מילים ומילות

פתיח לסדרה

ענר גוברין

הפסיכואנליזה והעולם התרבותי סביבה קשורים בקשר שאינו ניתן להתרה, מזינים ומעצבים זה את זה, מתדיינים ביניהם ומנהלים שיח של ביקורת הדדית. מזווית כלשהי, אף ניתן לומר שהפסיכואנליזה לא נולדה כתחום, אלא כבין־תחום. לא תיתכן תובנה פסיכואנליטית "טהורה" שאינה כוללת השקפות עולם חיצוניות לה, מטען תרבותי והקשר חברתי ופוליטי. באותה המידה, דומה שאין בנמצא יצירת תרבות שאינה מציגה ביטוי כלשהו של שיח עם תובנות פסיכואנליטיות. את הבין־תחומיות של הפסיכואנליזה אפשר להסביר בכך שהפסיכואנליזה אינה כבור המתמלא מחולייתו, רוצה לומר, מקורותיה שלה אינם יכולים למלא ולהזין אותה. כל רעיון ורעיון בה אינו סגור סביב עצמו, והיא עצמה תלויה בחיים המתנהלים סביבה: חיי הרוח של האדם, התרבות, הפילוסופיה, הפרקטיקות החברתיות. בכל אלו שולטים לפחות באופן חלקי תהליכים לא מודעים ומנגנונים נפשיים שהפסיכואנליזה היטיבה לתאר. לכן כלל אין דרך לעמוד על משמעותן העמוקה של תאוריות פסיכואנליטיות בלי להתעמק בשטחי החיים שמהן הן התפתחו, והבנת שטחי החיים האלה דלה יותר ללא המבט הפסיכואנליטי.

נדמה שה"פנים" וה"חוץ" של הפסיכואנליזה מעמידים בסימן שאלה את ההבחנה בין פנים לחוץ, הן כקטגוריות מהותניות והן בחיי הסובייקט (הפסיכואנליטי). כדי לפתח את התאוריה שלו, פרויד השתמש במאגר עצום של ידע ממקורות שהם חיצוניים לפסיכואנליזה: אנתרופולוגיה, אומנות וספרות, פסיכולוגיה ניסויית, מחקרי מוח, פוליטיקה ויחסים בין־לאומיים, רפואה ומדעי הטבע. הפילוסופיה, שבה האמין ושימשה נר לרגליו בכל קביעותיו, אף היא לא נבעה מהפסיכואנליזה.

הפוזיטיביזם ותאוריית ההתאמה של האמת היו הפילוסופיה המקובלת של זמנו, ובהן האמין כל מי שזיהה את עצמו עם המחנה הנאור, המשכיל והרציונלי. נדמה שפרויד דחה תפיסות אמת אחרות, אך במורכבות כתביו ובמורכבות תיאוריו את הנפש האנושית השתלבו תפיסות אמת מגוונות אשר שבו והבהירו את האופן שבו הנפש האנושית אינה ניתנת לרישום בשפה הומוגנית אחת, שכן אופייה ההטרוגני דורש ריבוי שפות בתיאורה.

הקשרים ההדדיים בין הפסיכואנליזה ל"עולם" מתקיימים כל הזמן בשתי רמות המנהלות ביניהן קשרי גומלין: ראשית, העולם, על תוצריו החברתיים, הספרותיים והאומנותיים, מגלם ברמות עומק נסתרות רעיונות פסיכואנליטיים, מהווה הוכחה להם ואף עשוי להרחיב ולפתח אותם. שנית, רמות העומק הנסתרות שנחשפות משנות את משמעות תוצרי העולם. כך הפסיכואנליזה הופכת לפרדיגמת־על, שמסוגלת לחשוף את הדינמיקה הנסתרת של תוצרי החברה, האומנות והתרבות. בעשותה כך, הפסיכואנליזה יכולה לתרום לדיסציפלינות החיצוניות לה, אך גם להיתרם מהן.

סדרת "נרקיסוס - סדרה לפסיכואנליזה, פילוסופיה וחקר התרבות" עוסקת בחיבורים הרבים והמורכבים שבין הפסיכואנליזה לתחומי ידע אחרים, ביניהם ספרות, אומנות, פילוסופיה, חברה והיסטוריה. מטרתה להביא בפני הקוראים את הכתיבה העשירה והמגוונת של מטפלים וחוקרים ממגוון תחומים ואסכולות בישראל, העוסקים בפסיכואנליזה בהקשריה התרבותיים. באמצעות במה זו אנו מקווים לעודד ולהמריץ שיח מחקרי המתרכז בחשיבה הפסיכואנליטית הבין־תחומית ודיאלוג פורה בין הפסיכואנליזה לדיסציפלינות אחרות.

ספרה של יעל פילובסקי בנקירר מדגיש את נקודת המבט החסרה בהגות על ברית המילה: האם הצופה מהצד כאשר המוהל פוצע את איבר מינו של תינוקה ומסיר את העורלה.

המחברת מתחקה אחר הקונפליקט אל מול הממד האימהי ושואלת על נקודת המבט הפסיכואנליטית שיכולה לצמוח כשאין ממהרים להדחיק קונפליקט זה. דרך מסע מרתק העובר על פני מספר צמתים חשובים בכתיבתו של פרויד: שלושה תיאורי מקרה של פרויד, טוטם וטאבו ומשה האיש והדת המונותיאיסטית. היא מראה כיצד חיבורים אלה משקפים את שלושת הרבדים של ברית המילה בכתביו של פרויד - אינדיווידואלי, תרבותי והיסטורי.

פרויד מסמן את ברית המילה כ"מאובן מפתח" (leitfossil), עדות לממד חי שהתאבן, קיום שנשכח ונותר קבור באבן. "בכל אחד מן הטקסטים", כותבת יעל פילובסקי בנקירר, "מהווה ברית המילה מוטיב מרכזי אשר נכרך באופנים שונים במהלך הטקסטואלי, אשר שומט את הממד האימהי ומסיט את המבט אל האב, אל חרדת הסירוס, וסוגר את האפשרות לפתיחה של היחסים עם האם, לשאלות העולות מתוכם ולאתגר הטמון במפגש עם אופני קיום אלטרנטיביים. באמצעות דימוי זה 'מל' פרויד את הטקסט בתנועת חיתוך אשר בה בעת מעוררת את החרדה מאובדן איבר המין הגברי וגם חושפת את 'הפצע' (הגברי אולי), המקשה על מגע עם שאלות שונות העולות בטקסט, ואת הכאב הלא מדובר של היחסים עם האם".

הספר הוא חקירה פסיכואנליטית מרחיקת לכת ומעמיקה החושפת את הלקונות בכתיבתו של פרויד ביחס לנשי ולאימהי בכלל ולברית המילה בפרט. הוא פותח פרספקטיבות חדשות ביחס להדרת הסובייקטיביות של האם בטקס ברית המילה ומראה כיצד הדרת האם מברית המילה היא חלק חיוני וחשוב בהבנת התסביך האדיפלי וחרדת הסירוס.

הקדמה

בעקבות דימוי ברית המילה: ארכאולוגיה בנבכי הטקסט

עַל שִׁדַּת הַהַחְתָּלָה שֶׁלּוֹ

כְּשֶׁשָּׁקַל פָּחוֹת מִשְּׁלוֹשָׁה קִילוֹגְרָם

עִם שְׁלוֹשָׁה גְּבָרִים סְבִיבוֹ

אֶחָד מֵהֶם אָבִיו

עִם אִמּוֹ בְּמֶרְחָק אֲוִירִי שֶׁל שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת

(אֲבָל הִיא מֵעֵבֶר לַקִּיר. וְהַקִּיר יָם

וְהִיא גּוֹעָה בְּבֶכִי, וַחֲבֶרְתָּהּ, שֶׁאֵין לָהּ יֶלֶד מִשֶּׁלָּהּ

אוֹחֶזֶת בָּהּ)

עַל שִׁדַּת הַהַחְתָּלָה שֶׁלּוֹ

כְּשֶׁשָּׁקַל פָּחוֹת מִשְּׁלוֹשָׁה קִילוֹגְרָם

עִם אַלְפֵי גְּבָרִים, דּוֹרוֹת עַל דּוֹרוֹת, סוֹגְרִים מֵעָלָיו,

אֶחָד מֵהֶם הוּא אָבִיו,

עִם אַלְפֵי נָשִׁים, דּוֹרוֹת עַל דּוֹרוֹת, רֹאשָׁן נוֹטֶה הַצִּדָּה,

גֵּוָן נוֹטֶה הַצִּדָּה, נַחְשׁוֹל גּוֹעֵשׁ

הֵן חוֹשְׁקוֹת שְׂפָתַיִם, מְלִיטוֹת מַבָּטָן,

אַחַת מֵהֶן הִיא אִמּוֹ.

עַל שִׁדַּת הַהַחְתָּלָה שֶׁלּוֹ

עִם תַּעַר אֶחָד

שְׁתֵּי פָּנִים לַבְּרִית

כְּרִיתָה וּכְרִיתָה.

(בן, הדס גלעד)

העורלה המכסה את קצה הפין אינה איבר בגופי. פיסת העור הזאת מעולם לא הייתה חלק מגופי ומעולם לא נכרתה ממני. רוב חיי לא הקדשתי לה מחשבה שנייה. אבל בחודשים האחרונים של ההיריון עם בני נוכחותה בתוכי הכתה בי ולוותה בגל של שאלות בנוגע למנהג הפטריארכלי העתיק של ברית המילה. כשאל מולי ניצבת מסורת גברית רבת דורות וארוכת שנים, שאלת מקומי אל מול טקס ברית המילה של בני הפרה את מנוחתי.

במקביל לסימני השאלה שעלו בי לקראת לידת בני, נחשפתי לעמותות ולארגונים המתנגדים לברית המילה בישראל, וגיליתי שקיים שיח ענף גם מחוץ לישראל שחורג מן ההקשר היהודי. אקטיביזם אנטי־מילה המכונה פעמים רבות אינטקטיביזם¹ - כלומר אקטיביזם למען שלמות גופנית - נפוץ הן בארה"ב והן באירופה. מאבקים משפטיים מלווים בהפגנות וביוזמות חברתיות צצים ללא הרף בניסיון להכיר במילה כמעשה מוטילציה באיבר המין הגברי, MGM (Male Genital Mutilation), בדומה ל־FGM (Female Genital Mutilation). במדינות שונות נעשו ניסיונות - ללא הצלחה ממשית עד היום - לשנות את החוקים החלים על הטקס, לראות בו פגיעה בחסר ישע ולאסור את קיומה של מילה שאינה רפואית. כתבות שפורסמו בנושא, ספרים שנכתבו וסרטים שנעשו מגלים את העוצמות הרגשיות שמותירה אחריה שאלת המילה, עוצמות שעלו גם בשיחות שניהלתי בנושא עם אנשים שסביבי. הופתעתי לגלות שגם בקרב הציבור החילוני, ובא/נשים שהקשר בינם/ן לבין הדת מועט מאוד, מעלה ברית המילה את הטונים בחדר ומילים קשות חוצות את המרחב כחיצים של אש, כאילו נחשף פצע.

מה גורם למילה לשאת עוצמות גבוהות כל כך? "זוהי האניגמה העתיקה ביותר בהיסטוריה של הכירורגיה", כותב דויד גולהר (Gollaher), "וקשה להסביר מהי המוטיבציה האנושית שהביאה לראשיתה".² היא עתיקה ורחבה מן היהדות - כשישית מאוכלוסיית העולם מלה את בניה, והמנהג נהוג באזורים שונים בעולם, מטעמים שונים, בצורות שונות.³ העדויות הקדומות ביותר לקיומה מופיעות עוד הרבה לפני האזכור התנ"כי של הברית, שנכרתה בין אלוהים לאברהם, והן מגיעות ממצרים העתיקה. זוהי מסורת עתירת משמעויות; פצע סימבולי בעל היסטוריה ארוכה וטרנספורמציות מרובות, אשר אולי בדומה למה שנכתב על היהדות - ממשיך לשרוד כנגד כל הסיכויים, ממשיך להתקיים ואף לשאת משמעויות חדשות.

אף על פי שמנהג המילה הוא קדום, נרחב ורווי משמעויות, נדמה כי פעם אחר פעם עולה מתוכו שאלת הזהות אל מול האחר/ת, ופרויד מסביר כי ברית המילה היא המקור העמוק ביותר של האנטישמיות, "שהרי אפילו בגן־הילדים שומעים הבנים הקטנים שליהודים חותכים משהו מן הפין - חתיכה מן הפין, הם חושבים - וזה מעניק להם את הזכות לתעב יהודים".⁴ אכן, לאורך ההיסטוריה מנהג ברית המילה הזין פנטזיות הנוגעות באחרוּת ובשנאת יהודים, אך הוא אומץ בסוף המאה ה־19 גם כפרקטיקה כירורגית, במהלך שבו המילה הפכה להיות סימן דווקא להיגיינה ולמעמד גבוה. באופן מעורר מחשבה, מהיותו סימון לאחרות הפך מנהג המילה את עורו, ובתחילת המאה ה־20 סחפה המילה הרפואית את ארצות הברית ובמידה פחותה גם את בריטניה. משאבים וכספים הושקעו במחקר על אודות יכולות הריפוי של המילה הכירורגית, ובהדרגה התרבו הפרסומים אשר דווחו על יעילותה של המילה כניתוח פרופילקטי לתינוקות על מנת להיטיב היגיינה, לשפר אסתטיקה, למנוע מחלות כגון אפילפסיה, מחלות פרקים, הפרעות בדרכי השתן וכן על מנת לרפא מחלות נפשיות שונות שמקורן בגירוי יתר מיני ובאוננות. אף על פי שמרבית טיפולים אלה לא שרדו את מבחן הזמן, ניתן להתבונן דרכם על ההילה האופפת את המילה, המטשטת את הגבולות ומגלה את הקשר - שעליו מדבר גם פרויד - בין מדע לדת.

כרופאה העוסקת בנפש האדם, ריתק אותי תהליך המדיקליזציה של הטקס; נקודת החיבור והקשר העמוק שבין רפואה לדת, בין כירורגיה לטקס. לאורך ההיסטוריה של המילה נקשרו הטקס וההליך הכירורגי בסגולות תרפויטיות, כמו גם בתחושת שייכות והגנה. אבל באיזה אופן, תהיתי, קשורות יכולות הריפוי והעוצמות הרגשיות המלוות את המילה בשאלת האחרוּת המגולגלת בה? כיצד קשורות משמעויות סימבוליות של ריפוי וצמיחה בטקס במה שאליזה סלאבט (Slavet) מכנה "קדחת הגזע" (Racial Fever):⁵ תשוקה בלתי נשלטת להגדיר את זהות הסובייקט והקבוצה, למצוא את המורשת, לצקת ולגלות (ולעיתים להמציא) את ההיסטוריה המסמנת את הסובייקט והקבוצה כנפרד/ת אל מול האחר/ת?

סלאבט טובעת את המושג מתוך הפסיכואנליזה ומתוך ניסיונותיו של פרויד לגעת במקורות הפרה־היסטוריים של היהדות, כמורשת של זיכרון המבקשת להיכתב בברית המילה. כאשר פרויד מתאר את שובה של ברית המילה מן המודחק הפרה־היסטורי, הוא גם שואל מדוע, על מנת להבדיל ולהפריד מן האחר, משתמש היהודי בסימן הנהוג על ידי האחר? "כאות המבדיל בין אדם לאחרים והאמור לציין את עדיפותו עליהם בוחרים במשהו שאין למוצאו אצל האחרים", הוא מסביר, "ולא במשהו שמיליונים רבים אחרים יכולים להציגו באותו אופן".⁶ שאלה זו פותחת צוהר למעגליות היחסים עם האחר/ת הטמונה בברית המילה, ופרויד מסמן את אותה אחרות לא כשונות רדיקלית וזרות מוחלטת אלא כישות שיש בה דומות מעוררת אימה. הוא מצביע על כך שהגרעין הקונפליקטואלי והעוצמות הנלוות אליו נובעים דווקא מקרבתו/ה של האחר/ת, החוזר/ת כמוכר/ת - אחרוּת העולה מבפנים ומעוררת בהלה כשהיא מטשטשת את קו הגבול שבין העצמי לבין האחר/ת. הסימן מכונן הזהות מביא עימו גם חוויה של ניכור, בשל גילוי אופיו הפרדוקסלי, שלעולם אינו זהה לעצמו ומהווה בו בזמן רגע של סימון ההפרדה מן האחר/ת ורגע של קרבה אליו/ה.

טשטוש גבולות הזהות אל מול האחר/ת הפנה עבורי את זרקור שאלת האחרות בברית המילה אל הציר המגדרי. במהלך ההיריון של בני, מתוך מודעות לאיבר המין הזכרי הצומח בתוכי, התחלתי לתהות באיזה אופן מהווה ברית המילה היהודית, המתקיימת ביום השמיני לאחר הלידה, תשובה לתשעה חודשים של היעדר זהות, של גוף בתוך גוף. כתיבתו של אריק קליין סילברמן (Silverman) מחזיקה את המורכבות הזאת, והוא מסביר כי מקורה של ברית המילה בצורך פנימי להזדהות עם יכולת ההולדה והפריון הנשי, אך הטקס עצמו נועד למחוק את האימהות באמצעות ניכוס של תכונותיה הסימבוליות.⁷ כמו בלידה, בחיתוך חבל הטבור, גם בהסרת העורלה מופרד התינוק מגוף אימו בתהליך שבו אובדן גופני מוביל לשלמות. אם שבעת ימי המחזור והנידה מסמנים את הפריון הנשי, ביום השמיני מתחיל מעגל חדש של פריון - גברי ולא נשי, סימבולי ולא גופני, תרבותי ולא טבעי. זוהי תשובה לקנאה העמוקה בפוריות האישה אשר מייצרת את מעגל הפריון הגברי מתוך ניכוס של זה הנשי ובכך גם מוחקת אותו. יצירה של אינטימיות גברית בטקס היא תוצר של הדרת האם, אשר מתוך מחיקתה ושימוש בתכונותיה צומחת האפשרות לאינטימיות וסולידריות גברית. כפי שמסביר זאת סילברמן, ברית המילה מפרידה בין הגבר לאישה באמצעות הפיכה של גבר לאישה.⁸

תהיתי מה נכרת כשהברית נכרתת, ואיך מתעצב החיבור בין האם לתינוק לאחר הרגע הזה, ומתוך הפצע. בקריאה בספר ויקרא מנתחת ז'וליה קריסטבה (Kristeva) את זהות הגבר היהודי הנוצרת בטקס ברית המילה ככזאת הצומחת בניתוק מן האם.⁹ כפי שהיא מסבירה, על מנת לאפשר לגבר היהודי להזדהות עם דמות האל האחד, מוצפת הדת היהודית בחוקי דחייה - טהרה, טומאה ואיסור על גילוי עריות המתרבים ומתפצלים לאיסורים רבים - המושרשים כולם ביצירת האם כמקור הבזות והאחרוּת. היהדות מתכוננת באמצעות חוקי הטומאה שבסיסם הוקעת האם מן התרבות והדבר שממנו נפרד הזכר, אותו אחר - או למעשה, אותה אחרת - שהמילה חותכת מן האיבר עצמו, הוא המין האחר הלא טהור, הטמא.

כאשר מוקנית לתינוק זהותו היהודית, הנחרטת באיבר המין הזכרי, בתוך מעגל גברי, ומהדהדת את היחסים עם האב־האל, נעלם גם קולה של האם והיא נותרת כממד בלתי נגיש בתרבות. השפה העברית מבטאת את הקשר הזה שבין מילה (והאפשרות להשתמש במילים) לבין ברית המילה, ומסמנת את האימהות, במקביל לטקס, כמי שנותרות מחוץ לשפה. ברית המילה הינה "הארכיב הסגולי", כפי שמכנה אותה דרידה, החורטת את הזיכרון הארכיוני של היהדות בעור התינוק ומכניסה אותו בבריתו של עם הספר, ומילים שייכתבו בו ייחרטו במובנים רבים בעור, כעדות פצועה להוויה היהודית.¹⁰ אך מה פירוש הדבר לגבי נשים הנותרות מחוץ לטקס ומעבר לטקסט? מהו גורלן של אלו המוגלות אפילו מן הגלות?

באירוע ברית שהשתתפתי בו ושנחקק בזיכרוני, לא נכחה האם. כשהיא חסרת כוחות ומותשת, שמונה ימים לאחר הלידה, כשהיא מצויה עדיין בתוך מערבולת של יום ולילה המתמזגים זה בזה, כשלא ניתן להפריד בין רגעים מתוקים של אושר לבין מכאובים גופניים ודאגה, היא אספה את עצמה ומסרה את התינוק, זעיר וחסר אונים, לאדם זר שיפצע באיבר מינו ויצרף אותו בכריתת סכין אל הברית הגברית והמסורת היהודית. היא לא אמרה דבר על חווייתה ורגשותיה, שתקה ויצאה מן החדר. אני, לעומתה, כרופאה צעירה, תפסתי את מקומי בשורה הראשונה בין עדת גברים לצפות. מהמקום שבו עמדתי שמעתי את התינוק בוכה. צעקותיו נבלעו במעגל הגברים שסביבו, בין קולות התפילה להמולת השמחה וצהלות הסועדים. הבטתי בסב התינוק האוחז בו ובמוהל שקיבע את ידיו ורגליו אל סד מעץ, תוך כדי שהוא מעביר את כוסית היין בין האורחים. חשבתי על אימו שסגרה את עצמה בחדר ועל האופן שבו חורט טקס ברית המילה פערים עמוקים בגופו של התינוק.

עם השנים, והכניסה אל האימהות, שאלת מקומה של האם אל מול ברית המילה הלכה והתחדדה בי, ובראשיתו של המחקר הנוכחי - שסופו קריאה פסיכואנליטית והוא כאן לפניכם/ן - פניתי לאימהות לשמוע את סיפורן. ראיינתי אימהות - כאלה שמלו וכאלה שלא מלו את ילדיהן, מתוך סקרנות להקשיב למילים של מי שנותרות בסוגריים, לקולות מן החדר האחר. מהן המילים שעלו בנשים אל מול נחשול ברית המילה? אימהות שראיינתי סיפרו על עזיבת החדר, על הסתגרות בחדר אחר ועל חוויה של פיצול. כמה מהן תיארו איך השתנה בכי התינוק לאחר הברית, איך עד אז לא שמעו אותו בוכה ממש. הן שיתפו בתחושות גופניות שעלו - כאב בחזה ובשדיים, צורך להיניק, התכווצויות ברחם. רבות מן הנשים דיברו על הצורך לשמור על התינוק אל מול דרישות החברה והתרבות, על תחושה של בגידה, על התרגשות ועל מתח גדול. בכי היה מוטיב מרכזי ברבים מן הנרטיבים - הקשבה לבכי התינוק, דמעות שזולגות וחלב שנוטף.¹¹ ביקשתי להיות עדה למי שנותרות "מעבר לקיר והקיר ים" (מתוך השיר "בן"); לאסוף מילים מן החדר האחורי ולפנות מקום לקולות שנושרים מן הנרטיב המרכזי, המוכר והמדובר. היה נדמה לי שבמקביל לטקס המואר, נשים עוברות מעין טקס משלהן, חניכה אל תוך מקומן של אימהות תחת הפטריארכיה.

אולי מתוך פציעת התינוק מתכוננים לא רק השושלת הגברית המובאת בברית היהודית אלא גם התפקיד האימהי בתוך תרבות פטריארכלית, הכרוך בהדרה ובשתיקה? בתהליך ההרכבה הבוטנית נכרת ענף ואחר מורכב באופן מלאכותי במקומו, כשבסיס הענף נותר ככלי חלול שלא יוכל עוד להצמיח פירות משלו, אבל באמצעותו מוזן הפרי המורכב. כך אולי נותרות גם האימהות לאחר הברית - מחויבות לכאב, מתוך תשוקה להחזיק, לשמור, להגן וללא מילים משלהן. בתהליך ההדרה מן החדר המרכזי, שבו נקשר הגוף אך מותרת השפה, מתגבשת עבור האימהות הזעקה שאין לה מילים.

חיתוך ממד זה של יחסים עם האם מן הרובד התרבותי והשפתי נותר עבורי כסימבול לאותה אחרות הנגדעת ברגע שבו נובטת הזהות הגברית. במקביל לתנועת חיי אל עבר הפסיכואנליזה פניתי אל הטקסטים של פרויד על מנת לבצע קריאה מגדרית, המתחקה אחר היחסים עם האם תוך שימוש בדימוי "ברית המילה" כמפתח אל המילים הנעלמות. פרויד מתאר את ברית המילה כ"מאובן מפתח" בטקסטים, כעדות לדבר חי שהתאבן בבהלה וכמפתח אל הממדים הקבורים בטקסט, ואני משתמשת בהבנה זו על מנת לחלץ מתוך הטקסטים שלו עצמו את הקונפליקט אל מול האחרות האימהית.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*