סטארלייט קוב 2 - לב מגונן

פרק 1

בק

אנשים הם מעצבנים, חד וחלק.

על אף שגדלתי בסטארלייט קוב וביליתי את רוב חיי בין אנשים, לא היה לי נוח איתם. לפעמים פשוט רציתי שיעזבו אותי בשקט, אבל זה כמעט בלתי אפשרי כשיש לך חמישה אחים, כולל אח תאום ואתה גר במייברי¹ מודרנית.

סטארלייט קוב היא עיירה קטנה בקטע חוף קטנטן במיין, עם רחוב ראשי ציורי מצד אחד וחורש צפוף מצידה השני. כולם הכירו את כולם, כולם התערבו בעניינים של כולם ולאף אחד לא היה רגע של שקט.

אהבתי את הצד הקהילתי בעיירה הקטנה שלנו כשכולם התגייסו לעזור למי שהיה צריך, אבל לא אהבתי את ההיבט האנושי ובאירוע החודשי של סרט בפארק היו המון אנשים שזמזמו סביב כמו זבובים.

למזלי, האופי הלא ידידותי שלי היה מוכר בעיירה, וכיוון שהכנתי את הקפה הטוב ביותר בטווח חמישים קילומטר ואת סקונס האוכמניות הכי טובים בעולם, אנשים נטו להתרחק ממני כדי לשמור על יחסים טובים איתי.

למרבה האירוניה, האישה היחידה שחיבבתי מחוץ למשפחה שלי, לא הכירה את החוקים האלה כשעברה לגור בעיירה והייתה מהיום הראשון שלה כאן מטרד קבוע בשעות הבוקר המוקדמות. אוורלי באומן הייתה חיובית ושמחה מכדי שמישהו יוכל להתמודד איתה בשעה שבע, אבל היא הופיעה בכל בוקר ללא יוצא מן הכלל ודיברה איתי בלי הפסקה, בין אם רציתי בכך ובין אם לא. למדתי לסבול אותה ואז לקבל אותה ואז בדרך נס, התחלתי לחבב אותה.

ואז עשיתי משהו אפילו עוד יותר גרוע...

שמיכות וכיסאות נפרשו על המדשאה הרחבה בפארק לצד הרחוב הראשי. סרט מצויר הוקרן על המסך הנייד כדי להעסיק את הילדים עד שכולם ימצאו מקומות ישיבה לקראת הסרט הכפול. דוכני אוכל ניצבו מסביב, אבל אני אף פעם לא קניתי מהם. למה שאקנה? הייתי טבח מקצועי ויכולתי להכין כל מה שהיה להם טוב יותר פי שניים, ובחצי המחיר.

חוץ מזה, לא מכרו כאן חטיפי נאניימו². לא מכרו אותם בכל מקום אחר בסביבה, למעשה.

"מה הבאת לי?" התאום שלי, פורד, התיישב לידי על האדמה ושלח את היד אל הצידנית שלידי.

אולי חלקתי איתו רחם, אבל לא הייתה לי שום כוונה להתחלק איתו בזה ולכן סילקתי את אצבעותיו המשוטטות לפני שיספיק לגעת במשהו. "שום דבר."

"לא? אז בשביל מי זה?" הוא הרים יד ואמר, "רגע, רגע, תן לי לנחש... אוורלי בדרך לפה."

נהמתי לאישור, אבל זו הייתה תגובתי היחידה. כשלא שמעתי תשובה מתחכמת מצידו, הסתכלתי עליו וראיתי שפניו הזחוחות כבר פונות אליי.

"מה?"

הוא משך בכתפיו בחיוך מלגלג. "כלום."

"זה לא כלום. אם זה היה כלום, לא הייתה לך כזו הבעה אידיוטית על הפרצוף."

"אני רק חושב שזה מעניין, זה הכול."

"כמה תצליח לעצבן אותי כל יום? לא הייתי קורא לזה בדיוק מעניין. אולי אתה צריך עוד קצת תחומי עניין בחיים."

הוא פלט צחוק קצר ואני חייכתי. הייתי קרוב אליו יותר מאשר לכל אחד אחר בעולם, אבל היינו שונים זה מזה לחלוטין. אני תיעבתי בני אדם ואילו פורד נמשך אליהם, במיוחד אל המין הנשי. הוא יצא עם נשים לעיתים קרובות, בהחלט יותר ממני בשנתיים האחרונות, על אף שזה לא היה קשה בהתחשב בעובדה שהרף שלי היה אפס.

"מה שאני חושב זה שמעניין איך אתה לא רואה את מה שנמצא ממש מולך," הוא אמר.

"הפרצוף המכוער שלך נמצא ממש מולי."

"אנחנו תאומים."

"לא זהים," אמרתי, על אף שלא הייתה לזה משמעות רבה. הגנים של מקנזי היו חזקים וארבעת אחיי ואני היינו דומים מאוד זה לזה. אפילו אחותנו הקטנה השתלבה בקבוצה, על אף שלא התברכה בגובה שלנו והייתה נמוכה מהאחרים לפחות בשלושים סנטימטרים.

"מה שהתכוונתי," הוא אמר, "היה שאוורלי נמצאת ממש מולך."

זקפתי את ראשי ושלחתי מבטים לכל הכיוונים בחיפוש אחר הג'ינג'ית התוססת והפיקחית, שבניגוד לכל הסיכויים הפכה להיות החברה הכי טובה שלי.

"איפה?"

צחוקו של פורד היה חזק כל כך שמשך את תשומת הלב של כולם — בדיוק מה שלא רציתי — והראיתי לו את הערכתי בכך שתקעתי לו מרפק בבטן.

הוא התנשף ונעמד לפני שאספיק לעשות את זה שוב. "בדיוק," הוא אמר בחיוך כשצעד לאחור ונעלם בתוך הקהל.

בשלב הזה, כבר התרגלתי לרמזים הלא כל כך עדינים. אחרי שנתיים של ידידות עם אוורלי, האחים שלי אף פעם לא הסתירו את העובדה שהם חושבים שהיא ואני צריכים להיות זוג ונראה שכל התושבים בעיירה הארורה חשבו כמוהם. טוב, כולם פרט לשני האנשים שהיו נושא השיחה הזו.

נכון, היא הייתה יפהפייה, מצחיקה, חכמה וחביבה בלי גבול. הייתי בטוח שהיא האישה המושלמת.

אבל היא הייתה... אוורלי. ואוורלי לא הייתה אמורה להיות שלי.

וכאילו זימנתי אותה במחשבה, היא חצתה את המדשאה לעברי והשמש השוקעת מאחוריה הציתה אש בשערה. ראשים הסתובבו אליה כשעברה ואנשים נופפו לה או עצרו לפטפט, משהו שהם לא היו מעיזים לעשות איתי. חשבתי שהיא אפילו לא קולטת איך אנשים נמשכים אליה, אבל זה היה הגיוני. כל היצורים החיים נמשכים אל השמש ואוורלי הייתה התגלמות האור.

היא התיישבה במקום שפורד פינה ואמרה בגבות מורמות, כשעיניה הכחולות נעוצות בי. "אתה לא חושב שזה מוזר שרק לעיתים נדירות זוגות דנים בענייני תחת, לפני שמישהו דוחף לשם משהו? זאת אומרת, בעולם שלי, זה היה מצריך שיחה לפחות."

נשמתי בחדות, השתנקתי והשתעלתי במשך דקה שלמה. וכשהצלחתי להשתלט על עצמי סוף־סוף אמרתי, "אלוהים, אוורלי. ככה אנחנו מתחילים עכשיו שיחות?"

היא משכה בכתפיה ועיניה פיזזו. "תגיד לי שאני טועה. תגיד לי שלא הייתה לך בעיה עם אישה שחוגגת איתך ואז — אופס — אצבע בתחת שלך."

העברתי יד על פניי. "אפשר אולי לא לדון במועדון הקריאה שלנו כשסוזי הקטנה במרחק שני מטר מאיתנו?"

הדבר האחרון שרציתי היה לדון בספר השבוע — שהיה קצת יותר אפל מההעדפות הרגילות שלה — ושיעמוד לי מול כל העיירה.

היא הפנתה את ראשה הצידה והביטה בי. "בסדר. אבל רק בגלל שאתה עם הפרצוף הרוטן שלך."

היא אספה את שערה האדום לאחור בקוקו ופניה היו נקיות מאיפור חוץ ממשהו שמרחה על שפתיה, שגרם להן להבריק ולהדיף ריח של תותים. האם יש להן גם טעם של תותים?

הסטתי את מבטי מפיה והתמקדתי בסרט המצויר שעל המסך. "רטינה זה קול, לא הבעת פנים."

"אוי, תאמין לי, אתה כבר הפכת את זה להבעה." היא נאנחה בכבדות. "בסדר, הבנתי אותך. נוכל לדון בפרק עשרים ושתיים מאוחר יותר, אבל יש לי מחשבות."

הכרחתי את עצמי להעמיד פנים כאילו אני מנסה להיזכר מה קורה בפרק עשרים ושתיים, אבל זכרתי בדיוק מה קרה בו ובואו רק נגיד שפתאום התחלתי להתעניין במשחקי קשירות.

ואם להסתמך על דיונים קודמים, היא תספר לי, בפרטי פרטים, מה מצא חן בעיניה ומה לא.

אם התכוונתי לזה או לא, כבר צברתי אנציקלופדיה בשם נקודות העונג המיניות של אוורלי, ובכל שבוע הוספתי לה ערכים, אם לא ישירות מפיה, אז מהקיפולים בדפים ומהסימונים שלה בספרים שהיא העבירה אליי ואז ישבתי שם בפנים חסרות הבעה והעמדתי פנים שאני לא רוצה לעשות לה את כל אחד מהדברים האלה.

כשנזכרתי איך הגיבור בספר השתעשע עם הגיבורה, כיסה לה את העיניים, קשר אותה והשתמש בדילדו ובזין שלו לסירוגין, הזין שלי התקשה בתוך הג'ינס. מהדרך שבה אוורלי זזה במקומה לידי, נראה שהתגובה שלה הייתה דומה. הזין שלי פעם כמו תזכורת לכך שעבר יותר מדי זמן, שנתיים ליתר דיוק, מאז שהוא קיבל מעט אהבה ממישהי פרט ליד ימין שלי.

הייתי זקוק להסחת דעת בדחיפות ושאלתי, "איפה צ'אק?"

"מי?" היא שאלה, אבל רק כדי לעצבן אותי.

"הכלבה שלך." אמרתי ביובש.

היא חייכה אליי. "אתה יודע שזה לא השם שלה."

מתחתי את השפתיים לקו דק. "אז הוא צריך להיות. אני לא יודע למה נתת לכלבה שם כזה טיפשי."

החיוך שלה רק התרחב ואני התנשפתי בתסכול. "בסדר. איפה צ'אקנאט³?" הכרחתי את עצמי להגיד את השם.

היא צחקה ועיניה הבריקו, ונאלצתי להודות שאם מה שאמרתי גרם לה להגיב ככה, זה לא היה הדבר הכי נורא בעולם. "אתה רואה, זה לא היה כל כך קשה, נכון?" היא התקרבה וחבטה את כתפה בכתפי. "היא בבית. לא התחשק לה לבוא הערב. וקראתי לה ככה כי זה מזכיר לי את הבית ומשמח אותי."

"נראה לי שהכול משמח אותך."

"לא הכול, אבל הבישול שלך בהחלט משמח אותי." היא שלחה יד אל הצידנית שהבאתי ואני הרשיתי לה. למדתי שאין טעם להציב בפניה מכשולים כשהיא מחליטה משהו ובהתחשב בכך שהשעה הייתה שמונה בערב והייתי מוכן להתערב על הביצה השמאלית שלי שהיא לא אכלה הרבה היום, אין ספק שהיא תהיה ממוקדת באוכל.

היא התנשפה ומבטינו הצטלבו. החיוך שלה, שיכול היה להאיר את שמי הלילה, היה מכוון היישר אליי וגרם לכאב חמים בחזי. "הבאת לי חטיפי נאניימו?"

"זה לא מה שאני עושה תמיד?" אמרתי והתעלמתי מהרטט הקטן והנעים שעבר בי למראה השמחה שלה.

"כן," היא הרימה כתף אחת, שלפה חטיף ופקחה את עיניה לרווחה למראה המעדן האהוב. "אבל אני אף פעם לא מצפה להם."

היא גנחה עם הביס הראשון ואני התעלמתי מאיך שהזין שלי המשיך להתקשות בתוך הג'ינס. שנים של תרגול הקלו עליי להתעלם מתגובות הגוף שלי לאוורלי ולדחוק אותן למקום שאליו הן היו שייכות, כלומר, רחוק ממנה.

"אנחנו עושים את זה שנתיים," אמרתי. "את כבר יכולה להפסיק להעמיד פנים שאת מופתעת."

"אבל אני כן מופתעת," היא אמרה בפה מלא ואפילו זה היה סקסי, הצורה שבה כיווצה את השפתיים והרימה יד כדי לכסות את הפה, בזמן שעיניה נדלקו מעונג, עונג שהגיע ישירות ממשהו שאני הכנתי בשבילה. "אני תוהה אם תביא אותם. אני מקווה שתביא אותם. אבל אני אף פעם לא מצפה להם ולכן אני תמיד מופתעת לטובה."

"הבילוי המועדף עלייך."

"לא כולנו יכולים להתקיים על חמיצות ופסימיזם."

"אני מעדיף לקרוא לזה ריאליזם, סאנשיין."

"ואני מעדיפה לקרוא לזה הגישה המעצבנת שלך." היא נשענה לאחור בכיסא המתקפל שקניתי לפני זמן מה, כשהאירועים האלה הפכו לדבר קבוע, רגליה פשוטות לפנים וקרסוליה משולבים. הכפכפים שלה התנדנדו כשהיא הניעה את אצבעות הרגליים. היא שוב החליפה את הלק, ירוק ליים במקום הסגול הבהיר שהיה ביום שלישי. "מה מקרינים הערב? לא היה לי זמן לבדוק."

התנשפתי בחדות ושלחתי אליה מבט נוזף, כי ידעתי בדיוק מה הסיבה. "גם היום לא היה לך זמן לאכול, נכון?"

היא התכווצה וגילתה פתאום עניין רב בחטיף שלה.

הבחורה הזו. היא הייתה מסורה לעבודה יותר מכל מי שהכרתי והייתה לה נטייה לשכוח את כל העולם כשהיא עבדה. זה היה מעולה עבור בעלי החיים שהיא טיפלה בהם כווטרינרית היחידה בסטארלייט קוב, אבל זה היה רע מאוד לכל שאר הדברים שהוזנחו. בעיקר לעצמה.

היא זקפה כתף, אבל לא פגשה בעיניי. "אכלתי משהו."

"משהו בתחת שלי," רטנתי. הורדתי את כובע הבייסבול ההפוך שלי, העברתי בתסכול יד בשערי וחבשתי אותו בחזרה. "חטיף גרנולה לא נחשב."

"או־או," היא אמרה. "פרצוף רוטן וגם יד בשיער — סימן ברור לזה שנשבר לך לגמרי. זה הערב שבו תזרוק אותי סוף־סוף?"

"זה היה משנה לך?"

היא צחקה ודחפה את כתפי בכתפה. "אפילו לא קצת. הייתי באה לראות אותך מחר על הבוקר."

והיא גם התכוונה לזה. היא הייתה עקבית מאז שהגיעה לכאן. היא הוכיחה את החברות ואת הנאמנות שלה שוב ושוב, על אף שהקשיתי עליה. עם ההיסטוריה שלי ב... זאת אומרת, עם ההיסטוריה שלי, לא רציתי להתרגל לאנשים שנשארים בסביבתי. אפילו לא נתתי להם להתקרב מספיק כדי לנסות.

ואז אוורלי נדחפה בכל זאת.

"את לא יכולה להמשיך לעשות את זה," אמרתי. "מה היית עושה אם סול היה אומר לך שהוא לא האכיל את הכלב שלו כל היום?"

היא נשמה עמוק והסתכלה בעיניי. "זה נורא. הייתי אומרת לו —"

"להאכיל את הכלב."

היא גיחכה ושפתיה התכווצו, כנראה כדי למנוע מצחוק גדול לפרוץ. "אתה אומר שאני הכלב בסיטואציה הזו?"

"את יודעת למה אני מתכוון," רטנתי.

למרבה המזל, זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי עם אוורלי ותכננתי את הצעדים. שלחתי יד אל השקית השנייה שהבאתי כגיבוי וחיטטתי בה עד שמצאתי את מה שרציתי. בלי להביט בה, הושטתי לה את סלט השבוע.

היא לקחה נשימה עמוקה וחטפה אותו ממני. "סלט תרד ותותים במיוחד בשבילי? אתה יודע, כולם בעיר אומרים שאתה זעפן, אבל זה מוכיח שיש לך לב. או שאתה אוהב רק אותי?"

משהו חד ננעץ בחזה שלי. הדחקתי אותו כמו שעשיתי במשך השנתיים שעברו. "אני פשוט לא רוצה שתרעבי. לא הייתי קורא לזה אהבה."

היא דחפה וחבטה את הברך שלה בשלי וחייכה כשטרפה את האוכל — כנראה הארוחה האמיתית הראשונה שלה היום. נראה שאצטרך להתחיל להכין לה ארוחת בוקר כשהיא תעצור בדיינר כל בוקר לקפה. קפאין בלבד כבר לא יספיק, לא כשהיא עובדת שתים־עשרה שעות בלי לקחת הפסקה. היא אהבה את עגבניות המורשת שקניתי בשוק האיכרים. אולי אוכל להכין את החביתה שתהיה מגולגלת כמו טורטייה, כך שיהיה לה קל ונוח ולא יהיו לה תירוצים, כי אפשר יהיה לאכול אותה תוך כדי תנועה. ואז היא...

"פורד כאן?" היא שאלה, ובאותה נשימה הייתה יכולה לשפוך עליי דלי של מי קרח.

הסטתי אליה את מבטי. סביר להניח שאחי כבר מצא פינה חשוכה ואישה ידידותית כדי להעביר את הזמן, אבל למה לעזאזל היא רצתה לדעת אם הוא כאן? "הוא היה כאן קודם. למה?"

היא משכה בכתפיה, הרימה במזלג עוד תות — היא תמיד אכלה אותם קודם — והכניסה אותו לפה. "רציתי לשכור אותו לתקן כמה דברים בבית שלי."

היה לי פרצוף פוקר טוב. כשגדלים במשפחה כמו שלי ועוברים דברים כמו שאני עברתי, זה הכרחי. אבל הייתי בטוח שכל מילימטר של רוגז שהרגשתי למשמע ההערה חסרת המשמעות הזו, הופיע לי על הפנים.

למה לעזאזל היא רצתה לבקש משהו מאחי, כשאני ישבתי ממש שם והייתי לגמרי מסוגל לעשות את זה בעצמי? אחי אולי היה איש התחזוקה של אתר הנופש וההנדימן בעיירה, אבל גם לי היה ארגז כלים. יכולתי לעשות דברים. ואם לא, בשביל זה יש יוטיוב. אם מישהו הולך להיות ההנדימן של אוורלי, זה יהיה אני.

"אילו מין דברים?" שאלתי.

"שום דבר גדול. רק שטוחן האשפה משמיע רעש נורא מוזר ואי אפשר לסגור את המדיח, וזה אומר שאני לא יכולה להשתמש בו. אני בטוחה שזה תיקון פשוט, אבל אתה יודע שבחיים לא אגיע לזה."

"בהתחשב בזה שאת בקושי מספיקה לאכול, נראה שלא," אמרתי ביובש.

היא נשענה עליי בצחוק ודחפה את כתפי עד שנכנעתי והרמתי את הזרוע כדי שתוכל להתכרבל לצידי. היא נצמדה אליי באנחה. "הרבה יותר טוב."

לקח לי זמן להתרגל לגילויי החיבה הנינוחים שלה. האחים שלי לא היו בדיוק מהסוג המתחבק ואחותי הייתה מעדיפה לכרוך את הידיים סביב הצוואר שלנו מאשר להתחבק איתנו, אבל אחרי שנים של ידידות, למדתי לצפות לזה מאוורלי, ואפילו השתוקקתי לזה.

"זאת אומרת, אני אסירת תודה לדודה שירלי שהורישה לי את הבית כשהיא מתה," אמרה אוורלי, "אבל הוא לא בדיוק במצב מעולה, אתה יודע? אני לא צריכה שום דבר מפואר, אבל אני לא מוכנה להדיח את הכלים שלי בעצמי." היא ייצבה את הסלט בחיקה, הוציאה את הטלפון וקראה את ההודעות שלה.

הורדתי את המבט אל המסך וראיתי שרשור של הודעות ממישהו בשם סבסטיאן. בהודעה האחרונה היה כתוב להתראות מחר.

כל השרירים בגופי נדרכו. מי זה לעזאזל סבסטיאן, למה לעזאזל יש לו את מספר הטלפון שלה ומה לעזאזל הוא עושה איתה מחר?

"מה את עושה?" שאלתי ולא הצלחתי לרכך את נימת הדיבור.

היא זקפה את הגבה, אבל לא הסתכלה לכיווני. "אני יודעת, בלי סלולריים בזמן הסרטים. סליחה, סליחה. אבל אני אשכח אם לא אשלח לפורד הודעה ברגע זה. אני רק רוצה לראות אם יש לו זמן השבוע ל —"

חטפתי מידיה את הטלפון והחלקתי אותו לתוך הכיס שלי.

"היי!" היא התעצבנה ותקעה לי מרפק בצד הגוף. אחזתי בו, משכתי אותה קרוב יותר וכלאתי אותה בין זרועותיי. "כמעט סיימתי."

"אל תטרחי. אדיסון מעסיקה אותו רוב הזמן באתר." זה לא בדיוק שקר, בהתחשב בזה שאחותנו הקטנה הייתה דיקטטורית כשדובר בחלוקת פקודות לאחים שלה. "אבל אני אקפוץ אלייך ואראה מה אוכל לעשות."

תיקון — אני אטפל בזה, מה שזה לא יהיה, והיא לא תצטרך לדאוג בכלל.

היא הניחה יד על חזי, שלחה אליי את חיוך אלף הוואט שלה והרגשתי מעין דקירה בבטן. התעלמתי ממנה בקלות כי זה מה שעשיתי במשך שנתיים. אוורלי לא רצתה מערכת יחסים. היא אמרה את זה כשנפרדה מהאידיוט שהיא יצאה איתו כשעברה לגור כאן.

חוץ מזה, לא יכולתי לעשות את זה איתה. לא התחברתי לאנשים בקלות, או בכלל. חוץ מהמשפחה שלי, אוורלי הייתה הכול עבורי, וסירבתי להרוס את זה. היה לי שיעור כישלונות של מאה אחוזים בכל מערכת יחסים שהייתה לי בעבר, החל בג'קי הנדרסון בכיתה ו'.

אוורלי הייתה חשובה לי מכדי להסתכן במשהו שללא ספק יתרסק ויישרף.