כל הממלכה

פרק 1

בּרנַרד בּיוֹרן, פונדק "האֶפרִיט הצוחק"
18 בתשרי 1419 לשלום התריסר

"גאראש שמביט ללא עין, מאזין ללא אוזן, פוצה פיו ללא קול - אם לא התחלת, תסיים."

במילים אלו נעץ ברנרד ביורן את הסכין בבשר והתחיל לקלף את העור מהגוף המת. דם ארגמני נשפך לכל עבר מתוך הפצע, ממהר לגלוש החוצה כאילו אם יאט יתבלבלו ויחשבו שמדובר בדבש. ברנרד ביורן פקח את עיניו ונשם נשימה עמוקה. הוא צירף אל הסכין את המזלג וחתך לעצמו פיסת אומצה עסיסית ומדממת. היה לו מן מנהג שכזה, לטבול את האפונים והתפודים בדם כדי לתת להם טעם מלוח, כי רטבים לא היו בנמצא בגרוֹטָאר ודם של שור מבושל היה עדיף על כל תבלין יבש.

הוא דחף פיסה גדולה של בשר מהביל אל פיו ולעס בכוח, שיניו גורסות את הבשר הצמיגי כאילו מדובר במטלה ולא בסעודה מפוארת. באופן טבעי, כאילו מתוך דחף, הוא מיהר לשלוח ידו אל כוס המשקה הריקה ולמלאה ביין, אבל על השולחן הערוך בקפידה לא היה יין בנמצא. רק מיץ אפרסקים.

"אין יין?" שאל ברנרד ביורן.

אף אחד מהנוכחים לא ענה. ברנרד ביורן המתין עוד כמה רגעים ואז נאנח.

"אם אין יין אתם יכולים פשוט לומר 'אין יין'. מה כל כך מסובך בזה?" הוא המשיך בשלו ומזג לעצמו כוס מיץ. הוא השיב את המזלג אל האומצה העסיסית וחתך פיסה נוספת בסכין.

כך סעד לו ברנרד ביורן כעשר דקות ארוכות, מתענג על כל ביס וכל טעימה. הוא הפשיל את שרווליו הארוכים כדי לסייע במלאכת ניגוב הדם, שהוא הרוטב הטוב מכולם, עם פת לחם שהוגשה אל שולחנו.

"חבל שלא היה יין," אמר ברנרד ביורן בסופה של הארוחה. "יש משהו מתוק לקנח בו?"

"אולי כדאי שנדבר ראשית על השותפות העתידית שלנו," הציע קְרַאלדוֹ.

קראלדו, אותו בן מחצית קטן קומה, ישב ממש מול ביורן על כיסא מוגבה, כמו אלה המוצמדים אל בר המסבאה ולא אל שולחן הסועדים. אמנם זה הותיר אותו רחוק מהשולחן, אבל הוא לא תכנן לאכול בזמן הקרוב בלאו הכי. לצידו של קראלדו ישבה עלמה זהובת שיער ויפהפייה, וסמוך לדלת החדר החשוך עמד טיפוס נוסף בשכמייה.

קראלדו היה בן מחצית שהגיע לגובה מותניהם של שני חבריו האחרים. הוא טען שגובהו ארבעה חתולים אשר עומדים זה על גב זה במדויק - הוא מדד זאת בעצמו תריסר פעמים ועם חתולים שונים. זקנקן שחום בצבץ על קצה סנטרו ועיניו השחורות נראו תמיד משועממות, כאילו העייפות כילתה מהן כל רגש אחר. הוא לא נראה מתוסכל או כועס או נלהב או מאושר - רק משועמם. לעיתים השיעמום התחלף בהבעה הפשוטה של "אני לא מאמין שיכול להיות לי אכפת עוד פחות מזה". אף על פי שכל הבעת פניו הצביעה על כך שקראלדו לא מעוניין להיות כאן, אפילו לא קצת, כל גופו היה דרוך. היה משהו מעט מוזר, כמעט חשוד, באופן שבו קראלדו היה נחוש בקולו, בבחירות המילים ובתנועות הידיים שלו לעומת איך שהוא הביט לאנשים בעיניים - כאילו מתוך ערפל של חוסר חשק. הוא חבש כובע מחודד ואדום בעל שוליים רחבים אשר הגנו עליו גם מגשם וגם משמש, וגלימה אדומה תואמת עיטרה את כתפיו. כאשר ניגש וטיפס על הכיסא הגבוה היה אפשר לראות מטֶה לחשים קצר ולבן קשור לחגורתו. מכנסיו המרושלים סירבו לצבור את תלאות הדרך.

"איך אפשר לדבר על שותפות עסקית בלי יין? איפה התרבות ההידרנית המפורסמת?" רטן ברנרד ביורן.

אמנם הוא לא ציפה להכנסת אורחים חגיגית בפונדק הרחוק הזה, אבל פעם בכמה זמן היה אפשר בהחלט לגרום לאדם שהגיע ממרחק כה רב להרגיש בבית. ברנרד ביורן התרגל ליחס מלכותי בעיר שממנה בא. הוא לא חתם אף לילה בלי שראה את תחתיתו של קנקן שיכר של בני ההרים או יין של בני הירח, ולעיתים גם את חמוקיה של בת זנונים כזו או אחרת - אם נחה עליו הרוח וגאראש לא הסתכל, או שהיה זה יום חמישי.

ביורן גלגל את לשונו בחלל פיו, ממתין רגע קט לפני שיגרד בזיפים שעל סנטרו. איך הגיע לכאן, בשם כל השדים והדרקונים? רק לפני חודש ימים חי כמו מלך. הוא לא יכול להתחיל מההתחלה, זהו רעיון שצבוע בצבעים של טירוף! איך מהיותו אחד האנשים העשירים ביותר והחזקים ביותר — השני לשליט העיר — הוא התדרדר לכדי... זה.

רק עכשיו, כשהזיכרון הרחוק של טעמו של יין הולך ומתרחק עוד יותר, התחלף הטעם העסיסי של הסעודה בטעמה המר של המציאות. איך בן־רגע הכול נעלם בלהבות? שאל את עצמו. כמה טיפש יכול אדם להיות? כמה עיוור ועלוב וטיפש? עד הגיעו לכאן, לפונדק הדרכים העלוב הזה. בית השחי של הממלכה הִידְרֵנִייָה המצחינה והמעופשת הזו, עד הרגע הזה ניסה ביורן להקהות את חושיו ביין ובשיכר, רק כדי להבריח את המחשבות האיומות הללו שהוא חפר את בור הקבורה הזה במו ידיו. הוא בטיפשותו הלך בעיוורון אחר ליבו במקום מה שקול ההיגיון ניסה לפקוד עליו, במקום מה שמצווֹת אלוהיו ניסו להכווינו אליהם. הוא שיבּר במו ידיו את חייו הקודמים, ועל כך לא היה אדם שביורן שנא יותר מעצמו כעת. באפיסת כוחותיו הרגשיים הוא הצליח לגרור את עצמו ולקיים את אשר הבטיח — להגיע אל פונדק "האפריט הצוחק", לשמוע מה יש לבן המחצית להציע, לאכול ארוחה דשנה ואז להחליט אם הוא רוצה לחתום את גורלו כמו סַאנְדרוֹ, כמו האיש שהיה חברו הטוב ביותר. כמו האיש אשר בגד בו בגידה שאין שנייה לה.

אבל היין. הו! היין הוא עיקרון.

"את התרבות ההידרנית השארנו בבית," ענה לו קראלדו, קולו הדקיק כמעט מפלח את האווירה בלהב שחור של ציניות וארס. "אנחנו כיבדנו אותך בסעודה על חשבוננו, יין תשתה רק אחרי שנדע איפה אתה עומד בנושא שיחתנו."

ברנרד ביורן כיסה את פיו במפית הבד שהונחה על שולחנו והשתעל שני שיעולים יבשים.

"להביא לו את…" ניסתה העלמה זהובת השיער לומר דבר־מה.

"לא," ענה לה קראלדו.

ברנרד ביורן הסתכל עליה, סרק אותה במבט בוחן. היה בה משהו מכשף, באישה הצעירה והנאה שלפניו. לא סתם נערה יפה עם מחלפות שיער בצבע כה בהיר שממרחק היה אפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר בשערות של אישה זקנה. הזהב בשערה היה כפלטינה, ועיניה הכחולות היו כה עמוקות ששמי הלילה ניכרו בהן ברמיזות סגולות. גם שפתיה העסיסיות דרשו תשומת לב, וכל גופה היה כמחמאה אחת גדולה לכל מי שישיגה כאישה, בין שירצה בה כאם ילדיו ובין שירצה בה כמאהבת שתחלוף עם הזריחה.

ועם כל זאת משהו בנפש שלה צרם לו. הוא לא היה מסוגל להסביר זאת במילים. משהו בה היה מרוחק ומנופץ כל כך שנדמה שכאשר הביט בעיניה כדי לראות אם היא נרתעת מאיש נורא שכמותו, במקום לראות סוג מסוים של דחייה כפי שציפה, מצא בעיניים האלה סכנה שהפחידה אותו, כאילו עמוק בנפשה יש משהו שאין לו שם, משהו שכפה עליו להסיט ממנה את מבטו.

"טוב, טוב. בואו נדון בעסקים," הסכים לבסוף.

ביורן מתח את זרועותיו ונאנח. אולי האנחה הזו נשמעה להם מיואשת יתר על המידה, חשב. הוא לא רצה שהם יחושו שהוא מיואש. הוא רצה שהם יראו אותו ככוהן הגדול, כאיש הניסים האפלים מצידו האחר של העולם. רק שלא יראו את שבר הכלי שהוא הפך להיות במנוסתו בשבועות האחרונים. רק שלא ישאלו שאלות אודות עברו ומעשיו בגרוטאר, על סאנדרו אָזוּר או על הארורה שבנשים שנעצה פגיון של אומללות בליבו.

עיניו חלפו מקראלדו לעלמה היפהפייה שלצידו, והוא שוב הסיט את מבטו ממנה במהירות. קדימה, טיפש שכמוך, גער ביורן בעצמו. התעשת! קח את עצמך בידיים. אתה היית שר, אדון ומשנה לשליט עיר התליינים! איך יוכלו לקחת אותך ברצינות אם כל מה שתראה להם זה את רפיסות כוחותיך?

ברנרד ביורן לא ידע מה עליו לצפות מאותו קראלדו, בן המחצית הזה, ומחבר מרעיו. הוא נתלה בתקווה הדלה הזו שהשלושה האלה יוכלו להצילו מעצמו.

ברגע הקשה ביותר בחייו באה אליו אחת מנשות החצר של סאנדרו ואמרה לו שאם הוא רוצה להציל את עצמו, שיפגוש את קראלדו בפונדק הזה בחלוף חודש ימים. כשעה לאחר מכן עולמו חרב, והשיחה הקצרה הזו עם אותה בת ירח זהובת שפתיים ובעלת עיניים מזמינות נצבעה מחדש בתור תקוותו היחידה.

"בוא אל קראלדו ותמלוך כמלך."

ואכן מגיע לו למלוך כמלך! אז מה אם הוא נמלט מצידה השני של היבשת? אז מה אם הוא נושא את שמו של אל אסור בממלכה המרופטת הזו? אז מה אם חברו הטוב ביותר בגד בו עם בחירת ליבו, וכעת שניהם רוצים במותו? אז מה אם הוא קבר את כל משפחתו בלב ים, שילח עשרות חפים מפשע למותם, ניפץ אבן על ראשה של נסיכה איזגילית, מכר לעבדות מאות אנשים תמורת בצע כסף, חילל את קבריהם של כתריסר שוטרים ולפחות כריש יבשה אחד?

מי בכלל קובר כרישי יבשה?

ברנרד ביורן השאיר את כל המעשים הללו בעבר, בגרוטאר, הרחק־הרחק מכאן. כאן ניתנת לו ההזדמנות לפתוח דף חדש בספר חייו, ניתנת לו ההזדמנות לאסוף את כוחותיו ולנקום באיש ובאישה אשר בגדו בו והפכו את חייו לגיהינום. הוא עוד יאחז בגרונו של סאנדרו אזור, מי שהיה חברו הטוב ביותר, ויוכיח לו מי המלך הטוב מבין שניהם. הוא עוד יראה לו נקמה מה היא, גם אם יצטרך להפוך את העולם כולו על פיו! אמנם הוא כבר לא צעיר, אך עוד נותר די והותר זמן לבשל את הנקמה המתוקה ביותר. כך הבטיח לו מאסטר קיי במכתבו: "פגוש את קראלדו והקשב לדבריו — ואעשה אותך מלך עשיר מסאנדרו פי שבעה."

אז הנה, הוא הגיע לכאן, אל השוקת השבורה שלבשה את צורתו של פונדק הדרכים הזה. הנה, הוא נפגש עם קראלדו. אבל מה, אי אפשר להשקיע בקצת יין בכל זאת? נראה שלא.

"אז ספר לנו קצת על עצמך, ברנרד ביורן," אמר האיש שחור השיער אשר עמד לא הרחק מקראלדו. הוא השתדל מאוד להישאר מסתורי, כמעט באופן מגוחך. הוא עטה שכמייה אפורה על חליפה של עור מושחז בשמן וחישוקי ברזל וכפפות חומות שמיועדות לנפחים ולא לאנשי חרב, ועל פרצופו הוא דאג להניח מטפחת אדומה שתסתיר את פיו אך תאפשר לו לומר כמה דברים קצרים בקול שחוק. הוא כמעט זעק בלבושו "אל תשימו לב אליי!" - פארסה מגוחכת בפני עצמה. ברנרד ביורן קיווה מאוד שהוא לא איש הסודות של השלישייה. קראלדו נעץ בבחור הזה שלו מבט משועמם.

"ובכן," התחיל ברנרד ביורן, "אני לא בטוח שאתם מעוניינים לשמוע את כל סיפור חיי. בואו רק נאמר שהמכתב שקיבלתם ממעסיקכם, מאסטר קיי, היה מדויק. אני הייתי הכוהן הראשי של גאראש בגרוטאר, עיר התליינים. העיר החופשית היא לא נפה של הקיסרות הגרִינַארקִית, כך שהפולחן לגאראש מותר בה. למעשה כל פולחן מותר בה, בין אם אתם כוהני בָּעַל או נביאי האֲשֵׁרָה - אם כי אם אתם נביאי אשרה אני הייתי מצניע זאת בגרוטאר עצמה. למה? כי האנשים שעבדתי איתם היו פחות סובלניים לפולחנים שכאלה," הסביר ברנרד ביורן לאיטו.

"אנחנו יודעים שהיית כוהן במקדש גאראש בעיר קטנה וחסרת חשיבות בצד השני של העולם," סיכם קראלדו את דבריו. הפעם השיעמום בעיניו התאים לשיעמום במילותיו.

"ה-כוהן," תיקן אותו ברנרד ביורן, "אולי הכוהן הבכיר ביותר לגאראש בכלללללל גרינארקיה." ברנרד משך את הצליל של המילה "כל" ארוך ככל שהיה אפשר להאריך. "אולי אפילו בכל חצי העולם ההוא."

"מאוד מרשים," המשיך קראלדו במילים חסרות עניין.

"היי!" מחא ברנרד ביורן, "זה הישג לא מבוטל! אתם יודעים כמה קשה לשמור על דת שאינה חוקית בכל שאר הממלכה, ועוד להיות כוהן גדול שלה במקדש שכזה? הא?" הוא החל לאבד את סבלנותו. למרות המפלה הקשה הוא עדיין לא רגיל שמבטלים את דבריו כך.

"לא מבוטל בכלל," המשיך קראלדו בקולו העוקצני והגבוה, "הרי כל כוהן גדול של גאראש חייב לבצע עלייה לרגל אל עבר פונדק שרחוק במרחק הפלגה של חודש ימים בממלכה שבה אסור אפילו להזכיר את שמו. זו הרי שליחות דתית, הגעתך לכאן."

ביורן לא ענה מיד. הוא גלגל בראשו את דבריו של קראלדו, החצוף הקטן הזה, כמה רגעים. לכל השדים ובשם גאראש! האם באמת עלי להגן על כבודי בתור כוהן גדול של העיר אשר הוקיעה אותו מתוכה? ביורן הרי הרגיש מנופץ כאשר ראה את הספינה מתרחקת מהמשואות הבוערות בנמל של גרוטאר. הוא נבגד כפליים בעיר הזו: ממי שהיה חברו הטוב מילדותו, סאנדרו, האיש שהלך באש וברעל בשם גאראש. הוא אשר משל בעיר ושמר לו את כס הכבוד להיות לו לסגנו. איך יכול סאנדרו להשליכו ככה לכלבים? אבל צורבת מהבגידה של סאנדרו הייתה בגידתה של זָארִידִיניָה. דמעה נלחמה לצאת מעינו העייפה של ביורן, דמעה על החיים שלהם יחד שנגנזו, דמעה שרצתה לצאת החוצה ולבקע את ארשת פניו הבדחנית, לפרוץ את סכר הדמעות לאחיותיה ולהציג אותו כפי שהוא באמת — עלוב שבעלובים כאחרון הסמרטוטים.

זארידיניה. הזהרת אותי שתהיי רעה אליי. הזהרת אותי במילותייך שלך, חשב לעצמו ביורן. איך הצלחתי ליפול בקורייך, עכבישה אכזרית שכמותך. איך אפילו שאמרת שאהבָתי אלייך תסתיים באסון, התעלמתי מדברייך ונפלתי ברשת שטווית? איך לקחתם לי את העיר שלי! העיר שהקזתי דם, אולי יותר מכל אחד אחר, כדי להפוך אותה למבצרו של גאראש עלי אדמות! למרכז הפולחן של אלוהי המוות והחורבן, שבה אין לאף חטא עונש, למקום שמשלנו שלושתנו כאילו היינו מלך הידרנייה או הקיסרית הגרינארקית בעצמה!

ביורן עצר עצמו מלבכות. אסור שקראלדו יראה את הצד הזה שבו. אסור שאיש יראה את הצד הזה.

הוא ייקח את העצבות הזו, את שיברון הלב הזה, את הבגידה הזו — ויקבור אותם בקבר עמוק שאפילו גאראש עצמו לא יוכל להושיט את ידו ולהוציאם ממעמקי האדמה שבנפשו!

קראלדו הזה, שכל עתידו של ביורן היה תלוי בו כעת, אחרי שהושפל אלף השפלות, יזכה לראות רק את הכוהן הגדול של גאראש, את האיש ששילח עבדים למותם, שהטביע ספינות בשם אל המוות; האיש שהיה לו משמר כבוד של אוֹרקים ושכירי חרב שחורי לב אשר צייתו לכל פקודה שלו; האיש שביקש מגאראש את כוחותיו האפלים ביותר וזה העניק לו אותם בכשפי מוות וחורבן. הוא אפילו העניק לו כריש יבשה שישמש לו רמך!

ביורן הביט בקראלדו במבט נחוש שאותו הצליח לגייס מהנקמה המבעבעת בנפשו. נראה כאילו סבלנותו המעטה של בן המחצית הולכת ואוזלת. אך במקום לענות בתעוזה חזר ביורן לחיוך רחב ונינוח, כזה אשר היה מכבד בהם מלכים ושליטים אחרים.

"גאראש רוצה שאפיץ את בשורתו גם בין האנשים שלא מכירים בכוחו הרב," אמר ביורן.

"גאראש הוא אל של אורקים ושודדי ים," ענה לבסוף הטיפוס השחרחר והמפוקפק אשר עמד בפינת החדר.

לרגע אחד שכח ביורן שהוא שם, ונראה שהוא שמר את השטות הגמורה הזו בבטן כבר זמן־מה.

"הו! טעות בידיך, ידידי. גאראש הוא הרבה יותר מזה," ענה לו ביורן, שומר על הנימה הרגועה בקול שלו, כאילו רגיל היה לשמוע אמירות כאלה.

מובן שיהיו בהם כאלה אשר יראו בו לא יותר משודד בעל מעמד שבחזקתו קצת קסם. האמת היא שהוא לא יכול להאשים את האיש הזה. מאז ומעולם כל כוהני גאראש היו בדיוק מה שהוא תיאר, מפלצות אדם אמיתיות או רק בליבם. ביורן היה היחיד שפילס את דרכו והפך את מלאכתו של אל המוות לכדי מעמד נעלה של עוצמה ושררה.

וכל זה אבד לו. הפצע הזה היה כה טרי, כה חדש, שביורן בעצמו לא הספיק להבין את חומרתו. הוא רק חש את העלבון הזה, שצרב בליבו כמו סכין נעוצה של אש ושנאה. אם עליו לבנות לו ממלכה שתהיה חזקה פי שבעה מגרוטאר אשר בגדה בו והקיאה אותו ממנה, אז אלו הם האנשים, הכלים, שאיתם יצטרך להתחיל. בן מחצית ערמומי, עלמה יפהפייה אך מפחידה, ואיש חרב שבלי ספק היה חסר כבוד.

סאנדרו, זארידיניה, חכו וראו. סילקתם אותי בתור הכוהן הגדול של גאראש? תקבלו אותי בתור השליט על ממלכה שלמה!

"גאראש הוא לא רק אל המתים, אתה מבין — גאראש הוא אל העולם." ביורן אסף אפונה קטנה שנותרה בצלחתו והחזיקה אותה בין האצבע לאגודל. "האלים כולם חילקו את השמיים ביניהם, התריסר הלכו למשול בכוכבים ובשמש ובירח, אַשפּיזוֹרָאד הבוער הלך למשול בעולם האש, איפה שרק כוחם של החזקים שבהרים יכול לפלוט את זרע ממלכתו אל עבר עולמנו. אבל העולם עצמו הוא של גאראש. אתה מבין, כל הדברים בעולם הזה מתים בסופו של דבר. פרחים, חיות, עצים, אנשים. אפילו דרקונים או שדים. כולם מתים. אפילו המים מתים — אם תפיל בהם אש, הם ימותו כענן. הסלעים ימותו כחצץ. המוות מגיע אל הכול, וגאראש הוא אל המוות — משמע, הוא אל העולם." ברנרד ביורן החזיק בחוזקה באפונה האחת בין אצבעותיו. הוא התלבט אם למחוץ אותה כדי להדגיש את כוחו של גאראש — כאילו האפונה היא העולם והוא עצמו התגמותו של אל המוות — אבל לבסוף החליט להשליכה לפיו וללעוס אותה. המטפורה תעבור גם ככה. חבל שהאפונה כבר הייתה קרה וקשה יותר מקודמותיה. ברנרד ביורן לעס בחוסר חשק.

"אז האם הכוהן הגדול של גאראש, אל העולם, מסכים להצטרף אלינו לשותפות העסקית הפשוטה שלנו?" ניסה קראלדו להחזיר את השיחה לענייניהם.

"בוא נעבור על התנאים שוב," ביקש ברנרד ביורן. הוא רצה לבקש זאת שוב כי הוא קיווה שיהיה שיכור מיין בשלב זה של השיחה, אבל ניחא. הפיקחות תצטרך לספק אותו.

"וּבכן, אנחנו ארבעה אז נתחלק שווה בשווה בין כולנו. עשרים וחמישה אחוזים לכל אחד מהשלל שנרוויח. כל אחד מאיתנו מיומן במלאכה מסוימת ולכן ראוי שכל אחד מאיתנו ימלא את חלקו. מעבר לכך — אני מציע הנחה ראשונית על כל קסם שאצטרך להטיל," המשיך קראלדו.

"אל תשעמם אותי עם הפרטים הטכניים, מר קראלדו," השיב לו ביורן. "ספר לי מה אתה רוצה שאעשה ואבדוק ביומני אם יש לי את החשק והרצון להעניק לך מזמני."

עליו להמשיך לשמור על קור רוח. עליו להראות להם שאין הוא נואש לעזרתם. מאסטר קיי אמר במכתבו בפשטות: פגוש את קראלדו ותהיה עשיר מסאנדרו פי שבעה. ביורן ידע שאם יציג בפניהם פן אחר, אם יתחנן בפניהם שיעזרו לו לנקום בסאנדרו ובזארידיניה, הם ידעו כמה עלוב הוא. הוא ידע בעצמו כמה עלוב הוא. לא היה אדם ששנא את ברנרד ביורן יותר ממנו עצמו, שנאה שאפילו היין לא יכול היה לכלות. בדמיונו כבר ראה כיצד הוא שותה די והותר יין, שאותו ירכוש ממעט ירחי הכסף שנותרו לו, ומשכנע את העלמה היפה והמצודדת שישבה סמוך לקראלדו לחבור אליו לליל היכרות ראשוני. אולי עם מספיק יין התחושה מבשרת הרעות שעולה ממנה תחלוף לה.

"הו, יהיה לך בהחלט יותר ממה שיש לכוהן גדול של מקדש בחוֹר תחת בקצה העולם," מיהר לומר לו הטיפוס המפוקפק והתמתח לו בעמדתו. ביורן התמתח גם הוא כתגובה. האם נואש האדם הזה כמוהו לעזרתו?

"נשמע נהדר," אמר ברנרד ביורן וניסה להגניב פיהוק שנשמע מזויף. "אז מה המטרה שלנו?"

"וּבכן," ענה קראלדו, ופעם ראשונה הראו עיניו סוג מסוים של חשש. "וּבכן, אמממ… המטרה שלנו היא כל הממלכה."