דג על עץ

פרק 1

שוב כועסים עליי 

זה היה שם כל הזמן. כמו הקרקע מתחת לרגליים שלי.

״נו, אלי? את מתכוונת לכתוב או לא?״ שאלה גברת הול.

אם המורה שלי הייתה רעה זה היה קל יותר.

״קדימה״, היא אמרה, ״אני יודעת שאת מסוגלת״.

״ואם הייתי אומרת שאני הולכת לטפס על עץ בעזרת השיניים בלבד? גם אז היית אומרת שאני מסוגלת?״

אוליבר צחק והטיל את גופו על השולחן כאילו היה כדור רגל שנפל.

שֵׁיי נאנחה: ״אלי, למה את לא יכולה להתנהג כמו בנאדם נורמלי לשם שינוי?״

לידה ישב אלברט, ילד מגודל שלובש כל יום אותו בגד - חולצת טריקו כהה שכתוב עליה ״פְלִינט״ - ״אבן צור״ באנגלית - והוא הזדקף בכיסא שלו כאילו הוא מצפה להתלקחות של זיקוק.

גברת הול נאנחה: ״נו, קדימה. אני מבקשת רק תיאור עצמי באורך של עמוד אחד״.

אני לא יכולה להעלות על דעתי משהו גרוע יותר מלתאר את עצמי. הייתי מעדיפה לכתוב על משהו חיובי יותר. למשל על מישהו שמקיא במסיבת יום ההולדת שלו.

״זה חשוב״, היא אמרה, ״כדי שהמורה החדש יוכל להכיר אותך״.

ידעתי, ובדיוק בגלל זה לא רציתי לכתוב. מורים הם כמו המכונות האלה שמכניסים לתוכן רבע דולר ומקבלים כדור קטן. נדמה לך שאת יודעת מה תקבלי. אבל את גם לא יודעת.

״חוץ מזה״, היא אמרה, ״כל השרבוטים האלה שלך, אלי. אם לא היית מציירת כל הזמן, היית מספיקה להשלים את המטלות. תפסיקי עם זה בבקשה״.

כיסיתי במבוכה את הציורים שציירתי על הדף הריק של מטלת הכתיבה. ציירתי את עצמי, כשיורים אותי מתוך תותח. זה יהיה קל יותר מבית הספר. מכאיב פחות.

״קדימה״, היא אמרה וקירבה אליי את דף השורות, ״פשוט תעשי כמיטב יכולתך״.

שבעה בתי ספר בשבע שנים, וכולם אותו דבר. בכל פעם שעשיתי כמיטב יכולתי אמרו לי שאני לא משתדלת מספיק. מבולגן מדי. כתיב מרושל. מעצבן שאותה מילה נכתבת באופנים שונים באותו עמוד עצמו. וכאבי הראש. אני חוטפת כאב ראש תמיד כשאני מסתכלת הרבה זמן על המראה המסנוור של אותיות כהות על דף לבן.

גברת הול כחכחה בגרונה.

לשאר הכיתה נמאס ממני שוב.

גרירת כיסאות. אנחות קולניות. אולי הם חשבו שאני לא שומעת את המילים שלהם: מוזרה. טיפשה. לוזרית.

הלוואי שהיא פשוט תלך לעמוד ליד אלברט, דף הגוגל המהלך שיקבל ציון גבוה יותר ממני גם אם רק יקנח את האף שלו בדף.

העורף שלי התחמם.

לא הבנתי. בדרך כלל היא מניחה לי. אולי כי נועדו למורה החדש, היא לא יכולה להרשות שאחד יהיה חסר.

נעצתי עיניים בבטן הגדולה שלה. ״נו, החלטת איך לקרוא לתינוק?״ שאלתי. בשבוע שעבר הצלחנו להסיט אותה לדבר על שמות לתינוקות במשך חצי שעה, לא פחות מזה, בזמן שיעור מדעי החברה.

״קדימה, אלי. תפסיקי למשוך זמן״.

לא עניתי.

״ברצינות״, היא אמרה, וידעתי שהיא באמת רצינית.

התחיל לרוץ לי סרט בראש, ובו ראיתי את גברת הול לוקחת מקל ומשרטטת קו בעפר בינינו מתחת לשמיים כחולים בהירים. היא לבשה בגדי שריף, ואני לבשתי בגד פסים שחור־לבן של אסיר. הראש שלי עושה את זה כל הזמן - מראה לי סרטים שנראים אמיתיים כל כך עד שאני נסחפת לתוכם. הם מספקים הפוגה מהחיים האמיתיים שלי. התקשחתי בתוכי וניסיתי להכריח את עצמי לעשות משהו שלא באמת רציתי לעשות. לחמוק מהמורה הזאת שתפסה אותי ולא רוצה לעזוב.

לקחתי את העיפרון, והגוף שלה התרפה, היא בטח הרגישה הקלה כי נכנעתי.

אבל אני ידעתי שהיא אוהבת שולחנות נקיים, ודברים נקיים בכלל, ולכן תפסתי את העיפרון חזק באגרוף. וקשקשתי על כל השולחן.

״אלי!״ היא פסעה קדימה במהירות. ״למה עשית את זה?!״

ציירתי קשקושים עגולים שהם גדולים למעלה וקטנים למטה. זה נראה כמו סופת טורנדו, ואני תוהה אם ניסיתי לצייר את עצמי מבפנים. הרמתי אליה את המבט. ״זה היה ככה כשהתיישבתי״.

הצחוק התחיל - אבל הם לא צחקו כי אני מצחיקה.

״אני מבינה שאת נסערת, אלי״, אמרה גברת הול.

לא הצלחתי להסתיר את זה כמו שצריך.

״היא כזאת מוזרה״, אמרה שיי במין לחישה רמה כזאת שכולם אמורים לשמוע.

אוליבר תופף על השולחן שלו.

שילבתי את הזרועות ונעצתי בה מבט.

״זהו זה״, אמרה גברת הול לבסוף, ״למנהלת. עכשיו״.

זה מה שרציתי, אבל קצת התחרטתי.

״אלי״.

״מה?״

כולם צחקו שוב. היא הרימה את ידה: ״כל מי שישמיע קול מעכשיו מוותר על ההפסקה״. שקט השתרר בחדר.

״אלי. אמרתי: למנהלת״.

לא יכולתי ללכת שוב למנהלת שלנו גברת סילבר. אני מבקרת במשרד שלה כל כך הרבה, שהייתי מצפה שייתלו שם כרזה: 'ברוכה הבאה, אֵלי ניקֶרסוֹן!'

״אני מצטערת״, אמרתי, והתכוונתי לזה באמת, ״אני אכתוב את החיבור. מבטיחה״.

היא נאנחה: ״טוב, אלי. אבל אם העיפרון הזה יפסיק לזוז, את הולכת״.

היא העבירה אותי לשולחן הקריאה ליד לוח פעילות לחג ההודיה שעוסק בהכרת טובה. בינתיים היא ריססה את השולחן שלי בחומר ניקוי. לפי המבטים שהיא שלחה אליי, היא הייתה רוצה לרסס אותי בחומר ניקוי. לקרצף ממני את הטיפשות.

צמצמתי קצת את העיניים וקיוויתי שככה האורות יכאיבו לי פחות בראש. ואז ניסיתי להחזיק את העיפרון נכון, ולא מוזר כמו שהיד שלי רוצה.

כתבתי ביד אחת והסתרתי את הדף ביד השנייה. ידעתי שכדאי שהעיפרון לא יפסיק לזוז, אז כתבתי את המילה ״למה?״ שוב ושוב מראש הדף ועד לסוף שלו.

אל״ף, כי אני יודעת איך כותבים את המילה הזאת, ובי״ת, כי קיוויתי שמישהו סוף־סוף ייתן לי תשובה.

פרק 2

כרטיס צהוב

ג'סיקה הביאה זר למסיבת הולדת התינוק של גברת הול, מחנות הפרחים של אבא שלה. זה היה זר ענקי, כאילו היא עקרה שיח שלם מהאדמה ועטפה אותו בנייר צלופן.

שיהיה. לא אכפת לי. מצאתי בחנות כרטיס ברכה בהיר מעוטר בוורדים צהובים. ותמונה של פרחים לא תתייבש אחרי שבוע. הרגשתי שזאת הדרך שלי להתנצל על זה שקשה איתי כל כך כל הזמן.

מקס נתן לגברת הול את המתנה שלו. כשהיא פתחה אותה הוא נשען אחורה בכיסא בידיים משולבות מאחורי הראש. הוא הביא לה חיתולים. אני חושבת שהוא קיווה להוציא ממנה תגובה כלשהי, אבל היא לא אמרה כלום ופשוט נראתה מרוצה, והוא התאכזב.

מקס אוהב תשומת לב. הוא אוהב גם מסיבות. כמעט כל יום הוא מבקש מגברת הול מסיבה, והיום הוא קיבל סוף־סוף את מה שרצה.

כשגברת הול הוציאה את הכרטיס שלי מהמעטפה, היא לא קראה אותו בקול כמו את כל האחרים. היא היססה. לפי זה ידעתי שהוא בטח מצא חן בעיניה ממש. הרגשתי גאווה, רגש שלא עולה בי לעיתים קרובות.

גברת סילבר התכופפה להסתכל. חשבתי שאולי אקבל מחמאה סוף־סוף, אבל היא הרימה גבות וסימנה לי לגשת לדלת.

שיי קמה להסתכל. היא צחקה ואמרה: ״בכל פעם שאלי ניקרסון פותחת את הפה, העולם נהיה טיפש יותר״.

״שיי. שבי במקום״, אמרה גברת הול, אבל היה מאוחר מדי. אי אפשר למחוק משהו שאנשים כבר שמעו. כבר הייתי אמורה להתרגל לזה, אבל משהו בי עדיין נשבר בכל פעם.

שיי וג'סיקה צחקו, ואני נזכרתי ביום כל הקדושים בשבוע שעבר. התחפשנו לדמויות האהובות עלינו מהספרים. אני התחפשתי לאליס בארץ הפלאות, מהספר שסבא הקריא לי מלא פעמים. שיי והצל שלה, ג'סיקה, קראו לי כל היום ״אליס בארץ הצרות״.

קישה ניגשה לשיי ואמרה: ״אולי תתעסקי בעניינים שלך לשם שינוי?״

אני אוהבת את קישה. היא לא פוחדת. ואני פוחדת כל כך הרבה.

שיי הסתובבה ונראתה כאילו היא עומדת למחוץ זבוב. ״וזה העניין שלך, כאילו?״ היא שאלה.

״בדיוק. זה לא העניין שלי, וזה גם לא העניין שלך״, השיבה קישה.

שיי פלטה נשיפה קטנה. ״תפסיקי לדבר איתי״.

״תפסיקי להיות רעה״, ענתה קישה ורכנה קדימה.

מקס שילב את זרועותיו ונשען על השולחן שלו. ״יש, יהיו מכות״, הוא אמר.

״לא יהיו שום מכות״, אמרה גברת הול.

סוקי החזיקה בידה קוביית עץ קטנה. יש לה אוסף קוביות עץ קטנות בקופסה, וראיתי שכשהיא מתוחה היא מוציאה לה קובייה. עכשיו היא הייתה מתוחה.

שיי הסתכלה על קישה בזעם. קישה היא תלמידה חדשה שהגיעה השנה, והפתיע אותי שהיא אמרה משהו.

כולם היו מחוממים, ולא הבנתי איך כל זה קרה.

גברת הול אמרה לשתיהן להירגע והעירה למקס שטיפשי לעודד ריבים, ובינתיים גברת סילבר נופפה לי שאגש לדלת. מה קורה פה, לכל הרוחות?

אחרי שיצאנו למסדרון, ראיתי בפנים של גברת סילבר שגם הפעם אני אצטרך להתנצל או להסביר למה עשיתי משהו. העניין הוא שהפעם לא היה לי שום מושג למה כועסים עליי. הכנסתי את הידיים לכיסים כדי שהן לא יעשו משהו שאצטער עליו אחר כך. הלוואי שיכולתי להכניס לשם גם את הפה שלי.

״אני פשוט לא מבינה, אלי״, היא אמרה, ״כבר עשית דברים לא ראויים בעבר, אבל זה פשוט... טוב... שונה. זה לא מתאים לך״.

לְמה כבר אפשר לצַפות: עשיתי משהו נחמד, והיא אומרת שזה לא מתאים לי. לא הצלחתי להבין מה רע בכרטיס ברכה.

״אלי״, אמרה גברת סילבר, ״אם את זקוקה לתשומת לב, זאת לא הדרך״.

היא טעתה. אני צריכה תשומת לב כמו שדג צריך שנורקל.

הדלת נפתחה בתנופה גדולה ונחבטה בלוקרים. אוליבר יצא מהכיתה בזינוק. ״אלי״, הוא אמר, ״נראה לי שנתת לה את הכרטיס הזה כי את מצטערת שהיא צריכה לעזוב אותנו וללדת איזה תינוק טיפשי. בטח גם היא ממש עצובה. גם אני מרחם עליה״.

על מה הוא מדבר?

״אוליבר?״ שאלה גברת סילבר, ״יש סיבה לכך שאתה נמצא כאן?״

״כן! אני הולך ל... אה... התכוונתי... ללכת לשירותים. כן. זהו זה״. והוא רץ לשם.

״אני יכולה ללכת עכשיו?״ פלטתי. הרגשתי שפשוט להיות שם זאת משימה שאני לא מסוגלת להמשיך לעמוד בה אפילו עוד רגע.

היא הנידה קצת בראש תוך כדי דיבור: ״אני פשוט לא מבינה. למה בשם אלוהים לתת לאישה הרה כרטיס תנחומים?״

כרטיס תנחומים? חשבתי. ואז חשבתי עוד קצת. ונזכרתי. אימא שלי שולחת כרטיסי ברכה כאלה לאנשים כשמישהו שהם אהבו מת. הבטן שלי התהפכה: מה גברת הול חשבה לעצמה?

״את יודעת מה זה כרטיס תנחומים, נכון, אלי?״

הייתי צריכה להכחיש שאני יודעת, אבל הנהנתי כי לא רציתי לשמוע את גברת סילבר מסבירה. וחוץ מזה, היא הייתה עלולה לחשוב שאני מטומטמת עוד יותר ממה שאני באמת, אם זה אפשרי בכלל.

״אז למה עשית את זה?״

עמדתי זקופה, אבל בתוכי הכול התכווץ. היה לי ממש לא נעים. זאת אומרת, הרגשתי נורא כשהכלב של השכנים מת, ואם תינוק היה מת, זה היה נורא הרבה יותר. פשוט לא ידעתי שזה כרטיס עצוב כזה. ראיתי רק את הפרחים הצהובים היפים. ודמיינתי רק שגברת הול תשמח.

אבל היו לי המון סיבות לא להגיד את האמת.

לא לגברת סילבר.

ולא לאף אחד אחר.

לא משנה כמה התפללתי והתאמצתי וקיוויתי, בשבילי לקרוא זה כמו לנסות לפענח ערימה של פסטה בצורת אותיות שפשוט זרקו על צלחת בלי שום סדר.

אני לא יודעת איך אנשים אחרים מצליחים לעשות את זה.

פרק 3

זה אף פעם לא תלוי בי 

נשענתי על הקיר במסדרון ושתקתי.

כמה ילדים קטנים עברו שם ונזכרתי שאני בכיתה ו' - הכיתה הכי גבוהה בבית הספר. אבל הרגשתי כמו תינוקת.

״אלי? יש לך משהו לומר?״ שאלה גברת סילבר.

פחדתי לפתוח את הפה, כי לפעמים פשוט נפלטים לי דברים ואני מסתבכת עוד יותר.

בסופו של דבר היא הציעה שנלך למשרד שלה.

ישבתי במשרד המנהלת והסתכלתי החוצה מהחלון בדממה. תהיתי איך זה פשוט להיות נינוחה בבית הספר בלי לדאוג בכל דקה ובכל שנייה.

הלוואי שמחברת הציורים של דברים בלתי אפשריים הייתה איתי. המחברת הזאת הייתה הדבר היחיד שגרם לי להרגיש שאני לא חסרת כל ערך. אהבתי לראות איך התמונות מהראש שלי נהיות אמיתיות במחברת. הציור הכי אהוב עליי בתקופה ההיא היה ציור של איש שלג שעובד במפעל כִּבשנים. ואז החלטתי שהדבר הכי מטורף, משונה, לא ייאמן, שאוכל לצייר הוא את עצמי עושה משהו כמו שצריך.

האנחה של גברת סילבר החזירה אותי למציאות. ״בסך הכול, בשנה שעברה ובשנה הנוכחית, את נמצאת איתנו פחות מחמישה חודשים, אלי, וביקרת במשרד שלי הרבה יותר מדי. ההתנהגות שלך חייבת להשתנות״, היא אמרה.

ישבתי בשקט.

״זה תלוי בך״.

זה לא תלוי בי. זה אף פעם לא תלוי בי.

הדיבורים של גברת סילבר היו כמו רעש רקע. כמו הרדיו במכונית.

לא היו לי מילים להסביר. זאת הייתה טעות. ואני התביישתי ולא רציתי לשתף אותה בזה.

היא לקחה אוויר: ״חשבת שזה יהיה מצחיק?״

נדתי בראש.

״רצית לפגוע בה?״

הרמתי את המבט מהר. ״לא! לא הייתי פוגעת בה. פשוט...״

ושוב תהיתי. כדאי שאני פשוט אגיד לה את האמת? הרגשתי כאילו הכיסא שלי מונח מעל דלת סתרים ויש כפתור שאם אלחץ עליו, אני אפול למטה. רציתי ללחוץ עליו אבל פחדתי.

הרמתי את העיניים. היא הסתכלה עליי במבט מאוכזב. שוב. ואני חשבתי שאין טעם. הם ממילא חושבים שאני קשה, אז למה להוסיף לרשימה שלהם גם ״מטומטמת״? הם ממילא לא יכולים לעזור. איך אפשר לרפא טמטום?

אז הסתכלתי שוב בחלון. הזכרתי לפה שלי להישאר סגור.

למדתי משבעת בתי הספר שהייתי בהם שעדיף לשתוק. לא להתווכח אם אני לא ממש חייבת.

קלטתי ששתי הידיים שלי מאוגרפות חזק ושגברת סילבר מסתכלת עליהן.

היא התיישבה בכיסא לידי. ״אלי, לפעמים נדמה שאת פשוט רוצה שיכעסו עלייך״, היא התכופפה קצת לעברי, ״זה נכון?״

נדתי בראש.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*