הקפות שניות

המבשר

זהו ראש חוליית המודיעים — כך צה"ל מגדיר אותם. כרגע הוא יושב ברכב החשוך עם שני חבריו שהוזעקו בחיפזון מעיסוקיהם האזרחיים, עלו על מדי אל"ף, קיבלו תדריך מהיר על התקרית שנהרגו בה שני חיילים, ונשלחו למשפחתו של אחד מהם. הוא מורגל ומנוסה מאוד בתפקידו, אבל מאה ושבעה עשר הביקורים שערך בארבע עשרה שנותיו בתפקיד לא הכינו אותו לחוויה המטלטלת שיעבור בפגישה הצפויה לו הערב.

על פי הודעת דובר צה"ל, שתימסר במהדורת החדשות הקרובה ולא תפרט את שמות הנפגעים שמשפחותיהם טרם עודכנו, מדובר ברכב נמ"ר שנקלע למארב בזמן פעילותו במחנה הפליטים ונפגע ממטענים ומירי באזור שצה"ל העריך שכבר טוהר. במארב נהרגו שני חיילים ושלושה נפצעו. הדובר יבהיר שהתקרית עדיין נבדקת כדי למנוע הישנות של תקלות כאלה בעתיד.

את הפרטים האלה לא ימסרו המודיעים למשפחה, שעוד מעט יקישו על דלת ביתהּ. מידע כזה מעורר תמיד המון שאלות, שלמודיעים אין הסמכות והידע להשיב עליהן. למה נמ"ר? למה נעמד דווקא היכן שנעמד? איך קרה שהיו מטענים במקום שצה"ל העריך שאין מטענים? אין לכם מודיעין? אין תרגולות בדיקה?! ככה אתם שומרים על הילדים שלנו?! אם בכל זאת תופנה אליהם שאלה כזאת, הם ישיבו שאת הפרטים בנוגע לנסיבות מותו של הבן ייתן מפקד היחידה, או מי מטעמו שיתפנה ראשון לבקר את המשפחה האבלה. הם רק מוסרים את ההודעה, מסדירים את העניינים הקשורים להלוויה ולשבעה, ומחתימים את האבלים על הטפסים הנחוצים להשלמת התהליך.

בינתיים הם מעכבים את הבשורה. נודע להם שבבית נמצאים כרגע רק האבא והבת, אחותו של ההרוג, וראש החוליה החליט לחכות לשובה של האימא מחוג פילאטיס, שבו אולי היא מותחת כרגע את איבריה במכשיר הרפורמר. בין תרגיל לתרגיל היא מציצה בנייד, כי אלו השעות שבהן נוהג הבן לשלוח לה את הודעתו היומית, אם הטלפון נמצא ברשותו. "תכתוב לי, אימא אני בסדר אל תדאגי, זה המינימום שאתה יכול לעשות בשבילי," היא ביקשה ממנו כשהמלחמה פרצה, והוא הקפיד למלא את בקשתה. בהצצה האחרונה שלה בנייד, לפני שעברה לתרגל על הקדילק, עדיין לא התקבל ממנו מסרון. לפני שהחליטה אם צריך להתחיל לדאוג הסיחה המדריכה את דעתה כשהעירה לה על תנועת המתיחה של שריר האינפרספינטוס הממוקם מאחורי הכתף, "שנורא חשוב לך ליציבה." עכשיו היא מתרכזת בביצוע התרגיל על פי ההנחיות שקיבלה. את ההודעות היא תבדוק כשהאימון יסתיים. היא לא מעלה על דעתה שהילד שלה כבר איננו. אין בכך כל היגיון. היא בפילאטיס. מותחת את הרצועות והקפיצים ומניעה קדימה ואחורה את לוח העץ הבוהק שגופה מונח עליו. אחר כך תעבור בסופר לקנות חלב נטול לקטוז, פירורי לחם, שניצלים דפוקים דק־דק ושקיות לפח אשפה. בדרך הביתה תתקשר אל אביה לשאול מה שלומו ותעצור לתדלק ולקנות פרחים. הילד אוהב חמניות, והוא אמור להגיע בשבת. אין מצב שלילד יקרה משהו כשהיא משלמת לקופאית בסופר, מעניקה טיפ למתדלק שמנקה את השמשה הקדמית של המכונית או קונה חמניות כדי לשמח את הבן.

היצמדות לשגרה נחשבת בטעות לנשק היעיל ביותר נגד בשורות רעות. הרי לא ייתכן שבאותה שעה עצמה שמישהו משחק עם חברו מטקות על החוף או מישהי מתלבטת מול מדף פירורי הלחם בין פירורים מקמח כוסמין מלא ובין פירורי חיטה מלאה, פירורים בתיבול בסגנון אמריקאי או בשומשום קריספי — הבן שלהם חוטף בצווארו קליע שמרסק את חוליות סי 4 וסי 5, קורע את עורק התרדמה הפנימי, ולחובש המבוהל שמצליח לזחול אליו תחת אש נשאר רק לקבוע את מותו.

כשתחזור הביתה יעניקו לה המודיעים עוד כמה דקות של חסד. יניחו לה להחליף כמה מילים עם הבעל הצופה בחדשות ועם הבת המעלה תמונות לאינסטוש, לסדר את החמניות באגרטל שהבן קנה לה ליום הולדתה, להתקלח ולהחליף בגדים. רק אחר כך יֵצאו למשימתם.

שנים רבות של ניסיון בתפקיד לימדו את ראש חוליית המודיעים שאם יפילו את הבשורה על האימא מיד עם כניסתה הביתה, היא לא תתקלח באותו ערב ומי יודע מתי יהיה בכוחה לפשוט את בגדיה ולהיכנס למקלחת. תחת רושם ההודעה נהפכות כל הפעולות היום־יומיות לתפלות, מיותרות ומעיקות. הכול נהיה כבד. איטי. עכור ומרוחק. המחשבה שזה לא באמת קורה נוטה לעלות בראשי האבלים. שזה סרט. שזה חלום בלהות שתכף יתעוררו ממנו. פעולות פשוטות כמו טבילת השניצל בביצה ובפירורי לחם, קשירת שרוכי הנעליים, הרתחת מים לקפה, הפעלת מכונת כביסה, הנחת שקית אשפה חדשה בפח הזבל נהיות תמוהות ומנותקות מהקשרן. למה פתחתי את קרש הגיהוץ? באיזו תחנה התכוונתי לרדת? אפילו הבבואה הנשקפת לאב או לאם השכולים במראה בעת צחצוח שיניים נראית זרה ולא מוכרת דווקא מפני שלא השתנתה והיא נראית בדיוק כמו כל יום מהימים שלפני מותו. כיצד ייתכן שהפרצוף שנשקף מהמראה הוא אותו אחד שהשתקף בה לפני שבוע. איך זה שהכול נשאר אותו דבר. שעל המצח לא מוטבע חותם האסון כמו המִכווה שצורבים בוקרים על עור הפרה בברזל מלובן.

נכונותו של ראש חוליית המודיעים, נכה צה"ל וסגן אלוף במילואים, להתעכב מעט ולאפשר לאימא להשלים עוד כמה פעולות בחייה הקודמים, שנויה במחלוקת. יש הטוענים שאלה זוטות חסרות חשיבות ואולי אפילו יאשימו אותו בחוסר אחריות — הרי הילד כבר מת ועושה את דרכו מהשטח אל המקרר בבית החולים, וההודעה מוטב שתימסר מוקדם ככל האפשר, לפני שהשמועות יתחילו להתפשט ויגיעו אל המשפחה באופן לא מבוקר, רק משום שחוליית המודיעים משתהה יתר על המידה. מה כבר משנָה חצי שעה לכאן או לכאן, יטענו המקטרגים. הפור נפל. הגורל הוכרע. מועד ההלוויה נקבע, ואולי כבר הוקצתה כיתת יורים והוזמנו רב וחזן. למה ההורים צריכים להיות האחרונים לשמוע על נפילת בנם?

הוא שמע את הטענות גם מחבריו לצוות, בייחוד מאלה שעצביהם מרוטים לפני כל מפגש כזה ומעדיפים לסיימו מוקדם ככל האפשר ולהימלט בחזרה אל חייהם המוגנים. אבל הוא נצמד לפרקטיקה הזו, שתכליתה להתחשב במידת האפשר במשפחה שאת חייה הוא עומד להחריב. מעשים קטנים ומחוות פעוטות, זה המעט שהוא יכול לעשות למענה, הוא מסביר. לו השתתף בפאנל טלוויזיוני שדן בנושא, היה טוען שלפעמים חצי שעה לכאן או לכאן מאוד משנה. מאוד. ותן לי לסיים, הוא יגער בפרשן הצבאי שיחלוק עליו, לא הפרעתי לך כשדיברת, אז בבקשה אל תפריע לי, יש הבדל גדול בין למסור את ההודעה לאישה שחזרה מאימון פילאטיס ופותחת את הדלת בבגדים ספוגי זיעה שמסיבים לה, קרוב לוודאי, אי־נוחות, ובין למסור את ההודעה לאותה אישה אחרי שהתקלחה, חפפה שיער, מרחה את עורה בקרם לחות ולבשה בגדים נוחים ונקיים. אלה שתי אופרות שונות.

נו באמת, יקטע אותו הפרשן הצבאי וילווה את דבריו בתנועת ביטול. כן, באמת, ישיב ראש חוליית המודיעים. אני לא יודע לכמה משפחות אתה מסרת הודעות, אבל אני מסרתי למאות, ואני אומר לך שבהינתן ואי אפשר, לצערנו הרב, להשיב את הנופל מהמתים, אלה הן הפעולות היחידות שבאמצעותן יכול המודיע להקל, ולו במעט, על ההורים או על האלמנה. מי שמזלזל בזוטות האלה — הוא יתווה באצבעותיו גרשיים למילה זוטות — לא באמת מבין עם איזו סיטואציה מורכבת מתמודדים כאן, המשפחות מצד אחד והמודיעים מצד שני.

כהרגלו הוא מושך זמן. הוא איננו יודע שבהמשך הערב צפוי לו אירוע שונה בתכלית מכל אלו שהשתתף בהם. הפגישה עם האימא, שאולי כבר מסיימת את חוג הפילאטיס, מוציאה את חפציה מהלוקר ובודקת שוב את הודעותיה, תחייב אותו לחשבון נפש נוקב, ואולי יהיה בה כדי להסיט את חייו ממסלולם.

זו שעת ערב. בריבועי החלונות של בתי השכונה מהבהבים הבזקי אור כחולים של מקלטי הטלוויזיה המפיצים חדשות רעות, כאילו חלל העולם עדיין לא התמלא בכל אלו שהופצו במהדורות הקודמות. על פי הנוהל שתואר קודם, שלושת המודיעים ממתינים ברכב לרגע הנכון, אם בכלל קיים רגע כזה, לגשת אל בית המשפחה השכולה, לדפוק על דלתה ולבשר לה על נפילת בנם שנארז בשק מתים חד־פעמי תקני, שאת המפרט שלו אפשר למצוא באתר החברה הסינית המייצרת אותו (עמיד בקור, לא דולף, חזק, קל לנשיאה, עשוי מחומרים איכותיים, בעל רוכסן כפול להגברת האטימות, ומגיע בצבעים צהוב, שחור, כתום, כחול, לבן ועוד). אמנם השק אטום ומונע פלישת חיידקים מבחוץ, אבל הוא לא מונע ואפילו לא מעכב את האוטוליזה, שהגופה מתחילה לעבור בשלב הראשוני של המוות, תהליך שמפורר את הרקמות בגלל פעילותם של אנזימים וכימיקלים של הגוף עצמו וכולל הִתְמַקְמְקוּת של הבשר המת בגלל פעילות חיידקים שליוו את הילד כל חייו, והם ממשיכים לשגשג בתוך הריקבון שהם מחוללים בגופה גם אחרי מותו.

בינתיים, בפרק הזמן המשונה הזה, שבו מבחינת המשפחה הילד עוד חי, עשרות אנשים מכל מיני מעגלים חברתיים ומקצועיים כבר יודעים שהוא איננו. חברי הצוות שלו ומפקדיהם, רופאי התאג"ד וחובשיו, הרופא המוטס, האחראי על מתקן הנחת הגופות, כתבים צבאיים ועורכי החדשות בעיתונות הכתובה והאלקטרונית, שעדיין מתאפקים איכשהו לא לפרסם את הידיעה ורק מלחשים אותה בסודי סודות לחבריהם הטובים ולבני משפחותיהם ומשביעים אותם לא להפיץ את השמועה.

מערך מסועף של שלישים, מוקדניות, קצינות נפגעים, פקידות ופקידים ורבנים עסוקים בילד המת ומקדמים את ענייניו וצרכיו, בכפוף לפקודות מטכ"ל "38.0103 חללים ומתים — נוהל הודעות, זיהוי, חקירה, קבורה, מכתב תנחומים וטיפול בחפצים". במקביל, שני חיילים ונהג טנדר מסיעים את החלל למתקן הנחת הגופות הקרוב ביותר לאירוע ונדרשים להקפיד שלגופה יצורפו המסמכים האלה:

א. ארבעת העתקי "הודעת הפטירה" (טופס 123), כמפורט בסעיף 10 לעיל.

ב. שני העתקי הצהרת הזיהוי, כמפורט בסעיף 15 לעיל.

ג. חפצים ומסמכים שנמצאו סמוך לגופת החייל, בצירוף שלושת העתקי טופס 245, כמפורט בסעיף 21 לעיל.

כדי לחדד את הרעיון שיש רגעי ביניים שבהם העבר והעתיד מתערבבים, נרשה לעצמנו להתעכב שוב על כמה עניינים שכבר הזכרנו קודם: ההורים עדיין אינם יודעים שנהפכו מסתם אבא ואימא לאם שכולה ולאב שכול. בינם לבין בשורת האיוב שתשנה את חייהם מפרידים רק המרחק שבין רכב המודיעים החונה ובין דלת ביתם והזמן הנדרש לחצות אותו, כשיחליטו לצאת מהמכונית. זהו מעין לימבו על שלל משמעויותיו המוכרות — נקודת קיפאון בין שני מרחבי פעילות או המתחם המפריד בין גן עדן עלי אדמות לגיהינום עלי אדמות.

יש שמכנים את המודיעים "המבשרים". לפני שנים כינו אותם "סיירת איוב". אחרים קוראים להם "מלאכי המוות", כינוי לגמרי לא מוצדק, שהרי לא הם הרגו את החיילים. הם מתמנים לתפקידם אחרי שהללו כבר נהרגו על ידי מישהו אחר.

הם חייבים להיות בכוננות 24/7, כי אין לדעת מתי ימות החייל הבא באזור מגוריהם. אולי עוד דקה, אולי עוד יומיים, וכשזה יקרה צריך יהיה למהר אל משפחת ההרוג ולהודיע לה את דבר נפילת בנה לפני שהשמועה תתפשט וגורם לא מוסמך יפיל בחוסר אחריות את הבשורה המרה על ההורים או על הרעיה והיתומים.

כידוע, לפחות על פי פרסומי צה"ל, הצבא ערוך לקראת כל התרחישים האפשריים ששדה הקרב העתידי צופן לו, חוץ מתרחיש מותו של חייל אחד מסוים. גם אם אפשר לאמוד בקירוב את היקף הנפגעים בפעילות מבצעית מתוכננת, למשל 2,126 הרוגים במלחמה בעלת "מִתְאָר" מסוים שתימשך פרק זמן קצוב ובעצימות בינונית עד גבוהה, אין אפשרות להצביע על זהות החיילים שייכללו במספר הנקוב. מחבר שורות אלה מרשה לעצמו להעלות השערה, בזהירות המתבקשת, שלו היה אפשר לפרט את שמותיהם המלאים של כל 2,126 הלוחמים שעתידים להיהרג בתרחיש שמציג פורום המטכ"ל לקבינט המלחמה, ייתכן שאישור הפעולה היה נתקל בהסתייגויות נוספות, ובייחוד לו זיהה אחד משׂרי הקבינט הביטחוני בין הנופלים העתידיים מישהו מבני משפחתו או מחבריו הקרובים.

כך או כך, זהותו של החלל הבא, שעת מותו ומקום נפילתו לעולם אינם ידועים מראש לאף אחד. אולי לאלוהים, אבל הוא כידוע צוחק בזמן שראש הממשלה מפנטז על הניצחון המוחלט או כשהאימא השכולה בפוטנציה מכינה לבנה, שאמור להגיע לחופשה בסוף השבוע, את הצלי שהוא אוהב. הפרטים בנוגע לזהות, לזמן ולמקום מפתיעים תמיד את כולם: את הנפגעים ואת מפקדיהם, את המודיעים וכמובן את משפחות הנפגעים.

במקרה שלפנינו, למשל, ראש חוליית המודיעים הממתין כרגע ברכבו הוזעק אל קצין העיר באמצע סרט. כבר קרה שנשלף כך מתוך אזרחותו גם באמצע נסיעה משפחתית לפיקניק, בתור לרופא בקופת חולים, בעיצומה של מריבה קשה עם אשתו בנוגע לשיפוץ בבית, ופעם אחת זה אפילו קרה בשירותים ציבוריים. מודיע הנפגעים ישב אז על האסלה, מוטרד מהעובדה שהתא לא מצויד בנייר טואלט, ולפתע נשמע צליל מסרון שהזעיק אותו בדחיפות למשרדי קצין העיר. שיא הקדושה בתוך שיא הטומאה. מות גיבורים ועשיית צרכים. ככה מערבבת המציאות את קלפיה.

ההפתעה שבה מתקבלת ההודעה מפתיעה גם כשהיא לעצמה, כי לכל הנוגעים בדבר — מדינאים, גנרלים, פרשנים, הורי החיילים, נשותיהם או ילדיהם — ברור לגמרי המחיר הכבד שגובות מלחמות. חיילים ימותו, או כפי שהסביר ראש הממשלה במשיכת כתף בנוגע למותם ההכרחי או המיותר של נופל זה או אחר — "אלה החיים". אולם כל עוד הוודאות הזאת אינה מיתרגמת לשם מלא, מספר אישי, יחידה, מקום הנפילה, כתובת ההורים — היא לא באמת נוגעת למישהו.

כל עוד לא ידוע מי ימות, כמה ימותו, איפה, מתי ובאילו נסיבות, אפשר לחיות בשלום עם הידיעה הזו כמו שחיים עם ההתחממות הגלובלית. מניחים שזה יהיה מישהו אחר וממשיכים לחיות כרגיל: אוכלים, שותים, צופים במשחק כדורגל או בתוכנית בישול, מזדיינים, משתתפים בקורס להעצמה אישית, נוסעים ליוון, מניחים תפילין. פרטי הפאזל הסופי טמונים, כמו מטען חבלה סמוי מהעין, בין קפלי העתיד. הם ממתינים בסבלנות שמישהו ידרוך עליהם. ודאי לא הקורא או אחד מקרוביו. אלה דברים שקורים לאנשים אחרים.

כאמור, המודיע שלנו ממלא את תפקידו כבר ארבע עשרה שנה. ביחידת המודיעים הוא נחשב לאחד היעילים ביותר. הוא שולט ברוחו גם במצבי קיצון שעלולים להתפתח בזמן מסירת ההודעה. הוא אדיב ומרוסן אפילו כשהעניינים יוצאים מכלל שליטה, מכיל, ענייני, לבבי, מסור ואחראי. עד היום בישר למאה ושבע עשרה משפחות על נפילת יקיריהן ויקירותיהן (היו שלוש נופלות), ונחשף כמעט לכל התגובות האפשריות: השלמה, הלם, הכחשה שְתוּקָה, הכחשה נמרצת, זעקות שבר, התפרצות אלימה ואיומים, התאבנות דְּמוּמָה, כל סוגי הבכי המוכרים והלא מוכרים, החל ביפחות כבושות וכלה ביללות קורעות שמיים, הטחת הראש בקיר, ברצפה, בשולחן או הכאתו באמצעות כל מיני אביזרים שמזדמנים לידיו של המבושר (מברג, קערה, שלט טלוויזיה, לבֵנה...), שקיעה במצבים קטטוניים, השתנקות, התעלפות, אירוע מוחי אחד שהסתיים בשיתוק חלקי, כמה התקפי חרדה ומקרה אחד של אב שרץ לכספת, וכשנופף באקדח שהוציא מתוכה לא היה ברור אם הוא מתכוון לפגוע בעצמו או להרוג את השליח. בסוף, לחרדת כולם, פלט כדור שפגע בתקרה והתיז ממנה רסיסי טיח לכל עבר, ואז שמט בבהלה את הנשק מידו, נשכב על הרצפה בהתקף עוויתות אפילפטי ופונה לבית חולים באמבולנס. כעבור ארבעה חודשים התאבד על קבר בנו, וההליך לשלילת רישיון האקדח שלו הופסק.

אם נחלק את סך כל ההודעות שהמודיע שלנו מסר בארבע עשרה שנות שירותו בתפקיד, יתקבל ממוצע שנתי של 8.35714286 הודעות שנפלו בחלקו. מיותר לציין שאין חצי או רבע נופל, קל וחומר לא 0.35714286 ממנו. נופלים כידוע מתים בשלמותם. הם עוברים מקיום מלא לאֵינוּת מוחלטת בקלות בלתי נסבלת. למרבה ההפתעה, ממש רגע לפני מותם הם עדיין חיים, והמעבר הזה, הבלתי מתקבל על הדעת, מהתקיימות לכיליון, כל כמה שדשו בו פילוסופים, תאולוגים וסתם שרלטנים במשך אלפי שנים, וכל כמה שהֶעֱשִׁיר ממסדים דתיים לסוגיהם באמצעות הבטחת גאולה למאמינים, יישאר חתום בפנינו לעולמי עד. הנקודה העשרונית במספר שנקבנו מייצגת אפוא את החישוב הסטטיסטי שבאמצעותו מחלקת מנהלת הנפגעים את הנטל בין נציגיה הנשלחים להודיע למשפחות את הבשורות המרות.

למען הסר ספק, יודגש שוב: המודיע שלנו מעולם לא העביר לשום משפחה בשורה על נפילת 0.35714286 מהבן שלה בקְרב או בכל אירוע אחר שבו מאבדים חיילים את חייהם, כגון תאונות דרכים, תאונות אימונים, התאבדויות, טביעות וכדומה. גם כשזק"א דיווחו שזה פחות או יותר החלק היחסי מהגופה שהם הצליחו לאסוף, הוא בישר למשפחה על מות הבן בשלמותו, ואם רצו ההורים להיפרד מהגופה, המליץ להם להימנע מכך.

הצורך לעמוד כחומה בצורה בין האֵם המבקשת להביט בילדהּ בפעם האחרונה לפני שסותמים עליו את הגולל, ואולי לחתום את הפרידה בנשיקה על שפתיו או על מצחו (כמו שראתה בסרטים), ובין הילד המונח בארון או שוכב במקרר בגולגולת מנופצת ונטול שפתיים שנקרעו מפניו בזמן התקרית, מחייב אותו להמון טקט, נחישות, רגישות וכושר שכנוע של איש יחסי ציבור, שמסמם בשקרים מתוקים את קהל הבוחרים של פוליטיקאי ששכר את שירותיו. על המודיע למנוע בכל מחיר את המפגש המזוויע של ההורים עם שרידי גופתו של הבן, שאין בהם כדי למלא אפילו את קופסת הלגו שקיבל לפני שמונה שנים מאביו במלאת לו שתים עשרה, ושהחללית (מספר 75257 בסדרת מלחמת הכוכבים), שהרכיב אז, עדיין תלויה על חוט ניילון שקוף, עם חברותיה, מתקרת חדרו של הנופל. אבל ההורים מתעקשים. בייחוד האימא. היא לא מצליחה להבין למה המודיע מנסה להניא אותה מלראות את הילד. זה מטריף אותה. האבא, שמתחיל לקלוט את רמזיו של המודיע, מצטרף למאמצי השידול.

"בשביל מה לךְ?" הוא ישאל אותה. "בשביל מה לי? איך אתה בכלל שואל אותי שאלה כזו. אני רוצה לראות את הילד שלי, כל כך קשה לך להבין אותי?" "הוא גם שלי, את יודעת." "אז אולי כדאי שגם אתה תרצה לראות אותו." "אבל אני מבין מהסגן אלוף שהילד במצב מאוד קשה," משדל האב, והאם עונה: "הוא מת. כמה יותר קשה מזה כבר יכול להיות?"

המודיע כמובן אינו יכול להגיד לאימא שהמצב יכול להיות עוד יותר קשה ממה שהיא מתארת לעצמה. יש מת ויש מת. גם למוות יש דרגות שונות של חומרה, וככל שהדברים אמורים בבנה, מוטב שלא תראה את הפגיעות האיומות שגרם מטען הצד לילד היפה שלה, שתמונות ילדותו ונעוריו מכל מיני אירועים עם בני המשפחה האחרים מוצגות על השידה הניצבת מולו. הוא לא יכול לספר להם איך הגוף החטוב והגמיש — באחת התמונות נראה הבחור בבגד ים — נקרע לגזרים ונתחיו התפזרו על פני שטח של עשרות מטרים רבועים, באזור זרוע מוקשים ומטענים, מכוסה בשפוכת של שרידי בתים, הררי זבל מרקיבים ושלוליות מצחינות, שהפכו את מלאכת ליקוט קרעי הגופה לבלתי אפשרית.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*