רוזה

פתיחה

חורף 1919, נמל אודסה. על סיפון אונייה צפופה ומיושנת עומדת אישה צעירה. היא בורחת. לבדה, כמו שהיתה למעשה תמיד, מילדות. משאירה מאחוריה חלומות, מאבקים נכזבים, עמידה עיקשת. הבולשביקים בעקבותיה. היא לחמה בשם הרעיון שלהם, אבל הם פנו נגדה. מנהיג הפועלים ברל כצנלסון יכתוב על בני דורם, בלשון זכר כמובן: "נערים סוערי מהפכה (...) נחשולי עולם הציפו אותנו, יין המהפכה השכירנו, בצבאותיה יצאנו, בסערותיה טולטלנו, בתבוסותיה ניגפנו."¹

מילים גבוהות מרשימות אותה פחות, מעשים הרבה יותר. עכשיו לא נותרה לה ברירה, והיא חייבת למלט את עצמה מלהבות המהפכה האדומה. אין לה יעד ברור. שוודיה זו אפשרות. היא מכירה שם אנשים, יש לה קצות חוט. רכבת של הצלב האדום השוודי היא שהביאה אותה לאודסה שלחוף הים השחור. אבל עכשיו הדרכים חסומות. הֵדֶיהָ של מלחמת העולם הראשונה, שהסתיימה שנה קודם, עדיין לא שככו. רוסיה נקרעת לגזרים במלחמת אזרחים עקובה מדם. יש אונייה אחת שמפליגה למקום מוזר, נידח. היא שמעה עליו כמובן, אבל פלשתינה מעולם לא שבתה את דמיונה. בצוק העיתים היא חושבת עליה כעל ברירת מחדל, ועדיין יש לה ספקות. חודש לפני ההפלגה היא כותבת לאותו ברל כצנלסון, מכר של מכרים, שכבר נמצא בפלשתינה עשר שנים, מבקשת מידע — ביידיש, עברית היא לא יודעת. הוא שולח משהו. היא מאוכזבת, נוזפת בו: "מכתבך לא סיפקני כלל, ולא הבהיר לי דבר (...) לא מצאתי שום דבר ממשי שאוכל להסתמך עליו." מכיוון שנראָה לה שלא הבין, היא טורחת להסביר: "זהו סיכון גורלי. בנסיעתי לארץ ישראל עליי לנתק פרשת חיים על מנת להתחיל בחיים אחרים. לאחר זאת אין דרך חזרה."²

הפרק הרוסי של חייה, עשרים ותשע שנותיה הראשונות, מתקרב לסופו. היא מבינה זאת, לעומק. במילותיו של ברל — כי רוזה לא השאירה מורשת כתובה — "בשבילי עניין ארץ ישראל נגמר ביום הראשון לבואי. ידעתי שחוף אחר לא יהיה לי."³ מרגע שתיגע כף רגלה בחוף של יפו, מצפות לה פחות מעשרים שנות חיים. הפרק הזה יהיה קצר. היא תמות בהיותה בת ארבעים ושבע.⁴ אבל הישגיה בארץ ישראל יהיו גדולים אף יותר מאלה שברוסיה.

היא נחתה על חופיה של ארץ ישראל כשהסיפור הציוני היה עדיין פרויקט בראשיתו, ניסוי סהרורי כמעט, טעון הוכחה. הוא התקדם בשוליו של עולם יהודי סוער, שהיה אדיש לו ברובו המכריע. המרכזים היהודיים היו במקומות אחרים, התנופה האידאולוגית משכה לכיוונים סותרים. בארץ ישראל היו אז פחות משישים אלף יהודים — כעשרה אחוזים מכלל אוכלוסיית הארץ. טרם נאספה המסה הקריטית שתהפוך את הסיפור הציוני לבלתי הפיך. הסיפור של רוזה, עולה אחת מימי העלייה השלישית, מצטרף לרגע בראשיתי של הולדת, עוד לפני שהסיפור הציוני התמצק. וזה סיפור ייחודי, אבל במובן מסוים כל סיפורי התקופה ייחודיים, כולם מתנהלים מחוץ לתלם ברור, כי התלם עצמו עדיין לא נחרש. רובנו מכירים את הסיפור הציוני במבט על דרג ההנהגה — של הרצל, אולי של בן־גוריון, שרוממו לדרגת מיתוסים מחנכים. הסיפור של רוזה כהן אינו כזה. הוא סיפור של "היסטוריה מלמטה", של תנועת אנשים ונשים בסערות הזמן, בלי יעד מוגדר וברור, לעיתים בלי מסגרת מארגנת של תפקידים ומשימות. יהודים בודדים, שלכל אחד מהם נתיב חיים משלו, וביחד הם מרכיבים את הפסיפס האנושי, זה שנשא את הפרויקט הציוני על שכמו ביום־יום קשה, אפור, רצוף סימני שאלה וכישלונות, עד שהביא להצלחתו.

חייה של רוזה בארץ היו קצרים, אבל נדמה שלא היתה תחנה חשובה בסיפור הציוני של אותה העת שלא נטלה בה חלק — מהאונייה המיתולוגית שעל סיפונה הפליגה ארצה, דרך חצר כנרת, ירושלים, חיפה ותל אביב הקטנות, מאורעות תר"פ, תרפ"א, תרפ"ט, תרצ"ו. אף פעם לא בשורה הראשונה של תמונת ההנהגה, אבל בכל זאת תמיד שם. בדרך כלל סופַּר המעשה הציוני כסיפור של קבוצות, של חבורות, של מסגרות. רוזה שייכת ולא שייכת לקבוצות האלה. גם אם עדשת מצלמה היתה מנציחה אותה באירועים שנטלה בהם חלק, היא היתה מוצאת אותה קצת בצד, לבדה, מטעם עצמה, אף פעם לא אחת מהחבר'ה, כמו שיקראו לזה בהמשך.

רוזה מתה כשהמנדט הבריטי עוד נושא תקוות, שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בטרם שואה, כשהחלום על מדינה יהודית רחוק בקצה האופק, אפילו בעיניהם של החולמים הנועזים ביותר. כשאנו חוזרים לסיפור שלה היום, הוא מהדהד קולות מוכרים ושאלות היסטוריות מטרידות. האם ניתן היה לעשות אחרת? איך? היסטוריונית מקצועית מנועה מעיסוק בשאלה כזאת, אבל לקוראים מותר לעשות זאת. והתשובה הקצרה היא לא, נראה שלא ניתן היה לעשות אחרת. ניצני האלימות — מול תושביה הערבים של הארץ, במחנות שפיצלו את היישוב היהודי — כבר כאן, בין דפיו הראשונים של הסיפור הציוני. האלימות כבושה, אבל לעיתים מתפרצת. יש סטירה. יש אקדח. הוא יירה עוד לפני המערכה השלישית.

רוזה כהן, שהציונות היתה זרה לה, שארץ ישראל היתה רחוקה ממנה, הפכה את פלשתינה לביתה ואת הציונות לדגלה. כדרכה, התמסרה לשתיהן באופן מוחלט ושלם. כדרכה, מצאה דרך למלא תפקיד משמעותי, בדרך ייחודית רק לה. אין בנמצא תמונה שרואים בה את רוזה מחייכת. צער העולם תמיד על כתפיה. מילדות של יתמות ועד למותה המוקדם — תמיד חמורת סבר, מודאגת, כועסת על העולם ועל עוולותיו. סיפורה עשוי מחומרים שאגדות עשויות מהם. אישה חזקה, כריזמטית, טוטלית. ולא נשכח — יפה. בסיפורה אי אפשר שלא להבחין בצללים וגם בכישלונות — אישיים ולאומיים. ובכל זאת, אם תסכימו לסלוח על הפרזה חגיגית, בשעות קשות יש בחזרה לפרשת חייה גם קורט של נחמה.

1.
יתמות

לחצר בית משפחת כהן בהומל, בלארוס, התגלגלה יום אחד עגלה ועליה שמונה יתומים. יצחק כהן, בנם הבכור של הלל ורבקה, חזר לבית הוריו עם הילדים לאחר שאשתו, שיינה רחל, מתה בחיק משפחתה בביאליסטוק. צעירה היתה במותה, בת ארבעים שנה. השנה היתה כנראה 1895. במשפחה סיפרו על האהבה הגדולה שהיתה להם. סיפרו ששיינה אהבה את יצחק אהבת נפש, ושהוא השיב לה אהבה עזה. נפשו "היתה קשורה בנפשה, וישמור לה את הברית ואת חסד נעוריה עד יומו האחרון."⁵ על שיינה אמרו שהיתה "משכילה ונעימה מאוד", אך לא אמרו שהיתה יפה.⁶ את יצחק, לעומתה, זכרו במשפחה כגבר יפה תואר, אף שאישיותו המיוחדת היא שמשכה את עיקר תשומת הלב של מי שהכירו אותו. רוזה גינצבורג, אחייניתו — שבחייה היתה מוקפת בגדולי המנהיגים של העם היהודי באותה העת, מאחד העם ועד ביאליק, ופגשה גם לא מעט מנכבדיה של החברה הבריטית הגבוהה — פסקה: "הוא היה אחד האנשים המעניינים ביותר שהכרתים בימי חיי." אחיו הצעיר מרדכי כתב עליו: "לא היה האיש הזה אדם רגיל, כי אם טיפוס מיוחד במינו."⁷

יצחק נולד כבכור בדורו למשפחת כהן במוהילב, בלארוס. נצר למשפחת סוחרים אמידה ולפרקים עשירה ממש.⁸ יש שהגו את שם משפחתם "כגן", כשם שלעירם קראו לעיתים "מוגילב" — בשל נטייתם של הרוסים להחליף ה' ב־ג'. כך או אחרת, אבי סבו, הרשל, היה הראשון לצבור הון במשפחה וזה שהעלה אותה לגדולה. הרשל השכיל להשתלב בתנופת הבנייה של מסילות הברזל, ששטפה את רוסיה במאה התשע־עשרה. המפעל העצום היה זקוק למיליוני אדני עץ, ויערות העד שעמדו ברוסיה הלבנה מאות בשנים כשהם שקועים בשנת בראשית "הוחרדו בבת אחת ברבבות גרזנים ומשורים." חוטבי העצים היו האיכרים העניים, אך רבים מיוזמי המפעל ומהמוציאים אותו לפועל היו יהודים. אלו הורשו לחכור את היערות מבעלי האחוזות הגדולות, לשכור פועלים ולספק את חומרי הגלם לחברות הפורשות את המסילה. על הרשל הילכו סיפורים שהעידו על יושרו ועל ליבו — אמיץ וטוב. באחד הסיפורים סופר על הפעם שבה נעתר לבקשת ידידו לאחסן סחורה במחסניו. כשגילו פקידי הממשלה את הסחורה והתברר שהיתה מוברחת, לא הסגיר הרשל את חברו. הוא ישב במקומו בבית הכלא ודאג לשלם את הקנסות ולסיים את הפרשה.⁹

בנו של הרשל, צבי — שהיה סבו של יצחק ואבי סבה של גיבורת סיפורנו רוזה — כבר בנה למשפחתו בית אבן גדול ומוקף חומה לאורך בלוק שלם במוהילב.¹⁰ באחת מצלעות המתחם הגדול ניצב בניין בן ארבע קומות. בתווך היתה החצר, הומה תמיד משאונם של בני המשפחה, עובדי הבית, שוכרי משנה, עמיתים לעסקים, משרתות ומבשלות. ביקום הסוער הזה גדל יצחק, אביה של רוזה, עם אחיו הרבים. האח הצעיר, מרדכי, הסביר בכתביו: "את אשר היו האחוזות לאצילים הרוסים או הפולנים, היו בתי החומה שבתוך הערים ליהודים הסוחרים." בעלי הבתים נחלקו לבעלי בתים "סתם" — שבתיהם היו בתי עץ, ובעלי בתים אמידים, "כמעט נגידים", שהיו בעלי בתי אבן. במקום אחר שרטט מרדכי את סולם המעמדות היהודי בקצרה: עניים, בעלי בתים, עשירים. צבי כהן נמנה על המעמד האחרון, וימיו היו עמוסים משחר עד ליל: עושה עסקים, בורר ומגשר בין חברי הקהילה, מנהל את ענייניה ומייצג אותה לפני השלטונות, מתפלל, לומד, משמש סנדק בטקס אחד, מממן את פדיון הבן בטקס אחר, מלווה הלוואות, מחלק צדקות. כשהוא בבית, המסדרון בדרך לחדרו תמיד מלא, בני הקהילה יושבים בתור לקבל עצה ועזרה. וצבי אכן טורח הרבה בעניין "העניים שלו". שלא כמו קופות הקהילה הריקות תמיד, הקופה של צבי תמיד גדושה.

המשפחה היא משפחת חסידים, "לא אדוקים ולא שונאי מתנגדים." ילדיו של צבי לא רואים פני "רבי" בחייהם. את ה"מתנגדים," יריביהם של החסידים בעולם היהודי דאז, לא רק שלא שונאים, אלא להפך: הם שכנים, ידידים ולעיתים אפילו, שומו שמיים, משפחה. בניו של צבי כבר נמשכים להשכלה הרחבה שמתאפשרת ברוסיה, והחסידות "פרחה כמעט כולה מהבית." בני משפחת כהן נפוצים בעולם, ובשובם מביאים איתם רוחות של קִדמה. אחד מבניו של צבי מרבה לנסוע לגרמניה, להתרפא, וחוזר עם "זרמים חדשים נוספים." בנים אחרים מתיישבים בהלסינקי, פינלנד, וסופגים גם הם תרבות אחרת.

מלחמת קְרים, שמתנהלת בין רוסיה ובין האימפריה העות'מאנית, בריטניה וצרפת, בשנים 1853–1856, מאפשרת ליהודים נוספים במוהילב להתעשר, והופכת חלק מהעשירים לעשירים מאוד. צבי כהן הוא אחד מהעשירים שמתעשרים עוד. הוא משתלב במערך האספקה לחיילי הצאר, ונמנה על מעמד חדש שזוכה לכינוי "עשירי סבסטופול", על שם העיר שעמדה במצור כמעט שנה עד שנכבשה.

עוד קודם לכן חייבו אותו עסקיו המרובים לשבת בקביעות במוסקבה. לביתו העמוס במוהילב הגיע למעשה רק בימי החגים. הנה כי כן, סיפורה של משפחת כהן העשירה והמיוחסת הוא סיפורה של שושלת גברים סוחרים, אבל זו התאפשרה בזכות שושלת נשית, שהתקיימה לצידה. הנשים הן ששלטו ביד רמה בבית החומה במוהילב, ניהלו את ענייניו פנימה והחוצה, למול הקהילה היהודית והכללית. למעשה, על בניית בית החומה של צבי פיקחה רעייתו. כאשר חלתה, נכנסה לחדרה והיתה ספונה בו מאז ועד סוף ימיה. את ניהול הבית והחצר הותירה לבתה הבכורה, מרגלית, שעשתה את המלאכה בכישרון גדול. "היא היתה מנהלת את העסק, נוסעת לירידים, למוסקבה ולפטרבורג. היא דאגה לכסף הנחוץ לקנות סחורה ולתשלום השטרות." מרדכי בן הלל הכהן, דודהּ של רוזה שכתב את תולדות המשפחה, הכתיר פרק זה בספרו במילים "שלטון הנשים", ובו התייחס גם להשכלת הנשים ולקשיים שעמדו בדרכן: "היתה הנחה מוסכמת, שלהשכלת נשים ניתן חוק וגבול, הלוא הוא הגימנסיה. אין צורך בהשכלת נשים למעלה מגימנסיה, ולאיזו תועלת תלמד עוד יותר מזה? (...) והנה גם עלמות בבורחות ללימודים, גם בתולות אומרות להיכנס לאוניברסיטה! (...) פניה הישנים של חומת עירנו לא היו לה עוד. הכול התמוטט."¹¹

מרגלית לא זכתה להשכלה גבוהה, אבל כמעט לכל דבר ועניין היתה ראשת המשפחה, שנייה רק לאביה, צבי. הלל אחיה, אביהם של יצחק ומרדכי, מצטייר לידה כנרפה. "היה חסר תמיד המרץ הנחוץ לעשות חדשה בחיים," כתב עליו מרדכי. הלל חי עם משפחתו בחצר אביו ואחותו, "אם גם שואף לגדולות — לא עשה דבר להגשים את שאיפותיו (...) בעל מחשבות, איש הספר, השולחן והחדר, ולא איש העסקים, השוק והרחוב." בשלב מסוים "נואש מהצלחת כל המסחרים" ועבר ללמוד כל היום בבית המדרש. אחר כך עזב להלסינקי ומשם לפטרבורג ולמוסקבה, לסייע בכל זאת בעסקי המשפחה שהתרחבו לענפים נוספים, ובהם מסחר בזהב ובכסף.¹²

אשתו רבקה, אימם של יצחק ומרדכי וסבתהּ של רוזה, היתה פעילה הרבה יותר. כשראתה שלא תיוושע מבעלה פתחה חנות, הסתמכה על ידיעותיה בפולנית וברוסית, "ותיסע אל השווקים הגדולים לקנות סחורות שונות לחנותה, אשר הלכה והתגדלה והתפתחה, ותכלכל את ביתה." היא גדלה בבריסק, ליטא, שם היתה "קולטורה עברית מסודרת מקדמת דנא (...) ילדים וילדות למדו יחד אצל מלמד אחד ובחדר אחד, ולא חששו כלל עד גיל ידוע מחינוך מעורב (...) ובכלל, חינוך עברי אלמנטרי, כמו ראשית הקריאה והתפילה וסיפורי התורה, היה חובה אז גם על הילדות, בייחוד בבתי היהודים האמידים (...) תחת אשר הנשים בנות התקופה ההיא ברוסיה הלבנה היו נעדרות כל הידיעות האלה.״¹³

רבקה כהן, כתב בנה מרדכי, היתה "מושא קנאתן של נשות הסביבה," בגלל השכלתה ושליטתה בשפות רבות, "נוסף לזה היתה יפהפייה." בעיניים האוהבות של בנה מצטיירת סבתהּ של רוזה ככליל השלמות, נטולת פגמים. מרגלית, ראשת השבט החזקה, האישה שניהלה את חיי המשפחה ביד רמה, קיבלה אותה בזרועות פתוחות ולא עמדה בדרכה להתפתח ולשגשג: "הדודה מרגלית לבדה אהבה אותה באמת ובלב תמים."¹⁴ אולי זיהתה בה את עצמה, אולי העריכה שוות כוחות לה.

בשלב מסוים נודדת החצר המטריארכלית ממוהילב להומל [או מוגילב וגומל], מרחק של 181 קילומטרים. מרדכי מגיע לעיר עם עסקיו שלו וגורר אחריו את הוריו ועוד רבים מבני משפחתו. לשושלת הנשים מצטרפת עוד אישה חזקה — שפרה בתיה לבית פבזנר, רעייתו. בסיסה של משפחת כהן על כל ענפיה יהיה מעתה בהומל. לשם מגיעה גם הילדה רוזה, בת חמש או שש, יתומה מאם. איתה בעגלה שבעת אחיה — הקטנה תינוקת, הגדול בן שש־עשרה. סבתה רבקה, רעייתו של הלל ואימם של יצחק ומרדכי, מאמצת אותם. את חמש־עשרה השנים האחרונות של חייה היא מקדישה להם, "ותהי להם לאם ולאומנת, ותהי מלאכם הטוב."¹⁵

***

לאחר קליטתם של שמונת הילדים בבית המשפחה המורחבת, באגף בביתו של מרדכי בן הלל הכהן,¹⁶ חוזרים הגברים לעסקיהם בערים הגדולות. ככלל, על פי החוק הרוסי של אותם ימים, נאסר על יהודים להתגורר בערים הרוסיות מלבד אלה שב"תחום המושב" ובעלי עסקים גדולים קיבלו רישיונות ישיבה מוגבלים. צירוף המשפחות בכלל לא בא בחשבון. לכן בפועל, חיו הגברים במנותק מבני משפחתם, ובביתם היו מבקרים פעם או פעמיים בשנה, "לפי המצב."¹⁷

יצחק כהן, אביה של רוזה, נפנה אם כן לטפל בעסקיו, בעוד ילדיו מטופלים באהבה בידי אימו. עד אז נדד, לא בהצלחה גדולה, בין קייב, ורשה, מוהילב ואומן. לעיתים שיתף פעולה — ולא תמיד זה עלה יפה — עם קרובי אשתו האהובה, שחלקם היו סוחרים עשירים. נקודת המפנה בחייו המקצועיים באה לאחר מות רעייתו. הוא זיהה את ערכה העצום של אחוזה גדולה אחת, כחצי מיליון דונם שטחה, שעמדה למכירה במחיר נמוך משום שבעליה לא עמדו בתשלומים לבנק. הוא הצליח להסב אליה את תשומת ליבו של "נגיד החצר של הנסיך הגדול אלכסנדר מיכאלוביץ, גיסו של הצאר."

נגיד החצר, צרפתי במקור, השתכנע גם הוא בערך האחוזה המדוברת, ושכנע את גיסו של הצאר לרכוש את האחוזה. הנגיד הצרפתי קיבל את התנאי שהעמיד יצחק: הוא יוכל להיכנס כשותף לניהול עסקי היערות של האחוזה. אלא שיצחק לא הסתפק בהסכמת הנגיד, וביקש להיפגש פנים אל פנים עם הנסיך הגדול, שהרי "יודע ומבין אנוכי כי הנסיך הגדול לא יאבה להתקשר עם איש יהודי בקשר של שותפות כתוב וחתום," אך אם "הוא במו פיו יאשר לי את הדברים ואת התנאים בינינו", לא יחזור בו. כך ביקש וכך היה. מאז פגישתם רכש יצחק "השפעה כבירה ומכרעת" על הנסיך, גיסו של הצאר. גם כאשר שגה, והחליט החלטות שגררו הפסדים, פקד הנסיך לרשום את ההפסד לחובת האחוזה ולא לחובתו של יצחק: "כהן אינו צריך להפסיד."

מפגישתם הראשונה ואילך התייחס הנסיך ליצחק כמו ל"איש לא מעלמא הדין", איש שאינו מהעולם הזה. אחיו מרדכי כתב שאולי היה זה מפגשו הראשון של הנסיך עם יהודי כלשהו, ואולי לא היה רגיל לפגוש יהודים גאים ותקיפים. רוזנת אחת כתבה בזיכרונותיה שהנסיך סבר ש"יצחק בן הלל כהן הוא קדוש." כך או אחרת, יצחק "הכריע את הנסיך הגדול לבית רומנוב אל תחת השפעתו," ודרכו התחבר לזוג נוסף, עשיר ועתיר השפעה: הוא ראש מטה הימייה, חברו ובן בריתו של הצאר, והיא נסיכה מיוחסת. יצחק היה בן בית אצלם, והנסיכה דאגה שבזמן תפילת מנחה או מעריב יוקצה לו חדר נטול איקונות או צלבים. עסקה אחת שסגרו בני הזוג ללא ברכתו של יצחק — שנאלץ לעזוב את השולחן לפני כניסת השבת — לא עלתה יפה. מאז האמינו שדרושה להם ברכת הכהן על כל עסקה ועסקה.

על "אדיקותו המפליאה" של יצחק הילכו במשפחה מעשיות הרבה. סיפרו שפעם נסע עם עגלון נוצרי, ובראותו את הירח במילואו נזכר שלא קידש עוד את החודש. העמיד את העגלה באמצע השממה, ירד ורקד כנגד הלבנה, וציווה על הגוי לעמוד על ידו ולענות אחריו אמן. הוא היה מהמעטים בהומל שאסור היה לצלצל בפעמון ביתם בשבתות, ובטלפון הנדיר שהיה בביתו ודאי שלא השתמש בשבת,¹⁸ אפילו לא כאשר הנסיכה הגדולה קסניה אלכסנדרובנה, אחותו של הצאר, התקשרה ודרשה לדבר איתו בעניין דחוף. "אבא לא נוהג לשוחח בטלפון בשבת," הסביר אחד מהבנים לנסיכה, והיא המתינה בסבלנות לצאתם של שלושה כוכבים.¹⁹ מבית המרחץ היה חוזר בכל פעם בלי הלבנים. "גם את הטהורים וגם את הישנים נתן תמיד לעניים מחוסרי לבנים."

את החגים חגג יצחק בביתו בשירה ובריקודים. "בשמחת תורה בפרט נהגו שם לפי מנהג החסידים. רקדו בהתלהבות, שתו ושרו, לא כדוגמת בית אבי השקט," סיפרה בתו של האח מרדכי. החגיגות בבית דודהּ וקפדנותו בקיום מצוות היו "עוד יותר מוזרות" בעיניה של האחיינית, "משום שדוד יצחק היה איש משכיל, היטיב לדבר רוסית, וידע גם כמה לשונות לועזיות."²⁰

אחיו הסביר בזיכרונותיו כי דמו זה לזה: "שאין אנחנו עבדים נרצעים של ההיגיון הקר, לא הוא החותך את חיינו, כי אם הרגש שבלב הוא השליט והמכריע ברגע דין." עוד סיפר כי חסידותו של יצחק היתה גדולה, רבה ועזה יותר מזו של כל יתר אחיו, אבל "גם תקופה של 'השכלה' עברה עליו." הוא שהכניס לביתם את הרומן העברי הראשון "אהבת ציון", רב־המכר של אברהם מאפו, המתאר את ממלכת יהודה בימי מסע סנחריב האשורי — ספר שהרטיט לבבות בעולם היהודי כולו וצייר לקוראיו ארץ ישראל ממשית, בעברית, עוד בטרם נולדה הציונות.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*