מאה ואחת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מאה ואחת
מכר
מאות
עותקים
מאה ואחת
מכר
מאות
עותקים
4.8 כוכבים (30 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

דינה מוקמל פרידמן

סוציולוגית ארגונית (MA), מוסמכת האוניברסיטה העברית בירושלים ובוגרת סדנאות כתיבה בארץ ובחו"ל. מנחה ומרצה בתחומי הסטוריטלינג והכתיבה, מפתחת ומשלבת כתיבה מנהיגותית ככלי לפיתוח אישי, צוותי וארגוני. 
נשואה לארנון, האיש עם הנשמה הכי מתוקה בעולם, ואמא לשלושה מתבגרים, שלא שמים עליה.
ירושלמית מבטן ומלב, ומתגוררת כיום במודיעין, אחרי כחצי עשור בפראג, שם החלה לכתוב.
'מאה ואחת' הוא ספרה הראשון.

תקציר

בשבע ורבע בערב יצא. לא שעה לעזוב בה חיים. היא נותרה עם מגבת מסובבת כמו טורנדו על ראשה המהביל. טיפות טריות ניגרו והצטברו על נעלי האצבע העליזות שלה. כשהבורקסים נשרפו בתנור, פתחה חלון וישבה עירומה על כיסא פינת האוכל, שתוכנן בידי סטפן, המעצב הבכיר ביותר באיקאה. היא קראה עליו. חמש שעות וכלום אחר־כך, עכוזה ניתק מהכיסא של סטפן כמו פיסת פסטרמה אחת מאחרת. היה חם. היא הוציאה קוביות קרח מהמקפיא, התיישבה, וחיבקה אותן. כשהכול נמס לה בין הידיים, היא בהתה בהשתקפות הצבעונית של הטלוויזיה בתוך שלולית המים שמולה. לאסקימואים יש חמישים מילים למילה 'שלג'. היא ספרה הרבה יותר מזה למילה 'תחזור'.

בספר מאה ואחת יש מאה ואחד סיפורים, כל אחד מהם מונה מאה ואחת מילים. זהו פרויקט ייחודי, המאיר באופן מקורי את הקשרים בין תוכן וצורה. הסיפורים מאגדים מקבץ מגּוון של נפשות והתרחשויות: ילד בן חמש משכונת בו־קאפ בקייפטאון, ששומר לתיירים על המכוניות; אישה ירושלמית שמקפידה לנסוע בקביעות לסינמטק, במקום לפגוש את בתה, המחכה לאהבתה; וגם בחורה צעירה ששוכבת על מזרן ורוד, בריטריט לניצולי הנובה, מנסה לברוח מעצמה.

מאה ואחת מאת דינה מוקמל פרידמן הוא ספר מבריק, המזמין את הקוראים להתבונן בקפסולות צלולות של זמן ומקום. כל אחת מהן מייצגת את העולם כולו, כאגל טל. הסיפורים מייצרים מניפה רחבה, ומציפים שאלות על שלמות צורנית ועל פרימתה. מאה ואחד סיפורים, מאה ואחת מילים, מאה ואחת זוויות של האין־סוף.

דינה מוקמל פרידמן, נשואה ואמא לשלושה. סוציולוגית ארגונית, מרצה ומנחה בתחומי הפיתוח הארגוני, הסטוריטלינג והכתיבה. מאה ואחת הוא ספרה הראשון.

פרק ראשון

מי שחָלם

אני 'מלאך שביל'. בכל פעם הם באים אליי, זהובים ופרועים. מתקשרים תמיד כשהם על סף הדלת, שאבוא לפתוח. כשהם נכנסים למקלחת, אני מכבסת להם את הבגדים צ'יק־צ'ק, אפילו שהם אומרים 'לא צריך' בצחוק עייף וער כל־כך. אני יושבת איתם במטבח ופורסת להם פשטידה וחותכת לכבודם סלט קטן־קטן. אנחנו מדברים על הצבא, ולפעמים הם מספרים שהיו בגבעתי, ובגבעתי אני מבינה. אני אומרת 'צבר' ו'רותם' והעיניים שלהם נפתחות כמו שקדים בהירים. בבוקר אני שולחת אותם עם חביתה בפיתה לדרך. כשהם יוצאים, ריח הטיגון עוד עומד בחדר ומסרב לעזוב אותי. ורק לפעמים אני מצליחה שילכו בלי לשאול למה כתבתי בוואטסאפ 'נא לא לדפוק בדלת'.

פסגות

ג'וליה לא מפחדת מאפרול שפריץ. בשבוע שעבר חגגה שבע־עשרה עם מטפס הרים מקריח בן ארבעים ושלוש מפירנצה, אחרי שהשקתה את עצמה בבר שנמצא בקומה העליונה של מלון הבוטיק היחיד בסנט יוהאן, בטירול. משם אפשר להשיט את התודעה בקו ישיר, עד לחידודי ההרים הלבנים. גם בלילה הכי שחור הם בהירים יותר מהקצפת שיוצקת אימה על צלחות מעוטרות ורדים מתפוררים, במסעדה המשפחתית. כששכבה עירומה בחדר, וסדין מלון קר על גופה הטרי, סיפר לה האיטלקי על המטפס הכי מקצועי באלפים. מחר יוכל לפגוש אותו, חייך אליה, מנצנץ. אל תטרח, חשבה. שבע־עשרה שנים אני מחכה לפגוש בעצמי את אבי. אבל שתקה. כל אחד והפסגה שלו.

אישה יפה

אני גרה שני רחובות מההיי־ליין, בבניין עם מדרגות חיצוניות, כמו אלה שריצ'רד גיר הציל עליהן את ג'וליה רוברטס. הכי הרבה שהתרחקתי משפרינצק בעפולה, אחרי שֶׁנְקָר. אני לוקחת בנות ארבעים מרעננה, שהגיעו לניו־יורק לחגוג יום הולדת, לגלריות של צ'לסי. מול ציור נערה פשוקת רגליים, המילים 'דיכוי', 'אלימות' ו'אובססיה' מחליקות לי מהפה שקופות, והן, בעיני מסקרה, מניחות דולרים בסוף הסיור ומחכות להמלצה על בר טוב בסוהו. לפעמים אני מדמיינת את אמא מגיעה, אבודה, צבועת ריסים, אבל בשחור סמיך. היא מתכופפת מול הבניינים הקשים, מול המכוניות הדוהרות, ואני אוחזת בידה, לוקחת אותה לאכול מולי בייגל בדֵלִי שמתחת לדירה, ולא נותנת לה לחזור לאבא לעולם.

לה־בוקרייה

אז יש את מוט'קה, ויש את דוכן הפירות שלו בַּכַּרְמֶל. ולא הייתי מספרת לכם עליו אם הוא לא היה האיש עם החיוך הכי שביר בשוק (ואולי בכל העיר הזאת), ואם לא היה מסדר את התותים והענבים ופלחי המנגו בגביעי פלסטיק כאילו הוא מגיש אותם למלך, ואם לא היו עוברות בכל בוקר צעירות לבושות בג'ינסים קצרים, ואומרות לו שהדוכן שלו כמו השוק בברצלונה, ואם לא היה מחליט, בוקר אחד, להגיש לאנשים מנחת פרי מידיו העדינות, על חשבון הבית, ואם לא היתה מגיעה בסוף היום צעירה בג'ינס ואומרת לו 'אתה מוט'קה' והוא היה אומר לה 'כן' והיא היתה אומרת לו 'אני הבת שלך'.

סוציולוגית ארגונית (MA), מוסמכת האוניברסיטה העברית בירושלים ובוגרת סדנאות כתיבה בארץ ובחו"ל. מנחה ומרצה בתחומי הסטוריטלינג והכתיבה, מפתחת ומשלבת כתיבה מנהיגותית ככלי לפיתוח אישי, צוותי וארגוני. 
נשואה לארנון, האיש עם הנשמה הכי מתוקה בעולם, ואמא לשלושה מתבגרים, שלא שמים עליה.
ירושלמית מבטן ומלב, ומתגוררת כיום במודיעין, אחרי כחצי עשור בפראג, שם החלה לכתוב.
'מאה ואחת' הוא ספרה הראשון.

סקירות וביקורות

משלנו

מה הסיפור: 101 סיפורים קצרצרים בני 101 מילים כל אחד – מעין קפסולות זעירות, ממוקדות, של התרחשות ישראלית ואנושית.

קל/ כבד: קצרצר ולעניין.

למה כן: הפורמט הנוקשה שכפתה על הספר מחייב את פרידמן לתמציתיות ובהירות, ולרוב היא עומדת במשימה באופן מעורר השתאות.

למה לא: עדיין זה קצת גימיקי.

השורה התחתונה: פרידמן מצליחה לדחוס ספקטרום שלם של תחושות, תנודות תודעה ורגשות לתוך רגעים מזוקקים של הוויה; לא פעם זה יפה ממש.

רן בן נון 21/10/2025 לקריאת הסקירה המלאה >
סופרת צורה שהיא שחקנית נשמה רן יגיל סלונט 25/09/2025 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

משלנו

מה הסיפור: 101 סיפורים קצרצרים בני 101 מילים כל אחד – מעין קפסולות זעירות, ממוקדות, של התרחשות ישראלית ואנושית.

קל/ כבד: קצרצר ולעניין.

למה כן: הפורמט הנוקשה שכפתה על הספר מחייב את פרידמן לתמציתיות ובהירות, ולרוב היא עומדת במשימה באופן מעורר השתאות.

למה לא: עדיין זה קצת גימיקי.

השורה התחתונה: פרידמן מצליחה לדחוס ספקטרום שלם של תחושות, תנודות תודעה ורגשות לתוך רגעים מזוקקים של הוויה; לא פעם זה יפה ממש.

רן בן נון 21/10/2025 לקריאת הסקירה המלאה >
סופרת צורה שהיא שחקנית נשמה רן יגיל סלונט 25/09/2025 לקריאת הסקירה המלאה >
מאה ואחת דינה מוקמל פרידמן

מי שחָלם

אני 'מלאך שביל'. בכל פעם הם באים אליי, זהובים ופרועים. מתקשרים תמיד כשהם על סף הדלת, שאבוא לפתוח. כשהם נכנסים למקלחת, אני מכבסת להם את הבגדים צ'יק־צ'ק, אפילו שהם אומרים 'לא צריך' בצחוק עייף וער כל־כך. אני יושבת איתם במטבח ופורסת להם פשטידה וחותכת לכבודם סלט קטן־קטן. אנחנו מדברים על הצבא, ולפעמים הם מספרים שהיו בגבעתי, ובגבעתי אני מבינה. אני אומרת 'צבר' ו'רותם' והעיניים שלהם נפתחות כמו שקדים בהירים. בבוקר אני שולחת אותם עם חביתה בפיתה לדרך. כשהם יוצאים, ריח הטיגון עוד עומד בחדר ומסרב לעזוב אותי. ורק לפעמים אני מצליחה שילכו בלי לשאול למה כתבתי בוואטסאפ 'נא לא לדפוק בדלת'.

פסגות

ג'וליה לא מפחדת מאפרול שפריץ. בשבוע שעבר חגגה שבע־עשרה עם מטפס הרים מקריח בן ארבעים ושלוש מפירנצה, אחרי שהשקתה את עצמה בבר שנמצא בקומה העליונה של מלון הבוטיק היחיד בסנט יוהאן, בטירול. משם אפשר להשיט את התודעה בקו ישיר, עד לחידודי ההרים הלבנים. גם בלילה הכי שחור הם בהירים יותר מהקצפת שיוצקת אימה על צלחות מעוטרות ורדים מתפוררים, במסעדה המשפחתית. כששכבה עירומה בחדר, וסדין מלון קר על גופה הטרי, סיפר לה האיטלקי על המטפס הכי מקצועי באלפים. מחר יוכל לפגוש אותו, חייך אליה, מנצנץ. אל תטרח, חשבה. שבע־עשרה שנים אני מחכה לפגוש בעצמי את אבי. אבל שתקה. כל אחד והפסגה שלו.

אישה יפה

אני גרה שני רחובות מההיי־ליין, בבניין עם מדרגות חיצוניות, כמו אלה שריצ'רד גיר הציל עליהן את ג'וליה רוברטס. הכי הרבה שהתרחקתי משפרינצק בעפולה, אחרי שֶׁנְקָר. אני לוקחת בנות ארבעים מרעננה, שהגיעו לניו־יורק לחגוג יום הולדת, לגלריות של צ'לסי. מול ציור נערה פשוקת רגליים, המילים 'דיכוי', 'אלימות' ו'אובססיה' מחליקות לי מהפה שקופות, והן, בעיני מסקרה, מניחות דולרים בסוף הסיור ומחכות להמלצה על בר טוב בסוהו. לפעמים אני מדמיינת את אמא מגיעה, אבודה, צבועת ריסים, אבל בשחור סמיך. היא מתכופפת מול הבניינים הקשים, מול המכוניות הדוהרות, ואני אוחזת בידה, לוקחת אותה לאכול מולי בייגל בדֵלִי שמתחת לדירה, ולא נותנת לה לחזור לאבא לעולם.

לה־בוקרייה

אז יש את מוט'קה, ויש את דוכן הפירות שלו בַּכַּרְמֶל. ולא הייתי מספרת לכם עליו אם הוא לא היה האיש עם החיוך הכי שביר בשוק (ואולי בכל העיר הזאת), ואם לא היה מסדר את התותים והענבים ופלחי המנגו בגביעי פלסטיק כאילו הוא מגיש אותם למלך, ואם לא היו עוברות בכל בוקר צעירות לבושות בג'ינסים קצרים, ואומרות לו שהדוכן שלו כמו השוק בברצלונה, ואם לא היה מחליט, בוקר אחד, להגיש לאנשים מנחת פרי מידיו העדינות, על חשבון הבית, ואם לא היתה מגיעה בסוף היום צעירה בג'ינס ואומרת לו 'אתה מוט'קה' והוא היה אומר לה 'כן' והיא היתה אומרת לו 'אני הבת שלך'.