התפקיד הפואטי של האפיזודה הפנטסטית בסיפור הריאליסטי הקצר

סדרת הספרים “פרשנות ותרבות: סדרה חדשה“

האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.

ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.

סדרת הספרים “פרשנות ותרבות: סדרה חדשה“ — אחותה הצעירה של סדרת הספרים הקודמת “פרשנות ותרבות“ — עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.

* * *

ספרות, מעצם טבעה, גולשת אל מרחב הפנטזיה. שהרי זו כוחה של ספרות. היא צומחת מתוך מציאות אנושית, חברתית, תרבותית והיסטורית נתונה, אבל חורגת ממנה. מבין הסוגות הספרותיות הרבות, נחמה נפתלי בחרה בסוגת הסיפור הקצר, כדי לבחון תופעה זו. הסיפור הקצר, במיוחד, מאפשר לקורא הצצה אל פיסת ריאליזם המעוצבת בתמציתיות. אבל לא אחת, בתוך סיפור שיריעתו קצרה, יש מעבר אל אפיזודה פנטסטית — וממנה חזרה אל הריאליזם.

לנוכח המעבר מהריאליזם אל הפנטזיה ובחזרה, עולה השאלה מה ההסבר לתופעה זו. בספרה מאתרת נחמה נפתלי את התשובה במחוזות הפרשנות הפילוסופית והפסיכואנליטית: הסיבה למעבר אל הפנטזיה נעוצה בצורך או בדחק נפשי המתעורר בדינמיקה שבין הדמויות בסיפור או במציאות הריאליסטית. ביחסים המתהווים בין הדמויות מתחוללת התעוררות של ארוס או תנטוס, או שהדמויות חוות את המציאות בעוצמה מוגברת. מצב זה דורש מענה שאינו שגרתי, החודר אל עמקי הנפש, והחורג לעתים מגבולות המוכר. מהנחות יסוד אלה עולה כי המעבר אל הפנטזיה הוא מעבר של בריחה, אבל גם של מענה והשלמה לחֶסֶר.

הספר שלפנינו מציע מעקב אחר עלילת הסיפור, המעוצב בשפה ריאליסטית, ואחר התעתוע הפנטסטי המֵפֵר את הריאליזם. מעקב זה מאפשר לקוראים לחוות הזדהות או להרחיב את מנעד כלי ההתמודדות שלהם מתוך היכרות עם עולם שונה וזר אך גם דומה. החידוש בספר הוא בעיקר פואטי. המחקר, הממוקד בפואטיקה המשתנה, מאפשר לנו לפתח כלי ניתוח והבנה באמצעות חשיבה פילוסופית, המעמידה במרכז השיח את אמנות השפה. הפער הזה, שבין החוויה החד־פעמית לבין השפה שמנסה לתפוס אותה ולהמשיג אותה, הוא פער שהלשון הציורית מנסה לתפוס בסמלים ובאנלוגיות.

בספר מוצעים פירושים לסיפורים שונים, כולם בעברית, כולם ריאליסטיים, כולם מהמחצית השנייה של המאה העשרים ואילך, וכולם בעלי אפיזודה פנטסטית. הסיפורים שונים בתוכנם, בפיסות המציאות הריאליסטית שאותה הם מציגים. ילדה בת שש המסתתרת בתקופת השואה; אלמנה שזה עתה איבדה את אהובהּ אחרי שנות נישואים ארוכות; בחור צעיר המתמודד עם שקרים ועם זיכרונות ילדות מורכבים; אישה צעירה הנותרת לבדה בעת שבעלה גויס למלחמה, והיא מנסה לתרום לחברה, ובמקביל מחפשת את הקול הפנימי החומק ממנה. בכל הסיפורים עולה הדחק הנפשי המֵפֵר את היציבות והאיזון של הריאליזם, והלוקח את העלילה אל מחוזות הפנטזיה.

אבי שגיא

עורך הסדרה

תקציר

ספר זה הוא מחקר שנערך באמצעות ארגז כלים חדשני. החידוש הוא הן במתודות המחקר והן בדיון ובשילוב המסוים בין הוגים ודיסציפלינות. במתודות המחקר אציג אנלוגיה מבנית בין חשיבה פילוסופית על מטפורה לבין חשיבה ספרותית על פנטזיה. הפרשנות שאציג תיתמך בטענות ובכלים תאורטיים של חשיבה פסיכואנליטית. כמו כן, אציג אנלוגיה צורנית למבנה מסוים של סיפור קצר. האנלוגיה תקביל את מבנה הסיפור למבנה האומנותי של mise-en-abyme (מיז־אנ־אבים).

החידוש בדיון הוא העירוב הז'נרי בין ריאליזם לפנטזיה בתוך יצירה אחת. הדיון בפנטזיה ומקומה בתוך הריאליזם מעלה שאלות על המשגת המישור התודעתי, הנפשי והרגשי בטקסט. עיון בדברי ההוגים והיוצרים שבהם מתמקד המחקר והמפגש ביניהם במהלך הדיון מלמדים על אופני המשגה שונים לנפש האדם; החשיבה הפילוסופית, החשיבה הפסיכואנליטית והחשיבה הספרותית מציגים יחד דיון מעמיק בטקסטים ריאליסטיים. הקריאה הספרותית והדיון עליה מוצגים באמצעות חמישה סיפורים מודרניים מתוך הספרות העברית. המוקד כאן הוא בסיפורים ריאליסטיים קצרים שיש בהם אפיזודה פנטסטית. המעבר מהריאליזם לפנטזיה בסיפורים אלה וההתבוננות בתופעה הזו בראי פילוסופים ופסיכואנליטיקאים שונים מלמדים על האופן שבו אפשר להגיע אל הרגש, התשוקה או החרדה בכל אחד מהסיפורים.

הדיון מתמקד בצורך בפנטזיה ובשאלה מדוע יש בסיפור מעבר מהריאליזם וחזרה אליו. הצורך במטפורה ינותח באמצעות חשיבתו של הפילוסוף הנס בלומנברג, שמראה כיצד השפה הסימבולית היא שביטאה את המישור הרגשי והנפשי של היושבים במערת אפלטון. על קירות המערה ביטאו יושביה את החרדה מפני ההיכחדות שחיכתה להם בחוץ. בחירתם לבטא את תחושותיהם בסמלים (במקום לצאת אל האור, זקופים אך חשופים) היא שורש הביטוי הרגשי. אציג אנלוגיה מבנית בין תפקיד המטפורה בשפה הפילוסופית המבקשת להמשיג דבר מה בעולם החיים לבין תפקיד האפיזודה הפנטסטית בסיפור הריאליסטי. לטענתי, כאשר השפה הפילוסופית שממשיגה את הריאלי מגיעה אל קצה יכולת ההמשגה שלה, היא פונה אל המטפורה. המטפורה משמשת כלי ביטוי לתשוקות או חרדות שלא מצליחות להיות מובעות בהמשגת הפנומנה. באותה מידה, האפיזודה הפנטסטית ממשיגה את הרובד הרגשי או הנפשי הנסתרים בחוויה המתוארת בסיפור הקצר, המשגה שאינה מקבלת ביטוי בעלילה הריאליסטית. אדגים את האנלוגיה המבנית גם בעזרת דיון פילוסופי בסיפורים המוצגים ופרשנות פסיכואנליטית שלהם.

בהמשך לדיון על ניסיונות המשגת הרגש והנפש בפנטזיה ובריאליזם, מוצגים הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים מרטין היידגר ופרידריך ניטשה מתוך התמקדות בהתמודדות האדם אל מול המוות והחידלון. כמו כן, מוצגת משנתם של הפסיכואנליטיקאים הפרוידיאניים שמצביעים על האופן שבו אפשר לנסות לחיות חיי רגש ומודעות בתוך מציאות קונפליקטואלית, ובאמצעותה יומחש כיצד הדינמיקה הבין־אישית בין דמויות הסיפור משמשת קרקע להתפתחות העלילה והדמויות שבה. כאן גם מוצג כיצד חוויה רגשית הנחווית באופן אקזיסטנציאליסטי מעוררת את המעבר בעלילה אל האפיזודה הפנטסטית. האפיזודה הפנטסטית משמשת המשגה לרגע מכונן, לחרדה ולהישרדות. המושגים הניטשאניים מיטיבים לבטא את העמדה הרגשית האקזיסטניציאליסטית בסיפור. הפרשנות הניטשאנית תציג את היסוד הדיוניסי כיסוד שמוביל אל האפיזודה הפנטסטית ואת אמירת הן לחיים במלאותם כאופן חוויה של הריאליזם הקונפליקטואלי אשר יוביל אל הפנטזיה. גם בעזרת ההמשגות הפסיכואנליטיות אבקש להציג את המפגש בין הרגש לבין הפנטזיה. הפרשנות הפסיכואנליטית של פרויד וממשיכיו תציג את המודעות למיניות ואת ההתפתחות הנפשית שמתעוררת דווקא באפיזודה הפנטסטית.

בהמשך לכך, מוצגת אנלוגיה צורנית של מבנה של סיפור קצר שיש בו אפיזודה פנטסטית למבנה של mise-en-abyme. המבנה הספירלי של מבוך המראות ישמש עבורי משל להצגת תהליך כפול בסיפור, תהליך חברתי לאומי המשקף תהליך אישי ורגשי. האפיזודה הפנטסטית בסיפור תהיה המרכז הפנימי שאליו מתנקזת הספירלה של הסיפור. אציג את מבוך עלילת הסיפור כמעגלים שונים במבוך מראות שמשקף את החבוי והנגלה ברבדים הרגשיים של העלילה, ואטען כי האפיזודה הפנטסטית ממוקמת בלב מבוך המראות הספירלי וחושפת לדמות שמתבוננת בה את מה שלא הצליחה לראות במציאות הסיפורית הריאליסטית. העלילה, שהיא שיקוף של הריאליזם, משתקפת במבוך המראות הספירלי, הן במישור הציבורי והלאומי ומהדהדת גם את המישור האישי והרגשי. מבוך המראות מתפתל מהמציאות בין רבדיה השונים אל הרבדים הנפשיים. כאשר הרבדים האישיים והנפשיים לא מצליחים לקבל ביטוי והכרה מודעת, עוברת העלילה אל אפיזודה פנטסטית שמשקפת, כמו במראה, את מה שהשפה הריאליסטית לא מצליחה להמשיג.

הפרקים במחקר זה מציגים פנים שונות לאפיזודות הפנטסטיות ושימושים שונים בהן. הסיפורים הריאליסטיים שאנתח יציגו את הפנטזיה כמקסם שווא או תחליף למציאות, כאופן התמודדות של אדם אל מול מוות מתקרב או עם מותו של אדם קרוב או כפתרון אשלייתי שמתעתע בין עבר והווה, בין שליטה לחוסר שליטה. אופנים שונים אלה של התפקיד הפואטי שממלאת האפיזודה הפנטסטית בסיפור הריאליסטי מחדדים את הצורך בה, וכן את המענה המתעתע והחלקי שהיא מספקת.

בפרק הראשון הדיון מתמקד בהולדת המטפורה והסימבול בשפה מתוך צורך לשמר את החוויה והרגש שלא ממומשגים בשפה, ונערכת אנלוגיה מבנית בין הצורך במטפורה לבין הצורך בפנטזיה. האנלוגיה המבנית בין המטפורה לפנטזיה ומקומה בשפה מודגמות באמצעות סיפור קצר של רות אלמוג, "אדון מסעות", מתוך ספר הסיפורים הקצרים שלה שריקת האוקרינה. בסיפור זה ישנה אפיזודה פנטסטית, והדיון הוא על תוכן האפיזודה הזו ועל התפקיד שלה בתוך הסיפור. בפרק זה יומחש כיצד הפנטזיה מספקת מענה ומפלט לדמות המרכזית, מפלט שמסתיים בלא־כלום. הפנטזיה תתברר כמקסם שווא ואחיזת עיניים אשר לא השפיעה ולא היטיבה את המציאות הריאליסטית. השיבה אל הריאליזם מלווית בשיברון לב ותחושת ריקנות.

בפרק השני ישנה הדגמה של המשגת הרגש באמצעות הפנטזיה, המשגה שמאפשרת לרבדים בנפש שהיו כמוסים לקבל ביטוי. האפיזודה הפנטסטית ממשיגה רגע אקזיסטנציאליסטי מכונן, חרדה והישרדות. בפרק זה מוצג הסיפור הקצר "קיטי" של אהרון אפלפלד מתוך קובץ סיפוריו בשם בגיא הפורה, והדיון בסיפור נעשה באמצעות פרשנות ניטשאנית ופרוידיאנית. בסיפור זה מתואר המצב הנפשי של דמות שניצבת פסיעה אחת מן המוות, וההתמודדות שלה עם הרגע הקיומי הזה באמצעות פנטזיה. הפנטזיה מציעה עידון וניחומים ואף חושפת פשר שמאפשרים להתמודדות על סף המוות להיות נסבלת. הפנטזיה כאן היא כמו טשטוש מרגיע, סם מנחם שמעניק לגוסס ברגעי החיים האחרונים פשר ויכולת התבוננות פנימית.

בפרק השלישי ישנו דיון בשפת הפנטזיה ובכלי ההמשגה שלה את הנפש. באמצעות הפרשנות הפסיכואנליטית של הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון, מוצג מה שנרקם בתהליך המשגה זה. הוא טוען כי רכיבי הבטא הנפשיים והגולמיים מיוצגים בסיפור כמטפורות, מטונימיות וסמלים, בעוד מעשה הקריאה מאפשר לרכיבי הבטא להפוך לרכיבי אלפא מפוענחים ומפורשים וניתנים לחשיבה ולחלימה. באנלוגיה זו, הפנטזיה היא המטפורה הרגשית, הנקודה הנפשית שבה יש קושי בהמשגה ובהעברת התוכן הנפשי אל החשיבה והשיחה. את תהליך הפרשנות של רכיבי הבטא כרכיבי אלפא דרך המשגת הפנטזיה אציג באמצעות הסיפור "לילנד" של אתגר קרת מתוך ספרו פתאום דפיקה בדלת. בפרק זה מתואר כיצד הפנטזיה נותנת מענה ומפלט חלופי למציאות עבור הדמות המרכזית. הפנטזיה היא מקסם שווא ואחיזת עיניים, היא נעימה ועדיפה על המציאות הקודרת והמאיימת. הפנטזיה לא מייפה את המציאות אלא מחליפה אותה ומשאירה את הדמות המרכזית מאושרת ומנותקת.

בפרק הרביעי מוצגת אנלוגיה צורנית של מבנה האפיזודה הפנטסטית בתוך הסיפור הריאליסטי כמבנה המשול למבנה של mise-en-abyme. כוחו של מבוך המראות הספירלי הוא ההדהוד בין המעגלים השונים המשתקפים, בין הריאליזם אל הפנטזיה. האנלוגיה הצורנית מודגמת באמצעות הסיפור "נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות" של נורית זרחי מתוך קובץ הסיפורים הקצרים שלה שנושא אותו שם. מוצגים שלושה מעגלים ספירליים משיקים, והדיון על אודותם משקף כיצד מבוך המראות בסיפור מוביל את העלילה אל האפיזודה הפנטסטית שבה נחשפת תובנה אישית ורגשית של גיבורת הסיפור.

בפרק החמישי הפנטזיה תציע את ניחומיה ברגעים שלאחר מותו של אדם קרוב. בפרק זה ישנו דיון בתאוריות הפסיכואנליטיות המציעות אופני התמודדות נפשית עם אובדן ומוות. בשלבי האבל הראשונים של הכחשה, הפנטזיה תענה על הצורך בהכחשה על ידי החזרה של האהוב המת אל החיים. מקסם השווא של הפנטזיה יעצים את ההכחשה אך יאפשר גם להבחין בה. הפנטזיה בתוך הריאליזם היא כתרופת הרגעה לזמן קצר עד שישובו הכוחות כדי להתמודד עם המציאות הקשה. הפנטזיה בסיפור היא הכלי שבעזרתו אפשר לנסות להיאבק בתנטוס באמצעות ארוס, ואולי אפשר גם לנצח במאבק זה. בפרק זה אדון בסיפור "או אלוהים" של מיקי בן כנען. בסיפור זה מתחדדת השפה הנפשית בטקסט, וכן מתחדדים פעולתן של המטונימיות בסיפור ותהליך הטרנספורמציה הנפשית בשפה למטפורות. במרכזה של ההתרחשות עולות שתי פניה של הפנטזיה: פני המבעית/המאוים ופני המופלא.

בסופו של כל אחד מהפרקים מוצג מבט מהפרק הנוכחי אל הפרק הבא. מבט זה מתמקד במקום ובזמן של התרגשות הפנטזיה בתוך העלילה. המרחבים שבהם הפנטזיה מתרחשת בסיפורים השונים מוצגים בסדר של התרחבות; ממקום פנימי, נפשי ואישי אל מרחבים לאומיים ומשפחתיים ואף מעבר לכך. גם הזמנים מתרחבים מימים בודדים אל תקופות הולכות ומתארכות עד סופם של החיים. מתוך סקירה זו אפשר לראות את מקומה הבלתי ניתן לערעור של הפנטזיה בתוך הריאליזם במרחבים שונים בזמנים שונים, ובכך טמון כוחה.