יורה גבוה - מאוקראינה לישראל

פתח דבר
מאת: פרופ' אמריטוס משה גרסטנהבר

יעקב דור עיצב לעצמו מסע חיים ארוך, מעניין ומוצלח.

כמו רבים בדורו, יעקב עלה לישראל כילד רך בן שמונה. עד גיל שש לא נחשף אפילו לגן ילדים. הוריו שורדי השואה חששו לתת לו לשחק עם ילדי השכנים. מורא האנטישמיות פעפע בתוכם.

ישראל של שנות החמישים של המאה הקודמת עדיין ניסתה לבסס את קיומה. אומנם מלחמת העצמאות הסתיימה, אך לא הגבולות ולא הכלכלה היו יציבים. יעקב מצא את עצמו בקיבוץ, וכך הובטחו למשפחתו גג מעל ראשם ואוכל בבטנם. ימי הצנע היו ימי מחסור לא קלים בערים ובמעברות. עם זאת, החברים בקיבוצים היו עסוקים בטראומות ההישרדות שלהם כדי להבין ולהציע אמפתיה מתמדת לעולים החדשים — בייחוד לילדים.

יעקב הגיע לישראל ושובץ לכיתה ג' בבית ספר בקיבוץ בצפון. לצערו, לאף אחד לא הפריע שלא היה לו ידע כלשהו בעברית. גם לא בחשבון. הקיבוץ בשנים ההן היה מאוד ממוקד במימוש החובה להגן על גבולות האומה. הייתה גם אידיאולוגיה בוערת ליישב מחדש את אדמת אבותינו, על ידי הקמת קהילות חקלאיות חרוצות. כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. התנועה הקיבוצית תרמה תרומה משמעותית ביותר להתעוררותם מחדש של החיים היהודיים בארץ אבותינו.

בגיל צעיר דחפו את יעקב לקבוצה מגובשת של ילדים שנולדו בקיבוץ ובאופן טבעי היה להם חשד וחשש כלפי הנער המוזר למראה, שלא יכול היה להבינם או לדבר בשפתם. המבוגרים ציפו ממנו להתעדכן בלימודים תוך כדי רכישת השפה, שבלעדיה אי־אפשר היה להבין שום דבר שמתרחש — לא בלימודים ולא במשחקים. יש להניח שהילדים חשבו שיעקב גם שונה וגם שחצן, כי לא לקח חלק בפעילויות שלהם.

כארבעים שנה לאחר מכן מצא את עצמו יעקב מקבל דרגת אל"מ, יחד עם מינוי לסגן מפקד החימוש של הכוחות המזוינים של ישראל — צה"ל! לא פחות.

בהתחשב בכך, למשל, שטנק מודרני עולה מיליוני שקלים ויש בו מאות מערכות ותת־מערכות מסובכות, מכניות ואלקטרואופטיות, שתכליתן להגן על המפעילים אותן ולספק את המגן למדינת ישראל — אתם יכולים לתאר לעצמכם שיעקב הצליח להתגבר על מחסום השפה (ועוד מחסומים רבים אחרים) במהלך חייו. הוא ידע גם לנווט את עצמו במערכת הצבאית שנים ארוכות, וגם בחייו העסקיים מלאי האתגר, לאחר שחרורו מצה"ל. אין זה מסע קל.

ספר זה של יעקב מוקדש באמפתיה רבה לכל אדם ואדם אשר בהגדרה חווה יום־יום את רוחות הקיום הקרות.

בספר מנסה יעקב לחלוק איתכם הקוראים כמה מתחנות חייו בתקווה שהניסיון הזה יציע לכל קורא הזדמנות לקבל השקפה נוספת על פתרון בעיות והתקדמות מתמדת לקראת חיים מספקים, מוצלחים ומאושרים.

יעקב למד בדרך הקשה לעמוד על דעתו ועל רצונו. אבל מה שכל כך נפלא ביעקב היא האמפתיה שלו לכולם והיכולת המדהימה שלו לזהות מצבים מאתגרים ולהציע פתרונות מאוד מעשיים.

מוסר ההשכל של יעקב למדינה ולעם ישראל בשנת 2025 הוא שהדברים שחווה בילדותו חישלו אותו, ואסור לנווט חוויות קשות לאפיקי קנאה או שנאה או רצון בוער לנקמה. הדחיה שחווה יעקב בתחילת דרכו בקיבוץ במשך כשש שנים אומנם זכורה אצלו עד היום, אבל יעקב הצליח לנתב את הכאב האישי לאחריות עבור האחר. הוא לקח על עצמו מסע חיים מתמשך שכולו בנוי ליצירת מערכת מתפקדת כהלכה עבור משפחתו ואחיותיו החיות במדינת ישראל.

החוויה האישית שלי עם יעקב היא של הערכה. אני מעריך את האינטליגנציה שלו, את המוח הפורה שלו, את הנחישות שלו לפתור בעיות עד הסוף, את הפתרונות היצירתיים שלו ואת טוב הלב שלו לכולם.

סיפורו של יעקב דור צריך לשמש דוגמה לקוראים, והוא נושא מסר שעם ערכים, נחישות, מסירות, עבודה קשה ואומץ לב — הכול אפשרי.

הקדמה

ב־41 שנותיי כחייל וקצין בצה"ל פעלתי לתמוך במאמצי הלחימה של הצבא, לדאוג לכך שיהיה מערך אחזקה תואם ערוך ומוכן בכל מסגרותיו ליום פקודה, ולאפשר לצה"ל על יחידותיו לפעול ברציפות ובהתמדה בלחימה — ובסופו של דבר להשיג ניצחון במערכה. במקביל, עסקתי בבניית מערכי אחזקה, באימונם ובהפעלתם בשעת מלחמה. לא שירתי כקצין בסיירת מטכ"ל, כטייס חיל האוויר ואפילו לא כקצין בגולני — הייתי קצין חימוש.

במהלך ארבעה עשורים מילאתי שורה של תפקידים בחיל החימוש ובמערך האחזקה ביבשה, עד לפרישתי בדרגת אלוף־משנה. לאחר מכן המשכתי לשרת כקצין חימוש במילואים במפקדות הגיס.

תפקידו של חיל חימוש נעדר לרוב תהילה והכרה ציבורית, אף שתרומתו למאמצי הלחימה משמעותית מאוד. זאת, מתוך רצון לשמר את היוקרה של היחידות הלוחמות ואת המשיכה להתגייס אליהן. עם זאת, כל מי שמכיר את פעילותם של צבאות, מבין שתפקיד החימוש חיוני ביותר לניצחון במערכה. פעילותו של קצין החימוש מחייבת אחריות עצומה, שכן הוא עוסק באחזקה ובכשירות של אמצעי לחימה רבים יקרים ומתוחכמים ביבשה, הן בשגרה והן בשעת חירום. אמצעים אלה כוללים נשק קרבי, ציוד לוגיסטי ופריטים טכניים קריטיים בשדה הקרב. כל טעות בשיקול הדעת עלולה להוביל לפגיעה בכשירות האמצעים ולפגיעה בכשירות היחידות, לסכן חיילים ולפגוע בסיכויי הצלחת הלחימה.

תכונות האופי הנדרשות מקצין בחיל החימוש כוללות: אחריות, מקצועיות, יסודיות, מנהיגות, דקדקנות, חשיבה יצירתית, משמעת עצמית, מוסר עבודה, אומץ לב ועוד. אומנם אלו תכונות נחוצות ברוב המקצועות, אך הן נחוצות פי כמה בתפקיד קצין החימוש.

קציני החימוש אמורים להוביל מבצעי תיקון של אמצעי לחימה מודרניים עם מערכות מתקדמות באזורי לחימה, בתנאי סביבה קשים ולעשות זאת עם חיילים צעירים שחלקם חסר ניסיון. המשימה הזו אינה דומה לשום משימה אחרת, לא בתיקון מטוסים ולא באמצעי קשר אותם מחליפים אחד תמורת אחד, ונדרשת ממנו היכולת לתקן ולהחזיר את האמצעים הפגועים למעגל הלחימה.

מרבית חיי נטיתי להאמין שיש בי את התכונות הללו, לפחות את רובן, והן בין היתר הובילו לקריירה הארוכה והמוצלחת שלי בצבא. היכולות שלי לרדת לעומקם של פרטים, ללמוד ביסודיות את הפרטים המדעיים של כל נושא שאני נתקל בו בחיי היום יום. להיות יסודי ודקדקן, לחשוב באופן יצירתי ומחוץ לקופסה ולהניע מהלכים לתיקון ושיפור המצב, הפכו אותי למומחה וכך זכיתי בהערכה רבה לאורך שנותיי. למרבה המזל, חלק מאותן תכונות היו גם אלה שסייעו לי להיות שותף בהצלת חייה של נכדתי האהובה, איה.

איה נולדה עם מום נדיר, אטרזיה אזוסופיס, מצב שבו נולד תינוק ללא חיבור בין הוושט לבין מערכת העיכול. בגלל מום זה, מיד לאחר לידתה היא נאלצה לעבור סדרת טיפולים וניתוחים לא פשוטים, אבל הם לא פתרו את הבעיה. גילוי המום הנדיר נפל על קארין ואייל כרעם ביום בהיר והם התגייסו מיד במסירות ונחישות כדי ללוות ולסעוד את בתם, ועשו הכול כדי להציל את איה'לה. לקראת הניתוח השלישי הזדמן לי לשמוע את הכירורג הבכיר של בית החולים שניידר מסביר לאמה של איה, בתי קארין, על ניתוח החירום שהוא אמור לבצע. ניגשתי אליו ושאלתי האם עשה ניתוח כזה בדיוק בעבר ומהם סיכויי ההצלחה, והוא השיב: "עשיתי בחיי ניתוחים רבים של פתיחת בית החזה, אבל זו הפעם הראשונה שאני עושה ניתוח בדיוק כזה, וסיכויי ההצלחה שלו הם שלושים־ארבעים אחוזים".

נדהמתי מתשובתו. ראיתי בכך חוסר אחריות מצידו ומצד בית החולים, שלא לומר רשלנות ויהירות. מיד שאלתי "מאין אתם שואבים את עזות המצח להציע ניתוח שמעולם לא ביצעתם, במקום להגיד ביושר ובאומץ שאין לכם את הידע ואת היכולת לבצע את הניתוח בבית החולים שלכם, ולאפשר להעביר את התינוקת — שעד כה כשלתם בטיפול בה — לבית חולים אחר בעולם, שמתמחה בסוג הזה של הניתוחים?"

הוא לא אהב (בלשון המעטה) את תגובתי, אבל לא הרפינו. חייה של נכדתי היו מונחים על כף המאזניים ולא נפקיר אותה בידיו של רופא שאינו מיומן ומצויד דיו בביצוע ניתוח מסכן חיים כזה, בוודאי לא כשאחוזי ההצלחה כה נמוכים. הרופא ביקש להתייעץ עם הממונים עליו, ולאחר ההתייעצות הוחלט להמליץ על העברתה של איה לטיפול בבית חולים אחר. בשנת 2015 נכנסה איה הקטנה לניתוח אצל ד"ר ג'נינגס בבית החולים לילדים בבוסטון — ושם הצילו את חייה. מאז אין יום שאני לא חושב על כך שיכולנו לאבד את איה'לה, אלמלא התעקשותנו. תכונות האופי והניסיון המקצועי שלי, יחד עם היכולות, הידע והיוזמה של הוריה קארין ואייל, הם מה שתרמו להצלתה של איה'לה. קארין ואייל פעלו במרץ, חקרו ולמדו את הנושא, ליוו את כל התהליך בעקביות — עד לסוף הטוב.

התכונות הללו שלי הן חלק בלתי נפרד ממני, אך הן משלימות תכונות נוספות שהופכות אותי למה שאני.

אבל מה באמת מגדיר אותי?

אחד המסעות החשובים והמרתקים בחיי כל אדם הוא החיפוש אחר הזהות. מי אני? מאין באתי? מה מגדיר אותי? כיצד נהפכתי להיות האדם שאני? מי ומה השפיעו על עיצוב דמותי?

לכל אחד ואחת מאיתנו יש את סיפור חייו, ובעמודים אלה אני מבקש לשתף אתכם במסע שלי.

נולדתי בשנת 1949 בעיר לבוב שבאוקראינה, למשפחה בורגנית שעליה אספר בהמשך. שנה זו סימלה תקופה של שינוי עולמי, שהתבקש לאחר מאורעות המלחמה שהסתיימה. עמים ומדינות התאחדו כדי להקים מוסדות בינלאומיים שיבטיחו את היציבות וימנעו את הישנותן של מלחמות הרסניות כדוגמת מלחמת העולם השנייה. ארגונים כמו ברית נאט"ו ומועצת אירופה הוקמו מתוך הבנה ששיתוף הפעולה הגלובלי הוא המפתח לשלום, לביטחון וליציבות עתיד העולם.

את מה שעבר עליי ועל משפחתי מיום הולדתי ועד היום, אנסה לתאר תוך התמקדות בעשייה ובדגש על הלקחים שהפקתי. חוויתי תקופה של שינויים, אתגרים והזדמנויות וכל אחת מהתחנות שעברתי בהן עיצבה את דרכי ואת השקפת עולמי: מנופי הילדות בלבוב, דרך המעבר לארץ חדשה והתמודדות עם אתגרי ההשתלבות, עבור בשירותי הצבאי והקריירה המקצועית ארוכת השנים — וכלה בחיי שאחרי השירות ובתפקידים האזרחיים שמילאתי. בכל תחנה בחיי למדתי שיעורים חשובים על ההצלחה בחיים, על קימה ממשברים, על חיי חברה, על מנהיגות ומקצועיות, על למידה מתמדת, על ירידה לפרטים, על יחסי אנוש בהתאמה לאוכלוסיות השונות, על ניהול מערכות גדולות, על לימוד נושאים לעומקם, על הימנעות מעיסוק בנושאים לא מוכרים ולא בדוקים. ואני משוכנע שכל מי שיקרא את הספר יוכל למצוא בו עניין, לא רק משפחתי וידידיי.

לפני כארבע שנים, בהגיעי לגיל 72, החלטתי לצאת למסע בעקבות עברי — לאסוף זיכרונות, לחבר את חלקי הפאזל, להשלים פערים. רציתי לספר על משפחתי ועל מסלול חיי וזאת על מנת שלאחר 120 שנות חיי, יישאר זכר ותיעוד למשפחתי, ואלה שיקראו את הספר ילמדו את המורשת והלקחים שהפקתי. לכן ריכזתי את כל התמונות והמסמכים שנותרו בידי ובידי משפחתי, ניסיתי לחבר את הפסיפס של חיי. חלק מהתמונות עוררו בי געגוע לימים שהיו, חלקן חשפו בפניי פרטים שמעולם לא ידעתי. אך לצערי, עקב היותי השריד הכמעט אחרון למשפחת שניידר, לא נותר לי את מי לשאול, ולא היה מי שיספר לי את מה שנשאר מחוץ לתמונה. דווקא בשל כך, הרגשתי אחריות עמוקה לברר את הפרטים ולספר את הסיפור. לשמר אותו. להעביר אותו הלאה — לדורות הבאים.

הכתיבה הפכה למסע בפני עצמו. גיליתי שאיני רק משחזר זיכרונות, אלא גם חווה את חלקם מחדש. האירועים קיבלו ממד אחר, והמשמעות שלהם הלכה והתבהרה. הבנתי שלא רק העבר המשפחתי שלי עיצב אותי, אלא גם הסביבה והדרך שבהן חייתי את חיי — מהמראות והריחות של ילדותי באוקראינה, דרך הקיבוץ שבו גדלתי, השירות הארוך בצה"ל, המשפחה שבניתי, ועד חיי כיום בשכונת נאות אפקה בתל אביב. זה היה מסע מרגש, חוויה יוצאת דופן ואתגר לא פשוט עבורי, ואני מקווה שעמדתי בו בהצלחה.

הביטוי "האדם הוא תבנית נוף מולדתו", שמיוחס למשורר שאול טשרניחובסקי, מתאר את ההשפעה העמוקה של הסביבה, התרבות, וההיסטוריה של מקום הולדתו של האדם על אופיו, השקפת עולמו והתנהגותו. כלומר, האדם אינו ישות נפרדת וחסרת הקשר, אלא עוצב והושפע על ידי המקום שבו גדל, הנופים שראה, החוויות שספג, הערכים שהונחלו לו והחברה שבה גדל, וכן הלאה. זה נכון גם לגביי.

הגעתי ארצה כילד בן שמונה, זר לשפה ולעולם החדש שאליו נקלעתי. גדלתי לצד המדינה הצעירה, חוויתי את רגעיה הקשים ואת רגעי התפארת שלה. חרשתי את אדמתה תרתי משמע, טיילתי בשביליה, הכרתי את אנשיה. חייתי בקיבוץ ובעיר, שירתי בצה"ל וליוויתי את המדינה בנקודות מפנה היסטוריות.

בספר זה אני מגולל את סיפור משפחת שניידר, ככל שיכולתי לחקור וללמוד את קורותיהם של הוריי שנמלטו בעור שיניהם מציפורני הנאצים והקימו חיים חדשים בארץ ישראל. אני כותב על הערכים שספגתי מהם, על נעוריי ובגרותי, על תפקידיי השונים בצה"ל במשך 41 שנים, רובן כקצין חימוש בקבע וחלקן בשירות מילואים, ועל המעבר לאזרחות. אני מספר על הצלחות לצד כישלונות ואתגרים, על החלטות שהתבררו כנכונות ועל כאלה שלא; על האנשים שהשפיעו על חיי — מפקדים, פקודים, חברים ובני משפחה; על לקחים שהפקתי ופעולות התיקון שעשיתי בזכותם; על אשתי חיה'לה, בתי קארין, נכדיי האהובים אביב, איה ואמה; ושתי אחיותיי, שולה ז"ל ונעמי, שתיבדל לחיים ארוכים ובריאים.

אני משתף כאן את קורות חיי בכנות ובפתיחות מלאה, ביודעי שלכל אדם יש זיכרונות משלו, אמיתות משלו, ופרשנויות שונות לאותם אירועים. תקוותי היא שהספר יעורר בכם, הקוראים, עניין ומחשבות על חייכם שלכם, על השורשים, הבחירות, הערכים והחלומות. כתיבת ספר היא מסע לא פשוט, לעיתים מאתגר, לעיתים מטלטל. אך מרגע שהמסע הסתיים — המילים כבר אינן שלי בלבד, אלא גם שלכם. הלוואי ותיהנו מקריאתן, כפי שנהניתי בכתיבתן.

1

אוקראינה
המקום שבו הכול החל

הוריו של אבי, סבא ברל וסבתא חיה בילמן, נולדו בעיירה יגולניצה (Jagielnica) באוקראינה, כ־220 קילומטרים דרומית־מזרחית ללבוב, ששימשה מוקד כלכלי, תרבותי ואדמיניסטרטיבי. בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה חיו ביגולניצה כ־1,500 יהודים, מתוך 3,500 תושבים בסך הכול. במורד העיירה, בצידה הדרומי, זרם נחל צ'רְקָסְקָה. בקיץ היו מתרחצים ושוחים בו, ובחורף, כאשר קפא הנחל, היו מחליקים עליו במגלשיים. לרגלי הגבעה היה בית המרחץ, שנקרא בָּיידֵר ושימש כמקווה. בכל יום שישי נהרו הגברים היהודים של העיירה לבית המרחץ, בעוד הנשים בילו בו ביום אחר בנפרד. בסמוך לבית המרחץ היה מקור מים עם צינור ומשם היו התושבים דולים מים, ושומרים אותם בחביות עץ. בעיירה היה מפעל טבק וחנויות שדלתותיהן פנו לרחוב. פעם בשבוע היה נערך בעיירה יריד, שבמסגרתו היו מגיעים גויים עם עגלות וסוסים ומוכרים סחורה חקלאית, עופות, גבינות וביצים.

אבא שלי, הנריק בילמן, נולד בינואר 1912. הוא סיפר מעט מאוד על משפחתו, אבל ידענו שהוא גדל בבית מסורתי ושמשפחתו שמרה על כשרות ועל השבת. היא הייתה מחוברת למורשת ישראל ולתרבות היהודית. הוריו היו חייטים בני המעמד הבינוני. אבי למד חייטות בבית ספר בעיירה צ'ורטקוף הסמוכה למקום מגוריו. הוא הצטרף לארגון החייטים היהודיים, ובהמשך (טרם לידתי), בעקבות העיסוק המשפחתי, שונה שם המשפחה מבילמן לשניידר — חייט ביידיש. אגב, חייטי העיירה כונו "קרייצ'קרס", מילה שמשמעה קווים, פאות או סימני חיתוך.

לאבי היו אחות בכורה (פייגה) וארבעה אחים: חיים, גיל (או פיל), יעקב והירש.

אבא סיפר לי שאת הדרך ללימודיו בעיירה צ'ורטקוף, במרחק של כעשרים קילומטר מכפר מגוריו, עשה בהליכה, וכשחייך אליו גורלו, הצליח להסתנן ולתפוס טרמפ על עגלה עם סוסים. בחורפים הקשים נאלץ לא פעם להישאר בעיירה ימים נוספים בשל מזג האוויר הסוער והדרכים המושלגות.

"בצ'ורטקוף ראיתי דברים שלא הכרתי לפני כן", סיפר אבא. "שם ראיתי בפעם הראשונה בתי קומות, חנויות ובתי מסחר, תחבורה ציבורית, ואפילו למדתי על מאכלים שלא ידעתי על קיומם עד אז — למשל גלידה".

כשאבי חזר הביתה הוא חלק עם הוריו ואחיו את שראה בעיירה הסמוכה והם התקשו להאמין. יום אחד הוא החליט להוכיח את דבריו וקנה כמות גדולה של גלידה כדי להביאה הביתה. למזלו, מזג האוויר והקור העז סייעו לו לשמור על מצב הצבירה של הגלידה. ההתלהבות הייתה גדולה ובני המשפחה התענגו על הטעם החדש של גלידת השמנת. זה היה אירוע כה ייחודי שאימא שלו נהגה להשוויץ בפני שכניה וחברותיה והזמינה אותם לטעום מהגלידה. חיש מהר נחשבה סבתא חיה למומחית הגלידה של הכפר ונשאלה ביידיש: "חיה, זאָג פֿון וואָס מאַכט מען אייזקרעם?" (ממה מכינים גלידה?) וכיוון שלא היה לה מושג, היא הייתה משיבה: "פֿון וואָס מען מאַכט, מאַכט מען" (ממה שמכינים גלידה).

לבוב והאנטישמיות

בסמוך לתחילת מלחמת העולם השנייה, אבי עבר להתגורר בלבוב, העיר הגדולה והמרכזית באזור מערב אוקראינה.

בתחילת המאה העשרים יהדות לבוב הייתה קהילה מפוארת ובעלת השפעה רבה. ערב מלחמת העולם השנייה אוכלוסיית היהודים בלבוב וסביבתה מנתה כ־100 אלף איש, כמעט שליש מאוכלוסיית העיר. הקהילה כללה אנשי מסחר ותעשייה, רופאים, אינטלקטואלים, עורכי דין ואמנים. הייתה גם שכבה רחבה של יהודים, בדרך כלל לא עשירים, שכללה בעלי מלאכה קטנים ופועלים.

יהודי לבוב ברובם שמרו על אורח חיים מסורתי, ופעלו בה מספר בתי כנסת מפוארים, כולל בית הכנסת הקהילתי הגדול ("הטמפל"), וכן מספר תיאטראות יהודיים. שפת הדיבור העיקרית של יהודי לבוב, כמו גם בבית משפחת אבי, הייתה יידיש. בלבוב הופצו עיתונים וספרים ביידיש, ואבי קרא בשפה זו ספרים של שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, יצחק בשביס זינגר ועוד.

בנעוריו ביגולניצה למד אבא חמש שנים ב"חדר" לימודי תנ"ך ויהדות והכול ביידיש. בבית החדש בלבוב היה מכשיר רדיו ואבא אהב לשמוע פיוטי חזנות וגם התעדכן בחדשות מהעולם, ובעיקר מפלשתינה, היא ארץ ישראל בימי המנדט הבריטי.

עליית הלאומנות הפולנית והאוקראינית במהלך המאה העשרים הגבירה את השנאה כלפי היהודים. שיאה של האנטישמיות היה כמובן בזמן מלחמת העולם השנייה. ב־30 ביוני 1941, ימים לאחר כניסתם של הנאצים ללבוב ארגנו יחידות האיינזצגרופן, בשיתוף עם לאומנים אוקראינים, פוגרום שהסתיים ברציחתם של כמעט 4,000 יהודים. פוגרום שני התרחש בעיר חודש לאחר מכן, ובמהלכו נרצחו כאלפיים יהודים. מעשי הרצח, התנאים הקשים בגטו והגירושים למחנות הריכוז הנאציים, הובילו לכך שקהילת יהודי העיר הושמדה כמעט לחלוטין. עם כניסת הצבא האדום לעיר, בשנת 1944, נותרו בלבוב מאות יהודים בלבד.

לא נמצאו עדויות מדויקות לכך, אבל הוריו של אבי, כמו גם אחותו וארבעת אחיו, נספו אף הם בשנים הללו, ככל הנראה כבר בשנת 1942, אולם מקום מותם אינו ידוע. אבי ניצל מגורל דומה משום שכמה חודשים לפני כן הוא גויס לצבא הרוסי בתור חייט מקצועי. הוא שירת חמש שנים בצבא האדום בתור חייט ותפר בגדים ומדים לצבא הרוסי. יחד עם אבי גויסו נגרים, מסגרים, מכונאים, רתכים, טבחים, רוקחים, נהגים, מהנדסים, מורים, רופאים ואחיות — כולם נדרשו על ידי השלטונות כדי לספק את צרכיו האדירים של הצבא האדום.

לא פעם חשבתי על אבי בשנים הללו — כיצד הצליח לשרוד, איך המשיך בחייו כשכל משפחתו הושמדה, מאין היו לו תעצומות הנפש להמשיך הלאה — והגעתי למסקנה שיצר החיים של האדם חזק מכל דבר. הרצון לחיות, לשגשג, להתפתח, ליהנות ממנעמי העולם, להקים משפחה, להחזיק בתקווה גם בימים האפלים ביותר — כל אלה חזקים יותר מאימת המוות. אני מלא הערכה והערצה לשורדי השואה. דווקא ברגעים שאין טעם לחיים, הם מצאו את הכוחות והחליטו לבחור בחיים ולהמשיך הלאה, להקים משפחות, לבנות את הארץ, לטעת בה שורשים, ולהמשיך את שושלת ישראל.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*