סיפורים רומאיים

חלק ראשון

הגבול

1 

בכל שבת מגיעה משפחה חדשה לתקופה קצרה. אחדים מגיעים מוקדם בבוקר, מרחוק, מוכנים ומזומנים להתחיל את החופשה. אחרים אינם מופיעים עד שעת השקיעה, לפעמים אחרי שאבדו בדרך, ומצב רוחם רע. כאן קל ללכת לאיבוד, בין הגבעות האלה אין הרבה שלטי הכוונה.

היום, כשהם יופיעו, אני אקבל את פניהם. בדרך כלל אימא שלי עושה את זה. השנה היה עליה להעביר את הקיץ בכפר סמוך כדי לסייע לקשיש, גם הוא בחופשה, ולכן זה הוטל עליי.

החדשים שהגיעו הם ארבעה: האימא, האבא, שתי בנות. הן עוקבות אחריי בעיניים קשובות, ומרוצות מכך שהן יכולות למתוח קצת את הרגליים.

אנחנו מתעכבים לרגע בחצר המוצלת הפונה לכר הדשא, מתחת לגג הענפים שהאור מסתנן דרכו. יש שם שתי כורסאות וספה נוספת המכוסה בבד לבן, כיסאות נוח שאפשר להשתזף עליהם, ושולחן עץ גדול המיועד לעשר נפשות.

אני פותחת את דלת ההזזה העשויה זכוכית ומראה להם את פנים הבית: את חדר האורחים המזמין, שיש בו שתי ספות רכות המוצבות לפני האח, את המטבח המאובזר היטב ואת שני חדרי השינה.

בשעה שהאבא מתחיל לפרוק מהמכונית את המזוודות, והילדות, שהן כפי הנראה בנות שבע ותשע, נעלמות בחדר שלהן וממהרות לסגור את הדלת, אני אומרת לאימא היכן מצויות המגבות הנוספות ושמיכות הצמר, אם במקרה יהיה קר בלילה.

אני מראה לה במהירות היכן מוסתר הרעל נגד עכברים. מייעצת לה להרוג את הזבובים שמעופפים בתוך הבית לפני שילכו לישון משום שאחרת עם שחר הזמזום יקדים להפריע להם. אני מסבירה לה איך להגיע לסופרמרקט, איך פועלת מכונת הכביסה שמאחורי הבית, היכן תולים את הכביסה, קצת אחרי גן הירק שאבי מטפח.

אני מוסיפה ואומרת לה שהאורחים יכולים בלי שום בעיה לקטוף חסה ועגבניות; יבול העגבניות היה מוצלח השנה, אבל בגלל גשמי יולי כמעט הכול כבר נרקב.

2 

אני מעמידה פנים שאיני בולשת אחריהם, שאני מנומסת. אני עושה את עבודות הבית, משקה את הגינה, אבל איני יכולה להתעלם מהשמחה שלהם, מההתלהבות שלהם מכך שהם נמצאים כאן. אני שומעת את הקולות של הילדות שרצות על כר הדשא, לומדת את שמותיהן. מאחר שהאורחים מרבים להשאיר את דלת ההזזה פתוחה, אני מקשיבה למילים שההורים מחליפים ביניהם בשעה שהם מסדרים את הבית, פורקים את המזוודות ומחליטים מה לאכול בצהריים.

הבית הקטן של משפחתי נמצא מאחורי גדר חיה גבוהה, היוצרת חומה קטנה שחוסמת את הראייה, והוא נמצא במרחק מטרים אחדים מהם. שנים רבות לא היה הבית שלנו אלא חדר אחד ששימש מטבח וחדר שינה לשלושתנו. ואז, לפני שנתיים, כשמלאו לי שלוש עשרה שנה, החלה אימי לעבוד בשירותו של הקשיש, ואחרי שההורים שלי חסכו מספיק כסף, הם פנו לבעל הבית וביקשו להוסיף עוד חדרון בשבילי — בלילה מופיעות שם הלטאות השמנמנות בינות לחרכים של הקירות והתקרה.

אבי הוא השומר של הנכס הזה. הוא מתחזק את הבית הגדול, חוטב את העצים, עובד בשדות ובכרמים. הוא גם מטפל בסוסים, שהם תחביבו של בעל הבית.

בעל הבית חי בחוץ לארץ, אבל הוא לא זר כמונו. הוא בא לכאן מדי פעם. הוא בא לבדו, אין לו משפחה. בבוקר הוא רוכב על הסוסים, בערב הוא קורא בספרים ליד האח, ואחרי כל זה נוסע מכאן.

במשך השנה מעטים מאוד הם האורחים השוכרים את ביתו. בחורף הקור דוקרני כאן והאביב גשום מאוד. בבקרים, מחודש ספטמבר ועד חודש יוני, אבא שלי מסיע אותי במכונית לבית הספר, ושם אני מרגישה שונה, ולא בקלות מתחברת עם כל האחרים, אני לא דומה שם לאף אחד.

הבנות של המשפחה הזאת דומות מאוד זו לזו. מיד רואים שהן אחיות. הן לובשות בגדי ים זהים כדי ללכת אחר כך לים, שרחוק מאיתנו בערך עשרים קילומטרים. גם האימא נראית כמו נערה. היא רזה, נמוכה. יש לה שיער ארוך פזור, הכתפיים שלה עדינות. היא הולכת יחפה על הדשא אפילו שבעלה מזהיר אותה ואומר לה (בצדק) שיכולים להיות שם קיפודים, דבורים, נחשים.

3

אחרי שעתיים בלבד הם מתנהגים כאילו גרו כאן מאז ומעולם. הדברים שהביאו עימם לשבוע אחד כבר פזורים לכל עבר: ספרים, שבועונים, מחשב נייד, בובות, טרנינגים, עפרונות צבעוניים, ערימות דפים, כפכפים, קרם שיזוף. בצהריים אני שומעת את המזלגות שנחבטים בצלחות, ואני מבחינה בכל פעם שאחד מהם מניח את הכוס על השולחן. אני חשה את ההתנהלות האיטית של שיחתם, את הרעש וניחוח מכונת הקפה, את העשן של אחת הסיגריות.

אחרי שהם אוכלים האבא מבקש מאחת הילדות להביא לו את המשקפיים. הוא לומד ארוכות את המפה. הוא מונה את העיירות שיש לבקר בסביבה, את האתרים הארכאולוגיים, את החפירות. האימא לא מתעניינת בזה. היא אומרת שזה השבוע היחיד בשנה שאין בו מחויבויות, פגישות, מטלות הכרחיות.

אחר כך האבא נוסע עם הבנות לים. לפני שהוא יוצא לדרך הוא שואל אותי כמה זמן תיקח הנסיעה, מה החוף הטוב מכולם. הוא שואל אותי מה תחזית מזג האוויר לשבוע הקרוב, ואני אומרת לו שבעוד כמה ימים יתחיל החמסין.

האימא נשארת בבית. גם היא לבשה את בגד הים, כדי להשתזף.

היא משתרעת על כיסא נוח. אני משערת שהיא רוצה לנוח, אבל כשאני הולכת לתלות את הכביסה, אני רואה שהיא כותבת משהו. היא כותבת בכתב יד בפנקס המונח על רגליה.

מדי פעם היא נושאת את ראשה וסוקרת את הנוף המקיף אותה. היא בוחנת את גוני הירוק השונים של כר הדשא, של הגבעות ושל היער, המצויים במרחק; התכול המסמא של הרקיע, הגוון הצהוב של השחת; הסורג שצבעו דהה, וחומת האבן הנמוכה שתוחמת את השטח. היא רואה את אותם הדברים שאני רואה בכל יום, אבל אני שואלת את עצמי מה עוד היא רואה בהם.

4 

עם שקיעת השמש הם לובשים סוודרים ומכנסיים ארוכים כדי להתגונן מעקיצות היתושים. אחרי חוף הים האבא והבנות עשו מקלחת חמה, ועכשיו השיער שלהם רטוב.

הילדות מספרות לאימא על הטיול שלהן: החול הלוהט, המים העכורים במקצת, הגלים המתונים והמאכזבים משום כך. כל המשפחה יוצאת לטיול רגלי קצר. הם הולכים לראות את הסוסים, החמורים, חזיר בר שמוחזק בדיר מאחורי האורוות. הם הולכים לראות את עדר הכבשים העובר בכל יום בדיוק בשעה זאת לפני הבית ועוצר לכמה דקות את תנועת המכוניות שנוסעות בדרך המאובקת.

האבא מצלם בטלפון שלו כמעט כל הזמן. הוא מראה לילדות את השזיפים הקטנים, התאנים, עצי הזית. הוא אומר שפרי שנקטף ישירות מהעץ יש לו טעם אחר, הוא נושא את טעם הכפר, יש בו שמש.

ההורים יושבים במרפסת ופותחים בקבוק יין, טועמים גבינה, דבש שמייצרים באזורים האלה. הם מביטים בהתפעלות בנוף המרהיב, משתאים למראה העננים הגדולים והמוארים, צבע הרימונים בחודש אוקטובר.

הערב יורד. הם מקשיבים לקרקורי הצפרדעים, לצרצרים, לאוושת הרוח. למרות הרוח הבאה מן הים הם מחליטים לאכול בחוץ ולנצל את האור.

אני ואבא שלי אוכלים בפנים, בדממה. הוא לא מרים את מבטו כשאנחנו אוכלים. בלי נוכחותה של אימא שלי לא מתפתחת שיחה סביב השולחן. בדרך כלל בארוחת הערב היא המדברת.

אימא שלי לא סובלת את המקום הזה, את הכפר הזה. כמו אבא שלי, היא באה ממקום רחוק יותר מהמקומות שמהם באים לכאן הנופשים. היא שונאת לגור בכפר, בלב הכלום. היא אומרת שאין כאן אנשים מהוגנים, ושהמקומיים הם אנשים סגורים.

לא חסרות לי התלונות שלה. אני לא אוהבת לשמוע אותה, אפילו שאני חוששת שהיא צודקת. לפעמים, כשהיא מתלוננת יותר מדי, אבא שלי ישן במכונית ולא לצידה.

אחרי ארוחת הערב הילדות משוטטות בשדה בעקבות הגחליליות. הן משחקות עם הפנסים שלהן. ההורים נשארים לשבת על הספה בחוץ, מביטים ברקיע המכוכב, בחשכה העמוקה.

האימא לוגמת מים חמים עם לימון, האבא לוגם קצת גראפה. הם אומרים שכאן לא צריך שום דבר נוסף, שכאן אפילו האוויר שונה, זה אוויר שמנקה אותך. כמה יפה, הם אומרים, לשבת יחד, רחוקים מהכול.

5 

מוקדם בבוקר אני הולכת ללול לאסוף את ביצי התרנגולת. הן חמות, חיוורות, מלוכלכות. אני מניחה אחדות מהן בסלסילה ומביאה אותן לאורחים לארוחת הבוקר. בדרך כלל איני מוצאת שם אף אחד ואני משאירה אותן בחוץ על השולחן, אבל כשאני יורדת אני רואה מבעד לדלת ההזזה שהילדות כבר קמו. אני רואה חבילות של ביסקוויטים על הספה, פירורים, קופסת קורנפלקס הפוכה על גבי השולחן הקטן.

הילדות מנסות למחוץ את הזבובים שעפים בבוקר בתוך הבית. הגדולה אוחזת בידה את מחבט הזבובים. האחות הקטנה מתוסכלת משום שכבר זמן רב היא מחכה שיגיע התור שלה. היא אומרת שגם היא רוצה להרוג אותם.

אני משאירה להם את הביצים וחוזרת לבית שלנו. אחר כך אני נוקשת על דלתם ומשאילה לבנות את מחבט הזבובים שלנו, וכך שתיהן מרוצות. אני לא מזכירה להן שכדאי להרוג את הזבובים לפני שהולכים לישון. אני רואה עד כמה הן נהנות מזה, ואילו ההורים, למרות טרדת הזבובים ולמרות השאון שמקימות הילדות, ממשיכים לישון.

6 

בתוך יומיים נקבע קצב צפוי לחלוטין. בשעות הבוקר המאוחרות האבא נוסע לכפר, לבית הקפה, כדי לקנות חלב, עיתון, וגם כדי לשתות קפה שני. הוא קופץ לסופרמרקט אם יש צורך בכך. כשהוא חוזר, למרות השרב, הוא יוצא לריצה בין הגבעות. פעם אחת הוא שב הביתה נסער משום שכלב זאב חסם את דרכו והפחיד אותו, אם כי בסופו של דבר לא קרה כלום.

האימא עושה כמוני: היא מטאטאת את הרצפה, מכינה אוכל, שוטפת כלים. לפחות פעם אחת ביום היא תולה את הכביסה לייבוש; אנחנו חולקות אותו חוט כביסה ועליו הבגדים שלנו מתערבבים אלה באלה, מתייבשים. היא אומרת לבעלה, הסלסילה בזרועותיה, כמה היא מאושרת שביכולתה לעשות את זה. היא חיה בעיר, בדירה שאין לה גינה, גזוזטרה, ללא מרפסת על הגג, היא לעולם לא תולה באוויר הפתוח את הכביסה.

אחרי ארוחת הצהריים האבא לוקח את הילדות לים, והאימא נשארת לבדה. היא מעשנת סיגריה, שרועה, מרוכזת ורושמת רשימות בפנקסה.

באחד הימים הילדות מבלות שעות במרדף אחרי הצרצרים שמקפצים על הדשא. הן מנסות ללכוד אותם. הן שמות שניים מהם בצנצנת עם פיסות עגבנייה שגנבו מהסלט של ההורים. הן מבייתות אותם ואפילו ממציאות להם שמות. למחרת היום מתברר שהצרצרים נחנקו למוות בתוך הצנצנת, והילדות בוכות. הן קוברות אותם מתחת לעץ השזיף ומניחות מעל פרחי בר.

ביום אחר האבא מגלה שאחד הכפכפים שלו שנשאר בחוץ, נעלם. אני מסבירה לו שכנראה השועל לקח אותו, מסתובב כאן אחד כזה. אני מעדכנת את אבא שלי, והוא, שמכיר את ההרגלים והמאורות של כל החיות באזור, מצליח למצוא אותו, עם עוד כדור וסל קניות שהשאירה המשפחה הקודמת.

אני מבינה עד כמה הנוף החקלאי הזה, הבלתי משתנה, מוצא חן בעיני האורחים. אני רואה עד כמה הם מעריכים בו כל פרט ופרט, עד כמה זה עוזר להם להרהר, לנוח, לחלום. כשהילדות יוצאות לקטוף את האוכמניות מאחד השיחים, הן מכתימות את הבגדים היפים שלבשו, אבל האימא לא כועסת עליהן. להפך, היא צוחקת. היא מבקשת מהאבא לצלם את הבנות ואחר כך מכבסת את הבגדים.

בעת ובעונה אחת אני שואלת את עצמי מה הם יודעים על הבידוד שלנו. מה הם יודעים על הימים העוברים עלינו, אחד דומה למשנהו, בביתנו הרעוע? על אודות הימים שבהם הרוח נושבת בעוצמה כה גדולה שנדמה כאילו האדמה רועדת, או כשהרעש שמקים הגשם היורד מפריע להירדם? על כל אותם החודשים שבהם אנחנו לבדנו כאן בין הגבעות, בקרב הציפורים, הסוסים, החרקים שחולפים בשדות? האם הייתה מוצאת חן בעיניהם השלווה המוחלטת ששוררת כאן כל החורף כולו?

7 

בערב האחרון מגיעות עוד מכוניות. אלה חברים של ההורים, הם הוזמנו עם עוד ילדים, וכולם מתרוצצים על הדשא.

שניים מהאנשים האלה אומרים שלא הייתה תנועה ערה בדרך מהעיר לכאן. המבוגרים עושים סיבוב בבית, בגן בשעת השקיעה. השולחן בחוץ כבר ערוך לארוחה.

אני שומעת את כל רעשי ארוחת הערב, הפטפוטים וקולות הצחוק, שבערב הזה הם קולניים יותר. המשפחה מספרת על הרפתקאותיה בכפר: הלוויית הצרצרים שאכלו עגבנייה ונקברו מתחת לעץ השזיף, כלב הזאב, השועל שגנב את הכפכף. האימא אומרת שהמגע הממשי עם הטבע היטיב עם הילדות.

בשלב מסוים מגיעה עוגה ועליה נרות, ואז אפשר להבין שהיום הוא יום הולדתו של האבא. מלאו לו ארבעים וחמש שנה. כולם שרים, חותכים את העוגה.

אני ואבי מסיימים לאכול ענבים קצת מקולקלים. אני עומדת לפנות את הכלים מהשולחן כשאני שומעת שנוקשים בדלת. אני רואה את הילדות, מתלבטות, מתנשפות. הן נותנות לי צלחת שעליה שתי פרוסות עוגה, אחת בשבילי ואחת בשביל אבא שלי. לפני שאני מצליחה להודות להן, הן בורחות משם.

אנחנו אוכלים את העוגה בשעה שהאורחים מדברים על פוליטיקה, על טיולים, על החיים בעיר. מישהו שואל את האימא איפה היא קנתה את העוגה, והיא מספרת להם שאחד האורחים האחרים הביא אותה; האורח החדש מצטרף לשיחה ונוקב בשם המאפייה ובשם הפיאצה שבו היא נמצאת.

אבי מניח את המזלג ומרכין את ראשו. כשהוא מביט בי העיניים שלו נסערות. הוא קם לפתע, יוצא מהבית לעשן סיגריה בלי שיבחינו בו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*