בפעם הראשונה ששַׂכִי עלה במעלית, גם זלר היה איתו שם. הוא כמובן עוד לא ידע שקוראים לו ככה. כנראה הוא עצם עיניים לרגע או החוויר קצת, כי זלר חייך אליו חיוך משרה ביטחון ואמר לו, "זה כמו טיסה, המעלית הזאת. מתרגלים." ושכי, שהיה לחוץ לקראת הריאיון, חייך אליו בחזרה. מאז, בכל פעם שעלה במעלית, שכי חשב שככה בטח ירגיש כשסוף סוף יטוס, עם הלחץ הזה באוזניים והסרעפת שמרחפת רגע באוויר לפני ששאר הגוף מדביק אותה, ושהמעלית הזו היא הכי קרוב לשמיים שהגיע.
לפני שנתיים נגלה אליו עץ הדעת. זה קרה בשירותים של הישיבה, מכל המקומות. שכי התגנב לאחד התאים עם הטלפון החכם שקנה ותוך כמה דקות נמלא פליאה והתפעמות – כל השפע הזה באמת קיים? – שהתחלפו בתחושה המרירה שרימו אותו – כל השפע הזה באמת קיים, אבל הסתירו אותו ממנו. משם הוא התקדם לחטאים אחרים. קטנים, זניחים, מהנים: שירת נשים. דילוג על נטילת ידיים. אף בת קול לא יצאה לנזוף בו, ושום ענן לא המטיר עליו אש וגופרית, גם כשהמשיך למתוח את החבל יותר ויותר, מגלה איזה טעם מתוק של חטא יש לסיגריות בשבת.
הישיבה העיפה אותו אל העולם שבחוץ במכה אחת חדה, ואילו הוא מפריש אותה ממנו עד היום במנות קטנות, מזיע אותה החוצה מצווה אחר מצווה. הוא שכר דירה קטנה ולא משופצת עם יוצא בשאלה נוסף, על הגבול שבין תל אביב לגבעתיים. יש לו שם טלוויזיה, ואיזו הנאה זו לצפות בה אחרי צפייה גנובה במסך הקטן של הנייד.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
