מכתבים מברלין

פתח דבר

מוניקה ווֹקלֵר

ברלין המזרחית, גרמניה
יום ראשון, 13 באוגוסט 1961

צלצול הטלפון פלש אל חלומותיה.

בזמן שהאריס יצא מהמיטה ונאנח, מוניקה חשה במגעו הקריר של האוויר על עורה. עוד יום חם עמד בפתח, אבל החום טרם הורגש. האור בחוץ עדיין לא עלה במלואו. זו היתה שעת בוקר חשוכה מדי לצלצולי טלפון או לקימה מהמיטה. חשוכה מדי לכל עניין, למעט שינה.

היא הזדקפה לישיבה והביטה בשעון המעורר, אבל לא הצליחה להבחין בבירור במחוגים השחורים על רקע החלל האפור־כהה של החדר.

זאת היתה לואיזה?

מוניקה זקפה את סנטרה ועצמה את עיניה כדי להיטיב לשמוע. מאז שהועברה מהעריסה והחלה לישון ב"מיטה של ילדה גדולה", בתם בת השלוש נהגה להתעורר בלילות ולשוטט ברחבי הדירה. האריס מצא אותה לא פעם במסדרון, מצונפת ושקועה בשינה עמוקה, או שוכבת חבויה מתחת לשולחן המטבח, או — הכי מפחיד — משתופפת בחדר השירותים, ליד האסלה.

מוניקה חילצה את כפות רגליה מהשמיכה כשעוד צלצול טלפון הידהד ברחבי הדירה. האריס דישדש אל המטבח ורטן, רגע לפני שהרים את שפופרת הטלפון מעל כנה. גון קולו המתוח והבהול נשמע בקושי כמו לחישה.

כשבעלה חזר אל חדר השינה, כל סימן לדשדוש ולהתמהמהות נעלם. האריס הושיט את ידיו לעבר מכנסיו, שהיו מוטלים על הכיסא בחדר, ולבש אותם בכזה חיפזון, עד שהוא איבד את שיווי משקלו ונחת על מושב הכיסא. רגלי הכיסא חרקו כנגד רצפת העץ.

"מה קרה? לאן אתה הולך?" עכשיו, כשכבר עמדה, היא אחזה בשעון המעורר וקירבה אותו אל פניה: ארבע לפנות בוקר.

"לכיכר פוטסדאם. זה התחיל שם אתמול מאוחר בלילה, ותכף מסיימים עם זה."

"מסיימים עם מה? עוד התפרעות?"

"לא התפרעות, אבל מאיפה לי לדעת. סוג של מחסום. קוך קורא לזה, 'אנטיפָשיסְטִישֵר שוּצוַואל'."

"מה הכוונה ב'חומת הגנה אנטי־פשיסטית'?" מוניקה חשה שראשה מעורפל. "איזה מחסום פיזי יכול לעצור אידיאולוגיה?"

"זה מה שאני עומד לברר. קוך רוצה כתבה למהדורת הערב. המזכיר הכללי אולבריכט¹ זימן אותו לפגישה אישית. מי יודע במה מדובר, אבל זה משהו שכבר עובדים עליו הרבה זמן. אלפי חיילים הציפו את העיר אתמול בלילה כדי להוציא לפועל את הדבר הזה. זה דורש תיאום ותכנון."

כשמכנסיו משוכים מעל מותניו הצרות וידיו עדיין מכפתרות את החולצה, האריס קרב אליה והטביע נשיקה על קצה ראשה. השיער השחור שעל קודקודו נראה עדיין סתור מרוב שינה, על אף שהיה קצוץ. "תחזרי לישון. אני אחזור עוד מעט. אם לא אחזור בזמן כדי לצאת איתך לארוחת הצהריים, תמסרי להורים שלך שאני מצטער."

"כמו תמיד, לא?" קולה נשמע תוקפני יותר מכפי שהתכוונה. פניו היו קרובות אליה כל כך, עד שהיא יכלה להרים את עיניה ולהבחין ברטט זעיר של שריר בלסת שלו, שאותה חשק ללא ספק כדי להימנע מתגובה.

"אל תתחילי," הוא נאנח. "לא הבוקר."

"תנסה לפחות להגיע לצהריים." היא הושיטה את ידה כדי לאחוז בידו. "כבר עבר יותר מחודש."

"אם הם היו רוצים לראות אותנו, הם לא היו צריכים לעבור מכאן."

"די עם זה." היא נכנסה בחזרה למיטה ועטפה את עצמה בשמיכות. "כולם עוברים מכאן, האריס. אנחנו צריכים לפחות לשקול אפשרות כזאת."

אמנם זאת לא היתה אמירה מדויקת, אבל היתה תחושה שזוהי האמת. וזה היה מדאיג. האריס התוודע אל המספרים במערכת העיתון, וחזר עליהם בפניה. היא חשדה שהוא מצטער על פליטת הפה הזאת, משום שהנתונים חיזקו את עמדתה ולא את עמדתו, אבל כעת לא היה ביכולתו לעשות דבר בנדון. חוץ מזה, אי־אפשר לטעון שהיא לא הבחינה בזה. כולם הבחינו בזה. יותר משלושים אלף תושבים מגרמניה המזרחית — ה־DDR, הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית — יצאו רק בחודש שעבר מהאזור הסובייטי של ברלין, המוכר בשם ברלין המזרחית, ועברו להתגורר באחד מהאזורים המערביים של העיר, בעיקר זה שבשליטה אמריקאית, כשהם נוטשים לעד את המדינה. העיתון שבו עבד האריס, "נוֹיֵיס דוֹיטשְלנד", לא פירסם, כמובן, את מספר הנוטשים, אבל זה לא שינה את תמונת המציאות. העיתון גם לא פירסם את הנתון שלפיו עשרים אחוז מתושבי גרמניה המזרחית נטשו את המדינה מאז 1949. וגם זו היתה אמת לאמיתה.

"לא, מוניקה. החיים שלנו, העבודות שלנו — כולם כאן." האריס יצא מהחדר וזרק מעבר לכתפו, "ואין לי שום כוונה שיפטרו אותי בגלל ארוחת צהריים עם ההורים שלך."

מוניקה חיבקה את הכרית שלה וייחלה לעוד שעה או שעתיים של שינה בטרם לואיזה תתעורר. הוויכוח הקבוע שלהם לא היה שווה אובדן של שעות שינה.

בשעות הבוקר המאוחרות האריס עדיין לא חזר הביתה.

מוניקה האכילה את לואיזה, רחצה אותה ושיחקה איתה בבובות כדי להעביר את הזמן. ואז, בשעה אחת־עשרה בבוקר, היא הלבישה את בתה בשמלה היפה ביותר שלה, הושיבה אותה בעגלה, ושתיהן יצאו יחד מבעד לדלת הכניסה הראשית של הבניין, ירדו כמה מדרגות והגיחו אל רֵיינסברגר שטראסה.

זה היה בוקר קיצי יפהפה. בוקר שטוף שמש נדיר. יום מושלם לצעידה ברגל — ולא לנסיעה ברכבת העילית, האֶס־באן — לאורך כמה גושי בניינים, אל האזור האמריקאי שבברלין המערבית.

לאחר כמה צעדים הבחינה מוניקה בזמזום מוזר באוויר. הרחוב המה אנשים יותר מהרגיל בימי ראשון. כולם צעדו במהירות, בתחושת חרדה. חלק מהם נשאו שקיות אשפה. חלקם נשאו מזוודות. ובשעה שהעוברים והשבים שנעו במהירות פסעו ברובם בכיוון שבו היא הלכה, אחרים חלפו על פניה בקצב איטי יותר והתרחקו מתחנת הרכבת וממעבַר הגבול, כשדמעות בעיניהם והבעות מוכות הלם על פניהם.

מעבַר הגבול.

מוניקה נדה בראשה. הרי בקושי מדובר בגבול. אמנם יש שם שלטים — "אתם עוזבים כעת את האזור הדמוקרטי של ברלין" — שנועדו לסמן את המעבר מהאזור הסובייטי לאזור האמריקאי, וגם קומץ שוטרים משועממים שיכולים לזרוק הערה פה ושם, אבל לא יותר מזה. למעשה, כמה מהחברים הקרובים שלה ושל האריס התגוררו בברנאואר שטראסה, רחוב יוצא דופן שבו הבניין שלהם שכן באזור הסובייטי, בזמן שהמדרכה, ממש מחוץ לכניסה הראשית, כבר היתה באזור האמריקאי. החברים האלה פשוט נהגו לצאת מדירותיהם מבלי להנהן לשלום לשוטרים מאף אחד מהצדדים.

החיים המשיכו להתנהל בין שני האזורים ללא כל עצירות כמעט — וכך גם פעילות קווי הטלפון, רשת החשמל ותנועת הרכבות. למעשה, אפשר היה להתגורר באזור אחד ולעבוד באזור אחר, כפי שרבים עשו. ה־SED, מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה, שזכתה לתמיכת הסובייטים, לא רצתה שתושביה יקבלו את שכרם במטבע מערבי ויכניסו אותו אל האזור הסובייטי. אבל איזו ברירה היתה לה? למרות הכול, זאת עדיין היתה עיר אחת — ברלין. עם זאת, נכון שבעבר הגבול עורר יותר בעיות. מוניקה זכרה איך בשנת 1949 החליטו הסובייטים לנתק את ברלין המערבית מכל מדינות המערב. דבר לא הגיע דרך כביש או מסילת רכבת אל האזורים האמריקאיים, הבריטיים והצרפתיים של העיר, מבלי לעבור תחילה בשטחה של גרמניה המזרחית, לאורך מאות קילומטרים. למדינות המערב נותרו רק שני נתיבי טיסה אל העיר, אך הן הוכיחו שלא ישברו אותן בקלות. הן עשו שימוש בשני נתיבי טיסה אלה, ובמשך שנה שלמה הצניחו ממטוסים, מדי שלושים ואחת שניות, את כל האספקה הנחוצה לתושבי העיר. לבסוף השלטונות של גרמניה המזרחית נאלצו לסגת, משום שהם אלה שנפגעו מהמצב — וזאת משום שנזקקו לחומרי גלם מהמערב.

מוניקה ידעה, כמובן, שאנשים עוזבים את המדינה באלפיהם, אבל לא הבינה לגמרי מדוע. למעט העובדה שהתגעגעה להוריה, היא נהנתה לחיות בברלין המזרחית. כמו שהאריס טען, היו להם חיים טובים. העבודה העסיקה אותה לאורך השבוע. ואף על פי שלא היתה זו משרה שהיא בחרה, היא נהנתה ממנה, והקדישה את שאר זמנה לבתה, לבעלה, למפגשים עם חברים ולארוחות צהריים עם הוריה, בימי ראשון.

היא קפאה במקומה כשידיה לופתות את כידון העגלה, בזמן שמערכת הכריזה לשעת חירום השמיעה ברחבי השכונה הכרזה מטעם השלטונות. זו היתה אותה ההכרזה ששמעה במעומעם מדירתם, כבר כמה וכמה פעמים.

"...בורנהולמר שטראסה, ברוננשטראסה, שוסישטראסה... הגבול שבין ברלין המזרחית והמערבית נסגר."

נסגר? היא הביטה סביב, בציפייה לראות אנשים אחרים מגיבים כמוה בספקנות. אי־אפשר לסגור עיר. אין שום מחסומים שניתן לסגור.

איש לא הגיב בפליאה. כולם פשוט המשיכו ללכת מהר.

מוניקה חייכה אל בתה והמשיכה לצעוד לעבר מעבר הגבול. זה מגוחך. פשוט טעות. באחת ההצטלבויות היא פנתה אל ברוננשטראסה, ואז עצרה בחדות את העגלה עד שלואיזה היטלטלה על מושבה.

בעיניים קרועות לרווחה הזדקפה בת השלוש בעגלה. "מָאמָא?"

"ששש..." מבלי יכולת להתיק את מבטה מהמתרחש מולה, שלחה מוניקה את ידה אל העגלה והניחה בידיה של לואיזה את הבובה הסרוגה שנשמטה ונשכחה בחיקה.

ממולה, מעברו האחר של הרחוב, בפינת ברנאואר שטראסה, הבחינה מוניקה בתריסר שוטרים לבושים במדי המשטרה הירוקים של ה־VoPo — הפוֹלקספּוליציי, משטרת העם של גרמניה המזרחית — ובעוד כמה גברים במדים האפורים של ה־MfS, המשרד לביטחון המדינה. יהיה אשר יהיה העניין, הוא דרש את מעורבותם של הווֹפּוֹ ושל השטאזי. כל שוטר ווֹפּוֹ נשא מקלֵעַ שהשתלשל מכתפו. המראה היה כה מזעזע, שנדרשו לה שנייה או שתיים עד שהתיקה את מבטה מהשוטרים אל המון האדם שעמד מאחוריהם.

סלילים של תיל דוקרני נפרשו לאורך הרחוב.

מוניקה חשה — לאו דווקא הבחינה — בגבר שעצר בסמוך אליה. היא הציצה לעברו. בשערו המאפיר ובמגבעתו הנוקשה שהסתירה את גבותיו, הוא הזכיר לה את אביה. הוא צימצם את עיניו, כמו כדי לחשוב או פשוט להיטיב לראות את המתרחש.

"מה קורה שם?" היא לחשה.

"הם עשו את זה. הם סוף־סוף בנו את בית הכלא שלהם." האיש שיפשף בשתי ידיו את עיניו. נדמה היה שהוא מקווה שפעולה זו תעלים את המציאות שנגלתה לעיניהם. עיניו נפערו בחשש כשזה לא קרה, ומבלי להוסיף מילה הוא הסתובב והתרחק בדשדוש רגליים מהמקום.

מוניקה צעדה צעד אחד לפנים. הוריה עברו רק כמה חודשים לפני כן לדירה בברלין המערבית, ששכנה במרחק כמה גושי בניינים. לבטח ייתנו לה לעבור כדי להגיע אליהם לארוחת צהריים.

במרחק של כעשרה מטרים מברנאואר שטראסה, שוטר צבאי נופף לעברה וצעק, "תתרחקי. תחזרי אחורה."

"אני אוכלת ארוחת צהריים עם ההורים שלי. הם גרים ממש בהמשך הרחוב, משמאל." היא מיצמצה בעיניה ותיקנה את עצמה: "בצד השני של הרחוב, ואחר כך שמאלה."

החייל הצעיר הפנה את גופו אל הכיוון שאליו היא הצביעה, כאילו גם הוא עשוי לראות את בניין המגורים החדש שאליו עברו הוריה, מצדו האחר של מחסום התיל. עיניה נדדו בעקבות אצבעה אל האדמה, והיא הבחינה במכלים פזורים על המדרכה. רימוני גז מדמיע. היא זכרה את צורתם מהמהומות שהתרחשו ב־1953 בכיכר פוטסדאם.

היא לא היתה שם ביום שבו הטנקים הסובייטיים שעטו לתוך הכיכר, אבל היא ראתה מכלים שנותרו פזורים בסביבתה גם שבוע לאחר המהומות, כשליוותה את האריס וסייעה לו לאסוף נתונים למאמר עבור עיתון גדול — מאמר אחרון בסדרה של מאמרים שכתב, בנוגע למחאות שבעה־עשר ביוני הידועות לשמצה.²

מה שזיעזע אותה באותו היום ריתק את האריס. זה היה זמן קצר אחרי שהחלו לצאת יחד, והתעוזה שלו היתה אחד הדברים שמשכו אותה אליו. התוקפנות הסובייטית שיתקה אותה מרוב פחד, אבל לא את האריס. היא ניסתה לספוג השראה מהביטחון ומההתנהלות האבירית שלו, אבל אף פעם לא הצליחה.

אפילו עכשיו, כשראתה את השוטרים הסובייטים במרחק גוש בניינים אחד ממנה, הסתננו אל פני השטח זיכרונות רדומים מתקופת הגעתה של משפחתה לברלין בשנת 1945, לצד זיכרונות מאותן מהומות יוני בכיכר פוטסדאם. אבא שלה נפצע באותו היום. הוא רק ביקש לחצות את הכיכר בדרכו הביתה, וכמעט איבד את רגלו במהומה, כשטנקים סובייטיים נסעו היישר אל תוך המון המפגינים.

להאריס לא היו זיכרונות מבעיתים כאלה. המהומות בכיכר פוטסדאם שימשו עבורו קרש קפיצה בעבודתו כעיתונאי ב"נוייס דויטשלנד", ודעתו על הסובייטים, על המחאות ועל ההזדמנויות המקצועיות שהם מביאים איתם, היתה שונה. "לפעמים אין ברירה אלא להעביר מסר בכוח."

האריס ואבא שלה בקושי דיברו ביניהם אחרי שהתפרסמו אותם מאמרים, אשר זיכו את האריס בפרסים ובקידום מקצועי.

מוניקה נשמה נשימה עמוקה כדי להיחלץ מהחלומות בהקיץ שאפפו אותה ולשוב אל קרקע המציאות. היא נעמדה מול השוטר. "הם ידאגו אם אנחנו נאחר."

"הגבול סגור. אף אחד לא עובר." עוד חייל הצטרף אל השוטר. החייל הזה היה מבוגר יותר, וכשהתקרב הוא חיבק את רובה הקלשניקוב שלו והניח ברכות את אצבעו בסמוך לשמורת ההדק.

מוניקה צעדה צעד אחד לאחור. הוא צעד צעד לפנים.

היא סובבה את העגלה של לואיזה ומיהרה הביתה. העגלה ניתרה על אריחי המדרכה העקומים, שכמה מהם לא הוחלפו ולא תוקנו מאז המלחמה. הקרקע המשוננת הולידה קולות צחוק אצל לואיזה. אבל מוניקה לא צחקה. כשהביטה בתשומת לב באנשים שסביבה, היא החלה להבין מה קורה. הם ניסו לפרוץ את מחסום התיל ולברוח, ואם נכשלו — הם התרחקו בכבדות וחזרו הביתה מובסים.

היא עצרה בתחנת האס־באן ופנתה אל אישה שדישדשה במורד המדרגות המובילות אל הרציף. "הרכבת עומדת להגיע?"

עיניה של האישה היו פקוחות לרווחה ואדומות. שפתיה רעדו כשענתה. "הכול סגור. השלט אומר שהתחנה האחרונה היא בכיכר רוזנתאלר. תסתכלי בעצמך, הם חתכו את הכבלים." האישה נופפה בידה אל נקודה בחלל מאחוריה.

מוניקה הצליחה להבחין בכבלי החשמל הקרועים שהשתלשלו מעל המסילה.

"הם דחפו אותנו לאחור עם אלות."

מבלי לחכות עוד רגע, המשיכה מוניקה בדרכה הביתה. כשהגיעה לבניין, היא שלפה את לואיזה, השאירה את העגלה ברחוב, וטיפסה במעלה שלוש הקומות אל דירתם ואל קו הטלפון שלהם. הקו היה תקין. היא חייגה למשרדו של האריס במערכת העיתון. איש לא ענה. היא חייגה להוריה. הקו היה מנותק. היא חייגה שוב. הקו שוב היה מנותק.

מוניקה אחזה בזרועותיה את לואיזה, נתנה לה עוגייה, ירדה במדרגות ושוב הושיבה את בתה בעגלה. הפעם היא צעדה בכיוון צפון, לעבר סטרֶליצר שטראסה, רחוב שקט שהצטלב אף הוא עם ברנאואר שטראסה והוביל אל ברלין המערבית. בפינת הרחוב היא שוב גילתה מחסום של גדר תיל, אבל רק שני שוטרים שמרו עליו.

הוריה, וולטר וגרטרוד, וכן אחותה הצעירה אליס, נופפו לעברה בתזזיתיות מצדו הנגדי של הרחוב.

היא התקדמה לעברם בריצה, והשוטרים פנו לעברה. "אל —"

מוניקה קטעה את קריאתו של השוטר הצעיר כשעל פניה חיוך. "בבקשה. אני רק מדברת איתם. אני רוצה רק —"

הוא סובב אליה את גבו בטרם תשלים את דבריה. בהתחלה היא חשבה שהוא לא רוצה להתעסק איתה. ואז היא הבחינה בהמולה שנוצרה במרחק גוש בניינים אחד מהם, על ברוננשטראסה. נראה שילד כבן חמש, לבוש במכנסיים קצרים כחולים, עומד לבדו ליד השוטרים שבמרכז הרחוב. מבטה נדד אל המקום שאליו הביט כל אחד מהשוטרים, ומוניקה הבחינה בזוג מבוגרים — היא שיערה שהם הוריו — שקראו לילד מעבר למחסום התיל.

הילד רץ לעבר המחסום, אבל נהדף לאחור על ידי אחד השוטרים. ההורים מעברו האחר של הרחוב החלו לקרוא בקול, כשהאם בוכה בזרועות בעלה. השוטרים לא שלחו לעברם מבט, כאילו הם חירשים. הם מיקדו את תשומת לבם בנקודה מזרחית מהם — בילד ובהמון המתגודד. פעמיים ניסה הילד לפתוח בריצה, ופעמיים נלכד באחיזתו של השוטר ונהדף לאחור.

בזמן שאיש לא הביט בהם התקרבו הוריה של מוניקה, יחד עם אחותה, אל המחסום, ונעמדו מולה. מוניקה, שהשתוקקה לשמוע מאביה שהכול עוד יסתדר, כמעט הצליחה לגעת בו בידה. כשאביה טען שהוא יודע את האמת לגבי משהו, מוניקה תמיד האמינה לו.

"מה קורה?" היא פנתה רק אליו.

"הם כיתרו את ברלין המערבית. בלילה אחד. אנחנו חיים עכשיו על אי שמופרד לחלוטין מגרמניה המזרחית וממך. הם קוראים לזה 'חומת הגנה אנטי־פשיסטית' וטוענים שהיא נחוצה כדי להרחיק השפעות מערביות שעלולות לזהם את האידיאולוגיה הטהורה שלהם. והם רוצים גם למנוע ממך ומכל תושבי גרמניה המזרחית לצאת מהמדינה, ולא רק שאנחנו לא נוכל להיכנס אליה."

הדברים שאמר נשמעו לפתע מוכרים למוניקה, כמעט זהים לתיאור שמסר לה האריס רק כמה שעות לפני כן.

"ההסכם היה לחלק את ברלין לאזורים, אבל לאפשר תמיד לתושבי העיר לנוע מאזור לאזור בחופשיות," המשיך אביה ואמר. "אבל זה היה הסכם לא כתוב, שלא הוסדר מעולם. הסכם הֲבָנות מעורפל. ועכשיו יש יותר מדי אנשים שעבורם ברלין המזרחית היא תחנת מעבר במסע הבריחה שלהם מערבה."

קולו נשמע עייף ומובס, אבל לא מופתע. מוניקה התמלאה באותה תחושת עידוד שחוותה בשנות התבגרותה: אבא שלה יֵדע מה צריך לעשות.

"מה אני צריכה לעשות? מה עומד לקרות?" היא שאלה, וציפתה בכל מאודה שאביה יחייך אליה וישכך את הפחדים שלה. חכי כמה ימים, הוא בטח יאמר. הכול יסתדר.

במקום זאת, אביה נד בראשו. "אני לא יודע. אני בספק אם האמריקאים או הבריטים יסתכנו ביציאה למלחמה למען מטרה כזאת, למעננו. במהלך המצור הם הצניחו מזון, אבל אף פעם לא לחצו על הסובייטים לרכך את העמדות שלהם. ובסוף הסובייטים נכנעו. יש הבדל גדול. לא... הם לא יילחמו למעננו."

"אבל המחסום יישאר?" מוניקה נזקקה למילות עידוד. "לאנשים יש מקומות עבודה משני צדי הגבול. יש משפחות, שמחולקות עכשיו. הם לא יוכלו להשאיר אותנו במצב הזה."

אבא לא סיפק את רצונה. אמא הסיטה את מבטה הצידה. אליס נשכה את שפתה התחתונה ודמעות זלגו על פניה.

"מה קורה?" מוניקה שוב הושיטה את ידה לפנים. גדר התיל שרטה את מפרק כף ידה. היא משכה לאחור את זרועה, ודם החל לזלוג בנתיב דק אל עבר המרפק שלה. אמה הצמידה את כף ידה אל פיה, ומעיניה המלאות בדמעות נשקף פחד.

אבא שוב נד בראשו. "כמה דקות לפני שהגעת, שוטר מהווֹפּוֹ קרא בקול שמדובר במחסום קבוע. הוא אמר שהתוכנית שלהם היא לבצר אותו במהלך הימים הבאים. כדי שזה לא יהיה גבול של תיל דוקרני אלא חומה ממש. המחסום לא ייעלם בתוך כמה ימים, מוניקה. אולי אפילו לא בעוד כמה חודשים."

הוא צעד צעד אחד לפנים. מחסום התיל לא היה גבוה יותר ממותניו. קולו צנח והוא לחש: "מוניקה, אל תשכחי מי הבעל שלך ומי מעסיק אותו. הוא עובד בשירות המדינה. הוא אוהב אותך, אבל את חייבת להיזהר. המחסום הזה ישנה את הכול. הם יצטרכו לשכנע את תושבי ברלין המזרחית בנחיצות שלו, אחרת יפרצו מחאות באזור הסובייטי שיהיו קשות הרבה יותר מאלה שהיו בכיכר פוטסדאם ב־1953. המפלגה תהיה זקוקה לדוברים נאמנים."

אמנם אביה מעולם לא אמר את הדברים בצורה כה ישירה, אבל מוניקה ידעה שהוא צודק. "נוייס דויטשלנד" היה העיתון המוביל בברלין המזרחית, והוא זכה למימון הגדול ביותר מטעם המדינה, משום שהיה העיתון של מפלגת השלטון. והאריס היה הכתב המפורסם ביותר שלו.

מוניקה שוב שלחה מבט לעבר ברוננשטראסה. אחד השוטרים הרים בזרועותיו את הילד הבוכה והרחיק אותו מהמקום, בזמן ששוטר אחר הטיל מְכל גז מדמיע אל ההמון ההולך וגדל. אנשים נמלטו בריצה, ועשן אפף את כל הזירה.

ריחו החומצי של הגז נישא במשב הבוקר הרך, והעשן היה כה סמיך עד שהיא בקושי יכלה לראות מה קורה במרחק גוש בניינים אחד ממנה.

השוטרים בקושי יכולים לראות אותה.

בלי לחשוב פעמיים, תלשה מוניקה את לואיזה מהעגלה, ואחרי שנתנה לה למשך שבריר שנייה חיבוק חזק ומהיר — כה מהיר עד שבתה לא הספיקה להגיב או לפרוץ בבכי — היא הרימה אותה באוויר וזרקה אותה לפנים, אל מעל לגדר התיל. רגלה של לואיזה נתפסה בדבר כלשהו, וצרחת בכי פילחה את האוויר. כל מה שמוניקה ראתה לנגד עיניה נצבע בצבע אדום.

זה ארך רק רגע קצר, אבל התחושה היתה שזה נמשך נצח. מראות נערמו זה על זה. הצרחה. ההבזק הארגמני שעל ירכה הקטנה של לואיזה, שהלך והתפשט על החיתול שלה ועל השמלה שלה, עד שזלג מטה אל גרביה הלבנים. המראה המבוהל בעיניו הפעורות של אבא, שהתחלף בהבעה נחושה כשהוא מעד לפנים כדי לתפוס את נכדתו ולאחוז בה בזרוע אחת, רגע לפני שרגליה הקטנות הוטחו במדרכה.

בתנועה אחת הוא משך אליו את לואיזה, הצמיד אותה חזק אל חזהו, וסובב את גבו אל השוטרים שנעו עכשיו לעברם. מוניקה הבינה שאביה נערך לתגובת השוטרים ומנסה להגן על נכדתו מפני יריות. היא הבינה שהוא בהחלט ציפה שיירו בו בגלל מה שהיא עשתה. היא אחזה בידיה את גדר התיל, בין שני זיזים, ודחפה אותה מטה על מנת להעביר מעליה רגל אחת. היא ידעה שהיא תישרט, אבל לא היה לה אכפת. קפיצה אחת — והיא תהיה עם בתה. בטוחה.

"אל תזוזי, או שאני יורה!" הצעקה של החייל הידהדה באוויר וחילחלה אל כל תא בגופה. מוניקה נסוגה לאחור, משותקת. הוא לא קרא אליה בגרמנית. הוא דיבר ברוסית.

משב הרוח שהיה חמים עד לפני כמה רגעים הפך כעת קריר על עורה. היא הביטה בזרוע שלה. הקו המדמם התערבב בבוהק הזיעה וצבע את כל זרועה בגוון ורוד. היא הסתירה אותה מאחורי גבה כדי להעלים כל קשר אפשרי בין הזרוע לבין הירך של בתה, שהכתימה את חולצתו הלבנה של האב ואת מכנסיו בכתמי דם הולכים וגדלים.

אבל השוטרים לא הבחינו בכך משום שהם לא הסתכלו לכיוון מערב. הם לא זרקו ולוּ מבט אחד באב. כל תשומת לבם היתה ממוקדת כעת רק בה. היא נסוגה לאחור. "אנחנו רק מדברים. בבקשה. בבקשה." היא הוסיפה לצעוד לאחור, למרות רצונה שרגליה יעמדו במקומן ולא ייסוגו. בזווית עינה היא ראתה את אביה מתרחק בריצה במורד הרחוב. אמה ואחותה נותרו לעמוד מעברה האחר של גדר התיל, דוממות וקפואות.

"לכי אחורה עכשיו. אני לא אומַר את זה שוב."

מוניקה נסוגה לאחור, עוד צעד ועוד צעד. עיניה נותרו ממוקדות באמא שלה ובאחותה. אף אחת מהן לא דיברה, אבל מוניקה חשה בגלים של אימה ופחד ששוטפים אותן. היא מעדה וקלטה שבמהלך הצעידה לאחור רגליה נתקלו באבני השפה של המדרכה. אביה ובתה נעלמו מן העין. אמה ואחותה ההמומות נותרו לעמוד בדממה לצד המחסום. שוטרי הווֹפּוֹ לא פנו אליהן בדברים, הם בקושי הכירו בקיומן. עיניהם נותרו ממוקדות בדמותה של מוניקה.

היא הצמידה את כף ידה אל פיה כדי לחסום את היבבות שעלו מתוך בטנה. היא הסתובבה ועלתה על המדרכה, בלי לשים לב לזרועה המדממת, ורצה בחזרה לדירה שלה בלי להביט לאחור. היא לא ראתה דבר. היא לא שמעה דבר. היא לא הרגישה דבר. היא נטשה את העגלה לצד מחסום התיל.

כשהאריס חזר הביתה, זו היתה כבר שעת בין ערביים. עננים של אחר צהריים צבעו את שמי הערב היורד בגוון חום־אפרפר, עם נגיעות של ורוד עגום, כמעט אָבֵל, בהשוואה לגוונים הכתומים־בהירים מהשבוע שעבר. גוני החום־אפור והוורוד המלוכלך הגבירו את הרושם שהדירה כעת שוממה, שקטה וריקה יותר.

היא ידעה שהאריס חש בזה מרגע שנעל מאחוריו את דלת הכניסה. במקום להביט לעבר מוניקה — שישבה אל שולחן המטבח שליד הדלת — מבטו שוטט וסקר את חלל המטבח, את המסדרון, ואפילו את הנוף שמחוץ לחלונות, כאילו הוא מחפש אחרי המקור לחוסר השקט בדירה.

האורות לא דלקו. לא נשמעו שום קולות שמחים של משחק או אכילה. בתום חיפושיו מבטו נח על אשתו. "חשבתי שיצאת. העגלה לא נמצאת בכניסה לבניין. למה את יושבת בחושך?"

הוא לחץ על מתג החשמל. גוף התאורה הקרמי הלבן שטף את המטבח הקטנטן שלהם באור צהבהב. אור תוקפני, זוהר. מוניקה עצמה את עיניה וייחלה לחשכה.

"איפה לואיזה?"

מוניקה לא פקחה את עיניה. היא לא דיברה. היא לא יכלה לדבר.

היא הרגישה שהאריס צונח על הכיסא שמולה. "היד שלך. מה קרה מוניקה, תסתכלי עלי. מה קרה? איפה לואיזה?"

היא פקחה את עיניה ונעצה בו מבט.

האריס מיצמץ ואל הכרתו חילחל מין חזיון אימים שלא עלה על השפתיים. "מוניקה?" הוא נשען לאחור, ושתי כפות ידיו טיפסו אל חזהו ואחזו בחוזקה בכתפיו, עד שנדמה היה שהוא עומד להתקפל אל תוך עצמו. הציפורניים שלו האדימו, ואז הלבינו מרוב לחץ.

היא רצתה לחוש חמלה כלפיו. היא רצתה לומר לו שהיא מצטערת. היא רצתה ל...

אבל היא לא עשתה דבר. היא לא אמרה דבר. היא לא הרגישה דבר.

"מוניקה?" הקול שלו נשבר באמצע ההגייה של שמה. "דברי אלי. תגידי לי... מה עשית?"