ילדה שקופה

הספר שלפניכם מבוסס על סיפור אמיתי, אך אינו תיעוד מדויק של המציאות. חלק מהאירועים, הדמויות והדיאלוגים הם פרי דמיוני ונכתבו לצורכי העלילה.

כמו כן, כל הכתוב משקף את נקודת המבט האישית והסובייקטיבית שלי, כפי שחוויתי והבנתי את הדברים בזמן אמת. חוויות וזיכרונות הם דבר גמיש, ולכן אין להתייחס לכל פרט כאל אמת מוחלטת.

זהו סיפור אישי, אך גם סיפור אוניברסלי על התבגרות, זהות והתמודדות — קחו ממנו את מה שנוגע בכם, וזכרו תמיד לראות את התמונה המלאה.

קריאה מהנה

פרק 1

בחוץ ירד גשם זלעפות. אם הייתי פותחת את החלון אפילו רק מעט, צוהר קטן, הייתי נרטבת לגמרי. זאת הייתה הסיבה היחידה שהסכמתי להכניס את דניאל פנימה.

מילותיה של אימא התנגנו בזיכרוני. "יש לך בגרויות. אנחנו נחזור מהר כל כך, שלא תשימי לב שבכלל נסענו."

אם אבא ואימא עדיין היו כאן, כנראה לא הייתי מעלה בדעתי לפתוח לדניאל את הדלת; בנים לא נכנסו אליי הביתה, אלא רק כחלק מקבוצת חברים גדולה יותר. אבל אימא ואבא נסעו לתאילנד עם אחי לפני קצת פחות מיממה ואני נשארתי לבד. בישראל.

רציתי גם אני לנסוע. קינאתי כל כך. אבל אימא רק חייכה ואמרה שהכול לטובה. לפחות היה לנסיעה הזאת יתרון אחד ברור. היה לי בית ריק למשך שלושת השבועות הבאים.

בתוך הבית הריק הזה עמדתי עכשיו מול דניאל והרגשתי הכי בודדה בעולם.

כשהקשר שלי עם דניאל התחיל להתפתח, הרגשתי נאהבת בפעם הראשונה בחיי. הוא פיזר עליי מילות אהבה, החמיא לי בכל הזדמנות והפרפרים שמילאו את בטני בכל פעם שראיתי אותו גרמו לי להרגיש אהובה ומסוחררת. זה לא היה רשמי ולא היה עקבי, אבל כשסוף־סוף היינו ביחד, נוכחותו של דניאל מילאה אותי כמו אוויר לנשימה. כשהסתכלתי עליו עכשיו, לא הצלחתי ליישב את הניגוד בין דניאל ההוא, שגרם לי להרגיש כאילו אני על גג העולם, לנער שהסתכל עליי בקרירות.

"מאיה," דניאל לא חיכה כדי להטיל את הפצצה, "את חייבת להבין, זה לא ילך בינינו." הוא דיבר בזחיחות שיכלה לנפץ גם את לב האבן הנוקשה ביותר לרסיסים. באותו רגע, ידעתי שהקור שחדר לעצמותיי לא היה קשור לעובדה שדצמבר עכשיו. היה לי קר מפני שעמדתי מול דניאל, ודניאל גרם לי להרגיש בודדה וחסרת אונים.

"למה?" מלמלתי, "חשבתי שטוב לנו ביחד." כשאני מתעלמת מרעש הטיפות על החלון, הידקתי סביבי את הקרדיגן הכחול שלי.

"אני חייב להיות כן." ידו של דניאל הושטה אל פניי החשופות. "אף פעם לא אהבתי אותך."

"אתה לא באמת מתכוון לזה." הרגשתי שהוא אומר את המילים האלה רק כדי לפגוע בי, כמו שהיה עושה בכל פעם שלא התנהגתי בדיוק כפי שציפה ממני.

דניאל הסתכל עליי בריחוק. לפתע תהיתי אם אולי הוא אומר את האמת. אחרי הכול, זאת לא הפעם הראשונה שהוא מתייחס אליי בצורה מגעילה.

מצאתי את עצמי חושבת על הטיול השנתי.

אף אחד לא ידע על הקשר בינינו. לא סיפרתי לאיש — מפני שכך דניאל רצה. למרות זאת, בטיול האחרון, הוא ביקש שאבוא אליו בלילה לחדר. במשך שעות ארוכות התלבטתי והתלבטתי. להתגנב בלילה? לא להתגנב? אפילו לא היה לי עם מי להתלבט, אחרי שדניאל אסר עליי לספר על הקשר בינינו. לאורך כל היום חלמתי על הרגע שבו נישאר לבד. רציתי כל כך לראות אותו. רציתי כל כך שניפגש, אך לבסוף, הפחד להיתפס גבר על הגעגועים.

ביום המוחרת הרגשתי כמו אוויר. הוא אפילו לא הביט לכיווני.

"מאיה," קולו החזיר אותי להווה, "תפסיקי להיות כזאת פתטית."

גם הפעם מילותיו הקשות של דניאל ננעצו בליבי ללא הכנה. אף שהשתדלתי לא לבכות, הדמעות בכו מעצמן. "אני לא מבינה למה אתה אומר את זה."

לא הייתי מוכנה להאמין לו. לא כשדניאל הושיט יד כדי לנגב את דמעותיי באצבעותיו הרכות. אם יכולתי, הייתי נבלעת בתוכן, מתענגת על הרכות שלהן. אבל המילים שלו, מנוגדות לחלוטין למגע העדין, פצעו אותי.

הוא אוהב אותי, ידעתי את זה.

הוודאות שלי התחזקה כשדניאל הושיט יד ללטף את שערי הארוך והשופע. השיער הזה היה סימן ההיכר שלי, שיער חום גלי, ארוך ויפה שתמיד הסתדר בצורה מושלמת. דניאל היה היחיד שזכה ללטף אותו.

אבל אז הוא המשיך, "את הרי ידעת תמיד, זה לא מפתיע אותך. אני ניצלתי אותך, אבל אין לך מה לבכות."

נשמתי נשימה עמוקה. הריח שנדף מבגדיו מילא את החלל, ריח עדין של בגדים שכובסו זה עתה. הוא הזכיר לי את הפעם הראשונה שראיתי אותו.

אף שלמדנו ביחד בתיכון, אף פעם לא הייתי מקובלת. היו לי חברות, אבל רק כשרוני, חברתי שעלתה שנה קודם לכן מארצות הברית, התחילה לצאת עם איתי, מצאתי את עצמי פתאום מתיידדת עם חבורת הילדים המקובלים. את החבורה הנהיגו דניאל ואיתי.

דניאל, שעד לאותה נקודה לא טרח להעיף מבט לכיווני, היה מושא ההערצה שלי במשך חודשים רבים. פתאום, ממצב שבו אני מנסה ומצליחה בקושי להחזיק את המעמד החברתי שלי מעל המים, הייתי מוקפת בחברים. ובדניאל. שכמובן הפיל אותי בקסמיו.

במשך כמה חודשים הרגשתי שהיה לי כוח, חברים, מטרה. אבל האשליה הזאת התנפצה כעת. לחרדתי, שוב מצאתי את עצמי בעמדת נחיתות. בלי דניאל — אני אפס ושום דבר. הדמעות הציפו את עיניי ואני נלחמתי בהן. אני חייבת להפסיק לבכות. אסור לי לתת לו את התענוג הזה, את התחושה שהוא ניצח.

אבל הוא ראה. דניאל הבחין בדמעות שנאבקתי לכבוש והבעת פניו השתנתה באחת. חיוך עלה על פניו ועיניו, בגוון חום־דבש, בהו בי ביציבות.

בהחלטה של רגע פתחתי מגירה בשידת הכניסה והתחלתי לחפש, הופכת את המגירה ומשליכה לרצפה חפצים שונים. מחשבון ישן, סליל של עטיפת מתנות, דבק סלוטייפ שכמעט נגמר...

דניאל הביט בי בבלבול כששלפתי לבסוף את המספריים, מבין אבל לא בדיוק מבין מה אני עושה.

ידי רעדה. בקושי רב החזקתי את המספריים שלא ייפלו והוא פשוט עמד והביט בי.

ידעתי שאם אסתכל על עצמי במראה, אגלה שפניי לבנות כשלג ועיניי אדומות ונפוחות. מראה לא מלבב, אם לומר זאת בעדינות. המחשבה הכאיבה לי אבל התעלמתי מדקירת הבושה והסתכלתי על דניאל. הוא עדיין עמד באותו מקום, לא זז מילימטר, על פניו מבט מלא בוז.

הרגשתי כאילו השטן בכבודו ובעצמו עומד מולי. ידעתי שהוא מנסה לקרוא אותי וידעתי שהוא תוהה אם אני מתכוונת לפגוע בו כפי שפגע בי.

יופי. שיפחד.

דניאל צעד צעד אחד לאחור בניסיון לשמור על מרחק בטוח בינינו.

ידיי התהדקו סביב ידיות הברזל.

ברגע שהפכתי לחלק מהחבורה, דניאל סוף־סוף שם לב לקיומי. השינוי במעמדי החברתי הפך אותי למישהי נחשקת, ודניאל לא החמיץ את המבטים שנעצתי בו. אני, מצידי, רציתי להיות רק איתו, רק שלו, ודניאל ידע בדיוק איך לנצל את זה.

תמיד היו לי קשרי חברות גם עם בנים, אך הוא שכנע אותי בהדרגה לנתק אותם. "לא ידעתי שאת עדיין מדברת עם יואב," הוא העיר בעדינות, אף פעם לא צועק או מתלהם. "מעניין…"

זה המשיך לעוד תחומים. פתאום גיליתי שאני נמנעת מלהגיב לסטורי של מישהו. בהזדמנות אחרת סירבתי לצאת עם חברות כי אולי יהיו שם גם בנים.

אחרי זה התחילו הערות קטנות. "אני לא מבין למה את צריכה חברים כשיש לך אותי," או, "אם את באמת אוהבת אותי, למה את צריכה ידידים?"

ההערות שלו תמיד ניתנו בשקט, בלי דרמה. רק מבט, גבה מורמת, שתיקה שארכה בדיוק שנייה יותר מדי, באופן שהעלה בי גל מיידי של ספקות. מה עשיתי לא בסדר? איך אני יכולה לתקן את זה? אחרי הכול, אני מוכרחה להמשיך לוודא שתשומת הלב של הנער המקובל תמשיך להיות מופנית אליי: אל מאיה, הנערה שעד לא מזמן אף אחד לא הבחין בה.

כשפעלתי לפי הנחיותיו, הייתי בטוחה לגמרי שאני עושה זאת מרצוני החופשי. האמת העצובה הייתה שפשוט למדתי לזהות מראש מה מכעיס את דניאל ויישרתי קו. דניאל אמר את הדברים הנכונים, ליטף את לחיי או העביר יד בשערי, ואני, כמו שעווה, התחממתי והפכתי לשלולית. וכמובן, עשיתי בדיוק מה שרצה.

רעם חזק מבחוץ גרם לי להתנער.

הידקתי את אחיזתי במספריים והרגשתי שהם מסתכלים עליי, צועקים עליי לעצור. אם רק אחזיר אותם למגירה, הכול יהיה בסדר והכול ישכח. עמוק בפנים ידעתי שאני עושה טעות, אבל למרות קול ההיגיון שצעק עליי להפסיק — ידי זזה כמו מעצמה ובתוכה המספריים.

קרים. חדים.

נשימתי התקצרה כמעט עד כדי מחנק וליבי פעם בקצב מטורף.

האם אני באמת עומדת לעשות את זה?

דניאל בהה בי. תחילה בסקרנות ואז בפחד.

"מאיה..." הקול שבקע מפיו היה חלוש, כמעט מפוחד.

מאוחר מדי.

הצליל הראשון היה חריקה מתכתית. ואז... שקט. אפילו הנשימות שלי הפסיקו להדהד בחלל. קווצה ראשונה נפלה אל הרצפה הקרה. אחריה עוד אחת. ואז עוד...

הייתה בי ציפייה, אולי תקווה קטנה, שעם כל קווצה שתיפול ארגיש קלה יותר. במקום, הרגשתי איך המשקל שרובץ על חזי מתגבר.

כל קווצה שנפלה הייתה זיכרון שנחת עליי כמו משקולת — הפעם שבה ליטף את שערי, הפעם הראשונה שדניאל נישק אותי, הפעם הראשונה שאמר לי שהוא אוהב אותי.

במקום להתרכז בזיכרונות, התרכזתי בצלילים. בחריקת המספריים שנסגרו על עוד קווצת שיער ועוד קווצת שיער. הצליל הצורמני חדר את השקט שסביבי, בזמן שגזרתי וגזרתי וגזרתי.

מתישהו דניאל הושיט את ידו כדי לעצור אותי, אבל לפני שהגיעה אליי, היד נשמטה ודניאל צעד עוד צעד לאחור, מרחיק את עצמו ממני.

יכולתי לנחש למה. הוא אהב את השיער שלי, אהב ללטף אותו ולהריח אותו. כשקירב את אפו אל מאחורי אוזני, כל גופי רעד.

ההבנה שהמעשה הנואש שלי השפיע עליו גרמה לי הקלה עצומה. דניאל, אשף המילים, פשוט עמד שם מולי ולא אמר כלום.

ברגע ההוא היה לי נדמה שזיהיתי חרטה בפניו. קיוויתי שהחרטה תוביל למשהו, אולי להתנצלות, אבל היא נעלמה בבת אחת. פניו התרוקנו מרגש ועיניו נותרו לבהות בי בתערובת מעורפלת של פחד ובהלה. לא המעשה שעשיתי השפיע עליו, הבנתי פתאום, אלא החשש שיאשימו אותו במה שקרה.

אחרי שעקבתי אחריו במשך חודשים באותה הקבצה באנגלית, עוד לפני שנוצר בינינו קשר, ידעתי שאין דבר שמעסיק את דניאל יותר מאשר דעת הסביבה עליו. מה אומרים החברים שלו, מה חושבות הבנות האחרות. הלוגו הקטן על החולצה שלו היה חשוב לו יותר מכל מה שהרגשתי. נכון, הוא לא היה הנער הכי נאה, אבל הוא היה כריזמטי, תמיד התלבש יפה ושידר ביטחון. הכול כדי להרשים. הייתי צריכה לדעת שדניאל הוא האדם החשוב ביותר לדניאל. לא היה לו מספיק מקום בלב כדי לראות גם אותי. ועדיין, המעשה שלי היה קיצוני כל כך, שהצלחתי להזיז בתוכו משהו.

פתאום לא הייתי שקופה יותר בעיניו. בגלל הדרמטיות שבה נהגתי, לא השארתי לו ברירה. הוא היה חייב להסתכל עליי. בפעם הראשונה דניאל נאלץ לראות אותי, לא את עצמו. הייתי שקועה כל כך במחשבה הזאת שלא שמתי לב למה שקורה סביבי. רק באיחור קל הבנתי שדניאל פתח את דלת הבית. הסתכלתי עליו יוצא אל הגשם השוטף והתאפקתי שלא לפרוץ בבכי. לדניאל לא היה אכפת ממני. מהמשמעות של אובדן שערי. מהעובדה שכמו שמשון, איבדתי גם אני את כוחי.

כשמתארים לב שבור מציירים לב מחולק לשניים. שלי התנפץ לרסיסים.

רק אחרי שדניאל יצא מהבית ומצאתי את עצמי לבד, הרשיתי לעצמי להתפרק. התמוטטתי אל הרצפה, נשכבתי בין הקווצות הגזורות וסוף כל סוף נתתי דרור לדמעות.

עדיין, בתוך השבר הגדול הייתה גם תחושת גאווה עמומה. לא התפרקתי לידו.

השיער שלי נח על הרצפה. דניאל לא היה שם ואני כבר לא ידעתי מי אני.

פרק 2

הגשם דפק בחלון, כאילו מזכיר לי שהחיים ממשיכים גם כשהעולם שלי קורס. חציתי את המסדרון בנשימה עמוקה, נכנסתי לשירותים ונעצרתי מול המראה.

הבטתי בעצמי. הגבות שלי היו מורמות מעט, העיניים נפוחות ובורקות. נגעתי בשערי, שאורכו עבר רק במעט את קו אוזניי. הוא היה לא סימטרי, מרושל ופרוע. נראיתי זרה לעצמי וזה הכאיב לי.

ביחד עם הזעזוע הייתה גם תחושה של שליטה.

הכאב היה שלי, הבחירה הייתה שלי. דניאל אולי גרם לי להישבר, אבל אני זו שבחרה איך להישבר.

לפתע גמלה בליבי החלטה, מסוג ההחלטות שרק בנות־עשרה שהחבר שלהן בדיוק נפרד מהן מסוגלות לקבל. הגיע הזמן לסיים את מה שדניאל התחיל.

אולי אם הבית לא היה ריק, היה שם מישהו שיעצור אותי. אבל הוריי ואחי נמצאו במרחק שתיים־עשרה שעות טיסה ממני, משתזפים על חופי הטורקיז של תאילנד! הכעס והטינה שוב בעבעו בתוכי. שלושה שבועות. שלושה שבועות של חופשה — בלעדיי.

נראה שאני לא באמת חשובה להם אם הם מסוגלים לעזוב אותי ככה למשך כל כך הרבה זמן.

לא מסוגלת להמשיך להסתכל על עצמי, צעדתי ישירות לכיוון המטבח. סחרחורת ערפלה את ראשי ומרוב דמעות בקושי ראיתי את הדרך. מעדתי ונשענתי על הכיסאות בפינת האוכל ובקושי רב הגעתי אל היעד שסימנתי לעצמי. מגירת הסכו"ם. פתחתי את המגירה ביד רועדת וסקרתי אותה בעיניי, מחפשת את הכלי שישמש אותי במשימה שלי.

הסכין שבחרתי הייתה החדה ביותר במגירה. הרמתי אותה באיטיות ודקרתי את קצה אצבעי. זה היה שורף ודם התחיל לזלוג. אם ככה כואב לי עכשיו, כמה יכאב לי עוד מעט?

הנחתי את האצבע בפי. לדם היה טעם של מתכת והוא המשיך לטפטף גם כשהוצאתי את האצבע מהפה. איזה מזל שמיקה אחותי לא כאן.

בשלושת השבועות האלו שהוריי נמצאים בחו"ל, הייתי אמורה להתגורר אצל מיקה. אחותי, שמבוגרת ממני בעשור, היא נשואה טרייה ובימים אלה מסיימת את התואר הראשון שלה בחינוך. אני אוהבת אותה מאוד, אבל עשר השנים שמפרידות בינינו גרמו לי לא אחת להרגיש כאילו נולדנו בפלנטות אחרות.

פתאום מצאתי את עצמי נזכרת איך בגיל חמש ברחתי מהבית אחרי מריבה גדולה עם מיקה. אחותי רדפה אחריי כדי להחזיר אותי הביתה. היא מצאה אותי יושבת בגן השעשועים הקרוב, חיבקה והרגיעה אותי, ואחרי ששוחחנו, לקחה את ידי והובילה אותי בחזרה הביתה. בתקופה ההיא, מיקה הייתה עבורי כמעט כמו אם שנייה. אומנם אבא טיפל בי וכרכר סביבי, אבל אפילו אבי, עם כל הרצון הטוב שלו, לא יכול להחליף הבנה של אם או אחות. אל מיקה באתי עם פצע כואב כדי לקבל נשיקה. היא זו שחיממה לי אוכל בצוהריים כשאבא ואימא היו בעבודה, היא זו שעזרה לי להכין את שיעורי הבית בבית הספר היסודי.

לצערי, השנים שעברו גרמו לנו להתרחק. היום היא בקושי מכירה בקיומי. האם בכלל יהיה לה אכפת כשתשמע מה קרה לי? ולמה אני בכלל חושבת עליה ברגע מהותי כל כך? מיקה היא הדבר האחרון שאני אמורה לחשוב עליו כרגע.

אומללה, טאטאתי לצד את כל המחשבות על מיקה והרמתי את הסכין. גיחכתי לעצמי שהיא כנראה חדה מספיק ואז תחבתי אותה בכיס הקרדיגן ויצאתי החוצה.

במרחק הליכה קצר מביתי נמתחו פסי רכבת נטושים. הפסים השתייכו למסילה מהתקופה הבריטית שפעם העבירה סחורות מישראל לכל העולם. היום הרכבת מסתיימת כקילומטר דרומית לבית שלנו, בתחנת נהרייה — התחנה האחרונה של רכבת ישראל. פסי הרכבת כבר לא פעילים, שבורים בחלקים רחבים, אבל גשר אחד עדיין עומד. לשם הועדתי את פניי.

הרוח הקרירה בידרה את שערי הקצר בזמן שחציתי את הרחוב. צמרמורת עברה בעורפי ותהיתי איך לגברים לא קר בתספורת קצרה. אף שאיש עוד לא יצא מהבית, הרגשתי חשופה, כאילו בכל רגע הרחוב יתמלא וכל אחד יוכל לראות מה עבר עליי ומה אני מתכננת לעשות.

העצב התגבר כשדרכתי בטעות בתוך אחת השלוליות שהצטברו בשולי הכביש. נעלי הימנית נרטבה וכנגד כל היגיון פרצתי שוב בבכי. הרגשתי בודדה כל כך. אפילו מיקה שאמורה הייתה לשמור עליי לא רצתה בחברתי.

"זה רק שלושה שבועות," אימא הבטיחה למיקה. "מאיה תיסע אלייך אחרי הלימודים ותחזור בבוקר לבית הספר, את לא תצטרכי לעשות כלום, היא ילדה גדולה." אימא בדיוק סיימה לרכוש את כרטיסי הטיסה, וכמובן, שיחת הטלפון הראשונה שלה הייתה למיקה.

"בשום פנים ואופן לא!" יכולתי לשמוע את מיקה אפילו מהחדר השני. "יש לי בחינות של סוף התואר והתמחות, אני לא יכולה שגם היא תהיה לי על הראש!"

"מיקה, זאת אחותך הקטנה. ואת יודעת שאביתר מחכה לטיול הזה. אני מצפה ממך להתגייס..."

הפסקתי להקשיב כשמיקה ענתה לאימא בטונים רועמים. מן הסתם, היא לא ידעה ששמעתי את השיחה. לא שהיה קשה לפספס, היא כמעט צעקה מרוב תסכול. ניחמתי את עצמי במחשבה שגם אני לא רוצה להישאר אצל מיקה. ועדיין, עצם הידיעה שהיא לא רוצה בי אצלה הייתה כמו דקירה בלב.

שקועה במחשבות מכאיבות, הגעתי ליעדי.

סביב המסילה גדל דשא רטוב שהפיץ ריח חזק של חופש. בין טלאי הדשא אפשר היה לראות כתמים צהובים של חמציצים והמראה עורר בי נוסטלגייה. כשהייתי קטנה אהבתי לאכול אותם. בכל יום אחר הייתי משתהה על היופי הזה וחוקקת אותו בזיכרוני, אבל היום הרגשתי שלא יהיה בכך טעם. במקום להתעכב על החיזיון, פסעתי באיטיות לעבר הגשר.

הגשר הוא מקום המפלט הקבוע שלי. במצבים של קושי או שמחה אני הולכת אליו, מתיישבת על הקצה ומתבוננת מטה אל תערובת הגשם ומי הביוב שזורמת תחתיו. גם הפעם לא היה לי ספק שזה המקום הנכון להיות בו.

פסעתי הלוך ושוב לאורך הפסים, מתלבטת היכן להתיישב ומחפשת פינה יבשה להתמקם בה. לא רחוק ממני עמדה הזולה שיצרנו לנו, החבורה, רטובה לאחר ימים ארוכים של גשם. הפוטונים שהשארנו על הקרקע היו ספוגים במים ויכולתי לראות שאריות של פחמים רטובים. לא פלא. לא היינו כאן המון זמן, מאז תחילת החורף.

לבסוף הבחנתי בסלע שניצב ממש באמצע הגשר. ישבתי שם כל כך הרבה פעמים עם דניאל.

נזכרתי איך ממש כאן הבטנו זה לזה בעיניים והוא לחש לי סודות קטנים, מילים רכות שעכשיו נשמעו לי כמו חלק מחלום מתוק. ואז נזכרתי איך דקה אחר כך, בקרבת אחרים, דניאל חזר להיות קפוא כהרגלו.

בהחלטה נחושה התיישבתי על הסלע. כשימצאו אותי כאן, לא היה לי ספק שדניאל ירגיש אשם. רק הוא ידע למה בחרתי דווקא את המקום הזה, והרוח שלי תרדוף אותו עד סוף ימיו. הוא לא יצליח להתחמק מאחריות.

הוצאתי את הסכין מהכיס והסתכלתי עליה במשך מספר שניות, תוהה אם אראה את כל חיי חולפים לנגד עיניי כפי שקורה בסרטים. תהיתי כמה אנשים יגיעו ללוויה שלי, אם דניאל יגיע, מה יחשבו הוריי ואם אחותי תרגיש אשמה.

המחשבה על מיקה גרמה לי לשלוף את הטלפון הנייד מכיס המכנסיים. התלבטתי איזו הודעה לשלוח לאחותי.

רגע אחרי שנפרדנו מהוריי ואחי בנמל התעופה, מיקה הסתכלה עליי במבט מותש. "בבקשה ממך, מאיה, אל תעשי לי צרות, יש לי כל כך הרבה על הראש, את כבר ילדה גדולה ואני מצפה ממך לא להעסיק אותי בשטויות של גיל ההתבגרות."

מילותיה עדיין ריחפו בזיכרוני כשהתחלתי להקליד.

"אל תדאגי לי," שלחתי לה בהודעה. לאחר מכן כיביתי את הטלפון והנחתי אותו על האבן הרטובה סמוך אליי. לא חששתי שיתקלקל, זה פשוט לא היה חשוב.

עכשיו שהתפניתי, נשמתי נשימה עמוקה ושלפתי את הסכין, אוחזת בה חזק כל כך שפרקי אצבעותיי הלבינו. חלילה שתיפול לי, שלא אתחרט. לאחר מכן נשכתי את שפתיי וקירבתי את הסכין אל פרק כף ידי.

מגע הסכין הקרה נגד עורי החם היה מוזר לי. תחושה של רוגע נפלה עליי: כמו הד של השקט שייחלתי לו. בחנתי באיטיות את הוורידים הבולטים, מתלבטת באיזה להתחיל, ואז בהבזק של שנייה, מבלי לחשוב, העברתי את הסכין על פרק כף ידי השמאלית וצפיתי בנוזל הכהה שהחל לבצבץ מהחתך.

הכאב היה חד ומיידי. נעצרתי ובהיתי בדם מצטבר לאיטו. החתך לא היה גדול ואהבתי את זה, רציתי לסבול לאט. לאחר מכן, עדיין מבלי להרפות מהסכין, הסתכלתי על הדופק שפמפם תחת עורי. זה היה כואב. כואב ושורף. אבל לא כמו הצער העמוק ותחושת האובדן שמילאו את כל ישותי.

הלוואי שהחיים הכואבים האלו ייגמרו כבר, חשבתי ללא קול. אני לא מסוגלת לשאת את זה יותר.

שוב הידקתי את אחיזתי בסכין על מנת ליצור חתך נוסף כששמעתי קול של גלגלי אופניים.

אלוהים, אתה משחק איתי משחק? תהיתי בייאוש, לא מבינה למה מפריעים לי ברגע פרטי כל כך. תן לי לעשות מה שצריך ואני מגיעה אליך. כל מה שרציתי היה לסיים עם זה, ועכשיו נאלצתי לבדוק מה בדיוק קורה כאן. מי נמצא כאן ביחד איתי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*