הטנקים כאן

פריסת כוחות חטיבה 188 ב־7 באוקטובר

* אחד הטנקים נשאר בצומת גבולות והצטרף בהמשך לכוח ארליך.

מבוא 

במהלך כתיבת הספר התקשרתי לאחד מקציני החטיבה כדי לראיין אותו. הוא ביקש לוותר על כך. "אני חושש שזה יהיה ספר של ניצחון", הוא אמר לי, "וב־7 באוקטובר לא היה שום ניצחון".

זאת, בצער, נקודת המוצא של הספר: לא היה שום ניצחון באותה שבת ארורה. כל רגע ורגע באותו יום היה הפסד צורב, אסון נורא וכאב בלתי נתפס. שערי הגיהינום נפתחו וענן שחור כיסה את הארץ. כדי לסלק את העננה הזאת נדרשו אלפים רבים של חיילות וחיילים, שוטרות ושוטרים, אנשי שב"כ - וגם אזרחיות ואזרחים - שחירפו את נפשם, פשוטו כמשמעו, כדי להציל את בני עמם. באומץ לב, ברעות ובאהבת אדם, הם רצו לעבר ואל תוך האש, וככל שהרוע היה גדול, כך נדרש טוב גדול ממנו כדי להביסו.

"איחרנו להגיע, הקרב נגמר", תיאר יואל אמיתי, מפקד פלוגת מילואים בחטיבה, את התחושה שלו בצהרי יום שבת, כשהטנק שבפיקודו עבר ליד זירת הטבח של פסטיבל הנובה שנערך בחניון רעים, בדרכו לקיבוץ בארי. והוא צדק. הרבה מאוד קרבות כבר הסתיימו באותה שעה. מאות רבות של קורבנות כבר נפלו. מאות נפצעו. 251 אזרחים וחיילים, חיים ומתים, כבר נחטפו לרצועה.

אבל באותה שעה היו גם הרבה קרבות שעדיין לא תמו. אלפי מחבלים חמושים עדיין הסתובבו בשטח, מחפשים לפגוע בכל חייל או אזרח שייקרה בדרכם. היו עדיין יישובים רבים לטהר, מוצבים לשחרר, אזרחים להציל. לא היו בעוטף ניצחונות באותו יום נורא, אלא מחדל גדול וכאב ותסכול, וגם אין־ספור תקלות. אולם מול כל אלה נדרשו גם אין־ספור רגעים של נחישות, יוזמה וגבורה כדי להכריע את האויב. העמודים הבאים מתארים את כל אלה.

הדבר שמייחד את סיפורה של חטיבה 188, היא עוצבת ברק, בבלימת מתקפת חמאס ובהדיפת האויב, הוא שהיא כלל לא היתה אמורה להיות שם. 188, כך לפי המבנה הצה"לי, שייכת בכלל לפיקוד הצפון. אולם שני גורמים מרכזיים הביאו לכך, שבערב יום שבת הטנקים של גדוד 53 של החטיבה כבר היו פרוסים ממוצב זיקים ומעבר ארז בצפון העוטף, דרך כפר עזה, שדרות, בארי וכיסופים, ועד כרם שלום בגבול עם מצרים - נלחמים, הודפים, הורגים מחבלים ומחלצים אזרחים.

הגורם הראשון: למרות היותה חטיבה "צפונית", הלחימה בעוטף לא באה ל־188 משום מקום. בחודשים שקדמו למתקפה החלה החטיבה, ביוזמת מפקדהּ, אל"מ אור וולוז'ינסקי, וולוז', להתכונן לתרחיש של לחימה ברצועת עזה. ומה שחשוב לא פחות הוא, שאף כי לוחמיה היו באותו בוקר בפעילות מבצעית ביהודה ושומרון ובגבול הצפון, הרי מרבית הטנקים של גדוד 53 של החטיבה - 20 במספר - שכנו בבסיס צאלים שבדרום. הם היוו - בלי שרבים בצבא הגדול ידעו זאת - את כוח השריון המשמעותי הקרוב ביותר לגזרת הלחימה - כ־15 קילומטר מכביש 232, כביש היישובים של העוטף. זה בדיוק הכוח הנוסף שהיה נדרש באותן שעות כדי לבלום את המחבלים שפלשו לישראל, להכריע את הקרבות ביישובים, לחצוץ בין היישובים לבין הגדר, ולהדוף את האויב חזרה אל הרצועה.

יש לזכור כי בשעות הראשונות של המתקפה ניצלו הפולשים כמה יתרונות: לצד אלמנט ההפתעה, הם נהנו במקרים רבים מיתרון מספרי ומעדיפות בכוח האש. מצד אחד ניצבו שלושה גדודי חי"ר וגדוד שריון מוקטן, ובסך הכול כ־670 לוחמים, נוסף על לוחמי כיתות הכוננות (החמושים בדלות, אם בכלל) ומעט אנשי משטרה ושב"כ. מן העבר השני של הגדר הגיעו המחבלים בהמוניהם - 6,000 בסך הכול, מתוכם כ־3,800 חמושים - מצוידים במטולי אר־פי־ג'י, ברימונים, במטענים ובתחמושת רבה. טנק, בהקשר הזה, התברר כנשק שובר שוויון.

חשוב לציין - בתחילת המתקפה היה גדוד 77 של חטיבה 7, על 22 הטנקים שלו, פרוס בהגנה סביב הרצועה, אלא שב־06:30, רק מחציתם היו מאוישים בצוותים. חלקם נפגעו כבר ברגעים הראשונים של המתקפה ואחרים יצאו משימוש במהלך הקרבות, כך שבהמשך היום פעלו בגזרה לא יותר מעשרה טנקים של 77, שנלחמו באומץ ובתושייה בתוך האנדרלמוסיה שאפיינה את השעות הראשונות. אליהם הצטרפו במהלך הבוקר שלושה טנקים מגדוד קרקל, שחנו באזור ניצנה. במילים אחרות, הגעת הטנקים של גדוד 53 שילשה את מצבת השריון שבגזרת העוטף, וסייעה לשנות בשעות אחר הצהריים והערב של אותו יום את המגמה בקרבות - "היפוך הקערה", כמו שמכנים זאת בצבא. "חיל רגלים כבר התחיל להכניס הרבה כוחות פנימה, ומה שהיה חסר לי בפאזל זה כוחות שיהדפו", תיאר אל"מ טל אשור, שפיקד על הגזרה הדרומית, את הרגע שבו נכנסו הטנקים של 188 לגזרה. "הבנו שאנחנו צריכים אגרופים חזקים שישנו פה את התמונה".

הגורם השני שהביא את הלוחמים והטנקים של 188 לעוטף התרחש בשבת עצמה. ראשית, היתה זאת ההבנה המוקדמת - כבר בשעה 06:47 בבוקר, 18 דקות לאחר תחילת מתקפת חמאס - שמה שמתרחש הוא לא תקרית או סבב לחימה נוסף, אלא מלחמה. מיד אחר כך החלו הגיוס הספונטני המלא של כל כוחות החטיבה, בלי לקבל הוראות מלמעלה, והחתירה ההחלטית והבלתי פוסקת למגע. זאת היתה שעה קשה - והם נענו לה. כך היתה חטיבה 188 לכוח השריון המשמעותי הראשון, ולמעשה היחיד, שהגיע לעוטף באותו יום, ולא ככוח קטן ומקרי, אלא כגדוד מלא יחד עם כוחות חי"ר נוספים של החטיבה - החטיבה שלא היתה אמורה להיות שם, אבל היתה. הספר הזה בא לספר את סיפורה.

הפרק הראשון בספר עוסק בשעות הראשונות של אותה שבת, כיצד ומתי הבינו קציני החטיבה את היקפו של האירוע, ובאופן שבו התארגנה החטיבה, על כוחותיה השונים, ודהרה לאזורי הקרבות. ראשיתו של הפרק בשעה 06:29 של בוקר יום שבת, באזעקות הראשונות שנשמעו ברחבי הארץ ובחיילים שהוקפצו מן הבסיסים ומן הבתים, עובר דרך ההתארגנות במוצבים והנסיעה הבהולה לדרום, ומסתיים בשעות הצהריים המוקדמות בבסיס צאלים, שם שהו הטנקים.

הפרק השני מוקדש לשני כוחות חי"ר של החטיבה, שהיו הראשונים להגיע לעוטף, עוד לפני הגעת הטנקים, ונלחמו במחנות שבאזור זיקים, בכפר עזה ובבארי.

בפרק השלישי הטנקים מצטרפים לתמונה. כוח אחר כוח - חמישה בסך הכול - הם יצאו מצאלים, בנסיעה על זחלים בדרכם לעוטף, מדרום ועד צפון, והחלו להילחם, להרוג מחבלים, ליצור קו הגנה מול הרצועה ולחלץ אזרחים. הפרק מסתיים ביום ראשון, 8 באוקטובר 2023, מוקדם בבוקר - 24 שעות אחרי תחילת המלחמה.

הפרק הרביעי והאחרון נפתח ביום ראשון בבוקר ומסתיים ביום חמישי, אז שב - למעשה נגרר - הטנק האחרון של גדוד 53 חזרה לשטח הכינוס שהוקם בפאתי העוטף תוך כדי הקרבות. בתווך, היו אלה יממות של פעילות בלתי פוסקת - של חילוצים, תקלות, וגם היתקלויות.

בחלקו האחרון של הספר אני חולק כמה מן המחשבות שלי על מה שהתרחש.

ככלל, הספר מלווה את הלחימה, פחות או יותר, באופן כרונולוגי. אלא שמפאת האירועים הרבים, ולפעמים מקבילים, הכוחות והמיקומים השונים, לא יכולתי להביא את ההתרחשויות ממש דקה אחרי דקה. במקום זה העדפתי לספר את סיפורו של כוח מסוים, בקרב מסוים, במקום מסוים, עד שהאירוע מגיע לסיומו, ורק אז לעבור לאירוע אחר, במקום אחר, גם אם הוא התרחש מעט מוקדם יותר. זהו אפוא ספר מעט תזזיתי. אבל כאלה גם היו אותן יממות עבור אנשי 188.

חלק מהתזזיתיות של הספר נובעת, כאמור, מריבוי המקומות, האירועים, ובעיקר האנשים שהיו מעורבים בקרבות. כדי להגן על החיילות והחיילים, התבקשתי על ידי הצנזורה הצבאית להימנע מציון שמותיהם האמיתיים, למעט מספר יוצאי דופן - בעיקר של קצינים בכירים. לפיכך, אם מוזכר בספר שם מלא - זהו שם אמיתי. בכל שאר המקרים - כאשר ציינתי רק שם אחד, פרטי או משפחה - מדובר בשמות בדויים. כמו כן, השתדלתי להימנע מביטויים "שריונאיים". השתמשתי בכאלה רק כשהם נראו לי הכרחיים להבנת הלחימה או ההווי בטנק.

אגב הווי, לא רק הלחימה מתוארת בספר: לא פחות משהיה לי חשוב לשמוע על קרבות ועל היתקלויות, החיילים שאיתם שוחחתי רצו לספר גם על הרגעים האנושיים, ה"קטנים", בטנק או מחוצה לו, כי מלחמה היא, בסופו של דבר, אירוע של בני אדם. הם סיפרו לי, ואני כתבתי, על דייט שבוטל בגלל אותה שבת, על שִׁפצור לתותח באמצעות פחית שימורים, על עיניים שנעצמות באמצע הקרב או על ההומור שעזר לשמור על השפיות.

ולא רק 188 מוזכרת בעמודים הבאים. כשלוחמי החטיבה נלחמו לצד כוחות נוספים - מחטיבת השריון 7, מסיירת מטכ"ל, מחטיבת הצנחנים ומכוחות אחרים - הקפדתי להזכיר גם אותם, ככל שידי היתה משגת לפרטים.

זאת ועוד, כשניגשתי לכתוב את הספר עלתה שאלת ההיקף: האם לכתוב רק על 7 באוקטובר או גם על התמרון ברצועת עזה, שכבר החל, ועל משימות ההגנה וההתקפה בגבול לבנון. (את הכניסה לסוריה אף אחד לא העלה על דעתו באותם ימים.) בחרתי להתמקד ב־7 באוקטובר ובימים שבאו מיד אחריו, כלומר בשלב הראשון של מלחמת חרבות ברזל - המתקפה של חמאס, והבלימה וההדיפה של כוחות האויב חזרה לרצועה. סברתי כי כל עוד המלחמה לא באה על סיומה - וזה המצב בזמן כתיבת שורות אלה - אי־אפשר לסכם אותה, כיוון שאין די פרספקטיבה שממנה אפשר להביט עליה. אמת, גם 7 באוקטובר עדיין קרוב מאוד. למעשה, הוא נוכח בחיינו יום יום ושעה שעה. ספרים וסרטים רבים עוד יספרו ויסכמו בשנים הבאות את היום ההוא. עם זאת, בניגוד למצב ברצועה ובגבול הצפון, 7 באוקטובר רחוק מספיק כדי שניתן יהיה לספר, בזהירות, את מה שהתרחש באותו יום ובימים שאחריו; מה גם - כך סברתי - שהקִרבה היחסית לאירועים תניב תיאורים אמיתיים ומדויקים מאלה שיתקבלו בעוד כמה שנים.

ואם כבר זמן - אני ממליץ לנסות ולהשהות במהלך הקריאה את מה שאנחנו יודעים היום, ותחת זאת לנסות לשהות עם החיילים באותן שעות וימים של אי־ודאות. חיילים שבעודם נוסעים דרומה או נלחמים בעוטף, עדיין לא יודעים כמה בני אדם נרצחו או נחטפו, מה היקף הכוחות שנלחמים נגדם, מה קרה במסיבת הנובה או מה המצב ביישובים.

מצאתי שאחד הרגעים המשמעותיים ביותר עבור רבים מהחיילים, היה הרגע שבו הם החלו להבין ולהפנים מה מתרחש. "אוקיי, זה מלחמה", תיאר רס"ן יהונתן ערמוני את מה שהבין בשבת בלילה, "אבל עדיין לא נפל לי האסימון - עד שראיתי נגמ"ש בוער על כביש ראשי".

האסימון הזה לא היה הראשון ולא האחרון שירד ללוחמי החטיבה באותו יום ארוך, והוא חוזר פעם אחר פעם בעדויותיהם. מסתבר שגם עבור דור, שרובו לא החזיק מעולם את המטבע המחורר, נפילת אסימון ממשיכה לשמש דימוי להבנה שמכה בבת אחת. אחרים קוראים לזה פשוט "כאפה".

במעבר מהיר משגרה לחירום צריכים להתרחש שני רגעים כדי שחייל יעבור ל"מצב מלחמה": הראשון הוא הקליטה, כלומר קבלת העובדות על מה שקורה בשטח. הבעיה היא שבאותו בוקר החדשות זרמו בסוּפה בלתי נשלטת מכיוונים שונים - מאמצעי התקשורת, מחברים, מהרשתות החברתיות. שומרי שבת רבים לא ידעו במשך שעות אפילו את הפרטים הראשוניים. יתרה מכך, משנכנסו לגזרת הלחימה, נותקו החיילים במידה רבה מהעולם החיצון - הסוללות בטלפונים נגמרו, הקשר לא עבד, ולמי בכלל יש זמן להתעדכן באמצע קרב? נוסף על כך, המידע שכבר התקבל היה מבולבל, לא מאומת, ובעיקר בלתי נתפס. "נראה לך שזה אמיתי? זה פייק", אמר רס"ן עידן דאובה לאחיו, סא"ל ניב דאובה, אחרי שראה את סרטון הטנדר המפורסם ברחובות שדרות, ודקות לפני ששניהם קפצו להילחם.

הרגע השני בתהליך המעבר למצב תודעתי של מלחמה הוא ההפנמה של המידע שהתקבל. מדובר בשינוי שמתרחש בפנים, בהפיכה של ידיעת העובדות להבנה שמה שמתרחש הוא מלחמה של ממש. אצל אנשים שונים ההפנמה הגיעה ברגעים שונים לאורך אותה יממה ארוכה והפער בין מי שהפנימו לאלה שעדיין לא, יצר לפעמים חיכוכים ואי־הבנות. דומה שההפנמה המהירה היתה אחד המאפיינים שהחטיבה הצטיינה בהם באותה שבת, ודומה שלא היה באותו יום מפיל אסימונים אפקטיבי כמו רס"ן תומר בן־שמחון, סמג"ד בגדוד 53. "בכל מקום שהגעתי אליו באותו יום ניסיתי לתת תדריך, להסביר שיש יישובים בשליטת חמאס, שיש עשרות הרוגים - ועדיין היה קשה לאנשים לעשות את הסוויץ'".

ציינתי שני גורמים האחראיים, לדעתי, למעבר המהיר של החטיבה משגרה למלחמה, אבל אני סבור שהיה גורם נוסף - זיכרון מלחמת יום כיפור, שיום השנה ה־50 לפריצתה חל יום קודם ל־7 באוקטובר. אז, ב־1973, נלחמו הטנקיסטים של חטיבה 188 בגבורה למן הדקות הראשונות וספגו אבידות קשות. מאז ועד היום נושאת איתה החטיבה את המשא ההיסטורי הכבד הזה. המשא הזה מונח בפק"ל של כל חייל ולוחם בחטיבה מיומו הראשון - להיות בקו הראשון כשפורצת מלחמה.

מילדותי נמשכתי להיסטוריה צבאית בכלל, למלחמת יום כיפור בפרט, ובתוך יום כיפור נשמר אצלי מקום מיוחד לחטיבה 188 - הסיפורים על המח"ט יצחק בן־שהם, על גבורת הלוחמים בתל סאקי או על שיירת הרפאים - כוח של החטיבה שהצליח לעשות בשעת לילה את הדרך הקשה מתל פארס ועד לכנרת. הם היו עבורי גיבורים מעידן אחר, בשחור־לבן. אבל למה דווקא 188? נשאלתי לא פעם במהלך הכתיבה. במידה רבה זה משום שסיפור הלחימה ההרואי שלהם נותר לאורך השנים מעט בצל ולא היה ידוע מספיק ברבים. כשמפקדי החטיבה, רועי סבירסקי ואור וולוז'ינסקי, הציעו לי לכתוב את הספר הזה, וכאשר התוודעתי למה שעשתה החטיבה ב־7 באוקטובר, ידעתי שזה סיפור שאני רוצה לספר.

במהלך אירועי החטיבה שבהם נכחתי, פגשתי אחד מוותיקי מלחמת יום כיפור. זיהיתי אותו - שחום, נמוך קומה, חיוך רחב ושיער מאפיר. הוא היה מאלה שמופיעים בתמונות המטושטשות בספרים שאהבתי לקרוא. "תסתכל עליהם", הוא אמר לי, "הם הגיבורים של היום, של עכשיו". ניכר בו שהוקל לו שהתואר הזה קצת נלקח ממנו. הסתכלתי סביב. זה היה אירוע לסיכום פרק התמרון ברצועה. מאות מחיילי וחיילות החטיבה היו שם, רובם במדים, חלקם פצועים, עם משקה ביד, מספרים זה לזה מור"קים טריים (מור"ק: מורשת קרב), ומתחבקים. האם הישראלים הצעירים האלה של 2023 הם גיבורים? שאלתי את עצמי. גיבורים הרי אמורים להיות בשחור־לבן. אז זהו, שהם לגמרי בצבעים. חזרתי לשוחח עם הגיבור מ־73', וביני לבין עצמי חשבתי על מפגש אחר עם גיבור מהדור ההוא, מפגש שהתקיים ב־6 באוקטובר 2023.

רונן וודלינגר