אם כבר באנו לכאן

הקדמה

כשהגעתי לגיל 12 קניתי פנקס כיס קטן (גודל 1 של חברת קוהינור) עם כריכת קרטון ירוקה. הפנקס הזה הלך איתי לכל מקום, ובכל פעם שקראתי בספר או על שלט חוצות או בגרפיטי על קיר תחנת האוטובוס משפט שהצית בי ניצוץ של רגש או של סקרנות, מיהרתי להעתיק אותו. אחרי שמילאתי כמה עשרות עמודים במאות פתגמים מעוררי השראה בכתב יד צפוף, עלה בדעתי שאולי אני יכול לנסח בעצמי פתגם כזה, ואיש לא ישים לב להבדל. וכך עשיתי. לא אביא אותו כאן לפניכם, כי במבט לאחור אני קצת מתבייש בו. אבל מאז אותו הרגע העתקתי לפנקס לא רק משפטים של אחרים שראיתי ברחוב, אלא גם תחושות ותובנות שמצאתי בתוכי. כתבתי את הרגש שעורר בי הפסד צורב בכדורסל (היו רבים כאלו); ניסחתי תובנה שעלתה בי אחרי התפייסות ממריבה מיותרת עם חבר. דברים פשוטים מאוד, בסך הכול, אבל גם מאוד אמיתיים. הייתי שם עם כל כולי, בתוך המילים הללו. אפשר אפילו לומר שקצת ברחתי אליהן, בעיקר כשבחיים שמחוץ לפנקס הרגשתי קצת בודד.

היום אני כבר לא בודד. אני נשוי לבתיה, שאיתה אני חולק את הרגשות והתחושות שלי, ויש לי שישה ילדים מתוקים שאני רואה בכל אחד מהם גם משהו מהילד שהייתי. ועדיין כשאני כותב קורה לי, לפעמים, בדיוק אותו הקסם. אני נשאב אל המילים דרך העט או המקלדת, ולרגע הלב שלי נמצא בהן ממש. מרצד על המסך; פועם אליי מתוך הדף.

הספר הזה מדבר על שאלות שהעסיקו אותי מאז הייתי נער, והן ממשיכות להעסיק אותי היום. איך להיות אדם טוב? איך לאהוב ולהיות אהוב? איך לעשות את רצון ה'? לא לכל השאלות יש לי בראש תשובות ברורות. לכן נתתי ללב לדבר. ומה שהלב אומר, כך לימד אותנו רבי נחמן, הם דברי ה' ממש.

צלצול של שעון מעורר

"אבא, למה אתה לא מחליף את התמונה שלך?" שואלת בת האחת־עשרה כשאני עושה את הטעות ונותן לה להשתמש בטלפון הנייד שלי. "ככה אני אוהב את זה," אני עונה, אבל האמת היא שהיא צודקת. תמונת הרקע של הטלפון שלי היא ציור די מכוער בגוני אדום וסגול. גם הצלצול של השיחות הנכנסות והשעון המעורר הם מנגינות מעצבנות חסרות כל חן.

אני לא צריך לתאר לכם את התמונות והמנגינות הללו. אתם מכירים אותן. הן מופיעות גם אצלכם, או אצל החברים שלכם. קוראים להן "ברירת מחדל". כך הטלפון יצא מבית החרושת הסיני שייצר אותו, וכך הוא יישאר כל עוד הוא נמצא אצלי ביד.

הייתי חושב שעבור תמונה שאותה אני רואה כל כך הרבה שעות ביממה, אשקיע מאמץ מינימלי ואבחר לפחות מתוך המאגר שמגיע עם מערכת ההפעלה. אבל אני לא. נוח לי להישאר עם ברירת המחדל שלי, עלובה ככל שתהיה.

זו לא בעיה שלי בלבד. כך פועל המוח האנושי: הוא נצמד בכל כוחו אל הנתון מראש, וכל שינוי דורש ממנו מאמץ אדיר. "הטיית הסטטוס־קוו", קוראים לזה מומחים לכלכלה התנהגותית: רוב בני האדם לא יסרבו לתרום את איברי גופם לאחר המוות במדינה שבה זוהי ברירת המחדל, אך לא יביעו רצון לעשות זאת כאשר ברירת המחדל אינה כזו; רוב מי שקיבל במתנה כסף המושקע במניות מסוימות ישאיר אותו בצורה זו, למרות שלא היה קונה אותן מלכתחילה לו היה מקבל כסף מזומן.

מה אפשר לעשות עם זה? קודם כול, כדאי לנו להתחיל להגדיר מחדש את ברירות המחדל שלנו. להשתמש בכוח שלהן בשירותנו. אפשר להתחיל בקטן. נגיד למשל מכשיר הרדיו ברכב — כבר שנים אני דואג שתמיד בתחילת הנסיעה הוא יהיה כבוי. ורק אם יש משהו שחשוב לי לשמוע, אני מדליק ואחר כך מכבה (תתפלאו כמה מעט פעמים זה קורה), וכך חסכתי שעות ארוכות של האזנה לכל מיני אנשים שאני לא מכיר רק מכיוון שהרדיו כבר היה פתוח. או למשל שברירת המחדל ביוטיוב, או בכל אפליקציה אחרת, תהיה שמפסיקים לנגן אחרי סרטון אחד — ורק אם אחליט באופן מודע שאני רוצה לצפות בסרטון נוסף, אוכל לעשות את זה.

אבל זה לא מספיק. יש הרבה יותר מדי ברירות מחדל שהעולם בוחר בשבילנו, ולא תמיד לטובתנו. מידות של בגדים; מינונים של מלח וסוכר במאכלים; יחס בין זמני לימודים או עבודה לבין פנאי ומשפחה. ולכן יותר מכול אנחנו צריכים ללמד את עצמנו לבחור. להחליט. לקחת שליטה על החיים שלנו. לא לפחד כל כך מן האפשרות שניכשל ושנטעה — כי גם לא לבחור זה בעצם לבחור. לא לבחור בסינון של האינטרנט זה בדיוק כמו לבחור שהוא יהיה פרוץ; להשאיר בטלפון אפליקציה שמכלה את חיינו לריק, זה בדיוק כמו להתקין אותה בכל יום מחדש.

גם הבחירות שאנחנו עושים באופן מודע לא תמיד נכונות, אבל אנחנו חייבים אותן לעצמנו. כי זה בסדר גמור שיהיו לנו תמונות רקע של ברירת מחדל ומנגינות של ברירת מחדל, אבל זה יהיה עצוב להתעורר יום אחד ולגלות שחיינו חיים שלמים של ברירת מחדל.

לזרוק את הזבל

זה היה רגע די מביך שקרה באמצע שיעור שהעברתי בנושא תשובה. שיעור שאני מחבב במיוחד, שמשווה בין דגמים שונים של תשובה בספרים "הארי פוטר", "נרניה" ו"משפחת המומינים".

אחת הפסקאות שאני מלמד בשיעור הזה היא פסקה שבה הרב קוק מתאר את התשובה כ"הרקה רוחנית", ומדמה את החטא לפסולת שיוצאת מן הנפש. ובכן ישבתי בכיתה ודיברתי על תחושת ההקלה והפורקן כשמרוקנים את פח הזבל הביתי ומוציאים החוצה את כל הפסולת שהצטברה בו. ופתאום התחלתי לגמגם עד שעצרתי באמצע המשפט, ואל הפנים התמהות של התלמידות מלמלתי במבוכה: "שכחתי לקחת את הפח כשיצאתי מהבית..."

מיד כשחזרתי הביתה הבטחתי לאשתי שמחר על הבוקר אני לוקח את הפח בדרך לישיבה. אבל כשבפתח בית המדרש ראיתי על הצג שיחה שלא נענתה, לא הייתי צריך לשאול במה מדובר.

בדרך לארוחת הצהריים עברתי במיוחד בבית כדי להוריד סוף־סוף את הזבל, ותוך כדי כך גם אספתי דואר ועיינתי בספר שו"ת חדש שקיבלתי. רק עמוק בתוך חדר האוכל קיבלתי את ההודעה שמודה לי על הטרחה אך מסיבה את תשומת ליבי לכך שהפח עוד ניצב במקומו, מלא וגדוש מאי־פעם.

יש סצנה עמוקה מאוד בפתיחה של "שר הטבעות", כשבילבו באגינס נעתר לשכנועים של גנדלף, הקוסם האפור, ומסכים לוותר על הטבעת האפלה ולהותיר אותה מאחוריו. אבל בכל פעם שהוא מתכוון לצאת החוצה, מתברר שהטבעת נשארה בטעות בכיס שלו, ושוב ושוב גנדלף נאלץ להזכיר לו להוציא אותה.

כי זריקת הזבל, או הסרת הטבעת, היא באמת כמו תשובה. היא משהו שאנחנו יודעים שצריך לעשות, ואפילו החלטנו שהפעם באמת נעשה אותו. עובדה שאנחנו שרים שירי סליחות, נוסעים להתפלל בכותל, שומעים שיעורים מעוררים.

אבל לפעמים יכולים לחלוף "ימים נוראים" שלמים, ובלי ששמנו לב בשום שלב בעצם לא עשינו את זה. את התשובה עצמה, זו שכל השירים והסליחות ותקיעות השופר נועדו רק לעורר אליה. לא הגענו לשלב שבו אנחנו יושבים עם עצמנו, חושבים על הדברים שצריך לתקן השנה, ומחליטים איך בדיוק לתקן אותם, צעד אחר צעד. וחבל, כי כמו שלמדתי כשרוקנתי לבסוף את הפח, הזבל לא הולך בעצמו לשום מקום.

רגע, שכחת לברך!

בתחילה חשבתי שזה קטע מוזר שלי, אבל אחרי כמה שנים גיליתי שהוא משותף לעוד אנשים. אני צופה בסרט אמריקאי ישן, על המסך טום קרוז יושב במסעדת טריפה ומזמין לעצמו בשר ממקור מפוקפק. ובינתיים מבחינתי הכול בסדר, אני לגמרי מרוכז בעלילה. אבל ברגע שבו הוא עומד להכניס את הביס הראשון לפה, קול קטן באחורי הראש צורח: "רגע, שכחת לברך!"

אני יודע שזה לא כל כך רציונאלי, כי גם אם הוא היה יהודי, לא ברור שעל בשר כזה אפשר בכלל לברך. וגם יכול להיות באופן עקרוני שהוא כבר בירך בפעם הראשונה שבה ניסו לצלם את הסצנה, ועכשיו הוא לא יכול כי זו תהיה ברכה לבטלה. ועדיין התחושה לא מרפה, כמו כאב פיזי, למה הוא לא מברך?

זה קורה בגוש עציון בכל שנה עם בוא השלג. כשפוקחים את העיניים לבוקר לבן הנפתח למלוא רוחב העין, ואז אחד הילדים שואל:" מה מברכים?" כי משהו בקונספט של הברכה הפך, אצל רבים, להיות מעבר לסתם מצווה או הלכה. זו צורת התנהגות אוטומטית, תגובה רפלקסיבית לסוגים מסוימים של אירועים. לא הופתעתי כשאחת מגיבורות הסדרה "עוד ניפגש" סיפרה שגם שנים אחרי היציאה בשאלה, הברכה עדיין מחליקה מן השפתיים לפני האכילה.

התחושה הזו הולכת יד ביד עם העובדה שאין לנו כל כך מושג מה אנחנו אומרים כשאנחנו מברכים. חבר לא־דתי בצבא ביקש ממני פעם ללמד אותו את הברכה על מים. "אין מצב," הוא הגיב, כשאמרתי לו את מילות הברכה, "אתם הדתיים אומרים משהו הרבה יותר קצר." זה היה רגע קצת מביך, וניסיתי להסביר שזה עניין של אימון ותרגול, אבל האמת היא שהוא צודק. כשאנחנו מברכים אנחנו באמת עושים משהו מאוד אחר. אנחנו לא אומרים מילים מסוימות, מובחנות, אלא מייצרים תנועה או מחווה מסוימת.

יש הרבה ספרות תורנית שמבקרת ואפילו לועגת לאמירה כזו של המילים, שאין בה לא צורה ולא כוונה. ואין לי שום כוונה להתווכח על הערך של ברכה מילה במילה. אבל במובן מסוים הדבר שאנחנו עושים בפועל, כשאנחנו פולטים מלמול חסר פשר לפני האכילה, הוא הרבה יותר עמוק ותשתיתי מאשר הברכה עצמה.

ג'קי לוי הציע פעם הצעה לאדם שרודף אחרי גנב ולא מצליח להשיג אותו. "תגיד במהירות 'רבי חנניה בן עקשיה אומר'," יעץ ג'קי, "ואם מדובר בבן עדות המזרח — הוא יעצור על כורחו, יעמוד במקומו ויגיד 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא'. גם אם ירצה לברוח לא יהיה לו סיכוי, זה חזק ממנו."

כי להיות אדם שומר מצוות זה דבר שדורש הרבה כוונה ומחשבה ותשומת לב, אבל זה אומר גם להיות מי שהמצוות חודרות לרבדים הקמאיים שלו. זה להכניס עוגייה לפה ואוטומטית לברך מזונות, ורק אחר כך להיזכר שכבר בירכתי לפני שלוש דקות על העוגייה הקודמת. זה להיאבק בחודשים הראשונים של הקורונה בדחף להושיט יד אל המזוזה. זה לנשק בלי לחשוב ספר שנפל ורק אז לגלות שזה "קופיקו" בכלל.

לפעמים הרובד הזה נחשף דווקא ברגעים מביכים, שבהם אנחנו מגלים שהחלקים המודעים קצת מנותקים. כמו הרגע הזה בתפילת ליל שבת כשהיד מבקשת מעצמה לדפוק על החזה בברכת "סלח לנו", ואתם מנסים להסוות את התנועה בתקווה שאף אחד לא ראה. אבל דווקא ברגע הזה יש משהו מאוד יקר ערך. במפגש עם השפה הדתית דרך הרפלקסים הפיזיים, כל עצמותיי תאמרנה.

יש תיאור בתלמוד הירושלמי של אמוראים שאומרים תודה על כך שהראש שלהם כורע בעצמו בברכת "מודים", כי הם עצמם לא לגמרי בטוחים מה הם אומרים ואיפה בדיוק הם נמצאים באותו רגע. אפשר לראות את זה כסוג של אירוניה עצמית מרירה. אבל כשכל הגוף שלי מתקומם מול טום קרוז שעוזב את השולחן בלי ברכת המזון, אני מכיר תודה אמיתית על הרובד הלא מודע של תנועת ההודיה היהודית.