סופר הניסים

פרק ראשון
1

מרץ 2023
 

טאנר יוז יצא למרפסת הבית שהיה שייך פעם לסבו ולסבתו, ונעל את הדלת מאחוריו. בידו האחת הוא נשא תרמיל, ובידו השנייה את החליפה שלבש להלוויה של סבתו חמישה שבועות קודם לכן.

הוא הרים את מבטו וראה ענן יחיד מבהיק בלובנו בשמי הבוקר. זה עמד להיות עוד יום יפה כמו גלויה בפלורידה, והוא חשב שוב שסבו וסבתו בחרו במקום נחמד להתיישב בו לצמיתות. פנסקולה הייתה מאז ומעולם עיירה צבאית, ויוצאי צבא רבים עברו לגור באזור כשפרשו לגמלאות; הוא חשב שסבו וסבתו, בעיקר סבו, שהיה מכונאי לשעבר בצבא, השתלבו שם מצוין.

הוא השאיר את המפתח מתחת לעציץ עבור סוכן הנדל"ן, שתכנן להגיע לשם מאוחר יותר. הרהיטים כבר פונו, צַבָּעים הוזמנו, וסוכן הנדל"ן רמז לו שהמקום יימכר במהירות. טאנר בילה את רוב החודש האחרון במיון חפציהם של סבו וסבתו ובעיבוד החודשים האחרונים שבילה עם סבתו.

הוא העיף מבט מעבר לכתפו בפעם האחרונה, התגעגע אליה והתגעגע לסבו. סבו וסבתו היו ההורים היחידים שהכיר מעודו. אימו היחידנית מתה דקות ספורות לאחר לידתו. הידיעה שהם אינם עוד עוררה בו תחושה מוזרה, והמילה "יתום" נראתה לו בַּמָקום. אחרי הכול, אימו הייתה קיימת עבורו רק בתמונות, ועד לאחרונה הוא גם לא ידע דבר על אביו הביולוגי. בדרכם השתקנית, סבו וסבתו רמזו לו שהם אינם יודעים את זהותו של האב, וטאנר שכנע את עצמו לפני זמן רב שזה לא חשוב. ברור שלעיתים הוא הצטער על כך שלא זכה להכיר את הוריו, אבל הוא גדל בבית אוהב, וזה כל מה שחשוב באמת.

הוא הניח למחשבותיו והחל ללכת לעבר מכוניתו, שנראתה לו מהירה גם כשחנתה בשביל הגישה. היא הייתה העתק של שֶלְבִּי GT500 KR משנת 1968 שיוצרה על ידי רבולוג'י קארס, אדומה כמו סוכרייה עם פסי וימבלדון לבנים. אף שהייתה חדשה לגמרי, היא נראתה זהה למכוניות שירדו מפס הייצור יותר מחצי מאה קודם לכן. זה היה הדבר הראוותני ביותר שטאנר רכש לעצמו אי פעם, וכשהגיעה הוא הצטער על כך שסבו אינו בחיים כדי לראות אותה. שניהם אהבו מכוניות שרירים אמריקאיות, ואף שהמכונית הזו לא הייתה מקורית, היא יוצרה כדי שייסעו בה ולא כדי שיאחסנו אותה בחניה של אספן, וזה התאים לו בהחלט.

ובכל זאת עם בוא הקיץ היא תעמוד בחניה מקורה.

טאנר דחס את התיקים לתוך תא המטען לצד תיבת מזכרות שלקח מהבית. תיק הגב שלו כבר היה מונח על מושב הנוסע. המנוע נדלק בנהמה גרונית, וטאנר החל לנסוע דרך העיר לעבר הכביש המהיר. הוא חלף על פני חנויות רשת ומסעדות מזון מהיר, וחשב שפרט לחוף, פנסקולה לא שונה כל כך ממקומות אחרים במדינות אחרות שביקר בהן לאחרונה. הוא עדיין לא התרגל לדמיון הרב בין חלקים רבים של ארצות הברית, ותהה אם אי פעם יפסיק להרגיש כמו זר בארצו.

בזמן הנסיעה נדדו מחשבותיו בין נקודות השיא של חייו: נעוריו, שאותם בילה בתריסר בסיסים צבאיים שונים בגרמניה ובאיטליה, ההכשרה הבסיסית שעבר בפורט בנינג שבג'ורג'יה, וכמעט עשור וחצי בצבא. ומעבר לים — הפעמים הרבות שבהן הוצב במזרח התיכון, ולאחר שעזב את השירות, עבודת האבטחה שלו עם USAID - הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי.

ומאז?

הוא עדיין המשיך לנדוד, ולו רק מפני שזה כל מה שידע לעשות. את רוב השנים האחרונות הוא בילה בדרכים, כשנסיעותיו לוקחות אותו מצד אחד של המדינה לצידה האחר. הוא מילא את הטלפון שלו בצילומים של פארקים לאומיים ואנדרטאות שונות כשנפגש מחדש עם חברים, וחשוב מכך, כשביקר את משפחותיהם של חברים אחרים שהכיר בשירות ושכבר אינם בין החיים. בסך הכול הוא הצליח למנות עשרים ושלושה חברים שנהרגו, או כאלה שהתאבדו לאחר שעזבו את השירות. כשדיבר עם אלמנותיהם או עם הוריהם הייתה לו הרגשה שהוא עושה את הדבר הנכון, כאילו הוא מתקרב לתשובה שהוא מחפש, גם אם אינו יודע עדיין מהי השאלה.

אף שהתכוון לפגוש עוד כמה משפחות מהרשימה שלו, המסע שלו בדרכים נקטע באוקטובר האחרון, כשנודע לו שזמנה של סבתו הולך ואוזל. איכשהו, למרות השיחות והודעות הטקסט הסדירות שלהם, היא נמנעה מלספר לו שכמה חודשים קודם לכן אבחנו אצלה מחלת ריאות סופנית. הוא מיהר לחזור לפנסקולה, שם מצא אותה יושבת במיטה ונעזרת במטפלת. המחשבה הראשונה שחלפה במוחו הייתה שהיא נראית קטנה יותר מכפי שזכר ושנשימתה מאומצת למרות מְכַל החמצן, מה שגורם לדיבורה להיות איטי וקטוע. המראה גרם לבטנו להתהפך, ובמשך החודשים הבאים הוא כמעט לא מש מצידה. הוא לקח על עצמו את רוב ההאכלה והטיפול בה, ולעיתים קרובות ישן על מיטה מתקפלת שהציב בחדר השינה שלה. הוא הכין לה מילקשייקים עתירי קלוריות ומעך את המזון שלה עד שהיה רך כמו מזון תינוקות. הוא הבריש בעדינות את שערה המידלדל ומרח משחה על שפתיה הסדוקות. לעיתים קרובות, אם היא לא ישנה אחר הצהריים, הוא נהג לקרוא לה מתוך אוסף שיריה של אמילי דיקנסון, בעת שהיא התמקדה בנוף שמחוץ לחלונה.

מכיוון שקשיי הדיבור שלה החמירו עם חלוף השבועות, הוא היה זה שדיבר רוב הזמן. הוא סיפר לה על הגרנד קניון, על גרייסלנד, על מלון קרח בצפון ויסקונסין, ועל תריסר מקומות אחרים, בתקווה שתצליח להיות שותפה להתלהבות שלו. אך במקום זאת, הדאגה שעל פניה אמרה לו רבות. אני מודאגת מזה שאני משאירה אותך מאחור, נראה היה שהיא אומרת, החיים שלך כל כך לא יציבים. כשניסה להסביר לה שוב שהוא נוסע כדי לכבד את החברים שאיבד, היא נדה בראשה. "אתה צריך... בית," היא אמרה בקושי, לפני שנכנעה להתקף שיעול ממושך. כשהתאוששה, היא סימנה לו שיושיט לה את בלוק הכתיבה שעל שולחן הלילה שלה. מצא את המקום שאתה שייך אליו והפוך אותו לשלך, היא שרבטה.

בידיעה שהיא תתאכזב מכך שהוא לא מתקדם בכיוון שהתוותה לו, הוא לא סיפר לה שווינס תומאס, חבר ותיק שלו מ־USAID, יצר איתו קשר בינואר. וינס התכוון להתחיל עבודה חדשה באפריקה. הם כבר עבדו יחד בקמרון, והוא סיפר לטאנר שהוא זקוק לסגן ראש אבטחה שמכיר את המדינה ואת הפוליטיקה שלה. טאנר זכר שקיבל את ההצעה, וחשב בזמנו שהיא טובה כמו כל הצעה אחרת.

כעת, כשנסע שוב בכביש המהיר בפעם הראשונה זה חודשים, הנוף הכפרי המישורי של צפון פלורידה חלף על פניו כמו כתם מטושטש. לאחר ביקור קצר בבית משפחתו של חברו הטוב ביותר, גלן אדוארדס, טאנר תכנן לנסוע לאשבורו, קרוליינה הצפונית, ותהה מה ימצא שם.

אשבורו.

סבתו רשמה את שמה של העיירה הקטנה הזו בפנקס, זמן לא רב לפני ששקעה בתרדמת.

2

כמו פנסקולה, מזרח קרוליינה הצפונית היה יעד חביב על פורשים מהצבא, ולאחר שעזב את דלתא — כוחות הצבא המיוחדים — גלן מצא שם את מקומו. הוא ניהל שם קורס לשימוש בנשקים מיוחדים שהכשיר צוותי משטרה וצוותים מיוחדים מרחבי הארץ. לו ולאשתו, מולי, היה בית בפַּיין נוֹל שוֹרס שהשקיף על מיצר בוג, והם גידלו שני ילדים, שהתקרבו לגיל חטיבת הביניים. טאנר יצא ממכוניתו ולא הופתע מכך שגלן המתין לו במרפסת הקדמית עם בקבוק בירה. הם עברו כל כך הרבה ביחד במהלך השירות, עד שהיה נדמה שהם יכולים לקרוא זה את מחשבותיו של זה.

לבית היו תקרות גבוהות ונוף נהדר, וגם מראה מבולגן של בית שמשפחה גרה בו, עם תרמילים שנערמו בפינות וציוד ספורט שנערם ליד הדלת. כשהילדים לא דרשו את תשומת ליבו של גלן, הם כמהו לתשומת ליבו של טאנר, והראו לו משחקי וידיאו או שאלו אותו אם יראה איתם סרט. הוא נהנה מזה — מאז ומתמיד אהב ילדים — ומולי, עם חיוכה הנינוח והבעתה הסבלנית, הייתה אישה מהסוג שהוציא מגלן את המיטב.

הוא בילה איתם שלושה ימים, חלק איתם ארוחות והכיר את משפחתם המורחבת. הם הלכו לחוף ולאקווריום של קרוליינה הצפונית, ובערבים הם פטפטו במרפסת האחורית מתחת לחופה של כוכבים. בדרך כלל מולי הייתה הולכת לישון ראשונה, ואז טאנר וגלן היו מנהלים שיחות ארוכות, אחד־על־אחד.

בערב הראשון טאנר עדכן את גלן בנסיעותיו ובנופים שראה, ואז תיאר את ביקוריו אצל משפחות החברים שאיבד. גלן ישב בשקט במהלך החלק הזה — גם הוא הכיר רבים מהם — ולבסוף הודה שלא היה מסוגל לעשות את זה.

"אני לא יודע מה הייתי אומר להם."

טאנר ידע למה הוא מתכוון. גם לו זה לא היה קל, בעיקר במקרים של התאבדויות, והשיחה עברה בסופו של דבר לנושאים קלים יותר. הוא סיפר לגלן על הצעת העבודה בקמרון ולקראת הסוף, הוא דיבר על החודשים האחרונים שבילה בפנסקולה, ואפילו על התגלית המפתיעה שסבתו חשפה בפניו לבסוף, ושהסבירה את נסיעתו הצפויה לאשבורו.

"רגע," אמר גלן, לאחר שקלט את המידע במלואו. "היא שיתפה אותך במידע הזה?"

"בהתחלה חשבתי שהיא מבולבלת, אבל כשהיא כתבה את זה, הבנתי שהיא רצינית."

"איך זה גרם לך להרגיש?"

"הייתי המום, אני מניח. אולי אפילו קצת כעסתי. מצד שני, ידעתי שהיא חושבת שעשתה את הדבר הנכון כשלא סיפרה לי קודם. אולי היא חשבה שהיא מגינה עליי איכשהו. ו... אני עדיין אוהב אותה. מבחינתי, הם היו ההורים שלי."

גלן חשק את שפתיו ולא אמר דבר, אבל מאוחר יותר, בערב האחרון שלהם יחד, הוא חזר לנושא. "חשבתי על מה שסיפרת לי באותו ערב, ואני חייב להודות שאני קצת מודאג בקשר אליך, טאן."

"כי אתה חושב שלנסוע לאשבורו זו טעות?"

"לא," ענה גלן. "הסקרנות שלך לגבי העבר שלך מובנת לי לגמרי. אם מישהו היה מטיל עליי פצצה כזאת, בטח הייתי עושה את אותו הדבר. אבל אני מודאג מאיך שאתה חי מאז שעזבת את העבודה האחרונה שלך. זאת אומרת, אני יכול להבין שאתה לוקח קצת זמן כדי לנסוע ולבקר חברים או מה שזה לא יהיה, ואני מבין שהיית צריך לטפל בסבתא שלך כשהיא הייתה חולה. אבל לחזור לקמרון? את זה אני לא מבין. נראה לי שאתה דוחה את החיים שלך במקום לחיות אותם. ואפילו הולך אחורה. זאת אומרת, אף פעם לא היה לך בכלל בית, נכון? הנדודים עוד לא התחילו לעייף אותך?"

אתה נשמע כמו סבתא שלי, חשב טאנר, אבל שמר זאת לעצמו. הוא הסתפק במשיכת כתפיים. "היה לי טוב שם."

"אני מבין את זה," נאנח גלן. "רק שתדע שאם תחליט אי פעם להשתקע, יש לך עבודה שמחכה לך אצלי בחברה. תוכל לבחור איפה אתה רוצה לגור, תקבע את סדר היום שלך, ותהיה לך הזדמנות לעבוד שוב עם כמה מהבחורים מדלתא. למולי יש אפילו אחות רווקה." הוא הניע את גבותיו בפלרטטנות, וטאנר נאלץ לצחוק.

"תודה," הוא אמר ולגם מהבירה.

"ובקשר לחיפוש שלך..."

"חשבתי שאמרת שאתה מבין את הסקרנות שלי."

"אני באמת מבין. רק תהיתי אם ניסית להשתמש בשירותים לבירורים גנאלוגיים כמו '23 ואני' או באחד האתרים האחרים של די־אן־איי?"

"ניסיתי את כולם, אבל חוץ משני קרובים רחוקים מאוד באוהיו ובקליפורניה — רחוקים ממש — לא מצאתי אף אחד. זו כנראה הייתה משפחה קטנה. אבל אם יש לך הצעות שיכולות לקצר את התהליך, אני פתוח לרעיונות."

"אין לי," הוא אמר, "והתוכנית שלך בהחלט מיושנת, אבל מי יודע? זו השיטה שבה אנשים חיפשו פעם, נכון? יכול להיות שיהיה לך מזל."

טאנר הנהן, אבל תהה שוב מה הסיכויים למצוא מישהו מלפני יותר מארבעים שנה, בייחוד כשהשם הפרטי ושם המשפחה כל כך נפוצים עד שכמעט אין להם משמעות. בארצות הברית לבדה היו כמעט שני מיליון איש עם אותו שם משפחה — הוא בדק את זה בגוגל — ויותר ממאה מהם גרו באשבורו.

בהנחה שניתן בכלל לסמוך בשלב זה על הזיכרון של סבתו. בשרבוט הרופף והכמעט בלתי קריא שלה, כל מה שהצליחה לכתוב היה:

אבא שלך

דייב ג'ונסון

אשבורו קרוליינה הצפונית

אני מצטערת

*המשך הפרק זמין בספר המלא*