התחדשות

1

"זה," אמר ברט רטלנד ובקולו הערכה שקטה, "צריך להיות מחוץ לחוק."

אוון בריידי התבונן גם הוא באישה הצעירה שחלפה לפניהם ויכול היה רק להסכים איתו. הוא כבר היה במשרד בלוס אנג׳לס כשבוע, וראה אותה מספר פעמים. "תצטרך להמתין בתור, כמו כולם," הציע לברט ביבושת. "חיי החברה שלה יגרמו לצעירה מפילדלפיה לקנא."

חיוך צונן וקשה נגע בשפתיו של ברט. "מצטער, אני חושב שאעקוף את התור ואגיע לתחילתו."

אוון התחלחל מעט, שכן מעולם לא ראה את ברט מתחיל עם מישהי מהחברה, והוא באמת רק צחק. למרות זאת, כאשר גבר התבונן בטרסה קונוויי נעלמו שיקולים אחרים מראשו. הוא משך בכתפיו. "היא לא נראית כמו מנהלת חשבונות מהספרים, נכון?"

עיניו הכחולות של ברט חתכו אותו בצינה. "מנהלת חשבונות?"

"והיא מצטיינת במה שהיא עושה. היא ודאי נחשבת לחשודה

באופן אוטומטי."

ברט הנהן, הפנה את ראשו שוב אל הגב הדקיק של האישה וצפה בה עד שנכנסה למעלית ונעלמה כליל מעיניו. הוא ואוון הגיעו ללוס אנג׳לס כדי לחקור בשקט את חוסר ההתאמה המוזר שהתגלה בבדיקה פנימית במשרדי קרטר הנדסה שבלוס אנג׳לס, שהייתה תחת המטרייה התאגידית של קבוצת קרטר מרשל. כאשר ג׳ושוע קרטר שמע על חשד למעילה בחברה שלו, הוא רתח. זעמו של ג׳ושוע קרטר – חריף מתמיד, למרות היותו כמעט בן שבעים –לא היה דבר שיש להקל בו ראש. הוא התקשר אל ראש צוות ניהול המשברים שלו כדי שיחקור ויטפל בבעיה, והורה לברט למצות את הדין עם האשמים. איש לא יגנוב מג׳ושוע קרטר ולא ייענש בכל חומרת הדין! ולעזאזל הפרסום השלילי לחברה.

ברט חש בדיוק כמו ג׳ושוע כאשר מדובר בגנבים; הוא עבד קשה כדי להגיע למעמדו ולכן לא יכול היה להרגיש דבר אלא תיעוב מוחלט כלפי מי שניסה להשיגו בדרך הקלה –באמצעות גניבת פירות עבודתו של אדם אחר. יכול להיות שלא יהיה פשוט למצוא את האשם, אבל הוא ואוון יגלו את הגנב, והאופן שבו יתמודדו עם המצב יגרום לכל שאר העובדים בחברת קרטר הנדסה לחשוב פעמיים לפני שינסו לקחת אפילו עיפרון הביתה.

קשה לאתר גניבה דרך מחשב על ידי מומחה בתחום, אבל ברט האמין בכישוריו של אוון. מעטים בארצות הברית יכלו להתחרות במיומנותו של אוון בכל ענייני המחשבים. כשאוון מטפל בצד הטכני, וברט חוקר את החשודים, הם מסוגלים לסיים את החקירה עוד לפני שהגנב יידע שהם שם. סיפור הכיסוי שלהם היה שהם הגיעו ללוס אנג׳לס כדי לבחון הכנסת מערכת מחשוב חדשה למשרדים. אוון ידע להפוך את הטיעון הזה ללגיטימי לאורך זמן.

ברט שפשף את לסתו בהרהור. "אתה יודע איך קוראים לה?" שאל כמעט בהיסח דעת את אוון.

"כל גבר בבניין יודע איך קוראים לה," ענה אוון וחייך. "טרסה קונוויי, אבל כולם קוראים לה טסה. היא לא נשואה; אני... אה, הצצתי בתיק האישי שלה."

"משהו מעניין?"

"תלוי מה מחפשים. אבל אין בארון שלה שלדים בולטים."

"אני חושב שאשלב עסקים עם קצת הנאה ואזמין את מיס קונוויי לארוחת ערב," אמר ברט. "אני אחלוב ממנה מידע על יתר העובדים במחלקה; יכול להיות שהיא יודעת על מישהו עם בעיות כלכליות, או שהבחינה במישהו שהתעשר באופן פתאומי ולא מוסבר."

"אני שונא את ההשקעה שלך בעבודה." אוון הרים גבה בציניות. "אני מוכן לעבוד משמרת ערב ולהזמין את הגברת במקומך, כדי שתוכל לנוח בלילה."

ברט אמר לו בשפה חריפה בצורה נערצת מה הוא יוכל לעשות עם ההצעה שלו , ואוון חייך. הוא היה רזה, כהה ובעל מבט חודר, והוא אף פעם לא סבל מהיעדר חברה נשית. קרוב לוודאי שהיה מזמין את טסה קונוויי לצאת איתו עוד לפני תום החקירה שלהם, אבל הוא היה עסוק מדי ועכשיו ברט נכנס לעניינים, ופירוש הדבר שלאף אחד לא יהיה סיכוי אצלה עד שברט יחליט לעזוב. נשים לא יכלו לעמוד בפני ברט רטלנד; הטבע העניק לו מיניות בוערת וגבריות תובענית בוטה שמשכו אליו נשים כמו פרפרים לאש, אבל התיאבון המיני שלו צונן על ידי השליטה הקפואה של מוחו. אוון מעולם לא פגש גבר ששלט בעצמו יותר מברט רטלנד.

ג׳ושוע קרטר לא יכול לבחור אדם מתאים יותר למלאכה; ברט היה צונן, ערני והוא לא היה מעורב רגשית בשום דבר. אוון שמע אנשים אומרים שברט רטלנד 'לא שם על אף אחד', ולפעמים חשב שיש בשמועות האלה גרעין של אמת. בהירות תהליך המחשבה של ברט לא טושטשה מעולם על ידי רגש או תחושה כלשהי. הייתה לו אישיות זהירה; הוא הסתיר את המחשבות שלו, למרות שרוב האנשים מעולם לא ידעו זאת, מפני שהוא היטיב לטפל בהם ולכופף אותם על פי רצונו.

"כאשר נחזור מארוחת הצהריים אני אקרא את התיק שלה," אמר ברט. עיניו הכחולות הכהות היו עזות מבע, ואוון ריחם לרגע על טסה קונוויי; אין לה סיכוי.

טסה נכנסה שוב לבניין אחרי ארוחת הצהריים וחייכה אל השומר שעמד בפתח. היא זכתה בתגובה לחיוך מאוזן לאוזן של השומר ונחרה מיואשת מצד מרתה "בילי" בילינגסלי, שעבדה במחלקת השכר של קרטר הנדסה ושהייתה גם חברתה הטובה ביותר של טסה.

"את תפלרטטי אפילו עם גבר מת," רטנה בילי.

"לא נכון," התגוננה טסה ברוח טובה. "חוץ מזה, יש הבדל בין פלירטוט לידידותיות."

"לא כאשר מדובר בך. כל הגברים בבניין לא יודעים מה לעשות עם עצמם כשאת בסביבה."

טסה צחקה ולא התייחסה ברצינות להאשמה של בילי. היא הייתה צחקנית ומקניטה, אך עשתה זאת בקלילות כזו, שאי אפשר היה שלא לצחוק עימה. רוב האנשים חיבבו את טסה — אפילו נשים — משום שלא פגעה באיש, על אף קסמה הבוהק שמשך גברים כמו מגנט לסיכות מתכת. היא הייתה תמיד בין האנשים ראשונים שהוזמנו לכל מסיבה, כי הייתה מלאה חיים. טסה הייתה חדה, אך בעלת שכל נדיב – מהסוג שגורם לאנשים להקשיב לדבריה הרכים, להמתין למוצא פיה ואז להתפרץ בצחוק כאשר הגיעה לשורת המחץ. לאטה של טסה היה עלול לשגע כל אדם, אלמלא נימת העצלות המוזיקלית שבו, שהצליחה להסיח את הדעת. היא באה במקור ממוביל, אלבמה, ובילי כבר מזמן הסיקה שרק רעידת אדמה תגרום לטסה למהר. מוזר היה איך היא הצליחה להספיק כל כך הרבה בעבודה, שכן גישתה הייתה עצלה ורגועה. היא מעולם לא נראתה ממהרת או נסערת, לא משנה איזה משבר עמד בפתח. טסה הייתה מאותם אנשים שנראים כאילו הם פשוט מסתובבים - ובכל זאת, איכשהו, הדברים קורים. זו הייתה תעלומה.

הם נכנסו למעלית, שם הצטרף אליהן גאון המחשבים של החברה, סמי וואלאס. סמי היה גבוה, רזה ובלונדיני, עם עיניים כחולות מעורפלות ומתוקות שהביטו בעולם מאחורי עדשות משקפיים שתרמו עוד יותר למראה הגאוני שלו. תנו לו מקלדת – והוא ידע להפיק ממנה את המרב, אבל סמי היה ביישן עד כאב. טסה נטתה לגונן עליו, אף שהיה מבוגר ממנה בכמה שנים. היא בירכה אותו תמיד בחמימות. הוא עוד הסמיק בכל פעם שדיברה אליו, אבל למד שמה שנראה בעיניה כנדיבות – אכן היה כך. הוא השיב לה חיוך. מוחו היה שקוע במחשבים, אבל הוא הבחין במבטי הגברים כאשר שנשלחו לעבר טסה – והרגיש גאווה על כך שהיא תמיד דיברה דווקא אליו.

״יש לך ערב פנוי לשיעור שחמט נוסף?״ שאלה והוא הסמיק קצת יותר בשל הרמז שלה שחיי החברה שלו כל כך עסוקים עד שערביו הפנויים ספורים בלבד. הוא אהב את זה, וחייך אליה במתיקות.

"מה דעתך על מחר בערב?"

"נפלא!" היא גמלה לו בחיוך מרהיב ועיניה הירוקות העמוקות נצצו. "בשבע בערך?"

"כן. רוצה לשחק גם פוקר?"

"באמת, אתה יודע שאני אף פעם לא מוותרת על משחק פוקר." היא קרצה אליו וסמי קרץ בחזרה והפתיע אפילו את עצמו. הוא לימד את טסה לשחק שחמט, ובתמורה היא לימדה אותו פוקר. הוא היה כל כך טוב במספרים, עד שקלט את יסודות הפוקר מהר יותר משקלטה היא את יסודות השחמט. טסה שיחקה שחמט בלהט, ונתנה לאינסטינקטים להוביל אותה ולא לאסטרטגיה, ולעיתים קרובות הלוח היה מבולגן לגמרי עוד לפני שיריבה הבין מה קורה – אז החל לאגף בשיטתיות את המלך שלה. בפוקר, לעומת זאת, היא הצטיינה. היא אהבה את ההתרגשות הטהורה שבעירוב של יכולת ומזל.

המעלית עצרה בקומה הבאה, וכמה גברים נכנסו; טסה זזה לכיוון חלקה האחורי והחזיקה במעקה בזמן שהדלתות נסגרו וכולם נעו שוב כלפי מעלה. מזל שהחזיקה במעקה; כאשר המעלית הגיעה אל הקומה הבאה, היא קפצה באלימות לפני שעצרה. טד בייקר, הגבר שעמד לפניה, איבד את שיווי משקלו והתנדנד בפראות במאמץ להישמר מנפילה. הוא הצליח, אבל מרפקו מחץ את עצם הלחי של טסה והיא מעדה בשל עוצמת המכה. הגבר שניצב לצידה הניח במהירות את זרועו על מותניה וייצב אותה בזמן שקילל חרישית.

הגבר שפגע בה הסתובב והתנצל בלהט.

"זו לא הייתה אשמתך," ניסתה טסה להרגיע אותו.

"בייקר, תגיד לטכנאי לבדוק את המעלית," ציווה הגבר שהחזיק בטסה ובייקר מיהר למלמל דברי הסכמה.

טסה כבר התאוששה מהסחרחורת הקלה שנגרמה בגלל המהלומה, וניסתה להתרחק מהגבר, אבל הוא החזיק בה בחוזקה בין זרועו. בילי ניגשה אליהם בעיניים מודאגות. ״טסה? את בסדר?״

"כן, אני בסדר." אבל היא נגעה בעצם הלחי שלה בזהירות, לא יודעת אם היא דוברת אמת או לא. פניה איבדו קצת את התחושה.

"אני אקח אותה למעלה ואשים קצת קרח על המכה," אמר הקול הסמכותי מעל לראשה והיא פקפקה אם מישהו העז אי פעם להמרות את פיו. אין ספק שאיש במעלית לא השמיע הצעה אחרת. בילי ירדה בקומה שלהן והביטה בטסה בדאגה, אבל לא ניסתה אפילו להתלוות אליהם. המעלית התרוקנה בהדרגה כאשר עלתה גבוה יותר ויותר וטסה קפצה את שפתיה בהרהור על משמעות הדבר. היא רצתה להטות את ראשה כדי להביט בגבר שעזר לה, אבל הוא עמד קצת מאחוריה, והיא לא הרגישה מספיק בטוחה כדי להזיז את ראשה עד כדי כך. התחושה החלה לחזור לפניה, ועצם הלחי שלה פעמה בכאב.

הם יצאו בקומת ההנהלה, שם טסה ביקרה פעמים אחדות בלבד בעבר, מאחר שלעיתים רחוקות בלבד מישהו מהנהלת חשבונות היה צריך להתרחק כל כך מעמדתו. הוא פתח דלת שלא היה עליה שם, אבל מזכירה קפצה לדום ליד השולחן.

"שלום, יש לי קצת קרח במשרד? הייתה תאונה קטנה."

"כן, אדוני, אני בטוחה שיש לך." הלן קפצה כדי לפתוח בפניו את הדלת, ואז ניגשה במהירות אל הבר הקטן שעמד בפינת המשרד הגדול כדי לבדוק את אספקת הקרח. "כן, יש קרח. אתה זקוק לעוד משהו?״

"אני אביא מגבת מחדר הרחצה שלי," אמר בקלילות. "זה הכול, תודה."

המזכירה עזבה וסגרה מאחוריה את הדלת וטסה נותרה במשרד הגדול בחברת גבר שמעולם לא ראתה בעבר. "שבי כאן," הורה והושיב אותה על כיסא עור ענק מאחורי השולחן שדמה למגרש פוטבול. הוא הסתובב כדי להוציא מגבת מחדר הרחצה הפרטי שלו, וטסה מיהרה לקום על רגליה, מונעת על ידי סקרנות וחשש מפני גבר שהיה כה מורגל במתן פקודות וציפייה לכך שייענו בחיוב. היא ניגשה אל החלונות הרחבים וצפתה לעבר הנוף הבלתי נגמר של לוס אנג׳לס. היא שמעה אותו כאשר חזר למשרד, אבל לא החזירה אליו את מבטה.

"אמרתי לך לשבת," אמר בחריפות אל גבה.

"נכון," הסכימה טסה כשחיוך בקולה.

הוא ניגש אל הבר לאחר רגע והיא שמעה את נקישת קוביות הקרח המשתחררות מכלאן. "אני ארגיש טוב יותר אם תשבי; חטפת שם מכה רצינית."

"אני מבטיחה שלא אתעלף." היא יכלה לשמוע אותו מתקרב... לא, השטיח הכבד בלע את קול צעדיו. היא חשה בתנועות שלו, כאילו שעורה נעשה רגיש אליו באופן עז; היא הרגישה את חמימות גופו כאשר התקרב. היא הסתובבה ולראשונה הביטה בפניו.

כאשר החזיק בה בצמוד אליו, היא הבחינה בכמה דברים ביחס אליו: הראשון היה שהוא מאוד גבוה, ודאי מטר ותשעים, ומאוד חזק. היא הייתה ממוצעת קומה, אבל מבנה גופה היה עדין וחינני, והייתה לה תחושה שהוא היה יכול להרים אותה ביד אחת. הלהט והכוח של גופו השרירי היו כובשים. היא הבחינה גם בריח הגברי הנקי שלו, וחשה בכוח שהיה אצור בידיו הרזות.

עכשיו, כאשר עמד לפניה, והתבונן בה בעיניים עזות וצרות, טסה התבוננה בו בחזרה.

תחושה של סחרחורת מוזרה אפפה אותה והיא תהתה לרגע האם היא ספגה זעזוע מוח קל; ואז התחוור לה שהיא עוצרת את נשימתה. היא פלטה אותה באנחה חרישית ועדיין התבוננה בפנים הקשים והלא יפים באופן מודגש, אך המאוד חושניים ועוצרי נשימה שלו. היו לו את העיניים היפות ביותר שראתה מעודה: כחולות כהות, ממוסגרות בריסים כהים ועבותים, כחול שהיה צלול ועמוק מכל מה שאפשר היה לדמיין. שערו היה חום בהיר, עם קווצות של זהב שזורות בו, והיה כמעט פרוע. הוא נראה קשה וחושני ואולי קצת אכזרי, וטסה לא יכלה לגרוע ממנו את מבטה.

סנטרו היה קצת בולט מדי, לסתו הייתה קצת ארוכה מדי, עצמות הלחיים שלו היו קצת גבוהות מדי, קשות ובולטות; אפו היה יכול להיקרא נשרי. תווי פניו היו כל כך מחוספסים וחדים עד שבקלות יכול להיחשב מכוער אלמלא היופי הכחול הכהה של עיניו והשלמות המפוסלת והחושנית של פיו. הפה היה מרושע לכל הדעות, והוא גרם לה לעצור את נשימתה בפעם השנייה כאשר הביטה בו. הפה היה בגודל הנכון, לא רחב מדי ולא קטן מדי, ושפתיו התעקלו קלות באופן שהעיד על ציניות או שעשוע. זה היה פה של גבר בעל ניסיון רחב ורב, גבר שידע איך לנשק, איך להתענג על טעם עורה של אישה. טסה נרעדה לפתע בשל הצורך העז שלה להתרומם על בהונותיה ולגלות בעצמה עד כמה הוא מיטיב לנשק.

הוא הניח אצבע מתחת לסנטרה בתנועה עדינה מאוד והטה את פניה מעלה כדי שיוכל לבחון את הלחי שלה. "תהיה לך חבורה," אמר לה, "אבל אני חושב שהעין שלך לא תשחיר."

״אני מאוד מקווה שלא!״

הוא הניח שקית קרח על לחיה בזהירות וטסה הושיטה את ידה כדי להחזיק בה. ידה נגעה בידו והיא הבחינה בכך שאצבעותיו מחוספסות מעט, לא ידיים של אדם שלא עבד בידיו מעולם. הוא לא הוריד את ידו, אלא החזיק אותה מתחת לידה, והביט בה ברוגע כזה, בביטחון עצמי ומודעות בעיניים עד שטסה רצתה אוטומטית להתרחק ממנו. היא הקסימה גברים בקלות כזו עד שזה לא היה אפילו מאמץ בשבילה, אבל זה היה קסם קליל, והיא תמיד התרחקה לפני שהרגשות נעשו כבדים מדי. היא לא יכלה להגיד כמה זמן ידעה את זה, אבל כל עצם בגופה, כל סיב בבשרה, כל אינסטינקט שהיה באישיותה הנשית אמרו לה שהגבר הזה הוא למעלה מכוחותיה. הוא לא יוקסם בקלות; הוא מדהים נשים באמצעות עוצמת הגבריות שלו. הוא לא יניח לפרפר לחמוק ממנו אחרי שירקוד לפניו בצורה מפתה; הוא יושיט את ידו כדי ללכוד אותה ויחזיק בה שם למשך כמה זמן שיופיה ירתק אותו. טסה ידעה שהיא חייבת ללכת כדי להגן על עצמה. אבל היא לא רצתה ללכת, חשבה בכמיהה. היא רצתה להישאר קרובה אליו...

מתחת לכל הקלילות והצחוק ניחנה טסה בשכל ישר חזק מאוד, והוא צף ועלה עכשיו. "תודה על הקרח," מלמלה בזמן שנסוגה ממנו. "מוטב שאחזור לעבודה, לפני שאפוטר בגלל האיחור הזה. תודה שוב — "

"תישארי," ציווה ברכות ואין ספק שזה היה ציווי, למרות שקולו נותר שקט. "אני אתקשר לראש המחלקה שלך ואסביר."

"זה לא יהיה נחוץ. אני בסדר גמור, כך שאני יכולה לחזור לעבודה."

"אם את מתעקשת." עפעפיו נשמטו בעצלתיים מעל עיניו הכחולות כים. "אבל אני רוצה לדבר איתך, אז אני אזמין אותך לארוחת ערב הערב. האם השעה שבע וחצי מתאימה לך?"

"וואו!" אמרה בחלחלה. "אני אפילו לא מכירה אותך."

"את זה ניתן לתקן בקלות." הוא הושיט את ידו הקשה והצרובה משמש. "אני ברט רטלנד, מקרטר מרשל."

עיניה של טסה התרחבו מעט. היא שמעה את השם הזה פעמים רבות במהלך השבוע האחרון, וכל כך הרבה אנשים נשמעו זהירים כאשר דיברו עליו עד שהיא התחילה להאמין בכל הדברים ששמעה עליו. די היה בשמועה שהוא בא לרדת על קרטר הנדסה כדי להלחיץ אנשים רבים. נראה שהגיע באותו בוקר. אבל הוא החזיק עדיין את ידו לפניו, וטסה הניחה את ידה בתוכה באיטיות. האצבעות שלו נכרכו סביב ידה בעדינות, כאילו היה מודע היטב להבדלי הכוחות ביניהם.

"טסה קונוויי." אמרה. "אני עובדת במחלקת הנהלת חשבונות."

הוא לא שיחרר את ידה. "ובכן, טסה קונוויי, עכשיו את יודעת מי אני ואני יודע מי את. ארוחת ערב?"

היא בחנה אותו לרגע בחשש; ואז חוש ההומור הטבעי שלה החל לצוץ. האם האיש הזה הוא המפלצת עליה כולם מדברים? הוא לא היה חתלתול, זה נכון, אבל הוא לא נראה כאילו הוא אוכל בשר נא לארוחת בוקר. ניצוצות מקניטים הופיעו בעיניה הירוקות. "אני לא יודעת אם אהיה בטוחה בחברת מישהו שידוע בכינוי איש הגרזן," הטעימה בנימה חצופה משהו.

הוא השליך את ראשו לאחור וצחק, צחוק עמוק וטוב, וחמימות החלה להתפשט בגופה. "איש הגרזן? זה טוב יותר ממה שחשבתי! אבל אין לך סיבה לדאוג, טסה קונוויי. אני לא אחתוך אותך לחתיכות."

לא, אבל הוא הטיפוס שיכול להעביר את רגשותיה של אישה דרך מטחנת בשר. כשהיא עמדה איתו במשרדו יכלה טסה להרגיש כיצד ליבה הולם קצת יותר מהר, ואיך דמה הומה בעורקיה וגורם לתחושת חום בכל גופה. הפיתוי החליש אותה מפני שהיא באמת רצתה לצאת איתו, אבל היא ידעה שיהיה חכם יותר לרוץ, לא ללכת, אל המחסה הקרוב ביותר.

"אם נצא יחד, הרכילות במשרד תצא מכלל שליטה. לא..."

"הרכילות לא מעניינת אותי, וגם אותך לא." אצבעותיו התהדקו על אצבעותיה. ״שבע וחצי?״

היא הביטה בו שוב וזו הייתה טעות טקטית. היא צחקה צחוק מתנגן נמוך והשליכה את הזהירות לכל הרוחות. "שש וחצי. אני זקוקה לשמונה שעות שינה בלילה, אחרת אני לא מתפקדת. במהלך השבוע אני לא מעזה להישאר מאוחר אפילו כמו סינדרלה, ואנחנו יודעים שהיא השביתה שמחות גם כך."

ברט הסתיר את עיניו בעזרת ריסיו ולא הניח לה לראות את הניצוץ הטורף שבהן, הוא ישמח לוודא שתהיה במיטה בשעה מוקדמת ביותר; עניין השינה היה כבר עסק אחר לגמרי. "אני אבוא. תכתבי את הכתובת שלך בשבילי." הוא תכנן לקרוא את התיק שלה, ויוכל להוציא ממנו את הכתובת שלה, אבל היא לא צריכה לדעת את זה.

טסה הצמידה את הקרח ללחיה בידה השמאלית בזמן ששרבטה את כתובתה על פיסת נייר יחד עם מספר הטלפון שלה. ואז הביטה בו שוב ונדה מעט בראשה. "אני חושבת שיצאתי מדעתי," מלמלה לעצמה ומיהרה לצאת מהמשרד, לפני שיצליח איכשהו לפתות אותה להישאר יותר.

ברט התיישב ליד שולחנו ושיחק בהיסח הדעת בפיסת הנייר שעליה כתבה את כתובתה. כך בדיוק רצה אותה: יוצאת מדעתה, המומה מהעונג שהתכוון להעניק לה. הוא ניהל מספר לא מועט של רומנים, כך שהמחשבה על אישה נוספת במיטתו גרמה לו לתחושה של ציפייה מדודה בלבד. הוא חשק בטסה קונוויי, יהיה הדבר שמצא חן בעיניו בה אשר יהיה. הוא לא יכול באמת לזכור אישה שבה חשק ולא נענתה לו בסופו של דבר. לא הייתה סיבה שמצב העניינים עם טסה יהיה שונה. הוא חשב על אופן הילוכה, על האגן הצר שנע באופן שגרם לזיעה לבצבץ על מצחו. ייתכן שהוא לא יתעייף ממנה כל כך מהר.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*