים, היא חשבה כשבהתה בראי. את צבע שערה, שקודם היה מובהר במקומות הנכונים, אפשר היה לתאר עכשיו רק כחוּם של עכבר מת. זה היה הצבע הכי פחות בולט שהצליחה למצוא על מדפי מוֹנוֹפּרי, שם עשתה קניות לאחר ששכנה סיפרה לה כי איזה גבר שאל עליה. זה שמישהו שאל עליה היה הרמז הראשון לכך שמשהו אולי השתבש, גם אם ייתכן שהיה לזה הסבר תמים לגמרי — אולי מחזר או שליח. אבל היא לא רצתה להיתפס לא מוכנה, לכן הגיעה לסוּפֶּר הזה שבצידה האחר של העיר, ברובע השלישי, היכן שאיש אינו מכיר אותה, וקנתה צבע לשיער ומשקפיים. אלה פריטים שהייתה צריכה להחזיק אצלה תמיד, אבל עם השנים היא נעשתה חסרת זהירות. שאננה.

עכשיו התבוננה בבבואתה הברונטית והחליטה שלא די בצבע שיער חדש. לכן לקחה מספריים והחלה לגזור, הרסה את עיצוב השיער של אָטֶליֵה בְּלאן שעלה לה 300 אירו. כל קיצוץ במספריים היה חתך נוסף במרקם חייה החדשים, חיים שהיא ארגנה לעצמה בקפידה כה רבה. קווצות שיער גזור נשרו בזו אחר זו על אריחי חדר האמבטיה. היא המשיכה לגזוז, וצערה הפך די מהר לזעם. כל מה שהיא תכננה, כל מה שהיא סיכנה, הכול היה לשווא. אבל זו הרי דרכו של עולם. גם אם נדמה לך שאתה חכם במיוחד, תמיד יהיה מישהו חכם יותר. וזו הייתה הטעות שלה: שלא לקחה בחשבון את האפשרות שמישהו יהיה מתוחכם ממנה. יותר מדי שנים היא הייתה הכי מתוחכמת בשטח, זו שנמצאת שני צעדים לפני כולם ומסוגלת להערים על כל אחד אחר בצוות. סוד ההצלחה היה לא להניח לכללים להפריע לך, גישה שאחרים לא תמיד אהבו. נכון שנעשו מדי פעם טעויות. נכון שנשפך לעיתים דם מיותר. היא רכשה לעצמה אויבים בדרך, וכמה מהקולגות שלה כבר מתעבים אותה, אבל הודות למאמציה, המשימה תמיד הושלמה. זה מה שהפך אותה לבעלת מגע הזהב.

עד עכשיו. והנה עוד קיצוץ בשיער.

היא בחנה את דמותה בראי, הפעם במבט קר רוח וביקורתי. במהלך עשר הדקות שנדרשו לה כדי לקצוץ את תלתליה המפוארים היא עברה את כל שלבי האבל על חייה האבודים. מיקוח, הכחשה, כעס, דיכאון. עכשיו הגיעה לשלב ההשלמה, והייתה מוכנה ללכת הלאה, להשיל מעליה את גווייתה של דיאנה הקודמת ולהפיח חיים בדיאנה חדשה. כבר לא בעלת מגע הזהב, אבל מישהי שהניסיון הקנה לה מגע של פלדה מחוסמת. היא תשרוד גם הפעם.

היא טאטאה לשקית זבל את כל השיער שקצצה וזרקה גם את אריזת צבע השיער הריקה. לא היה לה זמן לניקוי סטרילי של המקום, היא תשאיר אחריה בלית ברירה שפע של עקבות לנוכחותה כאן. היא קיוותה רק שבמשטרת פריז יסתמכו על החושים הסקסיסטיים האופייניים להם ויניחו כי האישה שהתגוררה בדירה הזאת, וכעת היא נעדרת, נחטפה מכאן. שהיא קורבן ולא עבריינית.

היא הרכיבה משקפיים וסתרה בידה את שערה הקצר. הסוואה קלילה בלבד, אבל די בכך להרחיק שכנים שבהם אולי תיתקל בדרכה החוצה. היא קשרה את שקית הזבל ולקחה אותה מחדר האמבטיה לחדר השינה, שם אספה את תיק החירום שלה. כמה חבל שעליה להשאיר מאחור את כל הנעליים והשמלות היפהפיות, אבל היא חייבת לנסוע עם ציוד קל, ונטישת ארון מלא בגדי מעצבים רק תחזק את ההשערה שהיעלמותה נכפתה עליה. כמו גם נטישת אוסף האמנות שצברה עם השנים, אחרי שחשבונות הבנק שלה ידעו שפע: אגרטלים סיניים עתיקים, ציור של שאגאל, פסלון רומי בן אלפיים שנה. היא תתגעגע לכל אלה, אבל הקורבנות הכרחיים אם ברצונה לשרוד.

היא יצאה מחדר השינה לסלון, בידיה תיק החירום ושקית הזבל עם השיער הגזוז. שם פלטה עוד אנחת צער. כתמי דם מכוערים נראו על ספת העור שלה והתעקלו על פני הקיר עם הציור של שאגאל — שם הם נראו כמו המשך אבסטרקטי של הציור עצמו. מתחת לשאגאל היה שרוע מקור הדם הזה. האיש שנכנס ראשון לביתה ותקף אותה, ולכן היה גם הראשון שהיא חיסלה. סתם בחור גברי טיפוסי שמכון כושר זיכה אותו בשרירי זרועות תפוחים אבל לא בשכל. הוא לא ציפה שככה ייגמר לו היום הזה, ומת עם מבט מופתע על הפרצוף — כנראה מעולם לא ציפה שדווקא אישה תחסל אותו.

הוא כנראה לא עודכן כמו שצריך לגבי היעד שלו.

היא שמעה מאחוריה רחש נשימה והסתובבה לעבר הגבר השני. הוא היה מוטל בקצה השטיח הפרסי היקר שלה, ודמו ניגר לתוך הדוגמה המורכבת של עלים ופרחי צבעוני. למרבה הפתעתה הוא עדיין היה חי.

היא ניגשה אליו ודחקה את נעלה בכתפו. עיניו נפקחו. הוא בהה בה וגישש אחר אקדחו, אבל היא כבר הרחיקה ממנו את הנשק, וידו רק פרפרה על הרצפה כמו דג גוסס המתבוסס בדמו שלו.

"מי שלח אותך?" היא שאלה בצרפתית.

ידו המפרפרת נראתה עכשיו תזזיתית יותר. הכדור שהיא ירתה בצווארו פגע כנראה בעמוד השדרה שלו, והתנועות שלו היו עוויתיות. זרועו היטלטלה בתזוזה רובוטית. אולי הוא לא מבין צרפתית. היא חזרה על השאלה שלה, ברוסית הפעם.

היא לא ראתה בעיניו שום זיק של הבנה. או שגסס מהר מכדי שהמוח שלו יתפקד, או שלא הבין — שתי האפשרויות הדאיגו אותה. עם הרוסים היא יודעת להתמודד, אבל אם מישהו אחר שלח את האנשים האלה, זו כבר עלולה להיות בעיה.

"מי מנסה להרוג אותי?" היא שאלה עכשיו באנגלית. "תגיד לי, ואני אשאיר אותך בחיים."

זרועו הפסיקה לקפצץ. הוא קפא, אבל היא ראתה את ההבנה בעיניו. הוא הבין את השאלה. הוא גם הבין שזה לא באמת משנה אם יגיד לה את האמת. הוא ימות בכל מקרה.

היא שמעה קולות של גברים בחדר המדרגות מחוץ לדירתה. האם הם שלחו תגבורת? היא כבר התעכבה יותר מדי ולא נשאר לה זמן לחקור את האיש הזה. היא כיוונה את משתיק הקול שלה וירתה בראשו שני כדורים. תישן טוב.

נדרשו לה רק שניות ספורות לצאת דרך החלון אל מדרגות החירום של הבניין. המבט האחרון שהעיפה בדירה שלה היה מר־מתוק. היא ידעה כאן מידה של אושר ונהנתה מפרי עמלה שהרוויחה במו ידיה. עכשיו הפך המקום לבית מטבחיים שקירותיו מזוהמים בדמם של שני גברים אנונימיים.

היא ירדה מיציאת החירום אל הסמטה למטה. באחת־עשרה בלילה רחובות פריז עדיין מלאי חיים, והיא חמקה בקלות אל בין הולכי הרגל המשוטטים לאורך השדרה השוקקת. מרחוק שמעה סירנה משטרתית שהלכה והתקרבה, אבל היא לא האיצה את צעדיה. מוקדם מדי. הסירנות האלה לא קשורות אליה.

במרחק חמישה בלוקים היא השליכה את שקית הזבל למכל אשפה של מסעדה והמשיכה ללכת, תיק החירום תלוי על כתפה. היה בו כל מה שהייתה צריכה כרגע, ולא חסרו לה גם משאבים אחרים. היה לה די והותר להתחלה חדשה.

אבל קודם כול היא חייבת לברר מי רוצה במותה. לרוע המזל זו הייתה שאלה רב־ברירתית. קודם הניחה שמדובר ברוסים, אבל עכשיו כבר לא הייתה בטוחה. כשאתה עולה לרבים על העצבים, אתה מוצא מולך אויבים רבים, שלכל אחד ואחת מהם כישרון להזיק. השאלה היא איך הודלף השם שלה. ולמה, אחרי שש־עשרה שנים, מחפשים אותה?

אם שמה ידוע להם, הם בטח יודעים גם על האחרים. נראה שהעבר עומד עכשיו לסבך את כולם.

נגמרה הפרישה הנוחה. הגיע הזמן לחזור לעבודה.

2

מגי

פיוּריטי, מֵיין, עכשיו

משהו מת כאן.

אני עומדת בשדה שלי, רוכנת אל הראיות לַטֶבח בשלג. הרוצח גרר את הקורבן על פני שלג טרי, ואף שפתותי שלג ממשיכים לרדת בדממה, הם עדיין לא כיסו את עקבות הרוצח, גם לא את החריצים שחרטה הגווייה שנגררה לכיוון היער. אני רואה כתם דם, נוצות פזורות וגושי פלומה שחורה שרוטטים ברוח. זה מה שנשאר מאחת מתרנגולות אראוּקָנָה המשובחות שלי, שהערכתי על תנובת הביצים הכחולות והיפות שלה. אמנם מוות הוא רק נקודה במעגל הגדול של החיים, וכבר הייתי עדה לו פעמים רבות בעבר, אבל האובדן המסוים הזה פוגע בי קשות ואני נאנחת ונושפת תימרות אוויר בקור.

אני מעיפה מבט בלהקה שלי מבעד לגדר הרשת. היא הצטמצמה עכשיו לשלושה תריסרי עופות, כמעט שני שלישים מחמישים האפרוחים שגידלתי באביב שעבר. עברו רק שעתיים מאז שפתחתי את דלת הלול ושחררתי אותם לשדה, ובחלון הזמן הזה פעל העבריין. נותר לי רק תרנגול אחד אחרון, ששרד במתקפות החוזרות ונשנות של העיטים ובביזת הרָקוּנים, והוא מטופף עכשיו בלול, נוצות זנבו מושלמות והוא לא נראה מודאג מהאובדן הנוסף שפקד את ההרמון שלו. איזה תרנגול חסר תועלת.

כמו רבים מבני מינו.

כשאני שבה ומזדקפת, מבטי לוכד ריצוד של תנועה, ואני בוחנת את היער הנישא מעֵבר לגדר הרשת. העצים הם רובם אלון ואדר, ומעט אשוחיות ששורדות בקושי בצל השכנים הדומיננטיים האלה. בין השיחים נחבא כמעט לגמרי זוג עיניים, והן מתבוננות בי. לרגע אנחנו פשוט בוהים זה בזה, שני אויבים בעימות משני צידי שדה קרב מושלג.

אני מתרחקת לאיטי מהלול הנייד שלי. אני לא עושה תנועות פתאומיות, לא מוציאה הגה.

האויב שלי עוקב אחריי כל העת.

עשב קפוא חורק תחת מגפיי כשאני פוסעת בקור רוח לכיוון הקוּבּוֹטה, טרקטורון השטח שלי. אני פותחת בשקט את הדלת ונוטלת את הרובה שלי שתחוב שם מאחורי המושבים. הוא תמיד טעון, אז אני לא צריכה לבזבז זמן על שליפת תחמושת והכנסת כדורים. אני מסובבת את הקנה לעבר העצים ומכוונת.

קול הנפץ של הירייה שלי נשמע כמו רעם. עורבים מבוהלים מתרוממים מהעצים ומתעופפים במַשק כנפיים תזזיתי לשמיים, והעופות הצווחניים שלי רצים בתבהלה אל מחסה הלול שלהם. אני מנמיכה את הרובה ומצמצמת את עיניי במבט אל העצים, סורקת את השיחים.

שום דבר לא זז.

אני חוצה בטרקטורון שלי את השדה אל שולי היער ויורדת מהרכב. השיחים סבוכים וקוצניים, והשלג מסתיר שכבה של עלים מתים וענפים יבשים. כל צעד שלי משמיע רעש מתפצח. עדיין לא הבחנתי בדם, אבל אני בטוחה שאמצא, כי תמיד יודעים מתי הכדור שלך פוגע במטרה — מרגישים את זה איכשהו בעצמות. לבסוף אני רואה את ההוכחה שכיוונתי היטב: מצע עלים מרובב בדם. הגווייה המרוטשת של התרנגולת שלי מוטלת נטושה היכן שהרוצח שמט אותה.

אני מפלסת דרך לעומק סבך השיחים, מסיטה הצידה ענפים שקורעים לי את המכנסיים וננעצים בפניי. אני יודעת שהוא כאן היכן שהוא, אם לא מת אז פצוע קשה. הוא הצליח לברוח רחוק יותר מששיערתי, אבל אני ממשיכה להתקדם, ואדי נשימתי מסתלסלים באוויר. פעם יכולתי לרוץ במהירות ביער הזה גם עם תרמיל כבד על הגב, אבל אני כבר לא האישה שהייתי פעם. המפרקים שלי נשחקו מרוב שימוש תובעני והזמן שחולף ללא רחם, ומנחיתה קשה ממצנח שהותירה אותי עם קרסול מקוּבע בניתוח שמכאיב לי בכל פעם שהטמפרטורה יורדת או לחץ האוויר צונח. עכשיו הקרסול כבר כואב לי. הזדקנות היא תהליך אכזר. היא איבנה לי את הברכיים, ציפתה לי בכסף את השיער השחור והעמיקה את החריצים בפניי. אבל הראייה שלי עדיין חדה, ולא איבדתי את היכולת לקרוא את השטח ולפרש רמזים בשלג. אני כורעת מעל טביעת כפה ומבחינה בכתם דם על העלים.

החיה הזאת סובלת. באשמתי.

אני מתרוממת על רגליי. הברכיים והירכיים שלי מוחות, לא כמו בימים שבהם יכולתי לזנק ממכונית ספורט צפופה ולפתוח בריצה. אני דורכת על חלקת שיחי פטל ומגיעה לקרחת יער, ושם מאתרת לבסוף בשלג את האויב שלי. זו נקבה. היא נראית בריאה ומלאה, ולפרוותה הסמיכה צבע אדום מבריק. הפה שלה פעור וחושף שיניים חדות ולסתות עוצמתיות דיין לשסע גרון של תרנגולת ולמלוק את צווארה. הכדור שלי פגע לה היישר בחזה, ואני מופתעת שהצליחה להרחיק עד כאן לפני שהתמוטטה. אני דוחפת את הגופה במגף שלי, רק כדי לוודא שהיא מתה. אז הבעיה המסוימת הזאת נפתרה, אבל אין בי שום תחושה של סיפוק מנטילת חיי השועלה הזאת. אני מתנשפת, ולאנחה שלי יש צליל של חרטה.

בגיל שישים כבר קצרתי בהם יותר מן הראוי לי.

הפרווה יקרה מכדי לזנוח אותה כאן ביער, אז אני תופסת את השועלה בזנבה. היא אכלה היטב, ניזונה מהתרנגולות שלי, אז היא כבדה כל כך שאני נאלצת לגרור אותה ביציאה מהיער, וגופתה חורצת תעלה בעלים המתים ובשלג. אני מרימה אותה ומשליכה אל קרקעית הקובוטה שלי, והגווייה נוחתת בחבטה עצובה. אני עצמי לא צריכה את הפרווה הזאת, אבל מכירה מישהו שישמח לקבל אותה.

אני נכנסת לקובוטה ונוסעת לאורך השדה אל הבית של השכן שלי.

לוּתֶר יוֹנט אוהב את הקפה שלו שרוף, ואני מריחה את הקפה עוד משביל הגישה לביתו כשאני יורדת מהטרקטורון שלי. מכאן אני יכולה לראות מעֵבר לשדה המושלג את ביתי שלי, ניצב על גבעונת מאחורי שדרה של עצי אֶדר הסוכר. הבית שלי אינו מרשים במיוחד, אבל נראה סולידי. הוא נבנה ב־1830, לדברי המתווכת שמכרה לי אותו. אני יודעת שהמידע שלה נכון, כי איתרתי את שטר המכר המקורי של חוות בלקברי. אני מאמינה רק למה שאני מסוגלת לאשר בעצמי. הבית שלי נשקף אל נוף פתוח מכל הכיוונים, כך שאם מישהו מתקרב, אני רואה אותו — במיוחד בבוקר חורפי בהיר, כשהכול מסביב חשוף ולבן.

אני שומעת פרה גועה ותרנגולות מקרקרות. שביל עקבות מגפיים קטנים בשלג מוביל מהבקתה של לותר אל האסם. כנראה קאלי שם, הנכדה שלו בת הארבע־עשרה, מטפלת כמו בכל בוקר בחיות שלה. אני עולה בצעדים כבדים במדרגות ודופקת על הדלת. לותר פותח לי, ואני שואפת ריח מבאיש של קפה שהתבשל יותר מדי זמן. גופו ממלא את פתח הבית — סנטה עם זקן לבן, בחולצת משבצות אדומה וכתפיות, והוא מחרחר בגלל עשן העצים והאבק התמידי בבקתה שלו.

"אָה, בוקר טוב, מיס מגי," הוא אומר.

"בוקר טוב. הבאתי לך ולקאלי מתנה."

"לכבוד מה?"

"סתם ככה. פשוט חשבתי שתמצאו לזה שימוש. זה בקובוטה."

הוא לא טורח לשים על עצמו מעיל ופוסע החוצה בחולצת צמר, ג'ינס ומגפיים גדולים. הוא הולך בעקבותיי אל הטרקטורון, פולט נהמת התפעלות למראה השועלה המתה ומלטף את פרוותה.

"יפהפייה אמיתית. באמת שמעתי ירייה הבוקר. בכדור אחד חיסלת אותה?"

"היא עדיין הצליחה לברוח ליער למרחק של כמעט חמישים מטר."

"היא בטח זו שהרגה שתי תרנגולות של קאלי. כל הכבוד לך."

"אם כי חבל עליה. שועלה שבסך הכול ניסתה לשרוד."

"כמו כולנו, לא?"

"חשבתי שאולי תמצא שימוש לפרווה."

"את בטוחה שאת לא רוצה אותה? היא ממש יפה."

"אתה כבר תדע מה לעשות בזה."

הוא רוכן אל רצפת הטרקטורון ומרים את הגווייה. המאמץ גורם לו לחרחר בקול רם יותר. "בואי תיכנסי," הוא אומר, ומערסל את החיה המתה בזרועותיו כמו שמחזיקים נכדים. "בדיוק מזגתי לעצמי קפה."

"אֶה, תודה. אבל לא."

"אז תרשי לי לפחות לשלוח אותך הביתה עם קצת חלב טרי."

את זה אני בהחלט שמחה לקבל. לחלב הפרה של קאלי שניזונה רק מעשב יש טעם שלא הכרתי כמותו לפני שעברתי למיין. עשיר ומתוק כל כך ששווה להסתכן בשבילו בשתיית חלב לא מפוסטר. אני הולכת אחריו לביתו, שם הוא שומט את הגווייה על גבי ספסל. הבידוד בבקתה שלו גרוע, ולא הרבה יותר חם בה מאשר בחוץ, למרות החימום בקמין עצים. לכן אני לא פושטת את המעיל, אבל לותר דווקא נראה נינוח לגמרי בחולצה וג'ינס בלבד. אני לא רוצה את הקפה שלו, אבל הוא בכל זאת מניח שני ספלים על שולחן המטבח. ולא נעים לי לסרב להזמנה.

אני מתיישבת.

לותר מקרב אליי קנקן שמנת. הוא יודע איך אני אוהבת את הקפה שלי — או לפחות איך אני מסוגלת לשאת את הקפה שלו — ויודע גם שאני לא מסוגלת לסרב לשמנת מהפרה של קאלי. מאז שעברתי לפני שנתיים לבית הסמוך לשלו, הוא ללא ספק כבר ליקט כמה פרטי מידע עליי. הוא יודע שאני מכבה אצלי אורות כל לילה בסביבות השעה עשר, שאני קמה מוקדם כדי לתת אוכל ומים לעופות שלי. הוא יודע שאני טירונית בהפקת מייפל מעצי אדר, שרוב הזמן אני לבדי, ושאני לא עורכת מסיבות רעשניות. והיום הוא למד גם שאני צלפית טובה. אבל יש עוד הרבה דברים שהוא לא יודע עליי, דברים שמעולם לא סיפרתי לו. ואני מרוצה מזה שהוא לא טיפוס ששואל יותר מדי שאלות. אני מעדיפה שכנים דיסקרטיים.

אני דווקא יודעת הרבה מאוד על לותר יונט. לא קשה לקלוט את טבעו מהתבוננות בביתו. מדפי הספרים שלו הם עבודת יד וכמוהם גם שולחן המטבח הגס, ועל קורות התקרה תלויים צרורות מיובשים של תימין ואורגנו שנקטפו מהגינה הביתית שלו. יש לו גם ספרים — הרבה מאוד ספרים, במגוון נושאים רחב להפליא, מפיזיקת חלקיקים ועד גידול בעלי חיים. על חלק מספרי הלימוד מתנוסס שמו כמחבר, ראיה לגלגול הקודם של לותר יונט בתור פרופסור להנדסת מכונות, לפני שפרש מהפקולטה של MIT. לפני שהשאיר מאחור את האקדמיה ואת העיר בוסטון, ואולי גם כמה שֵׁדים אישיים, ובנה את עצמו מחדש בתור חוואי מרושל אך מאושר. את כל זה אני יודעת עליו לא כי הוא סיפר לי, אלא מפני שהתעמקתי היטב בעברו, כמו גם בעברם של כל השכנים הסמוכים אליי, לפני שקניתי את חוות בלקברי.

לותר עבר את הבחינה בהצלחה. לכן אני מרגישה לגמרי בנוח לשבת ליד שולחן המטבח שלו וללגום קפה.

קולות מגפיים על מרפסת הכניסה, והדלת נפתחת. פרץ אוויר קר מגיע פנימה יחד עם קאלי בת הארבע־עשרה. קאלי לומדת אצל לותר בחינוך ביתי, וכתוצאה מכך היא פראית להפליא, חכמה יותר במובנים מסוימים ובה בעת נאיבית יותר מנערות אחרות בגילה. שלווה ומרושלת כמו סבא שלה, במעיל קנבס מוכתם באדמה ועם כמה נוצות תרנגולות שנתפסו בשערה החום. בידיה שני סלי ביצים טריות שאספה, והיא מניחה אותם על דלפק המטבח. פניה סמוקות כל כך מהקור, שלחייה נראות כאילו סטרו לה.

"הֵיי, מגי!" היא אומרת בעודה תולה את מעילה.

"תראי מה היא הביאה לנו," לותר אומר.

קאלי מסתכלת על השועלה המתה שמוטלת על הספסל ומחליקה בידה על הפרווה. שום היסוס לא ניכר בה, אין בה רתיעה. היא חיה עם לותר רוב ימיה, מאז שאימא שלה מתה בבוסטון ממנת יתר של הרואין, והחיים בחווה הזאת לימדו אותה לקבל מוות ללא הפתעה.

"הפרווה עדיין חמה," היא אומרת.

"הבאתי אותה ישר אליכם," אני אומרת. "חשבתי שאת וסבא שלך תדעו לעשות מזה משהו נחמד."

פניה קורנות אליי משמחה. "פרווה יפהפייה, תודה, מגי! את חושבת שהיא תספיק לכובע?"

"לדעתי תספיק," אומר לותר.

"אתה יודע להכין כובע, סבא?"

"נחפש, נלמד ביחד. חבל לבזבז דבר יפה כל כך, נכון?"

"הייתי רוצה לראות איך אתם עושים את זה, לותר," אני אומרת.

"רוצה לראות אותי גם מסיר את העור?"

"לא, את זה אני כבר יודעת לעשות."

"באמת?" הוא צוחק. "את תמיד מצליחה להפתיע אותי, מיס מגי."

קאלי מניחה את סלי הביצים בכיור. תחת מים זורמים מהברז היא מתחילה לנקות אותן במטלית מכל כתם כדי שייראו ללא רבב בקרטונים שלהן. הם ימכרו את הביצים בצרכנייה המקומית, תריסר בשבעה דולרים — מציאה כשמדובר בביצי חופש אורגניות, ובהתחשב בכל העבודה, מזון העופות והמאבקים הבלתי פוסקים בשוּנָרים ובשועלים וברָקונים. נכון שלותר וקאלי לא תלויים למחייתם במכירות הביצים, כי ללותר יש חשבון השקעות רציני. זה עוד פרט קטן שהצלחתי לדלות על אודותיו. אבל אלה התרנגולות של קאלי והרווחים שלה, והיא כבר עכשיו אשת עסקים טובה. מעולם לא פגשתי בת ארבע־עשרה שמסוגלת ביעילות רבה כל כך כמוה לשחוט מטילה זקנה ולהוציא לה את הקרביים.

"עצוב שנאלצת לירות בה, אבל גם אני כבר איבדתי יותר מדי תרנגולות," קאלי אומרת.

"מן הסתם יגיע הנה איזה טורף אחר," לותר אומר. "זו דרכו של עולם."

קאלי מסתכלת עליי. "כמה את איבדת?"

"חצי תריסר רק בשבוע שעבר. והבוקר השועלה לקחה לי תרנגולת אראוּקנה. הלקוחות אוהבים את הביצים הכחולות האלה. יכולתי בעצם לקחת עליהן יותר כסף."

לותר נאנח. "ביצים כחולות, ביצים חומות, לכולן יש אותו טעם."

"טוב, אני צריכה כבר לזוז," אני אומרת, וקמה ממקומי.

"כל כך מהר?" אומרת קאלי. "בקושי הספקת לבקר."

זה נדיר שבת ארבע־עשרה תשתוקק לשוחח עם אישה בגילי, אבל קאלי היא נערה יוצאת דופן. היא כל כך משוחררת בחברת מבוגרים, שלפעמים אני שוכחת כמה היא צעירה.

"כשסבא שלך יתפנה לתפירת כובע הפרווה הזה, אני אחזור," אני אומרת.

"ואני אכין עוף וכיסונים לארוחת ערב."

"אז בטח שאני אחזור."

לותר גומע את שארית הקפה שלו ונעמד גם הוא על רגליו. "רגע, אני אביא לך את החלב שהבטחתי לך." כשהוא פותח את המקרר נשמע קרקוש מוזיקלי של בקבוקי הזכוכית המלאים חלב על המדפים בתוכו. "אם לא תקנות הבריאות הארורות האלה, היינו יכולים למכור את החלב שלנו בדוכן מחוץ לחווה. פשוט לשבת ולגבות כסף."

כסף שהוא לא צריך. יש אנשים שאוהבים להתרברב בעושר שלהם, אבל את לותר זה כנראה מביך. או שאולי זו טקטיקה של שימור עצמי, להסתיר את מה שאחרים עלולים לרצות לקחת ממך. הוא מוציא ארבעה בקבוקי חלב שבכל אחד מהם שכבה עליונה עבה של שמנת, ומכניס אותם לשקית נייר. "בפעם הבאה שמישהו יקפוץ לביקור אצלך, מגי, תני לו לטעום את זה. ואחר כך תשלחי אותו ישירות לכאן כדי לקנות עוד. מכירה אישית, כמובן. בלי שום מעורבות של מדינת מיין."

רק כשאני כבר ליד הדלת עם החלב המשובח בידי, אני מבינה מה הוא אמר לי. אני מסתובבת אליו. "למה התכוונת, בפעם הבאה?"

"לא היה אצלך מישהו אתמול?"

"לא."

"אופס." הוא מסתכל על קאלי. "אולי לא שמעת טוב."

"מה היא לא שמעה טוב?"

"הייתה אישה אחת בדואר," אומרת קאלי. "כשבאתי לאסוף את הדואר שלנו שמעתי אותה שואלת את מנהל הסניף איך מגיעים לחוות בלקברי. היא אמרה שהיא חברה שלך."

"איך היא נראתה? צעירה, זקנה? איזה צבע שיער היה לה?"

מטח השאלות המהיר שלי הפתיע את קאלי. "אֶה, היא הייתה צעירה, נדמה לי. וממש יפה. לא ראיתי את השיער שלה כי היא חבשה כובע. ולבשה מעיל פוך. כחול."

"לא אמרת לה איך מגיעים אליי, נכון?"

"לא, אבל גרֶג מהדואר אמר לה. קרה משהו?"

אין לי תשובה. אני עומדת שם ליד הדלת הפתוחה שלהם, מחזיקה שקית עם בקבוקי חלב, ואוויר קר חודר דרכי פנימה. "אף אחד לא אמור להגיע אליי. אני לא אוהבת הפתעות, זה הכול," אני אומרת, ויוצאת מהבקתה שלהם.

קרה משהו?

השאלה הזאת מטרידה אותי גם בהמשך, כשאני נוסעת העירה לקנות מצרכים. מי שאלה על הדרך לחווה שלי? זו יכולה להיות שאלה תמימה לחלוטין, אולי מישהי מחפשת את הבעלים הקודמים ולא יודעת שהאישה מתה לפני שלוש שנים בגיל שמונים ושמונה. היא נודעה ברבים כאישה שנונה וחמת מזג. אישה כלבבי. היא יכולה להיות סיבה הגיונית לכך שמישהי תשאל על חוות בלקברי, כי אין שום סיבה שמישהו יחפש אותי כאן. זה לא קרה בכל השנתיים שאני גרה בפיוריטי, מיין.

וכך אני רוצה שזה יישאר.

אני עורכת בעיר את הסיבוב הרגיל שלי: חנות מזון לבעלי חיים, הדואר, הצרכנייה. במקומות האלה אני נעלמת בקלות בין נשים אחרות כסופות שיער. כולנו מכורבלות במעילים חורפיים ובצעיפים, וכמותן אני רק לעיתים רחוקות מושכת מבט כלשהו של עניין. גיל מתקדם מעניק אנונימיות, ולכן הוא ההסוואה היעילה מכולן.

איש אינו שם לב אליי בצרכנייה בזמן שאני מגלגלת את העגלה שלי לאורך המעברים הצרים, לוקחת לעצמי שיבולת שועל וקמח, תפוחי אדמה ובצל. לפחות ביצים לעולם לא אצטרך לקנות. מבחר המשקאות החריפים בעיירה הקטנה הזאת פתטי, אבל יש פה שני סוגים של סינגל מאלט ויסקי, ואף ששניהם לא ממש לטעמי, אני בכל זאת קונה בקבוק. אני מנסה לשמר אצלי את הלוֹנגמוֹרן בן השלושים שלי ולא יודעת מתי אצליח למצוא עוד מקור אספקה של ויסקי כזה. אז כל ויסקי עדיף על בלי ויסקי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*