בגידת המולדת

הקדמה מטעם המשפחה

ספר זה הוא החיבור שכתב פרידריך דוד וייל¹ לתחרות ששמה "חיי בגרמניה בשנים 1933-1938", שעליה הכריזה אוניברסיטת הרווארד ב-1939. וייל כתב את החיבור בשפה הגרמנית,² כשנה לאחר שעזב את גרמניה והיגר לארצות הברית.

וייל מתאר כאן את אירועי התקופה ומנתח את בעיותיה הכלכליות והחברתיות של גרמניה. בתוך כך מתגלות אישיותו המיוחדת, גישתו לחיים והתבוננותו המפוקחת והכואבת בסובב אותו. פתיחותו ויחסו לזולת נגלים שוב ושוב בתיאור מפגשיו ושיחותיו עם יהודים ועם גרמנים מכל שכבות האוכלוסייה: איכרים, סוחרים, קציני משטרה, פוליטיקאים, שופטים ועוד. לכולם הוא מאזין בעניין רב, ובמקרים רבים בעצב ובאמפתיה.

לעומת זאת, וייל איננו מדבר על עצמו כקורבן גם כשהוא מתאר מצבים קשים ומזעזעים שחווה על בשרו. במשפחה נהגו לספר סיפורים על חוסנו הנפשי של סבא דוד. המפורסם שבהם היה תשובתו לשאלה איך הוא מרגיש, כשביקר אותו קרוב משפחה בבית הסוהר: "אם היה לי עכשיו גם שלשול, היה יותר גרוע", ענה.

התרגום הראשון של כתב היד לעברית נעשה בידי גבריאלה ירדני, חברת קיבוץ אלונים, שאף על פי שאינה מתרגמת במקצועה, יזמה את התרגום ועבדה עליו במסירות במשך חודשים רבים. בכך היא אפשרה לנו להכיר מקרוב יותר את סבנו ואת הקורות אותו. אנחנו אסירי תודה לגבריאלה על תרומתה זאת.

כשהתוודענו לחיבור והתרשמנו מאיכויותיו המיוחדות, החלטנו להוציאו כספר שיגיע לקהל הרחב. בשלב זה גם הבנו שיש לערוך ולעבד את התרגום בצורה מקצועית. לשם כך העברנו את התרגום ואת כתב היד המקורי ליעקב גורן, שתרם להבנה נוספת של הטקסט ונתן תנופה חדשה לתהליך. ספר זה הוא מיזוג של שני התרגומים, בעריכתו של העורך יעקב סתר, אשר על עבודתו המסורה אנו מודים לו מקרב לב.

תודתנו והערכתנו נתונות להיסטוריונית יהודית רייפן-רונן על תרומתה החשובה להבהרת הרקע ההיסטורי של הספר.

תודה לדב איכנולד מהוצאת ידיעות ספרים על ההכרה בחשיבות הספר. תודה לעורך עמיחי שלו ולצוות ידיעות ספרים על תרומתם הרבה להוצאתו של הספר לאור.

ולבסוף, תודה לבני משפחתנו שעודדו אותנו לאורך כל הדרך.

שמואל ריקליס וחגית ורדי

פתח דבר

מאת יהודית רייפן-רונן

"ניצבות כאן שתי אידיאולוגיות זו מול זו: האחת היא האידיאולוגיה הטוענת כי ליחיד הזכות להתפתח במסגרת כלל החברה, אשר תומכת בקדמה ומקדמת חירות, תרבות, כלכלה, מדע ואמנות. האחרת היא השלטון הטוטליטרי, המבסס את עוצמתו על אלימות ועל אכזריות ושולל כל אחריות וחירות של היחיד".³

את היומן שלפנינו הגיש פרידריך דוד וייל בשפה הגרמנית, לתחרות נושאת פרסים כספיים שהוכרזה באוגוסט 1939 (כמחצית השנה לאחר הגיעו כפליט לארצות הברית), ביוזמת אוניברסיטת הרווארד שבבוסטון. נושא התחרות היה "חיי בגרמניה בשנים 1933-1938". וייל הותיר לדורות הבאים מסמך חשוב המתאר תהליכים ואירועים היסטוריים ואישיים הארוגים זה בזה בשלוש תקופות חייו - השלטון הפרוסי, רפובליקת ויימאר והשלטון הנאצי.

לפנינו מסמך תיעודי על החיים בגרמניה הנאצית ועל חיי היהודים בלב אוכלוסייה לא-יהודית, במחוזות כפריים. ביומנו עוסק וייל היהודי לא רק במסעו האישי בשנים אלה, אלא אף מביע את חרדתו מכך שעליית המשטר הנאצי התאפשרה. בראייה יוצאת דופן לכותבי זיכרונות, הוא עוסק בשאלה כיצד ניתן לבנות חברה על בסיס משטר דמוקרטי, שימנע בעתיד את התהליך ההרסני של משטר דיקטטורי. למטרה זו הוא מעלה בכתיבתו שאלות גלובליות ופוליטיות ומדגיש את החשיבות של ידיעת ההיסטוריה ושל למידת לקחיה.

ב-30 בינואר 1933 התמנה אדולף היטלר לקנצלר גרמניה, והדיקטטורה הנאצית השתלטה במהירות על כל תחומי החיים במדינה. צמרת השלטון הנאצית קבעה את המגמה הכללית של בידודם החברתי ונישולם הכלכלי של היהודים. הדבר נעשה בפעולה משולבת שכללה חקיקה, אמצעי לחץ ושרירות מנהלית של משרדי הממשלה ושל הרשויות המקומיות, הטרדות מצד הגסטפו, מעצרים, עינויים וכליאה במחנות ריכוז ומוות. מרחב החיים של וייל ומשפחתו הלך והצטמצם בעקבות החוקים החדשים נגד אזרחיה היהודים של גרמניה, שיצרו מציאות של התנכלויות, הסתה, החרפת המצוקה הכלכלית והסכנה שנשקפה לחייהם. וייל סוקר ביומנו את מהלך האירועים במשך שש שנות חייו בגרמניה הנאצית, מעליית הנאצים לשלטון ב-1933 ועד הימלטותו מהמדינה לארצות הברית בשלהי 1938.

וייל חי את חייו כיהודי דתי תחת שלושה משטרים גרמניים שונים. מאז עליית הנאצים לשלטון לא השלה את עצמו לגבי כוונותיו של המשטר, אלא ניסה למצוא פתרון מעשי למציאות שהשתנתה חדשות לבקרים.

למרות הקשר העמוק שלו לגרמניה זיהה וייל בשלבים מוקדמים, תוך כדי ההתרחשויות, את הסכנה שבדיקטטורה. יומנו פותח לקוראים צוהר יוצא דופן לתכנון המדיניות של המשטר הנאצי וליישומה ומוסיף ניתוח פסיכולוגי-חברתי של חינוך הדור הצעיר ככלי להשלטת המשטר הנאצי. הוא מציין את השיטות השונות ששימשו את המשטר - בליץ של חקיקה לאומנית-פוליטית, תהליך האריזציה, החלת חוקים נגד היהודים והדרתם מהכלכלה, מהאזרחות, מהתרבות ומכל תחומי החיים בגרמניה, וכן ליבוי ההסתה והאלימות, מחרם 1 באפריל 1933, דרך חוקי נירנברג ב-1935 ועד פוגרום ליל הבדולח ב-1938. בראייה מפוכחת היה לווייל ברור כבר בשנים הללו שמטרתו של היטלר היא השתלטות על אירופה כולה, וכדי להשיג מטרה זו "כל פגיעה באנשים, כמו גם בנכסי התרבות והחומר, היתה כדאית ומותרת... ויכלה להתגשם בכוח רק על ידי הדור הבא, כלומר על ידי הנוער ההיטלראי".

וייל נולד למשפחה יהודית דתית ב-1877, חמישי משבעת ילדיהם של הוריו, רוזה דורלאכר ושמואל וייל.⁴ הוא התמחה בענף היין ולאחר סיום לימודיו ייסד עסק עצמאי לייצור יינות בפרנקפורט. ב-1909 נשא לאישה את רחה לבית רוזנברג⁵ ולזוג נולדו חמישה ילדים: הנס, שנהרג בינואר 1945 במלחמת העולם השנייה כחייל בצבא ארצות הברית, ארנסט, גרטה, תיאה ורוזי.

מאז עליית הנאצים לשלטון ובכל אירוע מהאירועים שפקדו אותו תכנן וייל בנחישות ובתושייה דרכים להיחלץ מההווה ולהבטיח עתיד בטוח יותר למשפחתו מחוץ לגרמניה. הוא הסיק מסקנות מיידיות מהאירועים שהתרחשו בגרמניה בתקופה זו וכאדם מעשי, הצליח להוציא את משפחתו משם.

בתחילת 1933 שלח את רעייתו, רחה, וארבעה מילדיהם לצרפת, ואילו את בכורו, הנס, שלח לארצות הברית (שם שינה הנס את שמו לג'ון). מכיוון שווייל נכלא באפריל 1933 חזרו רחה ושתיים מבנותיו לפרנקפורט. במחצית השנייה של שנות ה-30 עלתה בת הזקונים רוזי לארץ ישראל עם עליית הנוער (ושם שינתה את שמה ליהודית). מאוחר יותר הצטרפה אליה גם אחותה תיאה. כך נשלחו חמשת ילדי המשפחה אל מחוץ לגרמניה.

וייל, היינן מדרום-מערב גרמניה, מביא ביומנו פן ידוע פחות מאורחות החיים של האוכלוסייה הקתולית והפרוטסטנטית באזורים חקלאיים-כפריים במדינה. עד עליית הנאצים לשלטון הוא כיהן בתפקידים מקצועיים כיינן מומחה. בגיל 23 ייסד עסק עצמאי לייצור יינות, ובהמשך ייסד את איגוד סוחרי היין בפרנקפורט, עמד בראשו ומונה על ידי משרד התעשייה והמסחר בפרנקפורט למומחה רשמי לענייני יין ומוצריו. בתוקף מומחיותו צורף לוועדת חוקי היין החדשים שהוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובתקופת רפובליקת ויימאר נחשף להשפעות של מערכות הכלכלה וחוקי חוזה ורסאי על המשק הגרמני. וייל יזם חידושים והתייעלות בהשבחת גידול הגפנים ותהליך ייצור היין באזור פרנקפורט, ואלה הניבו מערכת יחסים מיוחדת של אמון והערכה עם איכרי הסביבה.

כיו"ר ועדת ההלוואות לתעשיית המשקאות מטעם משרד התעשייה והמסחר של פרנקפורט משנות ה-20 ועד עליית היטלר לשלטון, "היו לי ידידים של ממש בין העובדים. לעתים קרובות נפגשו עמי... כדי להתייעץ בעניין אישי. כך נודעו לי דברים סודיים".

ייחודיות היומן מתבטאת בהיותו עדות היסטורית נדירה, המסבירה את תהליכי ההחרמה והנידוי של היהודים מהחברה ומהכלכלה בגרמניה, בצד רמיסת המשפחה הגרמנית. קשריו המקצועיים והאישיים של וייל עם האוכלוסייה הגרמנית-נוצרית, שנמשכו עשרות שנים, חשפו אותו להתרחשויות בקרבה אחרי 1933 ולהתאכזרות המשטר הנאצי כלפיה. מדפי היומן עולה פניית המשפחות הקתוליות והפרוטסטנטיות לווייל, בצר להן עם עליית השלטון הנאצי. כך הוא נחשף לשיטות שבהן הפעיל השלטון לחץ על אנשי עסקים עצמאיים קטנים ועל בעלי מלאכה כפריים נוצרים. דרכו אנו נחשפים לטרגדיות, לאימה ולהרס המשפחות של האזרחים הגרמנים שלא תמכו בשלטון.

תחילת השלטון הנאצי היתה תקופה של שבר גדול למשפחות נוצריות גרמניות רבות, בין היתר בשל חובת ההצטרפות לתנועות הנוער ההיטלראיות. "אצל המשפחות הקתוליות", הוא כותב, "השיעור הגבוה של התאבדויות בקרב הנוער נבע ללא ספק מהקרע במשפחה ומהסבל הנפשי". וייל מציע ניתוח חברתי-פסיכולוגי ארוך המפרט את הכלים שבהם השתמש המשטר הנאצי כמדיניות שמטרתה לבסס את "עושי דברו של הפיהרר" - הנוער ההיטלראי. המטרה היתה לגדל את הדור החדש כדור צעיר ואכזרי הנאמן לפיהרר ו"להיפטר" מהדור הוותיק, שבחלקו עדיין האמין בדמוקרטיה מתקופת ויימאר.

לאחר שעסקי היינות שלו נהרסו עם עליית הנאצים לשלטון ולאחר 14 חודשי המאסר הראשון שלו, מאפריל 1933 ועד יוני 1934, עדיין הצליח וייל, כשנה לאחר שחרורו, לכלכל את משפחתו כמפקח על היין באזור הריין, אף שכדבריו היה עליו, בגיל 57, "להיאבק בקשיים הולכים וגוברים ונאבקתי מתוך מודעות לצדקתי. אבל האלימות ניצחה לבסוף והצדק נדם".

שני אירועים משמעותיים, שהשפיעו עמוקות על וייל, התרחשו בסמוך לתחילת השלטון הנאצי: גירוש בתו רוזי בת ה-13, תלמידה מצטיינת, מבית הספר בשל יהדותה, ומאסרו הפתאומי הראשון באפריל 1933, לאחר חרם 1 באפריל, שבו נלקח למאסר למשך 14 חודשים, יחד עם אלפי יהודים בעמדות כלכליות מבוססות שנשפטו ונאסרו. את אשר אירע לו בתקופת מאסרו הוא מספר בקצרה וכביכול בריחוק, בהדגישו שגם בתנאים בלתי אפשריים ותחת עינויים קשים הוא לא נשבר נפשית, אלא נשאר אדם. "אף כי סבלתי קשות בגלל העוול הזה, שמרתי בכל זאת על בריאות הרוח והנפש".

בהיותו במאסר נפטרה רעייתו האהובה, רחה. בבית בפרנקפורט נותרו שתי בנותיו הצעירות, תיאה בת ה-15 ורוזי בת ה-13, יחד עם פאני לוי, שסייעה בתקופת מחלתה של רחה ולימים נישאה לווייל. שתי הבנות עלו כאמור לארץ ישראל.

בדצמבר 1937 הופסקה עבודתו לחלוטין, ולווייל היה ברור שאין עתיד בגרמניה (כאמור, מסקנה זו הניעה אותו כבר ב-1933 להוציא את משפחתו משם). לאחר ששב בינואר 1938 מארץ ישראל, שם ביקר אצל בנותיו, רוזי-יהודית ותיאה, הוא "מכר" את ביתו ופעל בדחיפות להגר למשפחתו שבארצות הברית.

במאי 1938 יצא וייל למסע פרידה מגרמניה למשך כחודש ימים. ביומנו הוא חושף בהתרגשות את רגשותיו העמוקים למולדת, לביתיות שבגרמניה, לטבע, לכרמים, לנופים, ל"ארץ אבות" (כפי שהגדיר את גרמניה) זה מאות בשנים: "אני נפרד לתמיד ממולדתי שאהבתיה בכל לבי... היתה זו גם פרידה מקברי הורינו".

וייל מציין באיפוק את איסור הכניסה לאזורים ציבוריים, למלונות או לחנויות, שבחיי היומיום המחיש את נידוי היהודים מכל תחומי החיים בגרמניה ומוסיף באירוניה: "נתקלנו בכל חנות, מספרה, מסעדה ומלון באותו שלט מזמין: 'ליהודים הכניסה אסורה', כך שיכולנו לסעוד רק במסעדה שבתחנת הרכבת הראשית".

בלשון המעטה, וייל ממחיש לקוראים את עוצמת הנידוי בתיאור הקצר והלא אמוציונלי המאפיין אותו, שדווקא משום כך מעצים את הטוטליות שבבידוד החברתי. הוא מקפיד על כימות של נתונים ועל הסברים פיסקאליים-משקיים, פסיכולוגיים ופוליטיים. כך הוא יוצר ריחוק בין התיאור העובדתי לבין הרגש, והקוראים מרותקים לאישיותו. יומנו נקרא בנשימה עצורה.

ימים לאחר שובו ממסע הפרידה מגרמניה, ב-13 ביוני 1938, הוא נעצר שנית, בגיל 61, והפעם הושם במחנה בוכנוולד. המאסר הפתיע אותו לחלוטין. ייתכן שניסה למנוע אותו כשציין בפני המשטרה כי אבות אבותיו רשומים כתושבים מאז המאה ה-14. עובדה זו כמובן לא הרשימה אותם. את אשר התרחש בבוכנוולד הוא מתאר בלשון רבים - עונש המלקות, העינויים, ההשפלות, הסדיזם והמוות. הוא מתמקד בהתעללות בזולת ומצר על כי קהילות נוספות סבלו עינויים קשים ביותר.

למרות התנאים הבלתי אנושיים והעינויים שידע כיהודי במחנות, וייל מזכיר את שעבר הוא עצמו במילים ספורות בלבד: "גם אני הייתי אחד הקורבנות האומללים הללו. בעור הגולגולת הגלוי, לאחר גזיזת השיער, היו חבורות גדולות. עיני היו נפוחות עד כי בקושי יכולתי לראות. גבי וירכי היו שותתי דם ונפוחים. מצב חברַי לא היה טוב משלי". האמפתיה לזולת שזורה בכל דפי היומן. הוא מתאר את הטרגדיות המשפחתיות ברגישות למר גורלם, מבלי להזכיר או לציין את עצמו ואת הקשיים שידע על בשרו בשנים אלה.

על תחושותיו לאחר השחרור מבוכנוולד כותב וייל בגילוי לב יוצא דופן, אף שחונך לאיפוק בכל הקשור לרגשות ולנושאים אישיים. את הלם המאסר תיאר כך: "שם גם ראינו לראשונה את פנינו במראה. היה לי נדמה שסבי נשקף אלי ממנה - אבל זה הייתי אני". כמו כן הוא מודע לסכנה שבטלטלות הנפש ומאזכר ביומנו את רגשותיו: "הפגיעה הנפשית היתה ממושכת יותר. חרדתי פן עקב מאורע לא צפוי אפסיד שוב את החירות שזכיתי בה".

את חודשיו האחרונים בגרמניה, לאחר שחרורו מבוכנוולד, מציין וייל בתיארוך מדויק של ההתרחשויות. כך, מבלי משים, הוא שואב את הקוראים, המכירים בדיעבד את האירועים ההיסטוריים, אל המתח ותחושת הדחיפות שהוא עצמו חש אז.

מבלי להרבות במילים דרמטיות למרות הדרמה, היומן נכתב בכנות, בישירות המהולה רק במעט התייחסות ל"אני". הזהות הגרמנית והיהודית של וייל עולה בין דפי היומן, יחד עם אמונתו בציונות ובבניית ארץ ישראל ועם גאוותו על כי שתי בנותיו הן בין המתיישבים בה. כמו כן הוא מביע את נאמנותו ואת תחושות ההוקרה שלו כלפי ארצות הברית, ארץ המקלט שהצילה אותו ואת משפחתו.

וייל הוא אדם בעל כושר התבוננות בדפוסי התנהגות אישיים וציבוריים. ביומנו הוא כמו בוחן בזכוכית מגדלת את המרקם האנושי והחברתי המתגבש תחת משטר דיקטטורי. כוחו של היומן בעדותו הניתנת מבפנים ומבחוץ: מבפנים כאזרח גרמני-יהודי משכיל המעורה בארצו, בתרבותה ובמנהגיה מיום היוולדו; מבחוץ, כמי שהשלטון הנאצי הציב מחיצות של הדרה בינו, היהודי, ובין האזרחים הגרמנים הארים. וייל מנודה, מגורש מעבודתו, מנותק בכורח המציאות מחבריו, ולמרות כל אלה הוא חש קשר עמוק לגרמניה של פעם. הוא מבין חברים, קולגות, מכרים וידידי נפש הנאלצים לנתק עמו את המגע, שמא יבולע להם, ומשתומם כיצד זה כמה מהם עדיין מעזים להיפגש עמו, בהסתר ובעלטת הלילה, תוך סיכון עצמי, כדי להסביר, להתנצל ולהיפרד.

חשיבותו של היומן אינה רק בהיותו מסמך היסטורי, אלא גם בהיותו כלי רלוונטי לזמננו. הוא מפרט את הסכנות שבמשטר טוטליטרי לערכי הדמוקרטיה, ההומניזם, השוויון והחופש. הקריאה בו מרתקת, כמו גם אישיותו של וייל, והאירועים בו מוצגים ביד אמונה, בכנות ובתמצות. הקוראים נכבשים בקסם אישיותו, מנהיגותו וכישרונו להביא את העיקר ולשרטט את הנרטיב האישי בטון מינורי שמשאיר רושם עז.