להיות תומר כוהנר

1

לבד מול הראי, אני לוקח את הזמן להסדיר דופק. מנוע של מזגן נכבה בחוץ, ורק אז אני שם לב לרעש שהיה ונפסק. שקט פורץ, רק לשנייה. אחר כך צפים רעשים אחרים. לרגע אני חולם שייכבה עוד משהו. משהו שאני לא שומע עכשיו, אבל כשייעלם תהיה הקלה. ייפסק איזה טרטור שכבר שנים מנסר במוח. אני בוהה למטה ומקשיב. הידיים נשענות על הכיור שווה בשווה, כאילו יד שמאל לא פצועה, והכאב ביד זה שום דבר. דם נוזל משם שוב, אבל אני צריך רגע. השקט ממשיך לרחוש. אף מנוע לא נכבה.

אני מתרחק מהכיור ופותח את הברז במקלחת. להיבלע בפנים. להפוך למים הנופלים, ולתת למחשבות להיעלם באדים. אבל הפעמון מזמזם. הגב נדרך, העיניים נפקחות.

אני סוגר את המים וניגש לדלת. כמו איש רגיל, שסוגר קודם את המים, שלא מפחד לחשוף שהוא בבית. אולי טעות. אני בלי חולצה, רעד של קור עובר לי בגב כשאני חוצה את הסלון. ככה טום רינגר היה מתנהג, הוא איש רגיל. אני, אני איש רגיל. העורף מעקצץ כשאני מתקרב לעינית. מאחורי הדלת עומד מישהו בקסדה אטומה ותרמיל של "Uber Eats". לא הזמנתי כלום.

אי אפשר לדעת מאיפה אנשים מגיעים, אם באים לעזור, או למשהו אחר. אבל זה המשחק. אני פותח בתנופה את הדלת. חכה, אולי זה בכלל שודד, מישהו שינגח בך ויפרוץ פנימה. אבל הדלת כבר פתוחה והקסדה מסתכלת עליי מלמטה. הידיים ריקות, צמידים מציצים מהשרוול וכמה טבעות. אישה.

"היי, הזמנת אוכל?"

היא מדברת באנגלית, אבל התדר מוכר, נשלף מתוך זיכרון רחוק. אדווה. אז היא אכן קיבלה את ההצבה שרצתה בצפון אמריקה. היא לא מכירה את טום, אבל את תומר היא מכירה מצוין. חום נעים משתלט לי על החזה, נעים באופן מוגזם. חום חסר ריסון ונטול סיבה — זה לא שהיה לך כזה טוב איתה. אני מפנה לה את הגב כשהיא נכנסת אחריי. היא סוגרת את הדלת ורק אחרי שנועלת, שולפת את הקסדה מהראש.

אני נושם עמוק, וסוקר אותה סוקרת אותי. המבט בעיניים שלה מרוחק, אבל מוכר. מבט של תחילת ערב לפני שהעניינים מתחממים. בעצם, גם כשהיתה מתקרבת היתה כזאת, משאירה מחיצה שקופה בינה לבין העולם. אני לא מאמין שאהבתי את זה פעם, שראיתי בזה יתרון.

"מה שלומך?" היא שואלת ברשמיות, לא כמו מישהי שפגשה את האקס.

יכול להיות שבמשרד לא יודעים בכלל. היא פשוט הרופאה שמוצבת כאן. אבל אם היא אשת הקשר שהעמידו זה כנראה הזמן להתוודות, לעדכן במצב שלי.

במצב הנפשי, ליתר דיוק.

2

אחרי הירי הסתגרתי שעות בחדר של נאיף. הכאב מהפצע כבר הקרין לצוואר, שיתק את הלסת שלי ונדחף לרקה. אמרתי לו כמובן שאני בסדר, רק צריך קצת לנוח. חיבקתי את המחשב שלו, הצמדתי אותו אליי וסגרתי אחריי את הדלת. נאיף לא אמר כלום, רק הסתכל עליי בפה קצת פעור. נראיתי לו פצוע ומוטרף מדי בשביל שיתווכח, אז הוא הניח לי, ובמשך שעות יכולתי להתקין במחשב שלו כל דבר שעלה על רוחי. התוכנות של המשרד רצו ברקע, ומתישהו תהיתי אם הדאגה של נאיף היתה מוצדקת, כי העיניים שלי נעצמו מעצמן וכבר לא הייתי בטוח אם אני נרדם או שוב מתעלף, עד שנחַתּי אל ערנות בעווית, כמו בסוף נפילה. הזדקפתי מהר, שואב אוויר כמו ניצול מטביעה, ופתחתי את המייל לכתוב לה, לדנה. אף שידעתי גם תוך כדי — אין לרינגר מה לדבר איתה עכשיו. גם אין דרך ליצור קשר ישיר, אפשר להגיע אליה רק דרך המשרד. החלטתי לעשות את זה בכל זאת, רק שיגידו לה שאני בסדר. ישבתי ובהיתי במסך הטלפון, בריבוע הלבן של ההודעה. דנה. כל הגוף כאב והיה דביק מהדם, זיעה נזלה מהקרקפת למצח ובמורד האף, ולראש התגנבה מחשבה מתפנקת שמה שאני צריך עכשיו זה חילוץ, ואולי המסך הלבן הזה יהיה מה שיציל אותי. אולי היא תענה, ונמשיך את השיחה שהתחלנו... כתבתי משפט ועצרתי. מה עוד לכתוב? אתה מתחרפן, חשבתי. המחשב של נאיף השמיע צפצוף עדין — הרוגלה הותקנה. סגרתי את הטלפון, ניגבתי את הידיים על המכנסיים, וכמו מכונה קמתי ויצאתי מהחדר. "זה מה שהולך לקרות," הודעתי לנאיף, "שנינו נוכל לפתוח את המחשב שלך בטביעת אצבע, וחוץ מאיתנו אף אחד אחר לא יוכל."

הוא לא התנגד, וחשבתי שאולי לא הבין. אבל כשאבא שלו יצא מהחדר, נאיף אמר לו בשביעות רצון, "מעכשיו טום ידאג לאבטחה של המחשב שלי." צידקי הנהן. אולי השמחה שלו אינה על המחשב, אלא על כך שיש מי שדואג לו. המחשבות נרשמו בי, אבל לא נקלטו. האופק המשיך להתנדנד. נפרדתי ממנו וחזרתי לדירה, ואיפשהו בתוכי סימנתי — השלב הראשון במשימה הושג בהצלחה.

עכשיו, מול אדווה, אני נושך שפתיים וחושב מה להגיד, אבל היא כבר מפנה את המבט, מניחה את התרמיל שסחבה על כיסא ומוציאה מתוכו בקבוקונים קטנים. היא מסדרת אותם אחד אחד על השולחן בצליל נקישה: חומר חיטוי, חומר הרדמה, אנטיביוטיקה. אחר כך פורשת נרתיק עם מזרקים, מספריים וצבתות, ורק אז מרימה אליי עיניים. "קדימה."

היא בכלל לא מצפה שאענה.

אני מתיישב ומפנה אליה את כתף שמאל. "לשאלתך, הכול מעולה."

"מעולה," היא חוזרת, כבר עסוקה בחלק העליון של הזרוע, מקלפת משם את התחבושת שנאיף עזר לי לאלתר. "זה לא כזה גרוע," היא מודיעה בקול השטוח שלה, הקצת מאנפף. "סתם שריטה מנתז שעף מהקיר... מי הגאון שאישר ירייה בתוך בית?!" היא לא באמת נוזפת, נראה שהיא חושבת שזה כמעט מבדר. "מה, מזה התעלפת?"

באמת מביך..."טוב, יכול לקרות לכל אחד," היא מגחכת חצי לעצמה.

את זריקת ההרדמה אני מרגיש, כאב מפקס, ואחר כך כבר לא מרגיש כלום. רק מסתכל על האנקול בקצה החוט, שמושחל שוב ושוב לתוך העור. ככה התודעה מתחדדת, ומוחקת את השאר. גם את השביל החשוך ביער. בעיקר אותו. כמו תמונה שנשמטת, מתגלגלת ליד הרגל ברחוב. רואים, וממשיכים ללכת. החוט שוב נמתח ונקשר, אז שוב. שישה תפרים.

"אגב, הבאתי גם אוכל," אדווה אומרת.

לא זוכר מתי הייתי כל כך רעב ולא רעב. אני מדמיין אוכל, וזיעה פורצת ממני. היד נרטבת ואדווה שולפת צמר גפן לנגב. "אל תדאג, זה באמת כלום," היא אומרת שוב, "ועוד מיירה העמידה אותי בכוננות לטפל בנפגעי חרדה..." החיוך שלה רחב מדי, כאילו אמרה משהו מצחיק.

הזיעה חוזרת.

"אתה נעשה חיוור, אתה רוצה לשכב רגע?"

אני שואף אוויר. "לא, אני בסדר. מה אמרת קודם, האזרחים שמקס חילץ סבלו מחרדה?"

"לא, לא," היא מזדקפת מהפצע ומקלפת תחבושת מתוך עטיפה. "חשבו שאולי, אבל בסוף דייוויד עדכן שהכול בסדר. דנה כנראה התרגשה קצת מהדם. שמעתי שדיממת שם כמו פרה שחוטה!" עכשיו היא כבר צוחקת ממש. אני לא בתפקיד, אין לי מה לצחוק איתה. גם לא לחייך. ברור שדייוויד עדכן שהכול בסדר.

היא מסיימת להדביק את התחבושת, מסירה את כפפות הגומי ומתחילה לשלוף את קופסאות האוכל מהתרמיל. העיניים שלה מחפשות את שלי כשהיא מניחה אותן על השולחן. מפליא כמה מעט היא רואה.

אני מסתכל עליה, מוציאה עוד קופסה ועוד אחת. כל אחת בנפרד במקום בערמה. כאילו מחכה להזמנה. בחורה שרוטה. אין סיכוי שאני חושף את רינגר לעוד שנייה איתה. המבט שאני מחזיר לה אטום. היא קולטת, ומקפידה לא להגיב. חוזרת להיות הרופאה: "התפרים נמסים, ויורדים לבד תוך עשרה ימים, רק אל תיגע, ועשרים וארבע שעות לא להרטיב. הטטנוס שלך עוד בתוקף, חוץ מזה אני משאירה לך עשרה כדורי אנטיביוטיקה, תיקח אחד בבוקר ואחד בלילה. בסדר?"

בטח, בסדר. אז בזה מסתיים הטיפול.

היא אוספת את החפצים, אבל ממשיכה להשתהות. "הבנתי שעשית עבודה טובה," היא אומרת, בהעדר משהו אחר להגיד. הנחמדות לא הולמת אותה.

"עדיף שתביני פחות."

היא מגחכת, כאילו התכוונתי לשעשע. אני קם לדלת.

"טוב, אז נתראה," היא ממהרת לחבוש את הקסדה.

למען האמת, נקווה שלא.

כשאני חוזר לחדר עדיין רוחשים אדים בחדר האמבטיה, מעוותים את האור שבוקע משם. עמדתי לצלול לתוכם, אבל אסור להרטיב את הפצע, צריך להישאר על החוף. אני מתיישב על המיטה, משעין את המצח על האגרופים ודוחק אותם למצח. לרגע זה חוזר — זיכרון דחוס של הירייה. אני בכלל לא בטוח ששמעתי אותה, כי החדר השחיר מיד. כשפתחתי עיניים מצאתי את עצמי על הרצפה עם הגב לקיר. הצרחה של דנה עוד הדהדה באוזניים, אבל היא כבר לא היתה בדירה. גם דייוויד נעלם. מקס חילץ אותם. ייאמר לזכותו שהיה תכליתי וגמר את ההצגה מהר. רק חבל שלא ירה קצת יותר גבוה. היינו מרוויחים את אותו אפקט גם בלי שהייתי נפגע. לחצתי מיד על הפצע והרגשתי את הבד הקרוע של השרוול נספג בדם. מולי, נאיף עמד נטוע בפתח הדלת. הוא החזיק את הראש ובהה החוצה, כאילו עוד ראה את דנה ודייוויד יוצאים משם, ואת שארית האמון שלו בישראלים יוצאת איתם. אחד מכיסאות המטבח חרק לידי, והסוכן האיראני התיישב עליו בכבדות. המחשב של נאיף היה פתוח מולו, אבל האיראני ישב בלי לזוז, אוגר כוחות, אולי. הסתכלתי עליו, לבוש בחליפה של פקיד מכובד, תגית של עובד אוניברסיטה משתלשלת לו מהכיס. סקרתי אותו בזמן שהתעלם ממני, המשיך בישיבה הדמומה, עד ששמתי לב שהיד שלו היתה תלויה בזווית משונה מהכתף. ככל שהסתכלתי על הכתף השבורה, ועל הזווית הלא הגיונית של היד, הרגשתי מסוחרר יותר. שלחתי יד למעלה לבדוק אם גם הראש שלי נחבל, ואז ראיתי את הקיר מאחוריי. הוא היה מנוקד כולו בדם, והצרחה של דנה פעמה פתאום בגרון שלי.

הסרתי את המבט. קמתי בחיוך והתיישבתי ליד האיראני.

זה נגמר עכשיו. אני עוצם עיניים ונותן לעצמי להתמלא בתחושה של נחיתה. הרגע המיוחל שבו אני סוף־סוף לבד, נועל אחריי את הדלת. הנחיתה עדינה, לוקחת זמן. בהתחלה גם הנשימות שטוחות, רק כי לא ברור עדיין מי זה שנושם בי. צריך לחכות, עד שאלפי הרסיסים של עצמי מתאספים בחזרה. גם אותם כדאי להגביל. זיכרונות לא קשורים של תומר לא נכנסים, המשימה לא באמת הסתיימה.

אני מזדקף ומציץ אל הכתף. פלסטר מלבני לבן, לא גדול במיוחד. אני ממשש את התחבושת מלמעלה למטה, להרגיש כל תפר. האיראני ראה אותי חוטף ירייה בניסיון להגן עליו מדייוויד וממקס, "הסוכנים הישראלים". הפציעה הזאת הופכת אותי לאמין בעיניו, תופרת טוב־טוב את הכיסוי ומקבעת אותי למקום. בדיוק המקום שצריך להיות בו כדי לשרת את המטרה הסופית — להפוך לסוכן כפול. מכאן כבר אי אפשר לזוז. אולי זאת הסחרחורת שהרגשת — הדלת שננעלת מאחוריך. זה טוב, זה בדיוק מה שרצית. אני מחייך לעצמי בכוח, חיוך מוזר. זה בסדר, ברור שלוקח זמן לעכל. הסתיים השלב הראשון במשימה. דנה ודייוויד במטוס עכשיו בדרך לארץ. עדיין באוויר, עדיין שלי באיזה אופן. באחריותי. כשינחתו גם זה ייגמר, וטוב שכך. דנה תחזור לבית שלה, לבעל ולילדים. תיעלם לי מהרדאר. אני מרים את היד לעורף, והפצע כואב. לרגע הכאב מנחם.

אני נשכב לאחור ומדמיין הרחק בחושך רדאר ענקי, צלחת עגולה עם חץ שלוח לשמיים. הרדאר על הר נטוש באמצע יער, שולח פעימות לחלל, ואנחנו מתחתיו. לילה קר וריח חריף של אדמה. הקור חודר לעצמות עד שהגוף שלה נצמד, ואני בתוכה, פולש וגם נשאב... אני עוצם עיניים.

איזה בלגן עשיתי.

אני קם בהליכה של כוהנר, כמעט שולח יד לסדר את הנשק על הגב. מסתובב בין ארונות הפורמייקה של המטבח, התפאורה האמריקאית. צריך להתקרקע, לאכול. אני פותח את אחת הקופסאות שאדווה השאירה ושולף מזלג. ריח של רוטב מתקתק עולה מהקופסה. פסטה רחבה, חומה, מעורבבת בבשר. המזלג נשאר באוויר. אני מניח לו ומוזג מים, ורואה אותם מתערבלים כשהכוס ביד מתחילה לרעוד. אני עוצר ומסתכל עליה, כמעט בסקרנות. כמו על רעידת אדמה בארץ רחוקה.

3

צלצול הטלפון מעיר אותי. כבר תשע וחצי בבוקר. סוף שבוע ולא כיוונתי שעון, אבל לא ציפיתי שאישן כל כך הרבה. כאילו זריקת ההרדמה השפיעה על כל הגוף. אני מזדקף ומעיף רגליים לרצפה. מספר לא מזוהה. זה יכול להיות הם. אין זמן לנחות ולחשוב, ולחשוב על זה שנחַתּי. עדיף ככה. יכול להיות שכבר דיברו עם צידקי והחליטו לגשת אליי מיד.

רינגר מנקה את הגרון ועונה.

בצד השני של הקו קול גברי באנגלית. הוא מציג את עצמו כעובד בחברת השכרת הרכב ואומר שבא להחליף את המכוניות. המשרד דאג לרכב, כך שהגיוני שהבחור משלנו. מצד שני, עוד אי אפשר לפסול את האפשרות השנייה. הוא מודיע שהוא למטה, נא לרדת למסור את המפתחות. בסדר, נינוח, נינוח. מכנסיים, חולצה ולצאת.

מחוץ לבניין קפוא. הבחור עומד ליד המכונית הקטנה שהשארתי אצלם, לבוש במעיל ובכובע של חברת ההשכרה. כשהוא רואה אותי, הוא מנופף וחוצה את הכביש. אני מחייך אליו ומשאיר את הידיים לצידי הגוף, כמו אחד שקור לא מזיז לו.

"מיסטר רינגר, בוקר טוב. באתי לאסוף את הוואן ששכרת," הוא מדקלם באנגלית, בלי מבטא. אני מגיש לו את המפתח. יש לו ריח נקי, כאילו יצא הרגע מהמקלחת. הגוף שלו מפיץ חום.

"נהדר," הוא אומר, "והנה המפתח שלך, והניירת..."

יחד עם המפתח הוא מגיש לי ערכה מנוילנת ומצביע על מדבקה חתומה בצד. החתימה של מיירה — התעלומה נפתרה. אני מרים עיניים בחזרה לבחור. בלחיים שלו מופיעים כתמים ורודים מהקור, או אולי מהתרגשות.

אני מהנהן בנימוס, לוקח את הדפים ונכנס פנימה. שונא ששמים לי חומר כתוב ביד. שונא. כבר יומיים שמתעסקים איתי יותר מדי. נתקפו באיזה דחף מיותר לאותת שהם איתי.

אני חוזר לדירה וניגש לחלון. הוואן השכור כבר לא בחוץ. רק אז אני נזכר, כמו מכה — הסוודר הירוק שקניתי לדנה עוד זרוק במושב האחורי. אני מטה את הצוואר לראות עד קצה הרחוב, עד שהעיניים צורבות, אבל הוואן נעלם. אני שוכח דברים, מה עוד שכחתי? אני עוצם עיניים. לנשום. פוקח אותן ומישיר מבט אל מה שמולי — הרחוב, המכוניות החונות. לבדוק אם מישהו יושב בפנים, אם יש רכב שלא היה שם אתמול, אם מישהו צועד במדרכה. אני מסתכל עד שהכול שוקע. בחוץ שקט.

אני מתיישב ליד השולחן, קורע את הניילון מעל הניירת ועובר על התכולה. כמה דפים פורמליים של הסכם השכרת הרכב, וביניהם נייר דק כמו טישיו עם כתב יד מחובר. הטאץ' האישי של מיירה. זה כל כך מיותר מבחינתי. בעיניה היא בטח דואגת ככה לרווחה הנפשית שלי. אני מושך באף שמתחיל לנזול מהמעברים בין קור לחום, ומתיישב לקרוא. המכתב לא טוב, לא מקצועי. יש בו יותר מדי מידע. היא בטח החליטה שהדרך לרתום אותי היא בשיתוף ובשקיפות, אבל הייתי מעדיף שתתאמץ פחות להתאים אליי ותפעיל קצת יותר שיקול דעת. ממש לא היה צורך שתודה לי על הרוגלה שהתקנתי במחשב של נאיף. בכל זאת היא הודתה, וגם שלחה ברכות על כך שחשפתי איך החומר במחשב הגיע לידי ה־SPND, זרוע הפיתוח הצבאי של משמרות המהפכה. "המחשב של נאיף בדר הוא 'מכרה זהב'," כתבה, "החברים בנס־ציונה עדיין עוברים עליו. יש שם התחלה של הנחיות לפיתוח הדור הבא של לוחמה ביולוגית, כך שהאיראנים לא ירשו לעצמם לוותר על המשך גישה. תישאר צמוד אליו, ואנחנו צופים שכוח קודס יגיעו אליך בימים הקרובים." הגבות שלי מתרוממות לנוכח האופטימיות שלה. "בינתיים אנחנו מכינים העתקי מידע מבושלים שתוכל להעביר להם," הוסיפה, וסיימה במילים: "כל הכבוד ובהצלחה." אני קורא שוב את הפתק, מקנח לתוכו את האף וזורק לאסלה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*