רחל שפירא: למדני את השיר הפשוט

פתח דבר

״הארץ היא הר געש. היא מאכסנת את השפה... האנשים פה אינם יודעים את משמעות מעשיהם. סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת. חילון של שפה אינו אלא דיבור בעלמא, מליצה בלבד״. כך כתב גרשם שלום במכתבו לפרנץ רוזנצוויג בדצמבר של שנת 1926.

העברית לא יכולה להיות שפת חולין. היא מרובדת בשכבות גיאולוגיות, שהראשונות בהן מכילות את סלעי היסוד המקראיים, ומשם צומחת דרך שפת המשנה והתלמוד וימי הביניים ועד להתחדשותה עם התעוררות העם לחיים מחודשים.

שיריה של רחל שפירא הם אולי הדוגמה היפה ביותר לתופעה הקסומה הזאת של השפה המדוברת, שלכאורה מספרת את החולין שבחיינו, ושל משקעיה של השפה הזאת, המושפעת מהמגע עם סלעי היסוד ומשופעת בהם. את ראשית המגע האינטימי שלה עם השפה חוותה רחל שפירא, על פי עדותה, בלוח סידור העבודה בקיבוץ שפיים. משם החלו לנבוט בה שירים למאות, רבים מהם שירי זמר שמספרים על האינטימיות האנושית בתוך ההוויה הארץ ישראלית. התנ״ך אינו נוכח באופן חשוף בשיריה, אבל כפי שאמר גרשם שלום, אי־אפשר לחלן את העברית והיא שקועה עמוק בתוך מפלסיה העמוקים, בשפת הקודש.

רחל שפירא הפציעה לעולם הרוח בישראל לפני שישים שנה כמעט, עם פרסום השיר ״מה אברך״. מאז עיטרו מילותיה את מרחב הזמר הישראלי במאות שירים ובאלפי ביטויים שנכנסו לזרימת החיים של הישראליות.

מיזם 929 נולד לפני יותר מעשור ומטרתו ליצור תנועה של השבת הרוח למרחב הישראלי. אחזנו בידינו את ספר הספרים ודרכו ביקשנו לחולל את המפגש המיוחל בין החברה הישראלית ובין מורשתה בעזרת קריאה מלאת גיוון ודעות.

גבולות השיח של המיזם מבקשים להכיל את כל הקשת התרבותית בישראל — על מגוון הקולות השותפים לתנועה הציונית. הבסיס לפעולות שלנו הוא ההכרה שאין לאף קבוצה בעלות על נכסי התרבות ורק מגוון קולות יכול לייצר תנועה שלמה. ניתוק של דוברי עברית ממקורות היניקה של השפה והתרבות מערער את תחושת הבית והשייכות למקום.

חיים גורי ז"ל סיפר שפעם קרא לפני תלמידים את השיר של רחל המשוררת 'מנגד', המסתיים במילים "איש ונבו לו על ארץ רבה" (השורה שחקוקה על קברה של רחל בכינרת). התלמידים נשארו בפנים חתומות. הם לא הבינו את השיר. גורי קרא לזה 'הנתק האסוציאטיבי'. וכשהוא ראה שאין מבינים אותו הוא הכניס את הספר לתיק, ואמר לתלמידים כי כאן בבית הספר, ביום הזה, בשעה זאת, מתה השירה העברית. אז לא, השירה העברית לא מתה. היא חיה ומתחדשת ורק חסרה מתווכים שיטוו חוט של אור וקשר בינה לבין שורשיה הטמונים בה, בגלוי ובסתר.

כעת, בקיץ 2025, אנחנו מסיימים את סבב הקריאה השלישי של כל התנ״ך, ולכבוד סיומו בחרנו להביא, יחד עם הוצאת ידיעות ספרים, חמישים קריאות מדרשיות הקושרות את שירי רחל שפירא לספר הספרים. ביקשנו מחמישים כותבים לגעת במילותיה של רחל שפירא ולהפגיש אותן עם הסיפור התנ״כי שמהדהד בשיר, לתחושתם.

ובמה נברך אותה ואותנו לקראת הפרקים הבאים שבחייה ובחיינו?

נפתח במילותיה שלה מתוך השיר ״מקרוב״:

שֶׁתִּהְיוּ עֵרִים כְּסַקְרָנוּת שֶׁל יֶלֶד

וְשִׁירְכֶם יָבִיא לָכֶם מִן הַשּׁוּרוֹת

קַו שֶׁל אוֹר, וְקַו שֶל תֹּם, וְקַו שֶׁל תְּכֵלֶת

שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת אוֹתָם גַּם מִקָּרוֹב.

את קו האור, התום והתכלת, אנחנו מבקשים לשגר מכאן לכל החטופים שבעת ירידת הספר לדפוס עוד לא חזרו אלינו, לכל הפצועים בגוף ובנפש, לכל המשפחות שאיבדו את היקר להם במלחמה שאף פעם לא די לה, לכל החברה הישראלית האהובה שלנו שחפצה חיים ועוד לא מוצאת מנוח לכף רגלה.

הספר הזה רואה אור ליום הולדתה השמונים של רחל, ויחד איתה ועם השמים המשתנים לקראת חגי תשרי גם אנחנו צמאים לאות חיים. נסיים במילות התפילה המסורתית שעימן מתכתבת רחל בשירהּ:

בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ,

כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה' אֱלוֹהֵינוּ תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶסֶד,

וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם.

בנימין לאו

התבהרות חלקית

מִדֵּי פַּעַם אוֹר קוֹלֵחַ

וּמִתְגַּלֶּה לִי הַנִּסְתָּר,

בָּא הַלַּחַן הַסּוֹלֵחַ

וּמִתְאָרֵחַ בַּמֵּיתָר.

כְּשֶׁהַהֵלֶךְ הַמִּתְחַנֵּן בִּי

עוֹד מִשְׁתּוֹמֵם עַל כָּל

מַה שֶּׁהֻחְמַץ,

קָם הַיֶּלֶד הַמְנַמְנֵם בִּי

וּמִתְנַחֵם כִּמְעַט

בְּלִי מַאֲמָץ.

וְאָז נִשְׁאֶרֶת הִתְבַּהֲרוּת חֶלְקִית

וְנִשְׁאָר לִי שִׁיר

בִּשְׁבִילְךָ.

קַח כָּל רֶגַע שֶׁיָּגַעְתִּי

וְלֹא נִשְׁבַּעְתִּי לִשְׁקָרִים.

קַח כָּל רֶגַע שֶׁנָּגַעְתִּי

גַּם בְּחַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים.

בַּגִּיטָרָה הַמְפַהֶקֶת

יֵשׁ לִי אָקוֹרְד אֶחָד לָעֲצוּבִים

שֶׁהִמְתִּינוּ וְלֹא הֵבִינוּ

אֵיךְ לֹא לִטְּפוּ אוֹתָם הַכּוֹכָבִים.

וְאָז נִשְׁאֶרֶת הִתְבַּהֲרוּת חֶלְקִית

וְנִשְׁאָר לִי שִׁיר בִּשְׁבִילְךָ.

וְאָז נִשְׁאֶרֶת הִתְבַּהֲרוּת חֶלְקִית

וְנִשְׁאָר לִי

שִׁיר.

וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר

בראשית א, ג

יעל קידר

ההתגלות הראשונה בתורה היא אור. לא ברק פתאומי, לא הארה מוחלטת, אלא שתי מילים היוצרות מציאות: ״יְהִי אוֹר״. ההתרחשות עצמה אינה מלאה או מושלמת, היא התחלה. גם כשהאור נברא, הוא מתקיים לצד החושך. נבדל ממנו, אך לא מוחק אותו.

בדיוק שם פוגש אותנו שירה של רחל שפירא — במקום שבו האור ״קולח״, אך לא נותר קבוע; הלחן ״סולח״, אך אינו מוחק את הכאב. זהו שיר של בריאה פנימית, עדינה, מזדחלת, כזאת שמתקיימת תוך כדי תנועה בין חושך לאור, בין חרטה לנחמה.

אמת פשוטה היא אמת שההפך שלה הוא שקר. אמת מורכבת היא אמת שההפך שלה גם הוא אמת. רחל שפירא כותבת על קשרים אנושיים כזירה של אמיתות מורכבות, או במילותיה — מרחב של התבהרות חלקית.

כשם שבריאת העולם מתחילה מתוך התוהו, כך גם בתהליך הפנימי המתואר בשיר, הבלבול קודם להבהרה. השיר נוגע, לא באור מסנוור, אלא במקום שבו מדי פעם אור קולח. לא מדובר בהתבהרות מוחלטת, אלא ברמז. רגע של חסד. השיר מתנהל במרחב שבין בין הגלוי לנסתר מן העין. ״כְּשֶׁהַהֵלֶךְ הַמִּתְחַנֵּן בִּי / עוֹד מִשְׁתּוֹמֵם עַל כָּל / מַה שֶּׁהֻחְמַץ / קָם הַיֶּלֶד הַמְנַמְנֵם בִּי / וּמִתְנַחֵם כִּמְעַט / בְּלִי מַאֲמָץ״.

כמו בפסוק מספר בראשית, גם בשירה של שפירא תנועת הבריאה שופעת אוקסימורונים. היא מהירה ואטית בו־זמנית, לעתים מתרחשת באבחה ולעתים מתמשכת ומתפתלת. יש הלך, יש ילד, יש בלבול ויש תקווה — והכול מתקיים יחד. אין הכרעה חדה, רק איזון עדין, שביר. העולם הפנימי נברא מתוך הסדק, לא מתוך השלמות.

״קַח כָּל רֶגַע שֶׁיָּגַעְתִּי / וְלֹא נִשְׁבַּעְתִּי לִשְׁקָרִים / קַח כָּל רֶגַע שֶׁנָּגַעְתִּי / גַּם בְּחַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים״.

רחל שפירא אינה מנסה למחוק את העבר, רק להאיר אותו. היא בוראת את עולמה בשפה עדינה, של מי שערה עד כאב למשמעות העמוקה של המגע שלה בחיים של אחרים, תוך לקיחת אחריות שקטה, אנושית ומלאת חמלה.

לא הכאה על חטא יש כאן, אלא הכרה שקטה בו. זו שירה שאינה מבקשת צדק מוחלט, כי אם את רכותו של מבט אוהב של איש על רעהו.

ומה הם האמצעים שבהם היא משתמשת? מיתר, גיטרה, מילים ויופיו של הקול האנושי. המוזיקה עוקפת את מכשולי השפה, מתוך הבנה כי לא כל מה שנפגע ניתן לרפא, אבל אפשר ללוות אותו באקורד הנכון:

״בַּגִּיטָרָה הַמְפַהֶקֶת / יֵשׁ לִי אָקוֹרְד אֶחָד לָעֲצוּבִים / שֶׁהִמְתִּינוּ וְלֹא הֵבִינוּ / אֵיךְ לֹא לִטְּפוּ אוֹתָם הַכּוֹכָבִים״.

זהו שיר שאין בו פתרון, אלא מרחב. קול שמתארח, לא משתלט. לחן שמתקיים ברכות, כמו האור הראשון בתורה — שאינו כופה אור מלא, אלא בורא הבחנה, בורא תהליך.

״וְאָז נִשְׁאֶרֶת הִתְבַּהֲרוּת חֶלְקִית / וְנִשְׁאָר לִי שִׁיר בִּשְׁבִילְךָ״.

זהו פסוק הסיום. אחרי כל המילים, כל המאבק הפנימי, נשאר השיר. לא תשובה נחרצת, אלא אפשרות. לא אמת אחת, אלא פיוס חלקי, נושם.

והשיר עצמו, כמו פסוק הבריאה, הוא מבע. דיבור יוצר. הלחן מתארח במיתר, לא כובש אותו. והגיטרה, אפילו כשהיא ״מפהקת״, יודעת להפיק אקורד לעצובים. זוהי שירה שאינה מתיימרת לפתור דבר, רק מאירה — חלקית.

כשם ש״יְהִי אוֹר״ פתח את סיפור הבריאה, כך השיר היפהפה והאניגמטי הזה פותח סדק של אור ומאפשר לנו להתגלות בתוכו — ולו גם באופן חלקי.

יעל קידר היא משוררת, מוזיקאית ופסיכותרפיסטית

בוקר טוב

בֹּקֶר טוֹב, עוֹלָם שֶׁלִּי,

בֹּקֶר טוֹב, יַבָּשׁוֹת וְיַמִּים,

בֹּקֶר טוֹב, אַפְרִיקָה,

בֹּקֶר טוֹב, אַנְטְאַרְקְטִיקָה,

בֹּקֶר טוֹב, נְתִיבֵי קַרְחוֹנִים.

בֹּקֶר טוֹב, עוֹלָם שֶׁלִּי,

בֹּקֶר טוֹב, אֲבָנִים יְקָרוֹת,

בֹּקֶר טוֹב, גּוּשׁ פֶּחָם,

בֹּקֶר טוֹב, חוּט פִּשְׁתָּן,

בֹּקֶר טוֹב לַזָּהָב בַּמִּכְרוֹת.

בֹּקֶר טוֹב לָרָחוֹק, לָרָחוֹק,

בֹּקֶר טוֹב לַקָּרוֹב, לַקָּרוֹב.

בֹּקֶר טוֹב, עוֹלָם שֶׁלִּי,

בֹּקֶר טוֹב, מִנְהָרוֹת וּגְשָׁרִים,

בֹּקֶר טוֹב, דַּחְפּוֹרִים,

בֹּקֶר טוֹב, טְרַקְטוֹרִים,

בֹּקֶר טוֹב, מְנוֹפִים אַדִּירִים.

בֹּקֶר טוֹב, עוֹלָם שֶׁלִּי,

בֹּקֶר טוֹב, אֶפְרוֹחִים זְעִירִים,

בֹּקֶר טוֹב, שַׁבְּלוּלִים,

בֹּקֶר טוֹב, חַרְגּוֹלִים,

בֹּקֶר טוֹב גַּם לָכֵן, צִפּוֹרִים.

בֹּקֶר טוֹב לָרָחוֹק, לָרָחוֹק,

בֹּקֶר טוֹב לַקָּרוֹב, לַקָּרוֹב.

בֹּקֶר טוֹב, עוֹלָם שֶׁלִּי,

בֹּקֶר טוֹב, תִּינוֹקוֹת חֲמוּדִים,

בֹּקֶר טוֹב, פִּרְחָחִים,

בֹּקֶר טוֹב, אֶזְרָחִים,

בֹּקֶר טוֹב, חַיָּלִים בְּמַדִּים.

בֹּקֶר טוֹב, עוֹלָם שֶׁלִּי,

בֹּקֶר טוֹב, בֹּקֶר טוֹב, בֶּן אָדָם,

בֹּקֶר טוֹב, רֵאוֹת שֶׁלִּי,

בֹּקֶר טוֹב, זְרוֹעוֹת שֶׁלִּי,

בֹּקֶר טוֹב, בֹּקֶר טוֹב, יְדִידִי.