גולני שלי

גולני שלי, גולני שלו, גולני שלהם 

יש חוויות חיים שנצרבות בך, וברגע אחד מקבלות משמעות חדשה ומצמררת. ב־7 באוקטובר נפל סמל גיא בזק, בנם המתוק ורב־הכישרונות של כרמית ויובל בזק.

כמעט 35 שנה קודם לכן פגשתי את יובל, אבא של גיא, כשהיה קצין צעיר בגדוד 51 של גולני. הייתי חיילת צעירה ועיתונאית מתחילה בביטאון "במחנה", וזה היה המפגש הראשון שלי עם החטיבה שנהפכה לחלק ממני. בחוצפתי הצטרפתי אליהם - חיילת יחידה עם נשק - לבט"ש (סיור ביטחון שוטף).

זה היה יום קר באופן יוצא דופן. הגשם ירד ללא הפסקה. יובל עמד עם המחלקה שלו - חבורת "מורעלים" מגדוד 51 - בסוף יום פעילות ארוך, בכניסה למחנה הפליטים קלנדיה. התמונה שלו, כשהוא עומד ומחמם ידיים מעל חבית שהבעירו בה אש, נחרתה בזיכרוני אף שלא צולמה מעולם. היא נשארה שם מאז.

לימים היה יובל מפקד גדוד 51. הוא השתחרר בדרגת תת־אלוף. לא שמרנו על קשר. אפילו לא ידעתי שנולד לו בן, ודאי שלא ידעתי שהבן התגייס לגולני. אבל ב־8 באוקטובר, כאשר פורסם שמו של לוחם גולני, סמל גיא בזק, שנפל בקרבות הגבורה בעוטף עזה, לא היה לי ספק שזה בנו של יובל. והלב - הלב התרסק.

רק אחרי שהאקדח יורה במערכה השלישית, את יכולה להבין את התמונה שבה הוא הופיע במערכה הראשונה. אבל אז זה כבר מאוחר מדי. "וזה סיפור טוב מכדי להיות אמיתי", כתב לי יובל. יובל סיפר לי שלגיא היה ברור שיתגייס לגולני, לגדוד 51, כמו אביו. בסיום מסע הכומתה של גיא, שלושה חודשים לפני שנפל, העניק לו יובל את הכומתה החומה - אותה כומתה שהיתה איתו באותו יום חורפי בפאתי מחנה קלנדיה, ושאותה שמר מאז.

יחד, אבא ובן - שני גולנצ'יקים - דיברו על מה זה להיות בגולני. יחד גם נסעו ביום הזיכרון לג'וליס, לחדר הזיכרון של סא"ל חוסיין עאמר (המג"ד הדרוזי הראשון בגולני), ועלו לקברו של תא"ל ארז גרשטיין בקיבוץ רשפים. ארז וחוסיין, שנפלו בלבנון, היו עבור יובל, עבורי ועבור רבים אחרים התמצית של גולני. בתמונות שצילם יובל רואים שגיא הגיע במדים. איש לא חלם שחמישה חודשים אחר כך גם הוא יהיה חלק ממורשת הקרב המדממת של גולני.

"אתם תהיו אלה שיכתבו את הפרק הבא במורשת של גולני", אמר יובל לגיא ולחבריו הגולנצ'יקים באחת הפעמים שפגש אותם. הוא צדק, ולא ידע עד כמה.

בבוקר 7 באוקטובר היו גיא וחבריו מגדוד 51 במחנה כיסופים. מרגע ששמעו את הירי מכיוון הקיבוץ, הם חתרו למגע. הם ניהלו קרבות עם עשרות מחבלים שביקשו לכבוש את הקיבוץ והמוצב. גיא נלחם כפי שחינכו אותו בבית וכפי שלימדו אותו בגולני - מקדימה, בקו הראשון. חברו הטוב נפצע ושכב שותת דם, וגיא טיפל בו תחת אש. הוא המשיך להילחם בחירוף נפש עד שכדור בודד וקטלני פגע בלבו. לב של גולנצ'יק. והוא נפל.

מעל קברו ספד לו יובל: "עשיתם הכי טוב, כפי שמצופה מלוחמים בגולני".

קצת לפני שהספר ירד לדפוס שאלתי את יובל שאלה שלא שואלים הורים שכולים: האם אותו קצין צעיר, שפגשתי לפני 35 שנה, היה מגדל את בנו על ברכי אותם ערכים ועל אותה אהבה לגולני - החטיבה שאינה עוצרת ואינה מוותרת, ושבה הציווי העליון הוא ביצוע המשימה - לו ידע מה יהיה המחיר. יובל ענה לי שכן. הוא לא היה נוהג אחרת ולא חושב אחרת. הוא חש גאווה על מה שגיא עשה - וכאב עצום על המחיר, אמר וחתם.

כמו בגולני.

▪▪▪

חודשיים לפני מתקפת 7 באוקטובר הפיץ מח"ט גולני, יאיר פלאי, פלקטים עם ערכי גולני. על גבי הפלקט נכתב: "חטיבת גולני תוביל את צבא היבשה, תהיה נכונה למלחמה ולביצוע כל משימה, בכל תנאי. בזכות עוצמת אנשינו ובזכות רוח גולני - עד הניצחון". פלאי ביקש לוודא שבכל מוצב ובכל משרד ייתלה הפלקט. המפקדים שלחו לו תמונות.

חודשיים אחר כך, הערכים שכתב פלאי ללוחמיו על הפלקט נכתבו ונצרבו - כמו תמיד בגולני - בזיעה ובדם. 73 לוחמי גולני, בעיקר מגדוד 13 ומגדוד 51, נפלו בקרבות הגבורה באותה שבת. כולם נלחמו כפי שחונכו בגולני, עד שהושלמה המשימה. רבים מהם נלחמו עד הכדור האחרון, עד המוות. מאות נוספים נפצעו בגוף ובנפש. מבחינה מספרית, גדוד שלם ירד מסדר הכוחות של החטיבה.

עוד באותה יממה החליטו בגולני ש"רק גולני קובר גולני". לא היה דבר כזה בצה"ל. ותיקי החטיבה - כל מי שלא אחז אז בנשק וירד לעוטף - התייצבו בבתי העלמין. "כדי שהאימא והאבא יראו בעיניים שלהם את גולני כשהם קוברים את הילד שלהם, שכל מה שהוא רצה בחיים זה גולני", הסבירו לי. החיילים הצעירים מבא"ח גולני עשו משמר כבוד.

בגולני כבר התכוננו לכניסה לעזה. אף אחד בחטיבה - מהחיילים בהכשרה ועד המח"ט - לא העלה על דעתו שיתחיל תמרון קרקעי ושלוחמי גולני לא יהיו, כמו תמיד, בראש, בחוד, מקדימה. פלאי מספר שהתקשר אליו האלוף יניב עשור, מח"ט גולני בעבר, ואמר: "פלאי, תוודא שכולם מבינים שאתה נכנס פנימה, שאתה הולך קדימה, שלא יהיה פה בלבול".

ב"כולם" התכוון עשור למטה הכללי, לא לחבר'ה בגולני. עשור מכיר את הסיטואציה. במלחמת לבנון השנייה, בקרב העקוב מדם בבינת ג'בייל, הוא היה מג"ד 51. תמיר ידעי היה המח"ט. גם אז הציעו לגדוד של גולני, שספג מכה קשה, לצאת להתאוששות. בגולני סירבו. "חטפנו, אבל התעשתנו", אמרו אז. "יש מלחמה ואנחנו מנצחים אותה".

▪▪▪

"אין מה לספר בשבחנו, יש מצבים שאתה פשוט בתנועה", סג"מ אברהם אלימלך - שהיה מפקד מוצב פורטוגל במלחמת יום כיפור - סיכם לי פעם את רוח גולני. זהו סיפור מופלא על חבורה קטנה של 19 לוחמים מגדוד 13 של גולני, שנלחמו במשך מאה שעות על חייהם, לבד, בתוך יורה רותחת, תחת התקפות בלתי פוסקות של כוחות שריון וחי"ר סוריים. מוצב פורטוגל היה בעמדה נחותה, במיקום לא אסטרטגי, אבל לוחמיו היו אריות. היה שם אחד, יוסי צדוק, שבבזוקה שלו חיסל חמישה טנקים סוריים וזכה לאחר מכן בעיטור המופת. אף שריונר לא האמין לסיפור הזה, אבל עם עובדות קשה להתווכח. והעובדות הן שצדוק הרים והטה את הבזוקה שלו, בניגוד מוחלט להוראות, וכך ירה את הטיל שחדר את הטנק הסורי. הם - כך סיפרו לי כשפגשתי אותם על תל ברמת הגולן - היו הראשונים שראו את הדיוויזיה הסורית מתקדמת, והראשונים לראות את הטנקים הסוריים נסוגים. עד היום, בכל פעם שאני נתקלת בקושי, אני חושבת על החבר'ה מפורטוגל שהיו גם הראשונים לחוש בהקלה.

הסיפור הזה צף ועלה בראשי כשישבתי לכתוב את ההקדמה לספר. חשבתי על הגולנצ'יקים שראיתי זמן קצר לפני שנכנסו ללבנון בדרכם לקרב בבינת ג'בייל. באותו לילה עוד הייתי צריכה שיאייתו לי את צמד המילים "בינת ג'בייל" - לא ידענו עדיין שהקרב ההוא יהפוך לסמל של מלחמת לבנון השנייה. נזכרתי ביוחאי ריעאני, הקשר ששמע את רועי קליין - הסמג"ד הגיבור שקפץ על רימון - קורא "שמע ישראל". "לא 'שמע ישראל' רגיל, 'שמע ישראל' של יום כיפור", כך תיאר לי ריעאני. וברקע, זעקות הפצועים וה"פקפקים" של הקלצ'ניקובים קורעים נפש ולב.

כל כך הרבה פעמים שמעתי אותם מספרים איך נכנסו שוב ושוב אל מטע המוות כדי לחלץ את חבריהם הפצועים וההרוגים משטח האש.

על הפגישה בציר פילדלפי עם אלירז פרץ, שאמר לי: "יש גאווה במשפחה שהמוות של אוריאל אחי לא עצר את מה שאנחנו מאמינים בו - אהבת הארץ והרצון לתרום".

מותו של אוריאל לא עצר את משפחת פרץ גם אחרי שאלירז נפל.

על מרלין, אימא של רס"ן משה בר־און שנפל בשג'אעייה, שעמדה עטופה בדגל גולני; ועל אחותו, רבקה, ששרה "גולני שלי" מעל קברו.

על עברי דיקשטיין, שנפל בלבנון במלחמה האחרונה; ועל אביו, אילן, שנפצע קשה בג'נין במבצע חומת מגן.

על צוות שטרן מהפלנ"ט - שחברם, משה נפתלי, נורה למוות בשגגה בידי אחד מהם במהלך היתקלות עם מחבלים - והם התאבלו על הנופל, חיבקו את היורה והסבירו לי: "ממשיכים על בסיס אהבה. מתמקדים במה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב".

על סמינה, אמזלג, גדי ועמרם - גיבורי התמונה של נסיגת צה"ל מלבנון - מניפים את דגל גולני ושרים: "כשאני הולך ברחוב והחזה מתוח/ סיכת לוחם, כומתה חומה/ התג עף ברוח".

על אופיר ליויוס, שאיבד את הרגל מפיצוץ מטען במורג אבל חזר לצבא.

על שי סימן־טוב.

על החבר'ה הגיבורים מפלוגה א' בגדוד 12 שלחמו בתל פאחר במלחמת ששת הימים והסכימו לחזור איתי לשחזר את הקרב על התל.

לעולם לא אשכח את קול צעדיו של גדי שרלין, המ"מ שלהם, שנפצע באורח אנוש. גדי, שאיש לא האמין שיגיע למפגש, אבל כמו מפקד מסור - הבטיח ובא.

כל כך הרבה פנים, כל כך הרבה שמות, אפופי גבורה וכאב וגאווה, במשך יותר מ־35 השנים שבהן אני מלווה את חטיבת גולני. פגשתי את הגולנצ'יקים בלבנון ובעזה, ביהודה ושומרון, במוצבים, בבסיסים, במחלקות השיקום, בבתי העלמין ובבתי משפחות שכולות. ראיתי אותם בשעותיהם היפות והקשות, המרגשות, המסעירות, המכווצות ומפצחות הלב. אוהבים את העם והארץ, מאוהבים בחטיבה. היו לי איתם לאורך שנים שיחות אישיות וקרובות - מנבכי הלב והנפש, בתום היתקלויות כואבות, בצל קרבות גבורה, בתרגילים, לפני התקפה ובלחימה. נשביתי בקסמן של הפשטות והישירות, של המשפחתיות, תחושת השייכות, הצניעות והרעות הנצחית, הטוטלית, שאין לה קצה או גבול והיא מולחמת בדם, בגולני. הבטתי בהם, חיילים ומפקדים - נפצעים, מתעקשים, משתקמים וחוזרים. את חלקם ליוויתי בדרכם האחרונה.

חוסיין עאמר קבע להיפגש איתי ביום שלישי בבית הוריו שבג'וליס. הוא היה מג"ד 12. ביום שני בלילה התקשרו מהשטח, מתוך לבנון, להודיע לי שנפל. למחרת, כשהגעתי ללוויה של חוסיין בג'וליס, חיכו לי אלבומי התמונות שהוא הכין לקראת פגישתנו - פגישה שלא התקיימה מעולם.

וארז - ארז גרשטיין - שהיה אגדה בחייו, תמצית מזוקקת של כל מה שהחטיבה החומה מסמלת: תעוזה, ישירות, רעות ואומץ לב. היו ימים שבהם גולני היתה ארז, וארז היה גולני. ארז היה דמות מיתולוגית בחטיבה והוא דמות מפתח בסיפור שלי עם גולני. הוא שהכניס אותי בשערי החטיבה והדביק אותי באהבה אליה.

▪▪▪

אף פעם לא הייתי כתבת צבאית. מעולם לא עניינו אותי מהלכי קרבות, ואני לא יודעת להבדיל בין טקטיקה לאסטרטגיה. אבל חזרתי אל גולני ואל הגולנצ'יקים פעם אחר פעם, כדי לספר סיפור אנושי שאין ישראלי ואין ציוני ממנו.

הספר הזה, כמו כל דבר שקשור בגולני, נולד מתוך אהבה. אהבה והערכה לחטיבה וללוחמיה. הוא יצא לדרך לפני כמעט עשר שנים, ובא לספר את הסיפור של גולני דרך עיני הגולנצ'יקים - בלי פרשנות, במילים שלהם. גולני על מלא־מלא.

היה לי חשוב שהבמה תישאר שלהם, של לוחמי גולני. ידעתי שאי־אפשר לראיין את כל הגולנצ'יקים, וידעתי גם שהסיפור של חטיבת גולני גדול יותר מסך כל חלקיה. החלטתי, אם כך, לראיין את מפקדי החטיבה. כמעט כולם גדלו בגולני ושירתו בה מאז התגייסו ועד שקיבלו את הפיקוד על המותג הכי ישראלי בארץ. כל אחד מהם מסמל תקופה ודור אחרים. אני, כמו תמיד לאורך השנים, העדפתי להקשיב, לתעד ולכתוב. מה שהם אמרו וסיפרו לי בשעות וימים ארוכים של שיחות מובא בספר כמונולוגים.

גיליתי שאין הבדל בין גולני שפגשתי בכניסה למחנה הפליטים קלנדיה ובין גולני של החרמון, של הבופור או של 7 באוקטובר. זאת אותה גולני בדיוק: גולני של דבקות במשימה, של רעות, של נחישות - של חיילים שהולכים פעם אחר פעם קדימה, גם במחיר סיכון חייהם, כשהכול מסביב משתבש; חיילים שעושים הכול כדי לעמוד במשימה וכדי להציל חבר.

מראש הצטערתי שלא אוכל לראיין את כל מפקדי חטיבת גולני לדורותיהם. הצטערתי גם שלא אוכל לראיין כאלה שלא פיקדו על החטיבה, אבל תרומתם לגולני חשובה לא פחות - וסיפורם שזור בין דפי הספר, דרך סיפורי המפקדים.

▪▪▪

אני מודה לגולנצ'יקים שפתחו בפני את לבם לאורך השנים ונתנו לי לשבת איתם מתחת לעץ של גולני. כולם גיבורים בני בשר ודם, וכולם היו התשתית לספר הזה.

תודה גדולה למפקדי חטיבת גולני שהתראיינו לספר, שיתפו אותי באהבה ובצניעות, תמכו, נתנו בי אמון, וסמכו עלי: גדי, גבי, קפלן, תמיר, עשור, בינדר, רסאן, קלפר, אורי, אילן, נוה, אבי, צ'יקו, זכאי, ארוין, ברק, פלאי וגנון. תודה על הסבלנות, החברות והרעות, ובעיקר על התחושה שאני חלק ממשפחה, משפחת גולני.

תודה לגדי וקפלן על העצות החכמות והטובות לאורך הדרך, ותודה לעשור, שלרגע לא ויתר לי על כלום.

תודה מיוחדת לארוין לביא, מח"ט גולני במלחמת לבנון הראשונה - אדם אציל נפש, שנפטר בטרם יצא הספר לאור.

תודה ליואב קרן, שליווה וערך את הספר באהבה, ותודה מעומק הלב לדובי איכנולד, מנכ"ל ומו"ל הוצאת "ידיעות ספרים", עורך הספר הזה ושותפי למסע, שהיה לי עוגן ואוזן קשבת, לא התייאש, דחף ועודד והיה נחוש - כמו גולנצ'יק בלב ובנפש - להוציא את הספר הזה לאור.

דובי, זה לא היה קורה בלעדיך. 

▪▪▪

אז מהי גולני שלי? גולני שלי היא חטיבה שכולה נחישות, שליחות, אהבה ונתינה - חטיבת אחים, חטיבת משפחה.

לפני 80 שנה נפתחו לרווחה שערי מחנות המוות על אדמת אירופה. אבא שלי, מאיר קוטס, אסיר מספר 7021B באושוויץ־בירקנאו, שוחרר. אבא היה בגטו לודז' מפתיחתו ועד לסגירתו. הוא עבר חמש סלקציות וארבעה טרנספורטים. הוא עבד בעבודות כפייה וצעד בצעדת המוות. את כל משפחתו איבד בשואה - הורים, אחים, סבים וסבתות, דודים ודודות. הוא נותר יחידי ולבד ממשפחה שלמה, והיה בטוח שהוא־הוא היהודי האחרון.

הוא יכול היה רק לחלום על מדינה שתהיה בית לאומי לעם היהודי; על צבא נחוש ולוחמים הרואים בביצוע המשימה - הגנה על העם והמדינה - צו עליון.

אוהבי אדם וארץ.

כששואלים אותי מהי גולני שלי, אני אומרת: גולני שלי היא גולני שלו. והיא סמל התקומה.

חן קוטס,

אוגוסט 2025

פלאי

תא"ל יאיר פלאי, יליד מושב קשת שברמת הגולן, 1980. מח"ט גולני בשנים 2024-2022. פיקד על החטיבה ב־7 באוקטובר ובחצי השנה הראשונה למלחמת חרבות ברזל. לימים מפקד אוגדת הבשן (210): 

"בתוך כל הכישלון והמחיר המטורף של 7 באוקטובר, יש מזל גדול לעם ישראל שמי שהיה שם זה גולני. אנשים נלחמו עד הכדור האחרון".

7 באוקטובר, 07:14. שני הבנים הגדולים שלי מעירים אותי. "אבא, אבא, זיני1 בסלון. זיני צריך אותך. הוא בסלון".

אנחנו וזיני גרים דלת ליד דלת. אני רץ עם בוקסר לסלון. זיני, על מדים, בחלון. אני חושב - אני בטוח - שאני חולם.

אתה רואה בנאדם, אלוף בצה"ל, על מדים, בתוך הסלון שלך. חצי גוף שלו בפנים, חלון פתוח. וזיני אומר לי: "פלאי, התחילה מלחמה. תארגן את החטיבה".

"איזה מלחמה?"

זיני: "התחילה מלחמה, תארגן את החטיבה".

אני לא יודע איפה, אני לא יודע כלום. לא מבין מה הוא רוצה ממני. איזה מלחמה?

"מה, דרום, צפון?"

"הכול. תארגן ת'חטיבה".

ככה אני מתחיל את העסק.

▪▪▪

נכנסתי לתפקיד מח"ט גולני ביולי 2022. בשנה הראשונה אנחנו עושים המון תרגילים; תרגיל חטיבתי באש, תרגיל אוגדה. התעקשנו שהתרגילים הגדודיים, שלושה חודשים לפני 7 באוקטובר, ידמו מלחמה. לא ידענו איזו מלחמה, אבל בהתנהלות המבצעית עשינו קרב הגנה, דימינו הרס של הכלים, בעיות חימוש, בעיות קשר. כשהתחילה המלחמה אמרתי לעצמי: טוב שהתעקשתי איתם על תרג"ד ארוך, ושלא נתתי להם לישון, ושעשיתי להם תרגילי לוגיסטיקה ופצועים ותקלות בנמ"רים ובטנקים. ושתרגלתי אותם עד הקצה.

חודשיים לפני המלחמה הוצאנו, קצינת החינוך ואני, פלקטים לכל המשרדים בחטיבה עם הערכים המובילים של גולני. כתבנו שם "מחר מלחמה" ו"עד הניצחון". אחר כך "עד הניצחון" נהיה הסיסמה של כולם, אבל בגולני זאת דרך חיים מאז שהחטיבה קמה. ביקשתי לראות שבכל משרד תלוי פלקט. המפקדים שלחו לנו תמונות. בכוונה לא רשמנו למטה לא את שם המח"ט ולא תאריך. שלא יורידו מהקיר כשיתחלף מח"ט.

אחרי 7 באוקטובר נערך שחזור בפגה.2 הכול נשרף. נשאר רק הפלקט.

בחול המועד סוכות עברתי בכל הגדודים בחטיבה. ניצלתי את זה שיש הדממה, שאין כמעט לו"ז ושאף אחד לא מציק.

הסיירת נמצאת באותו זמן במבוא דותן, גזרת ג'נין, עם שלוש הפלגות שלה. גדוד 12 נמצא ברמאללה, מבוא שילה, עלי, עפרה, גבעת אסף ובית אל. 51 וגדוד 13 פרוסים על פני כל הרצועה. למג"ד 77 של השריון יש בצפון הרצועה שלוש פלוגות בקו, שלושתן של גולני - אחת של גדוד 51 ושתיים של 13. מ"פים של גולני. גדוד 13 נמצא בנחל עוז, חטמ"ר צפונית, על כל המוצבים, ו־51 בקו כיסופים על כל המוצבים שלו. אני חושב שתפסנו תשעה מוצבים כחטיבה, מהים ועד מו"פ דרום. חוץ מסיירת נח"ל, הכול שלנו. גולני.

הלכתי לג'נין, לשתי הפלוגות של הסיירת. הלכתי אחר כך לגדוד 12 ברמאללה, ישבתי עם המג"ד והמ"פים. נסעתי לעפרה. ירדתי לעזה ליומיים. הייתי בפגה, ישבתי עם המ"פ והמ"מים. הייתי גם בארז. זה היה ביום רביעי או חמישי.

אחרי זה מצאתי דף עם מה שאמרתי להם. תמיד הייתי אומר, "אף אחד לא ידע על צוק איתן ולא תכנן, ואף אחד לא ידע על לבנון השנייה ולא תכנן".

באותו שבוע אמרתי להם: "המלחמה תתחיל בחמישי בלילה". סתם אמרתי חמישי בלילה. כי בחמישי בלילה כולם בבית, ומי שנשאר עייף אחרי כל השבוע.

זה קורה בחול המועד סוכות. הקראתי להם. "דגשים לעזה: המלחמה תתחיל חמישי באמצע הלילה. כדאי שיהיה אמל"ח שובר שוויון, מוכנות לאירוע קצה. נכס חיוני זה היישובים".

ככה.

את זה אני אומר לכולם, 48 שעות לפני. אבל אין לי שום הרגשה, כלום. אני הולך עם המ"פ של פגה לגדר. הוא מראה לי איפה היה ההפס"ד,3 איך הם התמודדו. אני עושה שיחה לפלוגה של מעבר ארז. המ"פ שם ביקש שאדבר קצת עם החיילים.

אני לא חושב שיקרה משהו. מי חושב?

אחר כך, כשזה קרה, כשדקל סויסה נהרג, אמרתי: "רק לפני כמה שבועות ישבנו וסיכמנו שיֵצא למכללה לפיקוד טקטי להמשך שירות ארוך. ושוב, לפני יומיים". רז פרץ, "אכלתי איתו בסוכה לפני שלושה ימים". אורי מרדכי שני.4 גם אותו פגשתי. לא את כולם, אבל יצא לי לראות הרבה מהאנשים בחול המועד הזה.

יצא לי להיפרד מהם.

▪▪▪

ב־6 באוקטובר אני בבית, במושב. בערב אנחנו עושים הקפות, רוקדים, מבסוטים. אחר כך אנחנו יושבים לסעודה. גיסתי, אחות של אשתי, נמצאת איתנו. בעלה הוא סמג"ד סיירת גולני. נמצא בג'נין. במוצאי שמחת תורה הוא אמור לסיים תפקיד ולצאת ללימודים. הוא כבר שבוע בחפיפה עם המחליף שלו. תוך כדי הסעודה היא אומרת לי: "אני יודעת ששמעון לא יגיע מחר. משהו יקרה. הוא לא מסיים תפקיד מחר בערב".

אמרתי לה: "מחר מחליפים אותו והוא מגיע. אל תשגעי אותי".

והוא באמת לא סיים תפקיד. הוא המשיך עוד ארבעה חודשים.

אנחנו הולכים לישון והטלפון שלי נשאר בסלון. התלבטתי אם להביא אותו. בסוף אמרתי לאשתי: "את תשמעי אותו אם הוא יצלצל".

לא שמענו כלום.

רק אחרי שזיני מעיר אותי אני לוקח את הטלפון ורואה הודעה מקצין האג"ם שלי, בר ואקרט, לימים מפקד סיירת גולני. הוא היה בחופשה אצל אחיו בארצות הברית, ראה את השיגורים והבין שזה לא הגיוני. בשעה 6:56 הוא כתב בקבוצת המטה: "חברים, שבת שלום, אני מניח שאתם רואים מה קורה, תפעילו נכס לאומי".5

ב־7:12 הקמש"חית6 עונה לו. הם מתכתבים.

אני כותב הודעה ראשונה בשעה 7:22: "מטה, לקפוץ כולם, כבר נעדכן לאן".

בינתיים אין לי מושג.

אחרי עוד דקה אני כותב: "הגדודים שלנו בדרום במלחמה, הרבה מאוד חדירות ליישובים ולבסיסים, אל תעבירו את ההודעה. יש נפגעים, גם אצלנו. לא להעביר" - ועשרה סימני קריאה.

בין לבין אני מתקשר למאיר אוחיון ולתומר גרינברג. אוחיון מג"ד 51 ותומר מג"ד 13. הם דוהרים דרומה. עוד מעט מגיעים. אוחיון גר בכפר סבא, אבל הוא היה בבית שאן בשבת, כי חמו נפטר. תומר היה באלמוג, בצפון ים המלח. כשאני מדבר איתם שניהם כבר בדרך דרומה על 200. אני מתחיל להתארגן, לנסות להבין מה קורה, "להעיף" את המטה.

תומר אומר לי שבוימפלק,7 הסמג"ד שלו, אמר לו שהתחילה מלחמה. "יש חדירות, יש הרבה מחבלים, אני בדרך", הוא אומר.

אוחיון אומר, "יש מחבלים בכיסופים".

▪▪▪

הנהג שלי גר בקדמת צבי.8 אני חובר אליו ויורד דרומה הכי מהר שאפשר. הוא נוהג ואני בטלפון, גם מדבר וגם מנסה להבין מה קורה.

אני רואה את הסרטון של הטנדר בשדרות. אומר, "אוקיי, חדרו לשדרות, אירוע מחורבן ממש". אני לא מבין שיש חדירה לאורך כל הגדר ושמדובר באלפי מחבלים.

כביש 6. כולם נוהגים על 200, עם צ'קלקות. אני אומר לקמ"ן שלי שגם יֵרד דרומה. את הסמח"ט שלי, מויאל, שמתגורר בכלל בדרום, אני שולח עם קציני המטה לצפון, לשרגא. אני אומר לו: "אתה מגייס את כל המילואים, מארגן את הנמ"רים, מכין את החטיבה למלחמה ומוריד אותה דרומה". נראה לי שאנחנו החטיבה הראשונה שהיתה מוכנה, למרות כל מה שחטפנו. כבר בשבת בערב אנחנו עם מפקדה קדמית פתוחה בדרום. קצין האג"ם שלי בדיוק היה בארצות הברית, אז מחברים לי במהירות קצין אחר מהחטיבה שנמצא בפו"ם. אני מודיע לו שכרגע הוא קצין האג"ם ושולח גם אותו לשרגא.

אני מתקשר לשני המג"דים שלי באיו"ש, דוד כהן וסולימן,9 ומבקש שידחפו כל מה שאפשר מאיו"ש דרומה. הסיירת שולחת מאוד מהר כוחות, גם מההכשרות, גם מג'נין. מפקד היחידה מקבל מסוקים ומגיע עם סד"כ משמעותי. כוח של גדוד 12 יוצא מרמאללה על ארבעה האמרים. אני מדבר עם מג"ד הבא"ח: "תקפיץ את כל הבא"ח, כולם, לא לחכות לאוטובוסים. ברכבים פרטיים, בטרמפים. תביא את כולם לבא"ח, תארגן את כולם למלחמה".

מג"ד מילואים שלי בהנדסה10 אומר לי שהוא כבר בהיתקלות באופקים, שנגמרה לו התחמושת. אחרי כמה דקות אני מדבר איתו עוד פעם. הוא אומר לי: "העסק בשליטה".

יש לי קצינים בלימודים. כולם עפו מהבתים, לא חיכו לפקודות. כולם נלחמו. ארגנו לעצמם אמל"ח, חָברו לציוד, חברו לווסטים, חברו לנשקים. כל אחד לקח נשק מחייל שנפל, ויצא להילחם. רס"ן מוטי שמיר יצא מהבית שלו שבחוות יאיר ונפל בקרב בקיבוץ רעים, מותיר אחריו אישה בהיריון, רויטל, וילד קטן. רס"ן דוד שראל, אחיו של מפקד סיירת גבעתי רס"ן בניה שראל שנפל בצוק איתן, הגיע גם הוא להילחם. גם רס"ן אבינועם בן־פזי, שמגיע עם עוד לומדים להילחם במחנה נחל עוז.

אוחיון ותומר אומרים לי, כל אחד בנפרד: "אני עוזב את הרכב, צריך ללכת לכבוש את המוצבים והיישובים". אני מצליח לייצר קשר עם סמג"ד 51 ועם הקַשָּׁר שלו. מבין שהם נתקלים בתוך כיסופים. בשלב מסוים הסמג"ד מפסיק לענות לי. בדיעבד אני מבין שהוא נפצע.

באזור אופקים אני לבד על הכביש. אף אחד לא עונה לי. אני מתלבט מה נכון לעשות; איפה אני יכול להשפיע הכי הרבה ולנהל את החטיבה והגדודים, שפרוסים כמעט על כל העוטף, בצורה החכמה ביותר.

אני מדבר עם מח"ט 7, אלעד צורי, ואנחנו מסכמים להיפגש בפיקוד דרום.11 אני נכנס שם לחמ"ל וקולט שאין בכלל שליטה. אני מתחיל להבין את הכאוס המטורף, אבל לא מצליח לגבש תמונת מצב שלמה.

מדבר איתי חבר, קצין ביחידה הרב־ממדית. הוא אומר לי שרועי לוי, אסף חממי ויהונתן שטינברג12 הרוגים. את רועי אני מכיר מהחטיבה. הוא היה מג"ד כשאני הייתי קצין אג"ם. בתקופת הלימודים לתואר ראשון הובלנו יחד פרויקט. הוא מפקד אמיץ שאני מאוד מעריך. חממי הוא בן צוות של אחי בסיירת גבעתי. אני מכיר אותו שנים. גם היינו יחד בפו"ם. מפקד של דוגמה אישית שאין לנו הרבה כמוהו. ושטינברג - שטינברג הוא חבר שאני בקשר יום־יומי איתו. היינו יחד מח"טים באיו"ש, הוא היה מח"ט בנימין ואני מח"ט מנשה. כל השנתיים היינו צמודים. הרבה שיחות, התייעצויות. אחר כך היינו במב"ל (המכללה לביטחון לאומי) יחד, ונהפכנו יחד למפקדי חטיבות סדירות. היתה לנו שיחת טלפון קבועה, כל שבוע, או בחמישי בערב, או בשישי, בזמן הנסיעה הביתה. ביום חמישי, 5 באוקטובר, שטינברג צלצל אלי בערב, כמו בכל סוף־שבוע. לא הספקתי לענות לו, וכבר לא הספקתי לחזור אליו.

החבר אומר לי: "אין לך מה להיכנס עם עצמך לשטח. תארגן יחידות, תארגן סד"כים, זה מה שצריך פה, לשלוח סד"כים ליישובים!"

היה לי הרבה יותר נוח אם כמו רוב הצבא, החיילים שלי היו מגיעים מהבית והיתה לי מסגרת שאני יכול לפקד עליה. ואז הייתי הולך, בראש כוח, כובש יישוב וכובש מוצב. אבל אצלי כולם היו מפוזרים על המון מוצבים, מחנות ויישובים. לא היה מיקום שיכולתי להגיע אליו, לפקד משם. יכולתי רק להגיע ולהיות עוד לוחם באיזו נקודה. לכן החלטתי לפתוח, יחד עם הקמ"ן שלי, חפ"ק בפיקוד בבאר שבע, ולנסות בינתיים לנהל משם את האירוע מול המפקדים שנמצאים בשטח.

אוגדת עזה מוכרעת תוך חצי שעה. גדוד 51 נמצא ת"פ חטיבה דרומית שהמח"ט שלה, אסף חממי, נהרג כבר בתחילת הלחימה, והסמח"ט נפצע קשה. גם חטיבה צפונית, שגדוד 13 פועל בגזרתה, לא מצליחה לייצר פיקוד ושליטה. אני מבין שהדבר שהכי נכון לעשות זה להביא כמה שיותר מפקדים ומסגרות לוחמות של גולני מבחוץ ולדחוף אותם למקומות הרלוונטיים. אני מנסה לגבש תמונת מצב כדי לדעת מהם המקומות הרלוונטיים. אני יודע שיש לי שני מג"דים ותשעה מ"פים לאורך הגבול שנפרץ. חוץ מגזרת סיירת נח"ל, בדרום העוטף, כמעט בכל היתקלות ובכל מוצב ובכל מחנה יש לוחמים שלנו.

בשלב הזה המג"דים כבר לא עונים. זה מגיע לרמה כזאת שאני מדבר עם קצין לומד מגדוד 13 ואומר לו: "אתה עכשיו המג"ד", כי חשבתי שתומר כבר לא איתנו. את אוחיון, מג"ד 51, אני מצליח לתפוס רק אחרי הרבה מאוד שעות. אני מתחיל לעלות מול המ"פים כדי לנסות לקבל תמונת מצב ולהבין אם הם זקוקים לתגבורת. את מי שעונה לי, אני מתדרך מה לעשות.

במקביל אני מנסה להביא כמה שיותר כוחות של גולני מאיו"ש ולשלוח אותם לאן שצריך. את מפקד הסיירת, סא"ל דוד כהן, שהגיע במסוק מגזרת מנשה (ג'נין), שלחתי למרחב חולית-סופה. רביד פרץ ופופאי (שמעון אלשוילי) מהסיירת מגיעים עם הפְּלַגות שלהם, ואני שולח אותם למקומות שנדרש בהם תגבור וסיוע. את יעקב בן־חיים, מפקד ההכשרות של הסיירת, אני שולח לעין השלושה. מתניה אלינר, מ"פ מסייעת 12, מגיע עם כמה עשרות לוחמים מרמאללה, ואני שולח אותו לניר עם.

זה מבחינתי האירוע הכי משמעותי: איך אני מצליח - בתוך כל הברדק והכאוס של היום הזה - טיפה להשפיע, לעשות סדר ולהביא כמה שיותר לוחמים למקומות הכי מורכבים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*