טסמניה

חלק ראשון

במקרה של אפוקליפסה

בנובמבר 2015 מצאתי את עצמי בפריז מתוך כוונה לצפות בוועידת האומות המאוחדות למשבר האקלים. אני אומר שמצאתי את עצמי שם לא משום שלא השתדלתי להיות שם: להפך, נושא הסביבה נמצא במחשבותיי ובחומרי הקריאה שלי זה זמן רב. אבל אילולא נקרתה לי ועידת אקלים, סביר להניח שהייתי מוצא תירוץ אחר לנסוע: סכסוך מזוין, משבר הומניטרי, איזו דאגה אחרת גדולה יותר מהדאגות שלי, שאוכל לשקוע בה. אולי שם טמונה ההתמקדות של חלקנו באסונות הממשמשים לבוא, אותה משיכה לטרגדיות שאנו מתבלבלים בינה לבין אצילות, ועומדת להבנתי בלב הסיפור הזה: הצורך למצוא בכל שלב מסובך מדי בחיינו משהו מסובך עוד יותר, דחוף ומאיים עוד יותר, כדי לדלל באמצעותו את הסבל האישי. ואולי באמת אין שום קשר בין זה לבין אצילות.

זאת הייתה תקופה מוזרה. אשתי ואני ניסינו שוב ושוב להביא ילד לעולם, התעקשנו במשך כשלוש שנים, העברנו את עצמנו הליכים רפואיים משפילים יותר ויותר. אף שעליי לומר, למען הדיוק, שבעיקר היא העבירה את עצמה את אותם הליכים, כי במקרה שלי, משלב מסוים ואילך, היה מדובר בעיקר בתפקיד של צופה מיוסר. למרות נחישותנו חסרת הפשרות והשקעה של סכום כסף בלתי מבוטל, התוכנית לא עבדה. לא זריקות הגוֹנָדוֹטרוֹפּין, לא ההפריות החוץ־גופיות, ואפילו לא שלוש נסיעות נואשות לחו״ל שלא סיפרנו עליהן לאיש. המסר השמימי הגלום באותם כישלונות חוזרים ונשנים היה ברור: כל זה אינו חלק מגורלכם. מכיוון שאני סירבתי להודות בכך, החליטה לוֹרֶנצָה גם בשבילי. לילה אחד, כשהדמעות כבר יבשו או בלי שום בכי (לעולם לא אדע), היא הודיעה לי שאין לה כוונות נוספות. היא השתמשה בביטוי הקטוע הזה, ״אין לי כוונות נוספות״, הסתובבתי על הצד, הפניתי לה את הגב, ואגרתי את הכעס שגאה בי על הבחירה שהייתה בעיניי לא הוגנת וחד־צדדית. באותה תקופה האסון האישי הקטן שלי נגע לליבי הרבה יותר מהאסון של כדור הארץ, הצטברות גזי החממה באטמוספרה, נסיגת הקרחונים ועליית מפלס האוקיינוסים.

לכן, בעיקר כדי להתרחק מכל השאר, ביקשתי מהעיתון 'קוריירֶה דֵלָה סֵרָה' לשלוח אותי לוועידת האקלים בפריז, אף שחלף כבר המועד האחרון להגשת בקשות. למעשה נאלצתי להפציר בהם, כאילו מדובר מבחינתי באירוע גורלי. הם יצטרכו לשלם לי רק על הטיסה ועל המאמרים שאכתוב. אני אסדר לעצמי לינה בבית של חבר.

ג'וליו התגורר בשכירות בדירת שני חדרים אפלולית ברובע הארבעה־עשר, ברחוב דֶה לָה גֵטֶה.

״רחוב השמחה?״ אמרתי לו כשנכנסתי. ״לא כל כך מתאים לך.״

״כן. אני במקומך לא הייתי מטפח יותר מדי אשליות.״

לפני שנים היינו שותפים לדירה בטורינו, ג'וליו כסטודנט שאינו בן המקום, ואני כפריווילגי שרצה להתנסות לראשונה במגורים מחוץ לבית, אף שהוריי גרו במרחק חצי שעה נסיעה באוטובוס. בניגוד אליי, לאחר סיום התואר ג'וליו נשאר בפיזיקה. הוא החליף אינספור אוניברסיטאות, תמיד באירופה, כי רחש סלידה פוליטית בלתי מנוצחת לארצות הברית. בינתיים הוא התחתן ונפרד, נולד לו בן ולבסוף השתקע בצרפת, עם מענק מחקר באֵקוֹל פּוֹליטֶכּניק, שבו עסק ביישום מודלים של כאוס בתחום הפיננסי.

לארוחת ערב אכלנו שתי מנות פסטה, כאילו היינו בני עשרים, בלי לערוך את השולחן, וסיפרתי לו על הסיבה לבואי לפריז, הסיבה הרשמית. ג'וליו חיפש ספר על מדף. ״קראת את זה?״

עניתי שלא, והרצתי במהירות את שולי הדפים תחת אגודלי. ״התמוטטות,״ מלמלתי, ״הוא נראה לי מושלם.״

״יש לו זווית ראייה מעניינת של ההכחדה. קח אותו.״

המילה ״הכחדה״ הסתובבה בראשי זה זמן־מה, כמו תווית הגורל האישי שלי. פיניתי את הכלים אל הכיור, בזמן שג'וליו עדכן אותי בזריזות על אַדריאנוֹ, שכבר היה בן ארבע. הפחמימות השרו עליי נמנום קל, אבל נגמר לנו היין, אז יצאנו מהבית כדי להמשיך לשתות.

פריז בחוץ הייתה קודרת ומלאה חיילים. כמה ימים קודם לכן נכנסה קבוצת חמושים לאולם קונצרטים בזמן הופעה של איגלז אוֹף דֶת מֵטאל, ובמשך דקות ארוכות ירתה לתוך הקהל הצפוף. טרוריסטים אחרים תקפו ביסטרו, ושניים פוצצו את עצמם מחוץ לאצטדיון סטאד דה פראנס. באותו ערב לורנצה ואני אירחנו זוג חברים לארוחת ערב, ואימא שלה התקשרה להודיע לנו. לורנצה לא ענתה לשיחה הראשונה וגם לא לשיחה השנייה, אבל ההתעקשות של אימה הייתה חשודה, ובסופו של דבר לורנצה נכנעה. אימא שלה רק אמרה לנו להדליק את הטלוויזיה, ובה בעת זרמו הודעות לטלפונים הסלולריים של כולנו. עקבנו אחרי העדכונים הישירים במשך יותר משעה, בשתיקה, ואז החברים עזבו. הם חשו דחף חסר היגיון לחלוטין לבדוק מה קורה עם הבן שלהם בבית. לורנצה ואני השארנו את הטלוויזיה דולקת עוד זמן רב, רצועת החדשות האדומה רצה בתחתית המסך ללא הפוגה, אבל הכתוביות כבר חזרו על עצמן. האוכל היה על השולחן, הוא התקרר כבר, ולחרדתנו התווסף עוד משהו: אימה פרטית, תחושת אֵבל נטולת אובדן שהעיקה על הדירה במשך ימים, בדיוק מאז אותו לילה שבו אמרה שאין לה כוונות נוספות, ואני הסתובבתי לצד הנגדי.

ג'וליו ואני יצאנו להליכה קצרה, חלפנו על פני מכוני עיסוי עם חלונות כהים, חנויות לצעצועי מין ומעדניות אסיאתיות. אחר כך התיישבנו במקום אקראי, עם כיסאות שפונים לרחוב, והזמנו שתי בירות. הוא חזר לדבר על הספרים שקרא: ספרי הדרכה על פיקוח דיגיטלי, על האביב הערבי ועל הפופוליזם החדש. ג'וליו קרא ספרים בלי סוף. תפיסת המציאות שלו הייתה הרבה יותר מורכבת משלי, הרבה יותר מחויבת, וכזה היה מאז הכרתי אותו. באוניברסיטה הוא ריכז את הקולקטיב של אולם B1 במשך שנתיים ברציפות, במרתף. נתלו שם כרזות No Nuke נגד נשק גרעיני ותצלום של אוֹריאָנָה פָלאצ'י שבו אייתו את שמה אוּרינה, שתן. אני הייתי יורד ל־B1 רק בהפסקות הצהריים ורק כדי להיות איתו, כאילו שמספיק להיות לידו כדי להפוך אותי לקצת יותר מעורב, קצת יותר מוסרי.

ברחוב דה לה גטה לגמתי מהבירה והקשבתי לדבריו. נתתי לנפשי להתנקות בעזרת יכולתו המוכחת של ג'וליו, רעש המכוניות והתנועה הבראונית של האנשים. בהפוגות הקצרות בשיחה ניסינו שנינו להסיט את מבטנו למקום אחר, ונדמה לי שבאותן הפוגות ראינו שנינו את אותו חיזיון מתרחש מולנו: רוח רפאים שחורה מגיחה מההמון ומרימה את זרועותיה לשמיים לפני שהיא מרססת את הבר בצרורות מקלע. עקב התחושה הפנימית העמוקה שלי — מעוקר, נטול עתיד — היה בי חלק שקיווה שזה באמת יתרחש. זאת הייתה הזיה אידיוטית, מלאת אשמה ורחמים עצמיים, אבל התפלשתי בה, אף שלא סיפרתי אותה לג'וליו. מעולם לא דיברתי איתו על נושא הילדים. החברוּת שלנו הייתה תמיד חברות שבה דנים בעולם שבחוץ ומתחמקים ככל האפשר מעצמנו, ואולי לכן החזיקה מעמד זמן רב כל כך.

למחרת בבוקר לקחתי את הרכבת הפרוורית B ולאחר מכן את האוטובוס ללָה בּורזֶ'ה, המקום שבו נערכה ועידת האקלים COP21. הבידוק הביטחוני בכניסה היה מעצבן, אבל לאחר שנכנסת יכולת להסתובב בחופשיות. ביתנים, אולמות קטנים או בינוניים, אירועי מליאה ומפגשים מקבילים מסווגים לפי צבעים. מארחת הראתה לי את חדר העיתונות. הייתה בו עמדת עבודה ייעודית, חיבור לכבלים וכל מה שצריך. הפגנתי מיומנות שלא הייתה לי.

אחרי כמה ימים שבהם נכחתי בפאנלים מכל סוג שנבחרו די באקראי מהתוכנית, נאלצתי להודות שלא היה יותר מדי מה לספר. באספות נדונו פסקאות וסעיפים מסוימים, אפילו מונחים בודדים שיופיעו בסופו של דבר באמנה, ההרצאות היו יבשות או כלליות מדי. הסביבה היא נושא משעמם. איטי, נטול פעולות ונטול טרגדיות, פרט לאלו הממשמשות ובאות. אבל נושא עמוס יתר על המידה בכוונות טובות. הנה הבעיה הנסתרת של מצב החירום האקלימי: שעמום מוות. במקום לחזות בכל שלבי הטקס עד להשלמת הסכם בינלאומי היה אפשר לקחת כדור שינה. היה עליי לדווח על כל התקדמות מיקרוסקופית ולהציג אותה כמהפכה, אבל את מי זה מעניין? בהנחה שהייתי הראשון שנמנם באולמות האפלוליים, מפוטם מהכריכים שאכלתי ברצף, רוחו של מי התרוממה מהנאומים החדגוניים של הנציגים הסנגלים, הקובנים או אלה שהגיעו בטוניקות מסורתיות מטיבט?

כעבור חמישה ימים לא הפקתי אפילו כתבה אחת. בעיתון התחילו לשאול אותי מה תוכניותיי. אני חושב על זה, הבטחתי, תכף, כמעט מוכן.

דיברתי על זה עם ג'וליו בארוחת הערב. הדבר המעניין ביותר שמצאתי הוא המיצב, מגדל אייפל מוקטן שנבנה מכיסאות ביסטרו מתקפלים. אבל לא נראה לי שזה מספיק לכתבה.

״כמה מוקטן?״

״בגובה כזה.״

"לא, אז זה לא מספיק."

הכנתי כמה סטייקים לשנינו, קניתי אותם באריזת ואקום בסופרמרקט אורגני. זאת הייתה אמורה להיות מחווה של הכרת טובה. הטיגון העלה עשן רב, אבל ג'וליו לא אמר דבר כשנכנס.

״כן, האקלים הוא באמת קוץ בתחת,״ הודה.

חשבתי שזה יהיה סוף השיחה. אבל לאחר שהרהר לרגע, אמר: ״אולי תפגוש את נוֹבֵלי. אולי הוא יספר לך משהו אחר.״

״מי זה?״

״פיזיקאי, כמונו.״

״בן כמה?״

״פחות מחמישים. ברומא הוא לימד שיטות מתמטיות. הוא היה נחמד מאוד בזמן הקורס, ואחר כך ידוע לשמצה בבחינה בעל־פה. באותה תקופה הוא היה אנטי־קפיטליסט זועם.״

״כמוך?״

ג'וליו חייך: ״יותר גרוע. נתקלתי בו כאן בפריז. עכשיו הוא מתעסק במודלים אקלימיים, משהו עם עננים. אם תרצה אקשר ביניכם.״

כנראה משכתי בכתפיי, העמדתי פנים שאני חושב על זה, אבל כבר נאחזתי באפשרות הזאת. הייתי מוכן להיאחז בכל דבר כדי להתחמק מעוד יום של שיטוט בין הביתנים המהדהדים בלה בורז'ה, עם ראש מלא בביטויים שחוקים על כדור הארץ החולה.

אבל לא ציפיתי להזמנה מנובלי בו בערב, פגישה בפאב ברחוב מוֹנז'. הלכתי לשם ברגל, אף שהיה מדובר בכמעט שלושה קילומטרים. עיניי היו נעוצות בטלפון לאורך כל הדרך, אספתי מידע רב ככל האפשר על יָקוֹפּוֹ נובלי, דוקטור. לא שהיה הרבה ברשת, באותה תקופה הוא עדיין לא היה ידוע מספיק (גם לא לשמצה) כדי שיהיה לו עמוד ויקיפדיה, אבל היה לו אתר משלו, די בסיסי, של משתמש אוטודידקט בוורדפּרֶס. האתר הכיל רשימה של המאמרים העדכניים ביותר ומידע על הקורס שלו במערכות מורכבות. הייתה שם גם גלריה שהציגה תצלומים של שמיים מעוננים, בליווי כותרות קצרות על פי סיווג צורת אדי המים: אָלטוֹסטרָטוּס, נוצה, קוּמוּלוֹנימבּוּס, מינוחים שסירבתי ללמוד למבחן במטאורולוגיה כי הוא היה שווה רק שלוש נקודות.

״לא חיכיתי כדי להזמין,״ אמר לי נובלי, בלי קמצוץ ייסורי מצפון. ״חשבתי שייקח לך פחות זמן.״

״הלכתי ברגל.״

״מהרובע הארבעה־עשר?״

הוא נראה משתאה, אבל לא הוסיף דבר. עם זאת, הוא עקב אחר המבט ששלחתי בצלחתו, אל הר הדברים בתוכה.

״מרשים, הא? בשביל זה אני בא הנה. אפילו שלא מומלץ לאכול המבורגרים בכזה גודל. בגלל פליטת פחמן דו־חמצני כמובן. אבל בעיקר בגלל העורקים. רק שבאמת אי אפשר לעמוד בפני אלה. אתה רואה?״ הוא הרים את הכריך כדי להראות לי אותו מהצד. ״כל השכבות מופרדות היטב. חסה, גבינה, בשר, בצל. לא כמו הדייסה שמביאים לך בדרך כלל. תזמין לך גם.״

״כבר אכלתי, תודה.״

״ההפסד כולו שלך.״

הוא נגס מהכריך, בעת שאני תהיתי על קנקנו בנחת. היה לו מראה מרופט מעט, כמו של מדענים מסוימים בשיא הקריירה שלהם. אם בצעירותו התלבש ברישול כמו הרבה סטודנטים לפיזיקה (ואני ביניהם), עכשיו נראה שהנושא היה קרוב לליבו.

״אתה מכיר את תסמונת קֶסלֶר?״ שאל אותי. הנדתי בראשי.

״ג'וליו אמר לי שאתה רוצה לדבר על סוף העולם. כמו כולם בימים אלו, בעצם. אם כי צריך להבין שבינתיים אנחנו לא מדברים על סוף העולם, אלא על סוף הציוויליזציה האנושית, משהו שונה לגמרי. בכל מקרה, בזמן שהייתי כאן וחיכיתי לך, נזכרתי בתסמונת קסלר.״

הוא ליקק קצת מיונז מאצבעו לפני שהרים את הטלפון וחיפש תמונה. ״מה אתה רואה כאן?״

״עב״מים?״ העזתי לומר, כבדיחה בעיקר.

״עב״מים, בדיוק, זה מה שכולכם אומרים. למרבה הצער, אין עב״מים בעולם, וזה תצלום אמיתי. אלו לוויינים ששוגרו ברצף על ידי אחת מאותן חברות אינטרנט סיניות חדשות. אתה לא יכול לדמיין את כמות המתכת שמסתובבת לנו מעל הראש, למעשה כבר מילאנו לגמרי את המסלולים הנמוכים.״

הוא סובב את ההמבורגר, נגס שוב מהשוליים. אולי רצה להשאיר לסוף את החלק המרכזי, העסיסי ביותר.

״תאר לעצמך בורג שמשתחרר מאחד הלוויינים האלה. זה קורה כל הזמן, נכון? ברגים משתחררים. אז הבורג הזה מתקדם במהירות של בערך שלושים אלף קילומטרים בשעה, זה קליע. במהירות הזאת הוא יכול כמו כלום לחדור שכבת פלדה. כעת תאר לעצמך שהבורג פוגע בלוויין אחר, הוא מתרסק ויורה סביבו כמה וכמה קליעי מתכת אחרים, שפוגעים בלוויינים אחרים.״

״תגובת שרשרת.״

״בדיוק, תגובת שרשרת. לאן תגיע בסוף מערבולת החומר הזאת? אין לאף אחד מושג. אבל חלק ממנה עלול ליפול לכדור הארץ, כמו סוג של מטר אסטרואידים. זאת נקראת תסמונת קסלר, ואתה יודע מה האמת? זה איום ממשי. אנשים לא חושבים עליו כי הם לא יודעים עליו. רק אנשים שיורים לוויינים לאוויר יודעים, ולמעשה בכסף שהם מרוויחים הם בונים מקלטים גרעיניים. אבל האנשים שיושבים כאן ליד השולחנות לא יודעים. לכולם יש עכשיו בראש את המדינה האסלאמית ואת ההתחממות הגלובלית, אבל האמת היא שיש עוד המוני איומים יותר מקוריים. בצורת, הרעלת מאגרי מים, מגפות — הוא אמר את זה, הוא אמר את זה כבר אז! — מרד של הבינה המלאכותית. נוסף על, מן הסתם, איומים שנראים כאילו יצאו מהאופנה. כמו החורף הגרעיני, ידידנו הוותיק.״

לרגע, כשהקשבתי לו, חשבתי על אבי. הוא שהיה הולך בימי ראשון אחרי אימי בבית, עוקב אחריה כמו רחפן: בחדר הכביסה, במרפסת, במטבח, בלי להפסיק לדבר על משבר הנפט, זיהום האוויר או זיהום האור. האסון של אותו חודש. תהיתי אם גם נובלי הוא בן זוג מהסוג הזה. אם בסופו של דבר גם אני בן זוג כזה.

״והעננים?״ שאלתי אותו.

נובלי העווה את פניו. ״עננים זה דבר מסובך. העננים הגבוהים שומרים על הלחות, וכך תורמים להתחממות כדור הארץ. הנמוכים מחזירים את אור השמש, וכך מקררים אותו. ביחד הם מועילים ומזיקים, בקיצור, בלגן. יש אנשים שחושבים ששינויי האקלים יעניקו לנו עולם נטול עננים. שמיים בהירים ביום ובלילה, שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה. אני מניח שיש מי שזה ימצא חן בעיניו. לא בעיניי.״

״ראיתי שיש לך אוסף תצלומים באתר שלך.״

״זאת תחרות לסטודנטים. לצלם את הענן הכי מעניין. אבל היא פתוחה גם לאנשים אחרים. אתה יכול להשתתף אם אתה רוצה.״

״אני לא מצלם.״

״כרצונך.״

אני לא מסוגל לשחזר על מה עוד דיברנו באותו ערב, גם משום שנשארנו יחד הרבה זמן, תחילה מחוץ לפאב, תחת החום המוגזם של פטריות הגז, אחר כך ברחוב, בשולי זַ'רדן דה פּלאנט. אין ספק שדיברנו על ועידת האומות המאוחדות — לנובלי היו תקוות פושרות ממנה — ודיברנו על הנוסטלגיה ששנינו חשנו אל פיזיקה מסוימת שהיה לה קשר רופף לעולם. הוא בוודאי שאל אותי כעבור זמן־מה אם אני במקרה מראיין אותו.

״לא חושב, לא בדיוק.״

״אתה יכול לראיין אותי אם אתה רוצה,״ אמר, והבחנתי ברגע של יהירות בתוך כל הדיבורים על סוף העולם.

בשלב מסוים בהליכה הוא שאל אותי אם יש לי ילדים. הפניתי מייד את השאלה בחזרה אליו: ולו? ״שניים. השני הגיע די הרבה אחרי הראשונה, היא כבר הייתה בת שבע.״ הערתי ששני ילדים עומדים אולי בסתירה לעתיד שהוא רואה לפניו, כפי שהוא רואה אותו. למרות רצוני התקשחתי קצת. נובלי אמר: ״איך אפשר לקוות לשרוד את הכול אם לא בשביל הילדים?״

כשהגענו לדלת ביתו דעכה השיחה, בעשר הדקות האחרונות רק הלכנו. כבר לא היה איש ברחוב. עם השתיקה חזרו אליי מראות הפיגועים וחשבתי שאימנע מחזרה במטרו, אפילו שזה לא היה הגיוני במיוחד. פיגועי התאבדות אמורים להתבצע בסביבה הומת אדם, סוג של מופע.

״אז מה אתה עושה בדיוק?״ שאל אותי נובלי, כאילו הספק ניקר בראשו כל הערב.

״אני סופר.״

״ג'וליו אמר לי שאתה עובד בעיתון.״

״אני עובד בעיתון אבל אני סופר.״

זה ציער אותי משום מה. כאילו לא הבנתי נכון את משמעות הערב, ונובלי העניק לי טיפול סטנדרטי, מתסמונת קסלר ואילך, רעיונות נוצצים שהיה מפרט באותה דרך באוזני אחד מתלמידיו.

הוא התחיל להתעסק במפתחות ופתח את הדלת. ״טוב. אז בהצלחה עם הכתבה שלך. יש לך את המספר שלי אם תצטרך עוד משהו.״