עולם החוטאים של כריסטו 2 - נבל לונדוני

פרולוג

אדה

אמרו לי שהוא מת, והאמנתי להם.

שבועיים לאחר מכן, הספר הראשון הגיע.

על החבילה לא הופיעה חותמת דואר, או כתובת להחזרה למוען, אבל ידעתי שזה ממנו. אחזתי בעותק כזה ביום שבו הוא הצית את נשמתי ברכב גנוב בקצה האפלה. במשך שתים־עשרה שעות העולם נצנץ באור ובצבע, לפני שנעטף שוב באפלה.

לאחר מכן, הם הגיעו פעם בחודש, ותמיד היה זה אותו הספר — רק במהדורות שונות. חלקם הגיעו עם כריכות דיסקרטיות. אחרים קלאסיקות של ממש. צרפתית, גרמנית, איטלקית, ערבית... כל תרגום שניתן להעלות על הדעת.

רובם התבלו עם השנים, אך מעטים הודפסו מחדש באותה שנה. לא היו שני עותקים זהים, אך הסיפור מעולם לא השתנה, כי עכשיו, זה הפך לסיפור שלנו. הם הפכו אותו לנבל, ואותי להערת שוליים: הפלילו אותנו בפשע שלא ביצענו, ואז גזרו עלינו עונש והפרידו בינינו למשך שנים בגלל אותו שקר.

אחד מהספרים היה כה נדיר, עד שנמכר במכירה פומבית תמורת סכום עתק — זה היה הסכום הגבוה ביותר ששולם אי פעם על מהדורה ראשונה. הקונה היה אנונימי, כמובן. קראתי עליו בעיתון שמישהו השאיר בבית קפה. לפי ההערה בסוף הכתבה, ההצעה הסופית הגיעה ממונקו.

מונקו.

אני זוכרת שחשבתי בזמנו כמה עצוב ומוזר זה, שלמרות כל כספי הדמים שהיו לנו, נותרנו שנינו מרוששים בכל הדרכים החשובות באמת.

ואז, לפני חמישה חודשים, הספרים הפסיקו להגיע.

הנחתי שעכשיו, הוא באמת מת, והצער שלי היה כה עצום, עד שזה הרגיש כאילו כל חדר בלב שלי נוקב בקליע.

במשך שבועות חיכיתי שבעלי הממזר מהבראטווה יגיע ויקניט אותי עם הבשורה, אבל הוא מעולם לא הגיע.

ואז ידעתי את האמת:

הכבלים שלנו סוף־סוף נשברו.

המלחמה סוף־סוף כאן.

פרנקי חזר בשבילי, וכל לונדון עומדת לעלות באש בגלל זה.

פרק 1

פרנקי

לפני עשרים ואחת שנה...

"חוטאים אינם מתים בשלווה, פרנצ'סקו... השטן דואג לכך."

שמעתי את אבי אומר את המילים האלה בעבר, אך מעולם לא כשגופו פרוש על שולחן מטבח מלוכלך, ודם מטפטף מקצותיו. היו לו חמישה חורים בחזה ובעיניו נשקף מבט קהה של השלמה.

"התקרב, פִיליוֹ מיו. בני." אצבעותיו מחליקות מפרק ידי, מותירות אחריהן מריחת צבע ארגמן גסה.

היא מכתיבה את גורלי, חותמת אותו בדם.

שתיקה.

כבוד.

נקמה.

אלו הם שבועות האוֹמֶרֵטָה. ההבטחות שאבי נשבע עליהן כאשר הפך למאפיונר לפני שלושים שנה. אותן הבטחות שאשבע בהם גם אני כשיגיע זמני. אבל הוא לא יהיה כדי לראות זאת. האיש שיצר, אהב, והגן עליי במשך שתים־עשרה שנים, גוסס מולי, ואין בעולם כולו הבטחה שתוכל לעצור את זה.

שתיקה.

כבוד.

נקמה.

"פרנצ'סקו?" הוא מחרחר.

"אני כאן, פאפא."

"תתקרב, תתקרב." ראשו הכבד נוטה הצידה בעודו נלחם לשאוף אוויר.

בתנועה מהירה אני תופס את ידו המתעופפת בשלי ומשלב את אצבעותינו כמו שנהגנו לעשות כשהייתי ילד קטן. עורו קר מכפי שזכרתי. אחיזתו רופפת וחלשה.

"אנטוניו התקשר," אני ממלמל. "העזרה בדרך."

הקליעים קרעו את ריאותיו. אנטוניו אמר לי זאת בעצמו. אולי גם את ליבו. עד שהגענו סוף־סוף לבית המסתור, איבריו הפנימיים כבר טבעו בדם.

"הפגישה הייתה מלכודת, פרנצ'סקו. מלכודת! הם חיכו לנו שם, כל הבָסטָארדִי!" קולו מתחזק לרגע, לפני שהוא משתעל ויורק דם שוב.

רוב אנשיו של אבי נהרגו הלילה, כולל אחי הבכור, מתאו. מייד אחרי זה, הרסיסים האפלים של הבגידה רוססו היישר על סף דלת משפחתי. ניסיתי להזהיר את מאמא בדרך לכאן, אך לא הצלחתי להשיג אותן. באותו רגע הבנתי שגם היא וגם אחותי הקטנה, ויטוריה, מתות אף הן.

אני עוצם את עיניי כדי לרסן את הכאב. ואז אני רואה אותה. היא רוקדת על המרצפות בתחתית גרם המדרגות, בדיוק כפי שהיא עושה כשנדמה לה שאיש לא צופה.

רקדה.

היא רוצה להיות בלרינה.

רצתה.

"פרנצ'סקו!"

עיניי נפקחות שוב בבת אחת. אנטוניו מזעיף אליי מבט מעבר לשולחן. הוא הסוטו קאפו של אבי. הסגן שלו. האיש שעזר לו להפוך את מאפיית הקוזה נוסטרה הראשונה בלונדון לאחד השחקנים הגדולים בעיר. כעת, הוא מהמר בקבוצה המפסידה ולוחץ מגבות אל חזהו של אבי בניסיון לעצור את שטף הדם, כאשר הקאפו שלו גוסס לפניו, אבל הוא כל כך הרבה יותר מזה בשבילו.

"זה חסר תועלת, אמיקו," הוא גונח, זיעה מצפה את מצחו. תנועותיו מאטות, והוא מביט בשעון שתלוי מעל הכיור.

"תמשיך לנסות," אני מתחנן.

אני עדיין לא מוכן להיפרד ממנו.

"בני..." אבי מגייס את שארית כוחותיו כדי ללחוץ את ידי. "זו מעולם לא הייתה הפסקת אש מבחינת או'סאליבן. זה היה טבח." הוא נאנק, פניו מתעוותות בייסורים חדשים. "האירים כרתו ברית עם הרוסים, אולי אפילו עם הבריטים. טעיתי כשחשבתי שהמצפן האדום תוכל להתקיים בהרמוניית שלום. אצל מאפיונר בּרוּטוֹ פיליו די פוּטָנָה בָּסטרָאדוֹ כמו או'סאליבן, המחט תמיד תצביע רק אליו."

"תגיד לי מה לעשות," אני אומר בשקט.

"אתה יודע מה לעשות. עבור אימך... מתאו, ויטוריה. ייעודך בחיים כעת הוא לנקום את מותנו."

אני מהנהן, מקבל את גורלי. מרגיש את כובד המטלה מוטח בי.

אבי לימד אותי על העולם הזה מהיום שבו נולדתי. אני מכיר את כל הכללים ואת השליטים של העיר הזאת. אני יודע איך חולקה לונדון לארבעה אזורים פליליים לפני עשרים שנה: צפון. דרום. מזרח. מערב. בראטווה. מאפיה. בריטים. אירים. ואז כונתה העיר "המצפן האדום" בעקבות כל הדם ששפכנו בינינו.

עם הזמן, אבי מאס במלחמה. מאס בטבח המיותר. הוא ניסה לאחד בינינו, להשליט סדר בתוך הכאוס...

בדיוק לפני שעה, נגדעה שאיפתו במטח קליעים. נראה ששאר הארגונים הפליליים לא היו שותפים לחזון שלו.

"תהיה משוחרר עם נקמתך כפי שאתה משוחרר עם אהבתך, פיליו מיו. אל תבזבז אותה." אבי מרפה מידי ומביט בתקרה. "השב את גופי בחזרה לסיציליה. הבא אותי למנוחות לצד אשתי, בתי ובני. הצטרף אלינו כשיבוא הזמן."

הוא מתכוון, כשדגל אירלנד יעלה בלהבות.

החדר משתתק. כל מילותיו נאמרו. המרווחים בין כל שאיפה ונשיפה הולכים ומתארכים, כמו הצללים הנמתחים על המדרכה בשעת ערב.

אני מוצא את עצמי עוצר את נשימתי, בעודי ממתין לנשימתו האחרונה.

שונא אותה.

רוצה אותה.

מבולבל ממנה.

כשהיא סוף־סוף מגיעה, נדמה שהרגע הזה חודר את נשמתי, משתרש עמוק לתוך חלקים שעדיין אין להם שם. ובאותו הזמן, כל השאר חדל מלהתקיים: המטבח הקר, הרצפה המוכתמת, הכיסאות ההפוכים בחופזה, נורת החשמל העירומה המתנדנדת מעל ראשינו...

כעבור זמן מה, אנטוניו לוחש תפילה באיטלקית, ומסמן צלב בעודו סוגר את עפעפיו של אבי. לאחר מכן, הוא שולף את אקדחו מכיסו האחורי. אני צופה — בלי לראות באמת — בעודו מבריג באטיות משתיק קול אל קצה הנשק.

"חרא של מזל, אמיקו," הוא ממלמל. "אני אעשה את זה מהר, מתוך כבוד לאימך."

אני מזעיף פנים, לא מבין לגמרי. האבל שלי מרגיש כמו ביצה טובענית. שום דבר לא נע מספיק מהר. "מ־מה קרה לחובש?"

"הוא לא בא. אף פעם לא היה אמור לבוא. או'סאליבן רוצה לגמור את העבודה הלילה... זה עסק קשוח, אז אל תעשה את זה קשה יותר ממה שזה צריך להיות."

"מה—?" אני נעצר כשאני מוצא את עצמי בוהה ישירות לתוך קנה אקדחו, תלוי באוויר כשלושים סנטימטר מעל גופתו הדוממת של אבי.

הזמן קופא.

אני מחפש בפניו של אנטוניו שמץ של הומור אפל.

זאת בדיחה, נכון?

אני לא קולט אותה.

אני לא קולט אותה.

"סליחה, אמיקו." הוא מושך בכתפיו, אך הבעת פניו הזחוחה מרססת את המילה 'שקרן' על ההתנצלות שלו. "האובססיה של אביך להפסקת האש הזאת הפכה אותו לחלש." שפתיו נמתחות לחיוך עגום. "טוב כדור אירי מסכין אדום, אה, פרנקי?" הוא מוסיף, מסתיר את זוועות המילים שלו מאחורי כינוי החיבה שלי. "הרוסים רצו לשסף לך את הגרון עם להב קהה. הבריטים כבר חיכו לנעוץ בך את קרסי הבשר שלהם."

"אל תקרא לי פרנקי," אני אומר בשקט. "ככה אחי קורא לי." כך הוא קרא בעבר. "בגדת בנו, אנטוניו. בגדת באבא שלי... במתאו... בוויטוריה!"

לסתו מתהדקת לשמע שמה של אחותי. מעולם לא ראיתי אותו מהסס קודם לכן. "תשמע, אמיקו, יש ים של חרא שאתה צעיר מדי בשביל להבין —"

"אני יודע שאתה בוגד מזוין!" אני מזנק עליו — מכוון את אגרופי לפניו — לא אכפת לי מההשלכות, כי זה דבר נוסף בנוגע לאבל. הוא גורם לך להרגיש בלתי פגיע, כמו סופרמן. כאילו שום דבר כבר לא יכול לפגוע בך כשכל מה שאהבת התפרק לרסיסים.

אבל החיים לא הוגנים.

הייתי צריך לזכור גם את זה.

הוא דוחף אותי ממנו בקלות — תשעים וחמישה קילו של שרירים מול שלושים ושמונה קילו של כאב. אני מאבד את שיווי משקלי ונופל בעוצמה, גב ראשי נחבט אל רצפת הבטון.

"לעזאזל, אמיקו." קולו מרחף היכן שהוא מעליי. "זה לא חייב להיות ככה."

"למה?" אני מקרקר. זו המילה האחרונה שנותרה לי. היחידה שעדיין יש בה שמץ של כוח.

תשובתו מתפוגגת כשדלת המטבח נפתחת בפתאומיות, וקליעים מתחילים לשרוק מעל ראשי. אני צופה בהם מפלחים את גופו של אנטוניו, יוצרים חור מדמם במקום שבו פעם היו קרביו. מבטו פוגש את מבטי כשהוא נופל על ברכיו, ובשניות האחרונות שנותרו לו על פני האדמה, כמעט נראה שהוא מצטער על כך שהיה בסטארדו בוגד.

"לך תזדיין," אני לוחש, מסרב להסיט את מבטי. שואב אומץ מליבי מזיכרון מהמשפחה שלי. "אני מקווה שתישרף בגיהינום."

אנטוניו ממצמץ ראשון. "אבל הוא הבטיח —"

באנג.

הקליע הבא חורץ עיגול מושלם במרכז מצחו. לא נותרות לו עוד מילים אחרי זה.

מי הבטיח מה?

"אתה הבן של לאסטרה?"

אני מוצא את עצמי בוהה לתוך קנה אקדח נוסף, הפעם הוא מחובר לענק כהה עיניים.

אני מהנהן בעווית.

"אם ככה, קום על הרגליים, ילד," הוא אומר, מנמיך את אקדחו. "הקאפו די קאפי של אבא שלך נמצא למטה."

"קאפו די —?"

לפני שאני מספיק לסיים את השאלה, הענק כורך יד אדירה סביב מפרק ידי ומושך אותי למעלה.

הבוס של כל הבוסים של הקוזה נוסטרה כאן?

פאפא תמיד התבדח שתומאסו זכָּאריה לעולם לא יעזוב את איטליה, אפילו לא אם הווילה האהובה עליו תעלה באש.

"איזה בלגן," הענק מחזיר את נשקו לנדן וסורק בעיניו את החדר, משתהה על גופתו של אבי. "אתה פצוע?"

אני מניד בראשי, אף על פי שהעורף שלי דביק ורטוב.

"עשר שניות מאוחר יותר, ואלה היו הקרביים שלך שמרוחים פה על הרצפה, ילד."

"ת־תודה לך."

"רק ממלא פקודות." הוא דוחף אותי לעבר הדלת ואל המסדרון. "עכשיו זוז. לא נותנים למישהו כמו זכאריה לחכות."

אני מסב מבט אחרון אל אבי, חורט את התמונה בזיכרוני. גופו נראה כעת ריק, כמו צדף שבור שהים פלט אל החוף. "איך ידעת שאנטוניו היה —?"

"תקבל את התשובות שלך בקרוב, ילד." הוא דוחף אותי שוב. "הסערה המזויינת רק עכשיו התחילה."

פרק 2

פרנקי

הוא גורר אותי על המדרכה, מכוון אותי לעבר רכב שטח כסוף עם חלונות כהים.

הדלתות נפתחות לרווחה בעודנו מתקרבים.

"כנס."

אני מנסה לסגת, אך לענק שלצידי יש רעיון אחר. דחיפה חזקה נוספת, ואני מוצא את עצמי נופל עם הראש קדימה אל תוך חור שחור שמסריח מעור ומסיגרים. אני ממצמץ פעמיים, החושך מערפל את מחשבותיי. יש צל לצידי. צופה בי. מעשן סיגר מסוג ארטורו פואנטה, אותו סוג שאבי מעשן.

כמו שהוא עישן בעבר.

אני שונא להטות את הזמן לעבר עכשיו, כמעט כפי שאני חושש מההווה.

"אתה יודע מי אני, פרנצ'סקו?"

מבטאו כבד, ודיבורו איטי, מעורר בי אסוציאציה של כורסאות רכות עם קצוות חדים.

"ש־שמעתי את אבי מדבר עליך, אדוני."

סיפורים מפחידים עם סופים מהסיוטים.

שתיקה נופלת כאשר הענק מתיישב במושב הנוסע הקדמי. "ביראה, אני מקווה?"

"ת־תמיד בכבוד, אדוני."

"מצוין." הוא נוטה קדימה וטופח על כתף הנהג, פרופיל פניו נלכד באור פנס הרחוב. הוא מבוגר מאבי, פניו צרות ואפו ארוך וישר. שערו השחור שזור בפסים אפורים, ושפתיו מתוחות בחיוך קר.

הוא נראה כמו עוף טורף.

או נשר.

"שמי תומאסו זכאריה," הוא מאשר. "אני האיש ששלח את אביך ללונדון לפני עשרים שנה. בניגוד לכל הציפיות, הוא הצליח להפוך את לונדון לנקודת אחיזה חזקה עבור הארגון שלנו... עד הלילה."

"אבא שלי לא התחיל את המלחמה הזאת, אדוני," אני אומר בחיפזון. "הוא ניסה לסיים אותה."

דבריי מתקבלים בשלוש יניקות מדודות מהסיגר שלו. "האם הוא דאג לכך שנאמנות משפחתו תיטה בכיוון הנכון לאחר מותו?"

יש נימת אזהרה בקולו.

הוא בוחן אותי.

"נותרתי רק אני, אדוני, ו—ונאמנותי תמיד נתונה לך."

"אני שמח לשמוע זאת, כי אתה הוא כל מה שאני צריך כדי לתקן את, אה, המצב הזה." לראשונה, הוא מפנה אליי את חיוכו הקר, ואני מצטמרר. "אתה לא יכול לסיים מלחמות, פרנצ'סקו. ברגע אחד הן תופת בוערת, וברגע שאחריו, גחלים לוחשות המחכות לניצוץ הבא שידליק אותן מחדש."

בראשי, אני רואה שוב את דגל אירלנד עולה באש. רואה את פינות הבד הזול נמסות מהחום.

"לגברים כמו קיאן או'סאליבן אכפת יותר מלהבות מאשר משלום. אביך היה צריך לזכור זאת." זכאריה שואף שוב מהסיגר שלו ונושף לעברי שביל עבה של עשן כסוף. "אין כל עידון באלימות של האיש הזה. אין נאמנות... לונדון עבורו היא משחק שיש לנצח בו בכל מחיר."

ובדיוק כך, בבת אחת, אני כבר לא מרגיש ריקני כל כך. רגש אחר ממלא את החללים שבהם פעם שכנה האהבה:

שנאה.

"לאן צריך להפנות את הלהבות כעת, פרנצ'סקו?" הוא שואל בקול צרוד.

"בחזרה אל או'סאליבן," אני ממלמל.

חיוכו הקר מתרחב. תשובתי מצאה חן בעיניו. "בדיוק."

אנחנו לא אומרים דבר נוסף עד שאנחנו מגיעים לשוליו המטופחים של פארק קלפהאם קומון. אני מצמיד את פניי לחלון, והחום מדמעותיי יוצר אדים על הזכוכית. זה מרגיש כאילו אני עומד על סף משהו, אך איני רואה את הנפילה.

המכונית מאטה ונעצרת מתחת לשורת עצי שקמה, מול שלוש אחוזות עירוניות לבנות ומוקפדות.

"שם." זכאריה מצביע על אחת מהן, מדרגות שחורות זורמות ממנה אל הרחוב כמו נפט גולמי. כמה גברים מעשנים תחת אור המרפסת, ועוד שניים ניצבים בשער הכניסה.

סולדאטי. חיילים.

"אתה יודע של מי הבית הזה?"

אני מניד בראשי לשלילה.

"גחלים." זכאריה מתקרב, ירכו הנוקשה נצמדת לשלי וגורמת לבטני להתהפך. "קיאן או'סאליבן נמצא שם עכשיו, מרים כוס למותו של אביך. אמור לי, מה אתה מרגיש?"

הפעם איני מנסה להסתיר את דמעותיי.

"אני יודע מה ליבך מבקש, פרנצ'סקו. אתה רוצה להצית את הגפרור. לנקום את מות אביך... אימך... אחיך... אחותך..." הוא מתעכב על כל הברה, וכל מילה מרגישה כמו מכה בחזה.

אני מנגב את לחיי הרטובות ומושיט את ידי לידית הדלת.

"אבל עדיין לא."

אני מסובב את ראשי בבת אחת, נדהם. "אני לא מבין..."

"איך אתה מצפה לנקום כשאין לך נשק? או הכשרה?" הוא מחווה בידיו אל כפותיי הריקות, ושב לעשן את סיגרו. "אתה צריך להכות כשאויבך בשפל כוחו, לא בשיאו. כך, כשתביט בעיניו של או'סאליבן ברגעיו האחרונים, תראה בהן פחד וכבוד, לא בוז."

"אבל הוא הרג גם את אנשיך. למה אתה לא —?"

"אני לא צריך להיות הגורם למותו."

אני ממצמץ, מנסה לפענח את דבריו. זכאריה גורם לי להרגיש כאילו אני מקשיב לשיחה מבעד לדלת סגורה, קולט חצאי פרטים אך לא את התוכנית כולה.

"אני רוצה שתשחזר את הקוסקה של אביך, פרנצ'סקו." הוא שולח יד אל כיס פנימי במעילו. "סיים את מה שהתחיל, אך רק כשתהיה בוגר מספיק כדי להפוך את הניצחון ליתרון. כשאו'סאליבן ייעלם, המצפן האדום יתפורר. לונדון תהיה שלנו — שלך ושלי. לא עוד מלחמות פנימיות. חזונו של אביך יתממש. ועד אז, תגדל בבית של חבר נאמן כאן בעיר, יחד עם הבן שלו, אשר יהיה לך לאח. גווידו יבדוק מה קורה איתך מדי פעם." הוא מהנהן לעבר הענק שבמושב הקדמי.

אבל יש לי כבר אח.

היה.

ראשי מתחיל להסתחרר. כל מה שאני רוצה זה לישון. האדרנלין שנשא אותי דרך המחצית הראשונה של הלילה דועך במהירות.

"תן לי את ידך."

לפני שאני מספיק לעשות דבר, הוא אוחז במפרק ידי ומושך אותה אליו. הבזק כסף מנצנץ בעודו מעביר את קצה הסכין על פני כף ידי.

"איי!"

"תראה איך כבר עכשיו אתה שופך את דמך למען הקוזה נוסטרה!" זכאריה מכריז בניצחון, מעביר אצבע דרך הדם המצטבר ומרים אותה מול עיניי. "זו היא אומרטה אמיתית. בקבלתך את להב הסכין שלי, אתה נשבע אמונים למשפחה בנוכחות הקאפו די קאפי שלך. אביך הרבה לדבר על רצונך להיות 'מאפיונר מן המניין'. הלילה, אני מטביל אותך בחטא, מקבל את נאמנותך, ומברך את קבלתך. תחיה לפי שבועה זו, ותמות על פיה. אתה קשור לשבועה זאת עד יומך האחרון."

אומרטה.

הוא מעניק לי את האומרטה שלי.

אבל זה לא נכון. עדיין לא מלאו לי שמונה־עשרה. אני עדיין ילד.

עיניי שבות אל ביתו של או'סאליבן. כל החלונות חשוכים, פרט לאחד שבו האפלה נצבעת בזוהר כתום רך.

בעודי בוהה, תנועה חולפת מאחורי הזכוכית. הבזק של איברים נעים. הצל מתקרב אל החלון, ואני רואה שזו ילדה קטנה, רוקדת לבדה עם הצללים שבחדרה.

אני מתבונן בה, מהופנט כשהיא קופצת ומסתובבת, כותונת הלילה שלה — לבנה כנוצת יונה — מתעופפת סביבה. היא רוקדת בחופש מוחלט, ללא מעצורים, כאילו רגליה עשויות נוצות גם הן, סוחפות אותה אל מחוץ לעולמה האפל ואל מקום מואר יותר.

ציפורניו החדות של זכאריה מתחילות להינעץ בבשר מפרק ידי. כשאני מביט בו שוב, אני רואה שגם מבטו מופנה מעלה אל החלון. "שום דבר לא יבוא בינך ובין חובתך ללה פמיליה, פרנצ'סקו. שום דבר... עכשיו, חזור אחריי."

"שום דבר לא יבוא ביני ובין חובתי ללה פמיליה," אני ממלמל, בעוד שהילדה נעצרת בפתאומיות, באמצע סיבוב, ראשה פונה אל החלון כאילו משהו מבחוץ הסיח את דעתה.

נשמתי נעתקת כשהיא מצמידה את מצחה ואגרופיה הזעירים אל הזכוכית, מתבוננת למטה אל רכבנו. זה מרגיש כמו תחרות נעיצת מבטים, על אף שאיננו רואים את הפנים זה של זה.

אבל אני רואה אותך, יונה קטנה.

אני רואה אותך.

אני רוצה לומר לה שתמשיך לרקוד. שאני לא רוצה שתפסיק לעולם, כפי שאחותי נאלצה להפסיק.

"צלקת זו שבכף ידך תהיה אות הכבוד שלך."

"אות הכבוד שלי," אני חוזר אחריו, בלי להאזין באמת.

"מצוין."

הוא משחרר את ידי כשהמכונית מתחילה להתרחק מהמדרכה, נוסעת מזרחה, נושאת אותי הרחק מכל אשר הכרתי, אל תוך עולם חדש ומוזר, מלא בצבעים אפורים ובמחשבות מפחידות.

אני לא שואל אותו מי הייתה הילדה הקטנה. אני לא רוצה לדעת שהיא בתו של האיש שרצח את משפחתי. ועדיין, גם כאשר אני מנסה לצרף אותה אל יתר השנאה שבי, זיכרון האור והחן שבה אינו מאפשר לי. היא רקדה כאילו הייתה ציפור חופשית. כאילו הייתה תקווה. כאילו יום אחד כל הכאב והבלבול שבי יוכלו גם הם לעוף ולחלוף.

תומאסו זכאריה חוזר אל צידו ברכב, אורות הבניינים החולפים נשברים על פניו כמו סורגי כלא ביום השחרור. "זכור זאת, פרנצ'סקו," הוא אומר, מועך את סופו של סיגרו במאפרה שגווידו זה עתה הגיש לו. "אש מעולם לא הייתה קלה לריסון. היא משנה את כיוונה עם בריזת השמועות הקלילה... ולפעמים די בפרץ רוח של טעות. רק ודא שהרוח תהיה מאחוריך כאשר תצית את הלהבה הזו מחדש."

"אני לא בטוח שאני מבין, אדוני."

הוא מחייך שוב, ושכבה דקה של קרח מתעצבת סביב ליבי. "שמור את אויביך קרובים, אמיקו. אבל את המשפחה עוד יותר."