נפש של כינור

פרולוג

באמצע הלילה ניתכו מהלומות חזקות על הדלת, וכאשר קם ופתח אותה נכנסו לדירה חמישה או שישה גברים לבושים אזרחית. אחד מהם הוציא תעודה מכיסו, הציג את עצמו כקצין של הסֵקוּריטָטֶה,¹ והודיע לו כי עליו להתלוות אליהם לחקירה. הוא ידע שמאחורי הניסוח היבש מסתתר מעצר ממושך, אפילו של שנים רבות.

הם ערכו חיפוש בדירה, אספו כמה תמונות, ועיינו בתשומת לב רבה בשני מברקי ברכה באנגלית אשר שלחו שתי אחיותיו שבישראל לרגל נישואיו. לבסוף החליטו לצרף את המברקים לתמונות, והכניסו אותם לתוך מעטפה.

הם אפשרו לו לארוז מערכת אחת של לבנים נוסף על אלה שעליו, ולהכניס לתיק מברשת, משחת שיניים ומעיל.

במהלך כל הזמן הזה עמדה אשתו בצד והתבוננה במתרחש. הפרידה הייתה נרגשת, אבל הם ניסו להסוות את התרגשותם.

"אני אחזור, תהיי בטוחה בכך!" אמר, חיבק אותה בחום ויצא.

הוא ירד עם מלוויו לרחוב, שם המתינה להם מכונית שחורה. דלת המכונית נפתחה, ואחד המלווים הושיט לו משקפיים שבמקום עדשות הורכבו עליהם שתי חתיכות פח שחסמו את הראייה, והורה לו להרכיב אותם. הוא נדחף פנימה אל רצפת הרכב.

לאחר נסיעה של כרבע שעה נעצרה המכונית. מישהו משך אותו החוצה והתחיל לכוון אותו בהליכתו. הם עלו כמה מדרגות, נכנסו כנראה למין פרוזדור, נשמעה פתיחת דלת והוא נדחף קדימה. לאחר שהמשקפיים הוסרו מעליו, גילה כי הוא במשרד מרוהט בפשטות. מולו ניצב שולחן, ומאחוריו ישב גבר בחליפה אופיינית לסוכני הסקוריטטה. האיש שאל לפרטיו האישיים, והשווה את תשובותיו למסמכים שלפניו. שומרים חמושים ערכו חיפוש קפדני בבגדיו וגם על גופו, הם לקחו ממנו את החגורה ואת שרוכי הנעליים.

שוב הוגשו לו המשקפיים והוא כבר לא נזקק להוראה כדי להרכיב אותם. מישהו תפס בזרועו, הוציא אותו מהמשרד וכיוון אותו. נשמע צליל של דלת הזזה והוא נדחף קדימה. הדלת נסגרה, נשמעה נהמת מנוע, והוא הרגיש שהם יורדים במעלית. הוא לא ידע כמה קומות ירדו, אבל הן לא היו מעטות. המעלית נעצרה. שוב הליכה, עצירה, דחיפה קדימה, והורדת המשקפיים. הדלת מאחוריו נסגרה, והוא מצא את עצמו בתוך תא מואר בנורה אחת שהשתלשלה מהתקרה, מוגנת ברשת ברזל צפופה. בתא היו שתי מיטות, אחת מעל השנייה, לא היו חלונות והאוויר היה דחוס. ברקע נשמע רחש שבקע מחריץ באחד הקירות. הוא הרגיש משב רוח, והבין כי דרך החריץ מוזרם אוורור לחדר. לאחר כמה דקות פסק הרחש ויחד אתו פסק גם משב האוויר. האוורור הופעל פעם בשעה.

על אחד הקירות היה תלוי קרטון מרובע, עליו הודבק דף נייר ובו נוסח הפנייה המנומסת אל השומרים, והוראות להתנהגות העציר בתא: שמירה על שקט מוחלט, איסור שינה מעבר לזמן המותר וחובה להפנות את הגב לדלת בכל פעם שזו נפתחת. אחרי שקרא את ההוראות, התיישב על המיטה התחתונה.

הוא ניסה לארגן את מחשבותיו, אך ללא הצלחה. הן קפצו מאשתו אל הוריה, מהקורות אותו בשעות האחרונות, אל מה שמצפה לו בעתיד. הוא ניסה גם להתכונן לשאלות שבוודאי יישאל בחקירתו, אך לא הצליח להתרכז.

הוא ידע כי אנשים המגיעים למרתפים האלה לא תמיד יוצאים מהם, גם גורלם של אלה ששרדו את החקירות לא מובטח. הוא היה שמח להתפלל להצלה, אבל על האמונה ויתר כבר לפני שנים רבות.

הספקות הראשונים באמונתו הופיעו אצלו בעקבות ספרים שקרא ושעסקו בהופעת החיים על כדור הארץ. בייחוד הושפע מהספר "מוצא המינים" של צ'רלס דרווין, אך ייתכן שהדבר המובהק ביותר שהרחיק אותו מהדת היה טקס ה"כפרות", שערכה המשפחה לפני כל יום כיפור.

האב נהג להעיר את כל המשפחה בחשכת הלילה, וכל אחד חייב היה לקחת תרנגול (או תרנגולת), לסובב אותו מעל לראשו שלוש פעמים ולומר: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה, ואני אכנס ואלך לחיים טובים ארוכים ולשלום".

הוא שאל את אביו מה פשר המנהג הזה, שנראה בעיניו מזוויע, והאב הסביר לו כי מדובר בטקס עתיק יומין, המסמל את נוהג הבאת מנחה לכוהנים ששירתו בקודש, בתקופת בית ראשון ושני.

כשהיה בן ארבע עשרה או חמש עשרה, אמר לאביו כי אינו מסוגל להמשיך בטקס, הוא אינו מאמין בו, ואינו רוצה לכפר על חטאיו במחיר חייו של תרנגול. למרות זאת, המשיך לקחת את ה"כפרות" של בני המשפחה אל שוחט הקהילה, כדי לחסוך מאחיו הצעיר ומאחיותיו את החוויה הקשה של השחיטה.

מעבר לדלת נשמעו צעדיהם של השומרים. כל שלושים שניות נעצר מישהו לפני התא, נשמע רחש הזזת מכסה פח קטן, ובחריץ הדלת הופיעה עין. קולות הצעדים המדודים והפעולה החוזרת ונשנית היו בלתי נסבלים בהתחלה, אך לאט־לאט התרגל אליהם, והצליח שלא לשים אליהם לב. הסוהרים לא דיברו ביניהם, הם תקשרו זה עם זה באמצעות שריקות שונות, שבמרוצת הזמן למד לפענח.

תפריט הארוחות היה אופייני לבתי כלא. בבוקר קפה שחור ופרוסת לחם, בצהריים מרק דליל עם ממליגה,² ובערב שוב מרק דליל עם פרוסת לחם נוספת. הארוחות הוגשו דרך אשנב.

כעבור יומיים, בבוקר, הסתובב מפתח במנעול הדלת. הוא הוּבל למשרד מרווח ומסודר. מאחורי שולחן גדול ישב קצין סקוריטטה בדרגת סרן, צעיר בשנות השלושים שהקפיד על לבושו וניתן היה לראות שגם על הסֵדר בשולחנו.

"שב!" ציווה והצביע על כיסא מאחורי שולחן קטן, שהיה במרחק מה משולחנו.

"אני חושב שאין שום צורך להסביר לך, אדוני, איפה אתה נמצא ומדוע. למען הסר ספק, אתה עציר של היחידה המיוחדת של הסקוריטטה, יחידה שתפקידה להגן על הרפובליקה העממית הרומנית מפני בוגדים, מרגלים ואויבים בנפש של המשטר הסוציאליסטי שלנו. שתי דרכים לפניך: האחת, שאני ממליץ עליה מאוד, היא להביע חרטה כנה על מעשיך הנפשעים, ולתת לנו תשובות אמיתיות ומדויקות. רק כך תצליח לזכות במעט יחס טוב מצדנו. לסלוח — לא נסלח לך, את עונשך — תקבל, אבל מידת העונש תלויה ברמת שיתוף הפעולה שלך. הדרך השנייה, שאני מקווה שתימנע ממנה, היא להמשיך לשקר לנו, להטעות אותנו ולנסות להסתיר מפנינו את האמת. עליך לדעת שבסופו של דבר נצליח להוציא ממך את האמת ואת כל האמת. אולם, במקרה זה, גם יחסנו אליך יהיה בהתאם. האמצעים בהם נשתמש כנגדך, יהיו קשים ביותר, וחבל לך להתנסות בהם, וגם לסכן את אשתך, כאשר התוצאות ידועות מראש."

החוקר התהלך בחדר אנה ואנה, ופתאום נעצר מולו, ובקול רם הגובל בצעקה, פנה אליו: "מתי בגדת בנו? מתי מסרת לדיפלומטים בצירות פרטים על אודות הקשר שלך אתנו?"

כיוון שידע שעליו לענות מהר על השאלה, עברו המחשבות בראשו במהירות מסחררת.

"מיד," הייתה תשובתו הקצרה.

"לְמה אתה מתכוון כאשר אתה אומר 'מיד'?"

"למחרת היום שבו נעצרתי ושוחררתי. זה היה בשבת. הייתי תורן בבניין הצירות. ניגשתי אל מיופה הכוח וסיפרתי לו את כל מה שקרה לי ביום הקודם."

החוקר ניגש לשולחנו, הוציא מהמגרה חוט פלדה עבה מצופה בגומי, בצעדים מהירים התקרב אליו, והתחיל להכות בו בכל הכוח, תוך כדי צעקות: "מיד, אהה? למחרת, אהה? מיהרת, מה? החלטת לבגוד כבר בעת החקירה, אהה? אפילו לפני שחתמת על הסכמתך, אה? בוגד מנוול ושפל!"

כל מילה שנצעקה לוותה במכה באחד מחלקי גופו, ללא הבחנה. בידיים, ברגליים, בגב ובראש. לשווא ניסה להתגונן ולכסות את ראשו בשתי ידיו. בתחילה השתדל שלא להראות סימן לכאביו, אך הוא לא החזיק מעמד, והזעקות שבקעו מתוכו ללא שליטה התערבבו בצעקות החוקר. בשלב מסוים, החל החוקר להתנשף בעייפות והפסיק את מכותיו. הוא ניגש לדלת, פתח אותה, סימן משהו, ומיד הופיע המלווה ונעמד לידו בלי להוציא מילה, כאילו כל מה שהתרחש בחדר אינו נוגע לו. החוקר עזב את החדר, כנראה כדי לדווח לממונים על הבגידה.

לאחר כמה דקות חזר החוקר והמלווה יצא. החוקר לקח בידו את מקל הגומי והתחיל שוב להכות אותו. כל העת הזו הוא נשאר יושב על כיסאו, כפוף אל השולחן הקטן וראשו בין ידיו. הוא לא ידע כמה זמן עבר, אך נראה היה לו כאילו נצח. לבסוף נרגע החוקר, ייתכן שהתעייף, חזר למקומו, והתחיל לעיין בתיק שכלל דפים רבים.

השאלות קפצו מנושא לנושא וחזרו על עצמן שוב ושוב.

בצהריים עזב החוקר את החדר.

הוא רצה לנצל את ההפסקה כדי לארגן את מחשבותיו וכדי להתכונן לשאלות אפשריות, אך הבין כי אינו מסוגל לכך. הוא חש כאב עז בכל איבריו, והיה עייף מאוד. מחשבותיו נשאו אותו הרחק־הרחק מהחדר, מהכיסא ומהכאב. הוא חשב על העיירה הקטנה בה נולד וגדל, שם זרמו החיים לאִיטם, כפי שזרמו מי הנהר שחצה אותה. ההווה כמו העבר, והעתיד כהווה...

הערות

1 מחלקת ביטחון המדינה ברומניה הקומוניסטית.

2 תבשיל רומני עממי מקמח תירס.

פרק 1:

החיים הם (גם) נהר ארוך ורגוע

הוא נולד כבן ראשון לאחר שלוש בנות, שהאחרונה שבהן נפטרה זמן קצר לאחר לידתה. לא היה גבול לשמחתו ולאושרו של האב על הולדת הבן. ברית המילה שנערכה לו הייתה לשם דבר בעיירה, וגם זמן רב אחרי כן עוד שימשה נושא לשיחה בין קרובים וידידים.

באותה תקופה לא היו מועדונים, דיסקוטקים או מקומות בילוי אחרים. לאחר ארוחת הערב נשארו כל תושבי העיר, גם הצעירים שבהם והילדים, בבתיהם, והרחובות נותרו שוממים. יום אחד חלף מטוס בשמים מעל העיירה. כמחצית מהתושבים נהרו לרחובות והמחצית השנייה הצטופפו בחלונות הבתים, כדי לחזות בתופעה הנדירה.

האירוע התרבותי היחיד היה הקרנת סרטים במוצאי שבת בבית הקולנוע הישן והמוזנח. סלילי הסרטים נקרעו לעתים קרובות, וזמן רב היה חולף עד שהצליח המקרין להדביק את הקצוות ולהמשיך בהקרנה. הייתה זו עדיין תקופת הסרטים האילמים, ושלושה–ארבעה נגנים ליוו את ההתרחשויות על המסך במנגינות שלא תמיד תאמו את רוח העלילה.

החורפים היו ארוכים וקשים. הטמפרטורה צנחה מתחת למינוס עשרים מעלות, ושלג נערם לגובה רב. בקושי אפשר היה לפלס דרך יציאה מהבתים. העגלות הפכו למזחלות, ועל צווארי הסוסים צלצלו הפעמונים בקול ערב לאוזן. הילדים התחרו ביניהם בבניית בובות שלג, ומלחמות "כדורי שלג" היו הזדמנות טובה לסגירת חשבונות בין החבורות.

זוג מגלשיים, ישנים וארוכים מדי לגובהו, היה כל שהצליח להשיג לעצמו, והמַסְגר התקין לו עליהם בסיסי פח עבים אשר אפשרו לקשור אליהם את הנעליים. ה"קריירה" שלו בגלישה התחילה בסדרה ארוכה של נפילות, ורק לאחר אימונים רבים הצליח לשמור על שיווי המשקל ולגלוש מראש הגבעה עד מרגלותיה. אך אליה וקוץ בה: בהתאם לחוקי הפיזיקה, לאחר הגלישה המענגת נאלצו הוא וחבריו לפלס דרכם ברגל חזרה לראש הגבעה, וחוזר חלילה.

מפעם לפעם התארגנה קבוצה גדולה של צעירים שיצאה בבוקר מוקדם להרים הגבוהים — שם היו מורדות תלולים שהגלישה עליהם דרשה מיומנות לא מבוטלת. זאת הייתה חוויה בלתי רגילה, לגלוש כך, ללא הפסקה, כעשרה קילומטרים, מורד אחר מורד, לפעמים ממש בתוך יער אשוחים. שעות האור בימי החורף היו מעטות, ולכן מיד בתום ארוחת הצהריים הקרה שהביאו עמם, כבר היו מתחילים לצעוד חזרה הביתה, וכאשר הגיעו לפאתי העיירה בדרך כלל כבר שרר חושך.

כשחזר מהרפתקאותיו אלה, היו ידיו ורגליו קפואות. הוא לא היה מסוגל להוריד את המגלשיים, וצעד עד לביתו כשהם לרגליו. אמו הסירה מעליו את המגלשיים, את הכפפות ואת בגדיו הקפואים, הביאה גיגית מלאת מים פושרים, והוא טבל בה את ידיו ואת רגליו עד אשר הפך לובן איבריו אט־אט לוורוד. הכאבים היו עזים כל כך עד שפרץ בבכי, אך הדבר לא מנע ממנו לצאת לגלישה בהזדמנות הבאה.

את חודשי הסתיו הקדישו הוא וחבריו לחיפוש אחר פירות יער, מלאכה שלא הייתה קשה במיוחד, הודות למגוון סוגי הפירות: פטל אדום ושחור, אוכמניות ותותי בר. לאחר הגשמים הראשונים של הסתיו, היו יוצאים ליער כדי ללקט פטריות שצצו מתוך האדמה הלחה, מסתתרות מתחת לשכבה עבה של מחטים שנשרו מעצי האשוח. הם למדו להבחין בין פטריות מאכל לבין פטריות רעל, ודווקא אלה האחרונות היו היפות ביותר, אחדות עם כובע רחב ועגול בצבע אדום עז שנקודות לבנות בוהקות עליו, אחרות לבנות כשלג עם כתמים שחורים, וגם שחורות לגמרי, בעלות צורות שונות ומשונות. אף שאמו סמכה עליו שיימנע מליקוט פטריות לא אכילות, בכל זאת שמה בתבשיל הרותח כפית כסף. על פי האמונה הרווחת, אם הפטריות בתבשיל רעילות, תצבּע הכפית בירוק. ייתכן שזאת הייתה אמונה טפלה, אך אולי בכל זאת התבססה על ניסיונם של דורות קודמים.

בתקופה זו של השנה הייתה אמו עסוקה עד מעל לראשה בהכנת מצרכי מזון שיספיקו לכל המשפחה בחורף הארוך. במשך שבועות רבים הייתה עמלה בפרך להכין ריבות וקונפיטורות מפירות שונים, אותן הייתה רוקחת על התנור, תוך כדי בחישה מתמדת. את העודפים הייתה מוכרת לאנשי העיירה בהצלחה ניכרת.

לרגע, מילא טעמן המתוק של המרקחות את פיו, והזיכרון היה כל כך חזק עד שכמעט יכול היה להריח אותן.

שמוט כך, על כיסא החקירות בחדר הריק, נדמה היה לו לרגע במוחו המעורפל ממכות, כי אם יצליח להחיות בזיכרונו את כל הפרטים, יעלה בידו איכשהו לחזור לשם. לריחות, לטעמים, לקול צחוקו של אחיו הקטן, לחיוכה הקורן של אימו, להומור הדק של אביו. עליו, על האב, שמע סיפורים רבים — לא רק מאביו עצמו ומאמו — נראה שכל תושבי עיירתם הכירו אותו.

בצעירותו היה אביו גבר נאה מאוד. הוא שירת כקצין בצבא האוסטרו־הונגרי, ובמלחמת העולם הראשונה נלחם בחזית האיטלקית. מספרים כי בחופשותיו מן הצבא היו האימהות מזהירות זו את זו בפחד: "סִגרו את הבנות בבית, רודף השמלות הגיע." יום אחד הכיר הבחור נערה, והתאהב בה נואשות, וגם הנערה לא נשארה אדישה לאהבתו. ברוב תעוזה פנה לאביה באמרו: "אני אוהב מאוד את בתך, ואני חושב שגם היא אוהבת אותי. אני מבקש את הסכמתך לשאת אותה לאישה."

"השתגעת?!" רתח האב, "כיצד אתה — רודף נשים, שאינו שומר שבת ואוכל חזיר, מעז לבקש את בתי לאישה? הסתלק מפה, שלא אראה עוד את פניך לעולם!" הבחור הבין שאין שום טעם לחזור על בקשתו, הלך לכיוון הדלת, פתח אותה, אך פתאום הסתובב ושאל: "ואם אשמור שבת, לא אוכל טרף ואכבד את המצוות, האם אז תיתן לי את יד בתך?" אבי הנערה ענה: "הזאב אמנם מחליף את פרוותו, אך לא את אכזריותו. אני לא מאמין שתעמוד בהבטחות אלו. אבל אם יתרחש הנס, אשקול את הדבר."

מאז אותו יום הפסיק הבחור לרדוף שמלות ולאכול טרף, הקפיד לשמור שבת, להתפלל מדי יום, להניח תפילין, וכל שבת וחג הלך לבית הכנסת. כעבור שנתיים הופיע שוב אצל אבי הנערה, ואמר לו: "עברו שנתיים מאז שדחית אותי, ועתה שבְתי לבקש את יד בתך." "כנראה שבכל זאת קורים נסים," אמר האב והוסיף: "אני נותן אותה לך לאישה."

אביו נהנה ממעמד של כבוד, וזכה להערכת כל שכבות האוכלוסייה של העיירה — נוצרים ויהודים, רומנים והונגרים. כביטוי להערכה זו נבחר לשמש חבר במועצה המקומית. תפקיד לא מקובל עבור יהודי, שאותו מילא במסירות ובנאמנות.

זמן־מה לאחר בחירתו, פנו אליו אנשי האופוזיציה: "איך אתה, אדם ישר והגון, יכול לחבור לחברי המועצה הגנבים והמושחתים האלה?" שאלו בתרעומת, "הרי כולנו יודעים שראש המועצה גנב כסף רב, ובנה לעצמו את הבית היפה ביותר בעיירה. המזכיר גנב כסף וקנה לעצמו חלקת אדמה מהמשובחות ביותר. והחשב של המועצה גם כן גנב כסף וכך הצליח לחתן את הבת המכוערת והמטומטמת שלו."

"דווקא בגלל זה!" השיב האב.

"מה פירוש הדבר, דווקא בגלל זה?!" ניסו להבין.

"אסביר לכם," אמר אביו, "הם כבר הגשימו את רצונותיהם והם שבעים. אם אתם תעלו לשלטון, תרצו גם אתם לגנוב כדי לבנות בית מפואר, לקנות חלקת אדמה משובחת ולחתן את הבנות המכוערות והמטומטמות שלכם. לכן מוטב שהם יישארו בשלטון ושאתם תישארו באופוזיציה."

הזיכרון הזה גרם לו כמעט לצחוק בקול רם, והוא תהה מה היו עושים השומרים אילו באמת היה עושה כך. הפתיע אותו כי למרות המתח הנורא בו הוא נמצא, הצליחו מחשבותיו להתנתק מחדר החקירה ומהמכות ולהמריא אל מחוזות רחוקים. הוא קיווה כי זה אינו סימן לאיבוד שפיות או להתנתקות מהמציאות, אלא למנגנון נפשי כלשהו ששומר עליו.

מכה פתאומית וצורבת בכתפו הקפיצה אותו. החוקר, מתברר, חזר לחדר, ומאחר שלא היה בטוח אם קורבנו התעלף או נרדם החליט לבדוק את העניין ביעילות.

החקירה נמשכה עד הערב, וכשתם שלב השאלות, החל החוקר למלא דפים על גבי דפים. אחרי שסיים, הניח את הדפים לפניו ואמר: "חתום עליהם!"

בראש הדף הראשון צוינו פרטיו האישיים, שמו של החוקר ודרגתו, שעת התחלת החקירה ושעת סיומה. בהמשך הופיעה השאלה הראשונה, והתשובה שנתן עליה. אחרי כן השאלה הבאה וכך הלאה.

מיד הבחין בנוסח המיוחד בו השתמש החוקר כדי לרשום את התשובות, תוך כדי שימוש בביטויים כמו מעשה בגידה, פעילות פושעת, רצון לפגוע ברפובליקה העממית הרומנית ואידיאולוגיה פשיסטית.

כל ניסיונותיו לשנות משהו בהצגה המעוותת של תשובותיו נתקלו בסירוב מוחלט מטעם החוקר: "מה שכתוב כאן זו האמת לאמיתה. אל תנסה להסתיר את ההשקפות שלך או את יחסך העוין והנפשע כלפי הרפובליקה שלנו."

הוא חתם את שמו במקום המיועד לכך, ולאחר מכן הוחזר לתאו, שם מצא צלחת מפח ובה מרק דלוח, אולם בקושי טעם ממנו. בלילה לא הצליח להירדם אפילו לרגע.

לא רק הכאבים והדאגה החזיקו אותו ער, הייתה זו גם נביעת הזיכרונות אשר השתלטה על נפשו, ובה מצא מקלט מהמציאות האיומה שנקלע אליה. כמה שנים לא חשב עליהם כך? על אימו, על אביו. הגעגועים אליהם ואל שאר בני משפחתו היו חזקים וכואבים יותר מהמכות שספג במשך היום. הוא ידע שהוא חייב לישון, ולו רק למעט זמן, לפני המשך החקירה מחר, אבל דמויותיהם האהובות של יקיריו מילאו את נפשו.