מכונת מלחמה

מבוא

כשהתחלתי לכתוב את הספר הוא היה אמור לתעד את ההיסטוריה של מערך מסוקי הקרב בחיל האוויר לקראת סגירתו הקרובה. המחשבה שמאחורי ההחלטה לסגור את המערך היתה, שמסוקי האפאצ'י יקרים מדי, שכלי הטיס הבלתי מאוישים יוכלו להחליף אותם, ושבלאו־הכי המלחמה הבאה רחוקה.

ואז הגיע 7 באוקטובר. שני מסוקי אפאצ'י היו בכוננות, בבסיס רמת דוד שבצפון. שני מסוקים נוספים היו בכוננות ארוכה בבסיס רמון בדרום.

ברגע האמת, אלה היו ארבעת מסוקי הקרב הראשונים שהגיעו לאזור העוטף. הם הוזנקו לאוויר, מוותרים על בדיקות השגרה, מקצרים נתיבים באוויר, וטסים אל עבר גבול ישראל-עזה. אף אחד לא ידע להסביר להם מדוע השמים של עזה נקיים לגמרי, ואילו מעל ליישובי העוטף מיתמר עשן שחור וסמיך, שלא מאפשר לראות מה מתרחש תחתיו. הם צללו לתוך העשן, וריח חריף של אבק שריפה מילא את חלל הקוקפיט.

במקביל החלו לדהור לטייסת טייסי המילואים והטייסים הסדירים, שהיו בבית בחופשת החג. כל שני טייסים שהגיעו לטייסת נכנסו מיד למסוק והמריאו. בלי בדיקות, בלי תדריך, בלי לדעת מה הם עומדים לפגוש כאשר יגיעו לגבול. לכל היותר, הם קיבלו תוך כדי טיסה תמונת מצב חלקית מהטייסים שהקדימו אותם.

כל טייס יודע שירי בשטח ישראל הוא קו אדום, שאסור לו לעבור אותו. בשעות הבוקר של 7 באוקטובר נשמעה בקשר הפקודה חסרת התקדים - "סמכות פתיחת אש בשטחנו בסמכות הכוח", והטילה על הטייסים אחריות אדירה - להחליט מי מחבל ומי אזרח.

מהאוויר אי־אפשר להבחין בין אויב לאזרח, בין טויוטה של חמאס לטויוטה של הרבש"ץ. חייבים הַכְוונה מהקרקע, וכזו לא היתה. דרך הטלפונים הניידים, באוויר, מתחת לקסדה, ליקטו טייסי האפאצ'י פיסות מידע. לפעמים הצליחו לדבר בנייד עם מישהו מכוחות היבשה, לפעמים קיבלו מיקומים בווטסאפ או דרך גוגל מַאפְּס. הכול היה מאולתר, מקוטע, בלא תמונת מצב ברורה.

"אלוהים ישמור, מה אני עושה", נשמע קולו הרועד של אחד הטייסים בקשר, כשהוא יורה לעבר נהר של מאות אנשים. בדיעבד היו אלה מחבלים, אבל באותו רגע קינן בו חשש נורא, שאולי אלה חיילים שהגיעו לעזור או אזרחים מאחד הקיבוצים.

אחד המסוקים, שריחף בכניסה לקיבוץ ניר עוז, ירד לגובה נמוך מדי, כדי לפגוע במחבלים שעמדו להיכנס לקיבוץ. הוא נפגע מירי קלצ'ניקוב ונאלץ לבצע נחיתת חירום. גם לעבר מסוקי אפאצ'י נוספים נפתחה אש מהקרקע ונורו טילי כתף, אך הם לא נפגעו.

יותר מ־500 מחבלים חוסלו באותו יום בידי מסוקי האפאצ'י; מאות מחבלים שהיו עלולים להיכנס ליישובים ולבצע בהם טבח.

בתוך הכאוס הנורא של 7 באוקטובר, הצליח מערך מסוקי הקרב להתארגן ולהגיב במהירות, תוך נטילת יוזמה יוצאת דופן, תושייה, ובלי לחכות להוראות מלמעלה.

זו נקודת החוזק של מערך מסוקי הקרב - היכולת להתמודד עם הבלתי צפוי, לאלתר ולמצוא פתרונות גם כשהכול מעורפל. במקור, נועדו מסוקי הקרב לתקוף טנקים, אך בחיל האוויר הישראלי הם נהפכו לכלים אוויריים שמבצעים תקיפות וסיכולים, טסים טיסות לילה נמוכות ומסוכנות, פועלים בכל מזג אוויר, ויודעים לפגוע במטרות נקודה. זאת, כאשר לא תמיד הם יודעים מראש לאן יטוסו, איפה יתדלקו, ומה יקרה בדרך.

בהמשך המלחמה הצטרפו טייסי האפאצ'י לתמרון הקרקעי ברצועת עזה וללחימה בלבנון, כשהם יוצרים מסדרונות אש וסוללים את דרכם של כוחות הקרקע, תוקפים מטרות, מבצעים חיסולים ממוקדים, מסייעים לכוחות שחילצו חטופים, ומיירטים כטב"מים. הפעילות הצמודה לכוחות היבשה יצרה אצל הטייסים הזדהות כל כך גדולה, עד שאחד הטייסים אמר בקשר לכוח הקרקעי: "גם אם ייגמרו לי הטילים, אני נוחת לידך ונכנס עם האקדח".

במידה רבה, זהו אופיו של מערך מסוקי הקרב מאז ומעולם. כך היה מאז נקלטו ראשוני מסוקי הקרב בחיל האוויר, מסוקי הקוברה והלהטוט, בשנות ה־80 של המאה הקודמת. כשבוחנים את ההיסטוריה של המערך, רואים את האבולוציה של ההתמקצעות, את השיפור המתמיד בשיתוף הפעולה עם כוחות הקרקע, את הגידול בטווחי הטיסה ובטווחי הנשק, את מגוון המשימות שהלך וגדל בהתמדה. עם השנים והניסיון המבצעי פיתחו טייסי המסק"ר תורות לחימה משלהם, פרצו תחומים והרחיבו את המעטפת, יזמו עוד ועוד משימות, והיו חלק בלתי נפרד מהלחימה ארוכת השנים בלבנון, באינתיפאדה השנייה, במערכה החשאית שבין המלחמות, ובמבצעים בעזה.

"אם ב־7 באוקטובר היתה לנו התרעה מוקדמת והיינו יכולים לרחף בשמים - כל מסוקי האפאצ'י של חיל האוויר - תמונת הקרב היתה שונה לגמרי", אמר לי אחד ממפקדי הטייסות. "מצד שני, אם המתקפה של חמאס היתה מתרחשת ב־2025, יותר ממחצית ממסוקי האפאצ'י של חיל האוויר כבר לא היו בשירות".

תוך כדי המלחמה הוחלט שמערך מסוקי הקרב לא ייסגר, אלא דווקא יגדל משמעותית. המלחמה הוכיחה שאין להם תחליף. מסוקי האפאצ'י ימשיכו לטוס בחיל האוויר. 

■■■

כיוון שאי־אפשר לפרסם את שמותיהם של הטייסים, בחר כל אחד מהם שם בדוי. וכדי שלא להפלות בין טייס צעיר שאי־אפשר לפרסם את שמו ובין טייס ותיק שכבר פרש מטיסה, אף אחד מהם לא מופיע בשמו האמיתי.

מירב הלפרין

פתח דבר

ריח של שריפה חודר חזק דרך הקוקפיט, הקרקע בוערת. רפתות, מבנים, בסיסים - הכול עולה באש. על הקרקע מסוק יסעור פגוע עולה באש. גבוה בשמים יירוטים של כיפות ברזל - ממש בגובה שלנו. אני מתמרן את המסוק בניסיון להתחמק ממטח רקטות נוסף. בקשר כאוס מוחלט. קשה למצוא רגע של שקט. אף אחד לא מצליח לשלוט במצב, לא עומדים בעומס, אי־אפשר להשחיל מילה. רק אחרי זמן אנחנו מצליחים ליצור קשר עם אחד המפקדים הקרקעיים, שבמקרה הצליח לתפוס את הקשר. "יש מעל 150 מחבלים שחדרו מהגדר ליישובי העוטף, כולם מופללים, רשאים לבצע על כולם! רשאי אש!"

מה? אין מילה אחת בכל המשפט הזה שמתחברת לשנייה. ככה נראית מלחמה?

מעל 25 שנה שאני מטיס מסוקי קרב. בהתחלה קוברה ורוב הזמן אפאצ'י. יש לי 4,000 שעות טיסה, ואם נוסיף את שעות התדריכים, התחקירים, הסימולטורים, האימונים - זה יוצא יותר ממחצית החיים שלי. אני לא יוצא דופן. בכל שנותיו בחיל האוויר התפתח מערך מסוקי הקרב והשתנה כל הזמן. המשימות שהוטלו עלינו הלכו וגדלו בהתמדה. הפעילות המבצעית שלנו לאורך השנים היתה כל כך רבה, שלפעמים אנחנו מתקשים לזכור את כל המדינות שבהן פעלנו.

תמיד ידענו שמערך מסוקי הקרב הוא יצור מוזר. אנחנו נמצאים בכל מקום, נותנים מענה לאין־ספור צרות: מאיתור והשמדת טילים, דרך תקיפת מטרות וסיכולים ממוקדים, ועד הפלת כטב"מים וסיוע לכוחות היבשה - מחוברים לקרקע ולאוויר בו־זמנית. טסים בפרופיל אגרסיבי תחת איום תמידי, לוחמים חסרי פחד, סוג של קאובויז מודרניים, שמטיסים מסוק שמאוד מסוכן לטוס בו והוא מתנהג באוויר כמו סוס פראי.

אבל הסיפור שלנו הוא לא רק מבצעים ומלחמות, מערכות נשק מתקדמות ועוצמה צבאית. הוא קודם כול סיפור על אנשים - טייסים, צוותי קרקע, טכנאים מסורים שמטפלים במכונות המלחמה הללו כאילו היו ילדיהם, ומוודאים שהכול מוכן תמיד ויעבוד בדיוק מושלם. זהו סיפור על חברויות, על אחווה שנבנית באוויר, ועל הידיעה שהאדם שיושב איתך בקוקפיט מוכן להסתכן למענך בכל רגע נתון.

הספר הוא פרי יוזמתה של עמותת "קסם הצרעה", התאגדות של אנשי צוות האוויר של מערך מסוקי הקרב לדורותיו. 7 באוקטובר טלטל את כולנו, ואירועי אותו יום גרמו לנו להבין עד כמה קריטית תרומתם של מסוקי הקרב להגנת מדינת ישראל, ועד כמה חשוב לספר את סיפורו של המערך. רצינו לפרוס תמונה מלאה, שתאפשר להבין מה זה אומר להיות טייס מסוק קרב בישראל, מי הם האנשים שבתוך הקוקפיט, ומה זה אומר להיות חלק ממערך ייחודי, שבו האדם והמסוק חוברים יחד למשימה משותפת וטסים אל תוך הסכנה.

ספר זה הוא אוסף סיפורים אישיים של טייסי מסוקי הקרב לדורותיהם - ממלחמת לבנון הראשונה ועד ימים אלה - כולל סיפוריהם של הטייסים שהשתתפו באירועים המכוננים שהחלו ב־7 באוקטובר. לא מדובר בתחקיר המבצעי שערכו חיל האוויר וצה"ל בעקבות אירועי ה־7 באוקטובר, אלא בחוויה פרטית של כל טייס וטייס.

זהו סיפור שיש בו גם כאב ואובדן של חברים, וגם רגעים של סיפוק ושמחה כשחוזרים בשלום ממבצע מסוכן במיוחד, אבל מעל לכול, זהו סיפור על הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין האדם לבין מכונת המלחמה שהוא מטיס.

תודה לכל מי שתמך בנו והשתתף בהפקת הספר.

יונתן, טייס אפאצ'י ותיק במילואים

גיחה ראשונה

7.10.2023 » 06:29

טייסי האפאצ'י הראשונים שהגיעו ב־7 באוקטובר לגדר המפרידה בין רצועת עזה לשטח ישראל ראו רק עשן שחור וכבד, שהיתמר מעל יישובי עוטף עזה. השמים היו מלאים בשיגורי רקטות מכיוון עזה וביירוטים של כיפת ברזל. על הקרקע היו מעטים בלבד שידעו לכוון אותם למטרות ספציפיות. סמכות הפתיחה באש הועברה לטייסים בקוקפיט.

"כל טיל ששיגרתי, כל פגז שיריתי היו מלווים בדילמה ובחשש. אולי אני יורה על חיילים שלנו או על אזרחים מהעוטף"

בליל 6 באוקטובר ישב רם, מפקד טייסת האפאצ'י 190, טייסת "מגע הקסם", בביתו בשיכון המשפחות שבבסיס חיל האוויר רמון שבנגב, והחל לכתוב את מסמכי הסגירה של הטייסת. טייסת 190 תוכננה להיסגר בסוף 2023 מסיבות של חיסכון כספי ומתוך מחשבה שכלי הטיס הבלתי מאוישים יחליפו את מסוקי האפאצ'י. תחושה של סוף ריחפה באוויר כבר תקופה ארוכה.

האזעקה של 06:29 קרעה את השקט המוחלט ששרר בבסיס רמון, והקפיצה את המעטים שהיו בו. הבסיס היה בהדממה של חול המועד, ומרבית צוותי האוויר והקרקע היו בחופשה בבית. אזעקה ברמון היא דבר נדיר. כל כך נדיר, עד שרם, מפקד 190, הבין מיד שקורה משהו אחר. הטלפונים שעשה תוך כדי התארגנות ויציאה לטייסת לא עזרו לו להבין מה קורה. איש לא ידע יותר ממנו. הוא הציץ בטלפון וראה שהאזעקות ברחבי הארץ לא נפסקות וחורגות מאוד מהטווח הרגיל של שיגורי הרקטות. המטחים היו אינטנסיביים וכבדים במיוחד. דרום הארץ, אזור השפלה, מרכז הארץ, אזור השרון.

רם צלצל לטייס שגר הכי קרוב לבסיס, בירוחם, והזעיק אותו לטייסת. עד שהטייס מירוחם הגיע, המסוקים כבר תודלקו וחומשו, ומפקד הטייסת המתין לו במושב הקדמי של האפאצ'י, חסר סבלנות ולהוט להגיע לגבול הרצועה. הטייס האחורי קפץ לתא והם המריאו צפונה. מהמבצעים של הטייסת הודיעו להם שבחיל האוויר כבר הוכרזה מלחמה. בדרך יצרו קשר עם השליטה של חיל האוויר, מנסים להבין מה תמונת המצב. בשליטה עדכנו אותם כי מחבלים חדרו לשטח העוטף והכווינו אותם למרכז העוטף. גם שם טרם התבהרה התמונה המלאה.

רם הניח שעד שיגיעו לאזור הגדר הם כבר יקבלו מטרות לתקיפה. בינתיים הוא והטייס האחורי ניסו לנחש מה הדליק כך את רצועת עזה. המחשבה האוטומטית היתה שאולי מדובר במבצע קרקעי שהסתבך, והם יסייעו עכשיו בחילוץ הכוח. מצד שני, השליטה היתה יודעת על כך. לא יכול להיות שהיה מבצע - והשליטה לא יודעת כלום.

בדרך לגבול הם הבחינו ביירוטים של כיפת ברזל. השמים היו מלאים פיצוצים. כשהתקרבו לרצועה, הם נשלחו לאזור בארי. "יש שם אירוע", נאמר להם. לא אמרו איזה אירוע ולא מה האירוע. כשהתקרבו לאזור הרצועה הבחינו בעשן שחור וסמיך שמיתמר מעל אזור העוטף. שניהם לא ראו אף פעם עשן כבד כל כך, והם הניחו שמדובר ברקטות שפגעו במבנים והדליקו שריפות. "סמכות פתיחה באש בשטחנו - בסמכות הכוח", היתה ההודעה שקיבל מפקד טייסת 190 בדרכו לגבול.

פתיחה באש בשטחנו? למה? ממתי מותר לפתוח אש בשטח ישראל? אם יש עשרת דיברות אל תעשה בטיס, זה יהיה האיסור הראשון. בעשרת הדיברות של האיסורים והמגבלות. אף אחד לא ידע להשיב לי על כך. אף אחד גם לא ידע לכוון אותי למטרה ספציפית. כשהגעתי לאזור בארי אמרו לי בקשר שחמישה מחבלים חדרו מהגדר. הסתכלתי לעבר הגדר וראיתי פרצה, וחמישה בני אדם שחוצים את הגבול מכיוון עזה. היה לי ברור שמדובר במחבלים, ויריתי לעברם. הם ברחו לצד השני, לתוך עזה. הייתי בטוח שהאירוע נגמר, אבל אז קצין המודיעין של החטיבה אמר לי: "תראה איפה יש עוד פרצות בגדר. ראינו שרוצחים חיילים וזורקים אותם מעבר לגדר". לא הספקתי להזדעזע, כי מיד ראיתי אנשים נוספים מתגודדים ליד הגדר, והבנתי על מה קצין המודיעין דיבר. שיגרתי לעברם טיל ויריתי בתותח - וגם הם ברחו לכיוון עזה.

משם כיוונו אותנו לבסיס נחל עוז ולמעבר ארז. בארז ראיתי אנשים חמושים ליד המוצב הצבאי, אבל אף אחד לא ענה לי בקשר. לא ידעתי אם אלה חיילים או מחבלים. ליד קיבוץ מפלסים ראיתי דמויות שחדרו דרך פרצה בגדר, הפעם לא היה לי ספק שמדובר במחבלים ויריתי. אחר כך הכווינו אותי לעבר טנדר לבן בתוך הקיבוץ וביקשו שאפגע בו. ידעתי שגם לרבש"צים (רכזי הביטחון) של יישובי העוטף יש טנדרים לבנים, וחששתי שזה טנדר של אחד מהם. החלטתי לא לפגוע בו, כי הכוח הקרקעי הודיע שאין ודאות מוחלטת שזה רכב של מחבלים.

לקראת סוף הגיחה ביקשו ממני לאבטח נחיתה של מסוקי סער, שהובילו כוחות מיוחדים לקיבוץ בארי. הגיעו גם בלק הוק וגם יסעור, ואבטחנו את הנחיתה של שניהם עם הפגזים האחרונים של התותח.

בשלב הזה הבנתי שאני באירוע מתגלגל, עוד לא הבנתי מה ההיקף שלו. לא ידעתי שיש המוני מחבלים ביישובים, לא ידעתי כמה פרצות יש בגדר - לא ידעתי שיש מחבלים בשדרות ובאופקים. כל טיל ששיגרתי, כל פגז שיריתי היו מלווים בדילמה ובחשש שאולי אני יורה על חיילים שלנו או על אזרחים מהעוטף. 

"אמרתי לעצמי בלב: זו מלחמה, ורוב הסיכויים שיחכה לי מארב טילים מהים. חשבתי במושגים של מלחמת יום כיפור, וטוב שכך. ירו עלינו בגיחה המטורפת הזו שלושה טילי כתף"

בליל 6 באוקטובר, בבסיס רמת דוד, התארגנו שני צוותי הכוננות של טייסת האפאצ'י השנייה, טייסת 113, טייסת "הצרעה", לשנת לילה. לא היה להם מושג על מה שתוך שעות אחדות יתרחש בגבול הרצועה ויישובי העוטף. אחרי האזעקה הראשונה, המריאו המסוקים מבסיס רמת דוד דרומה והיו הראשונים שהגיעו לגדר הרצועה. הטייס המוביל היה תבור, מילואימניק ותיק ומוביל מנוסה, מאושיות הטייסת, בן 47, תושב מרכז הארץ, אב לארבעה.

שבוע קודם לכן הייתי בלטרון, כנס לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור. אבא שלי היה ביחידה שגררה את גשר הגלילים, הגשר שעליו בוצעה חציית תעלת סואץ במלחמה. בדיעבד, מזל שהייתי בכנס בלטרון. זה הכין אותי נפשית למה שהגיע בהמשך. כבר בדרך דרומה אמרתי לטייס האחורי: "מסדרים לנו כאן יום כיפור שתיים". זאת היתה אחת ההזנקות הראשונות שלו. גם שני הטייסים במסוק השני היו צעירים, ואמרתי להם מראש שזה הולך להיות יום ארוך. לקחתי איתי בקבוק מים למסוק, דבר שאני לא עושה אף פעם. בלב אמרתי לעצמי: זו מלחמה. רוב הסיכויים שיחכה לי מארב טילים מהים. חשבתי במושגים של מלחמת יום כיפור. בגיחה המטורפת הזו ירו עלינו שלושה טילי כתף.

כשהמראנו לא ידענו כלום. בקשר אמרו לנו שיש חשש לחדירה בזיקים. בדרך שינו את ההודעה נאמר לנו שזה לא בזיקים, אלא ברעים. המוביל במקור היה סמ"ט ב' בטייסת. ב־7:40, קרוב לאזור רעים, התפצלנו במבנה, ואני לקחתי עלי את ההובלה ואת התקשורת מול מפקדת האוגדה.

"הם בשער", שמענו בקשר. הגענו מעל לאוגדה ונורה לעברנו טיל כתף, זה היה די קרוב, ומיד אחריו עוד אחד. הצלחנו להתחמק משני הטילים, ואז נורה טיל שלישי. "זז לנו הגבול", הודעתי למבנה, "מעכשיו הגבול הוא רעים".

ליד עמדת הש"ג של מפקדת האוגדה הבחנתי בכמה דמויות. לא ידעתי אם אלה חיילים שלנו או מחבלים. ראיתי שהם רצים לעבר מטע שנמצא בצמוד לשער הכניסה לבסיס. ליד השער היו כמה מכוניות, כולן עם דלתות פתוחות, אבל איש לא היה בהן. לא הבנתי מה הולך שם. באוגדה לא ידעו להגיד לי בוודאות אם אין אזרחים שלנו בין הרצים. בלי לקבל רשות יריתי טיל בסמוך לכניסה למפקדת האוגדה. רציתי לעשות סדר ולהבין מי זה מי. אישרתי גם למסוק השני במבנה לשגר טיל, לצד השני. זו היתה החלטה לא קלה. הייתי בשלב שחששנו שנעשה יותר נזק מתועלת.

לפני שהספקנו לראות מה מתרחש בעקבות ירי הטילים שלנו, הודיעו מהשליטה שיש חשש לחטיפה של חייל באזור כרם שלום. "טוסו לגדר. החוטפים כבר חצו את הגדר לתוך רצועת עזה", היתה ההודעה בקשר. תוך כדי טיסה לעבר כרם שלום התחלתי לחשוב מה לעשות - לירות על הרכב עם החטוף או לא. לא היה לי זמן להתלבט, כי ההוראה בקשר השתנתה שוב. הפעם שלחו אותנו לקיבוץ חולית, לבית שהיו בו כ־30 מחבלים. שם הבנו לראשונה שמדובר באירוע המוני ושיש יותר ממוקד אחד. עדיין לא היינו מודעים לעובדה שיש עשרות נקודות חדירה.

הסתכלתי לעבר הגדר וראיתי בפעם הראשונה את הפרצות, את המוני האנשים שחוצים אותה, את כלי הרכב שדוהרים לתוך תחומי ישראל. ברגע הראשון עוד חלפה במוחי מחשבה שאולי אלה חקלאים מהאזור. עקבתי אחר הנסיעה הפרועה והריצה המהירה של אותם אנשים, הבנתי שחקלאים לא מתנהלים כך. לא היה לי עם מי לדבר, אף אחד לא ידע יותר ממני, קלטתי שמדובר בחדירה מסיבית של מחבלים ושעכשיו, הכול תלוי בי.

לא הבנתי איך זה יכול להיות. איך אין כוח צבאי בשטח, אלא רק מחבלים. הודעתי לכל מי שהיה באוויר שהם חצו את הגדר, שיש מחבלים בשטחנו ושאני כבר שיגרתי בשטחנו. אמרתי את זה כדי להפיל אצל שאר הטייסים את המחסום הפסיכולוגי מלירות בשטחנו. בשִגרה יש איסור חמור לירות בשטחנו, ורציתי להבהיר לשאר טייסי המבנה שאנחנו במציאות חדשה.

סיימנו את החימוש. הדלק במסוק עמד לאזול. טסתי במהירות לעבר הבסיס כדי לתדלק ולהתחמש. בדרך ראיתי שיירות של מכוניות אזרחיות, מאות מכוניות, חלקן נוסעות וחלקן עומדות בפקק. לא היה לי מושג מה עושות שם כל המכוניות הללו. רק בדיעבד הבנתי שאלה היו המכוניות שברחו ממסיבת הנובה.

כשנָחַתִּי בבסיס המשפט הראשון והיחיד שאמרתי לטייסים שחיכו על המסלול כדי להמריא היה: "יש מלחמה, יריתי בשטחנו, הם יורים עלינו, גמרתי את החימוש".

"רק אחרי שחזרנו לבסיס ופתחתי את הטלגרם ראיתי מאיזה גיהינום חזרתי" 

הטייס האחורי של תבור המילואימניק היה גידי, קיבוצניק בן 25, טייס סדיר בטייסת 113. עוד לפני שהמריאו לגיחה הראשונה אמר לו תבור: "לך להשתין. זה יהיה ארוך". הוא לא העלה בדעתו עד כמה ארוך עומד להיות היום הזה.

תבור היה הראשון שהבין שצריך לטוס אחרת ולהפעיל את האש אחרת. הוא טייס ותיק ומנוסה. כשאני נולדתי, תבור כבר היה מוביל. טסנו דרומה, וכל הדרך החליפו לנו את המשימה. בהתחלה חדירה של כלי ימי בזיקים, אחר כך כיסופים, אחר כך רעים. תבור ואני ניסינו לחשוב מה אנחנו הולכים לפגוש בדרום. הוא היה משוכנע שזו מלחמה.

הגענו מעל לאוגדת עזה ברעים. עשרות אנשים התגודדו מחוץ לש"ג, וקיבלנו דיווח על ירי. תבור שאל אותי אם אני יודע להגיד שהם מחבלים. לא ידעתי. מהגובה שלנו רואים רק דמויות. אי אפשר להבדיל בין מחבלים לאזרחים.

מהשליטה לחצו עלינו לירות כדי למנוע מאותם אנשים להיכנס לבסיס. החלטנו לשגר טיל לשטח פתוח ליד הש"ג בגלל הספק שאולי אלה חיילים. אנחנו נכנסים לשגר, ובשנייה האחרונה מקבלים התרעה מאחת המערכות של המסוק ששוגר אלינו טיל. אנחנו מבצעים תמרון ומבינים שזה שיגור של כיפת ברזל. כל השמים של העוטף היו מלאים בשיגורים של המחבלים ובשיגורים של כיפת ברזל, אנחנו היינו באמצע. בחיים לא הייתי בתרחיש שאפילו קרוב לזה. אני מבין שזה אירוע קיצוני בהרבה ממה שחשבנו. ולחשוב לפני כן תסריט האימים, תסריט יום הדין, היה שהם יצליחו לחדור לישראל עם חוליה אחת.

אנחנו רואים אדם יוצא ממכונית ומתקרב לש"ג. אנחנו יורים ליד הש"ג, עדיין לא בטוחים אם הוא מחבל או לא, אבל ברור שאם הוא מחבל הוא לא יתקרב לש"ג אחרי הטיל. הטיל אכן מייצר שקט, ואין יותר דיווחים על ירי לעבר הש"ג. השיגור הזה מפיל את האסימון גם לטייסים במסוק השני: מותר לירות בשטחנו. קודם לכן לא היה סיכוי שזה יקרה, זה היה טאבו מוחלט.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*