מאה ואחת

מי שחָלם

אני 'מלאך שביל'. בכל פעם הם באים אליי, זהובים ופרועים. מתקשרים תמיד כשהם על סף הדלת, שאבוא לפתוח. כשהם נכנסים למקלחת, אני מכבסת להם את הבגדים צ'יק־צ'ק, אפילו שהם אומרים 'לא צריך' בצחוק עייף וער כל־כך. אני יושבת איתם במטבח ופורסת להם פשטידה וחותכת לכבודם סלט קטן־קטן. אנחנו מדברים על הצבא, ולפעמים הם מספרים שהיו בגבעתי, ובגבעתי אני מבינה. אני אומרת 'צבר' ו'רותם' והעיניים שלהם נפתחות כמו שקדים בהירים. בבוקר אני שולחת אותם עם חביתה בפיתה לדרך. כשהם יוצאים, ריח הטיגון עוד עומד בחדר ומסרב לעזוב אותי. ורק לפעמים אני מצליחה שילכו בלי לשאול למה כתבתי בוואטסאפ 'נא לא לדפוק בדלת'.

פסגות

ג'וליה לא מפחדת מאפרול שפריץ. בשבוע שעבר חגגה שבע־עשרה עם מטפס הרים מקריח בן ארבעים ושלוש מפירנצה, אחרי שהשקתה את עצמה בבר שנמצא בקומה העליונה של מלון הבוטיק היחיד בסנט יוהאן, בטירול. משם אפשר להשיט את התודעה בקו ישיר, עד לחידודי ההרים הלבנים. גם בלילה הכי שחור הם בהירים יותר מהקצפת שיוצקת אימה על צלחות מעוטרות ורדים מתפוררים, במסעדה המשפחתית. כששכבה עירומה בחדר, וסדין מלון קר על גופה הטרי, סיפר לה האיטלקי על המטפס הכי מקצועי באלפים. מחר יוכל לפגוש אותו, חייך אליה, מנצנץ. אל תטרח, חשבה. שבע־עשרה שנים אני מחכה לפגוש בעצמי את אבי. אבל שתקה. כל אחד והפסגה שלו.

אישה יפה

אני גרה שני רחובות מההיי־ליין, בבניין עם מדרגות חיצוניות, כמו אלה שריצ'רד גיר הציל עליהן את ג'וליה רוברטס. הכי הרבה שהתרחקתי משפרינצק בעפולה, אחרי שֶׁנְקָר. אני לוקחת בנות ארבעים מרעננה, שהגיעו לניו־יורק לחגוג יום הולדת, לגלריות של צ'לסי. מול ציור נערה פשוקת רגליים, המילים 'דיכוי', 'אלימות' ו'אובססיה' מחליקות לי מהפה שקופות, והן, בעיני מסקרה, מניחות דולרים בסוף הסיור ומחכות להמלצה על בר טוב בסוהו. לפעמים אני מדמיינת את אמא מגיעה, אבודה, צבועת ריסים, אבל בשחור סמיך. היא מתכופפת מול הבניינים הקשים, מול המכוניות הדוהרות, ואני אוחזת בידה, לוקחת אותה לאכול מולי בייגל בדֵלִי שמתחת לדירה, ולא נותנת לה לחזור לאבא לעולם.

לה־בוקרייה

אז יש את מוט'קה, ויש את דוכן הפירות שלו בַּכַּרְמֶל. ולא הייתי מספרת לכם עליו אם הוא לא היה האיש עם החיוך הכי שביר בשוק (ואולי בכל העיר הזאת), ואם לא היה מסדר את התותים והענבים ופלחי המנגו בגביעי פלסטיק כאילו הוא מגיש אותם למלך, ואם לא היו עוברות בכל בוקר צעירות לבושות בג'ינסים קצרים, ואומרות לו שהדוכן שלו כמו השוק בברצלונה, ואם לא היה מחליט, בוקר אחד, להגיש לאנשים מנחת פרי מידיו העדינות, על חשבון הבית, ואם לא היתה מגיעה בסוף היום צעירה בג'ינס ואומרת לו 'אתה מוט'קה' והוא היה אומר לה 'כן' והיא היתה אומרת לו 'אני הבת שלך'.