דבר הסופרת
כשכתבתי את מכת ניצחון, דניאל 'מכת ברזל' להב לא היה עבורי רק דמות משנה. הוא היה ניצוץ שחיכה להתלקח, סיפור שלם של כאב, של כוח ושל פגיעות שהייתי חייבת לספר, וככל שהדמות המורכבת והמרגשת שלו קרמה עור וגידים בראשי, ידעתי שהסיפור שלו יהיה סיפור אהבה בין שני גברים.
כתיבת הסיפור של דניאל ויותם הייתה עבורי מסע אישי. מסע אל תוך האמונה העמוקה שלי, שאהבה היא אהבה. היא אינה מוגבלת על ידי מגדר, רקע או צלקות העבר. היא פשוט קיימת, על כל גווניה וצבעיה.
כל אחד מאיתנו מחפש את האדם שיביט בו ויראה אותו כפי שהוא באמת. כל אחד רוצה למצוא את זה שיאסוף את השברים וילחש שהחסרונות הם שהופכים אותנו לשלמים. דניאל ויותם מייצגים עבורי בדיוק את האהבה העמוקה והמרגשת הזאת, וכולי תקווה שכל אדם יזכה למצוא את מי שיראה בו את כל היופי, שיאחה את הצלקות ויצייר על גבו שמיניות המסמלות את האינסוף.
תודה לכם, קוראות וקוראים יקרים, על שפתחתם את הלב לסיפור האהבה הזה. אני מקווה שהוא ייגע בכם, ירגש אתכם ויזכיר לכם שלאהבה אין גבולות.
באהבה גדולה,
פנינה
פרק 1
דניאל
"שבור לו את הצלעות, 'מכת ברזל'!" שאגות הקהל מהדהדות באוזניי, נשמעות כמו רעש לבן, רקע לנשימות הכבדות שלי. הזיעה ניגרת מפניי וריח מתכתי ממלא את נחיריי.
דם.
הכלוב רועד תחת משקל גופו של חג'בי כשאני הודף אותו בעוצמה שמטלטלת את כל גופי. זו הזדמנות חד־פעמית, ואם אצליח לדחוק אותו לפינה, לשלול ממנו את מרחב התמרון, אביס אותו.
אני מקרב את אגרופי אל פניי, כאילו מתגונן מפניו, ובתנועה מהירה ופתאומית משתמש בגופי כמנוף לחץ ומטיח אותו בלסתו. הוא נרתע לאחור, נוהם, מצליח להנחית אגרוף בפניי, אבל זה לא מרתיע אותי, ואני ממשיך מייד בהתקפה, בועט היישר בבטנו.
חג'בי מתנדנד מצד לצד, מנסה להתייצב ולחזור לשלוט בתנועותיו, אבל הוא מסוחרר מדי, עיניו מתגלגלות והוא מועד לאחור, נאחז בחבלי הכלוב.
"תוריד אותו, 'מכת ברזל'! תשבור אותו! תן לו בראש!" הקהל צועק, ואני מבין אותו. חג'בי פילס את דרכו לצמרת בעזרת משחק מלוכלך. הוא פצע שלושה לוחמים באופן שאילץ אותם לפרוש, מה שגרם לכך שרבים וטובים לא מוכנים להיכנס איתו לכלוב ולהילחם בו.
הגעתי לקרב הזה מוכן מנטלית ופיזית, ואני לא מפחד ממנו או מכל אחד אחר. אני שולח אגרוף עוצמתי נוסף, הפעם לכליות שלו, והוא מחליק אל רצפת הכלוב, תחילה על ברכיו ולאחר מכן הוא משתטח כמו בובת סמרטוטים, גופו מיטלטל מכאב ועיניו ננעצות בי בזעם שנייה לפני שהן נעצמות.
ניצחתי.
גל של הקלה שוטף אותי. העבודה הקשה והאימונים המפרכים, כל אלה השתלמו.
אני מתרחק מחג'בי, מאפשר לצוות הרפואי לעשות את עבודתו, ומזווית עיני רואה שהוא מתאושש במהירות ונעמד על רגליו, מבטו אבוד, כאילו הוא עדיין לא מאמין, לא מעכל את ההפסד. ברגע שהשופט מכריז שאני המנצח, הוא מסנן רצף של קללות, אבל אני רק מושך בכתפי, מתעלם ממנו.
"נתת הופעה מטורפת!" שחר ודרור, חבריי הטובים והשותפים שלי לאימון, מחייכים בגאווה ומחבקים אותי, לא נרתעים מהזיעה או מהדם, וברק, המאמן שלי, מניד בראשו, מניח רק לאחת מזוויות שפתיו להתרומם לכדי חיוך עקום, ואז מכה באגרופו בכתפי.
יש לו את הדרכים שלו להראות שהוא גאה בי, בזה אין ספק, אבל המחוות הקטנות האלה הן הרבה יותר משמילים יכולות להביע.
אנחנו ממתינים בזמן שהצוות של חג'בי מלווה אותו אל היציאה מהכלוב, וברגע שהם נעלמים בין הקהל הגודש את המעברים המובילים אל חדרי ההלבשה שהוקצו להם, ברק כורך את זרועו סביב צווארי, מושך אותי אחריו אל חדרי ההלבשה שבצידו האחר של ההיכל, ורק שם הוא מרשה לעצמו לצאת מגדרו, לטלטל אותי ולצרוח, "עשית את זה."
אני מחייך אליו ומתנפל עליו בחיבוק, מתקן אותו, "עשינו את זה. זו עבודת צוות."
"בהחלט. אני חושב שאנחנו צריכים לעבוד קשה יותר על השליטה שלך. זה הכול פה, בראש." הוא מצביע לעבר הרקה שלי. "ברגע שהמחסום הזה יישבר, תראה שהכול אפשרי, ואז גם תוכל לנצל את הכוח המתפרץ שלך ולנצח."
אני מהנהן, מבין בדיוק על מה הוא מדבר. "כן, המאמן."
ברק מסוגל לנתח כל קרב תוך כדי התרחשותו. הוא אפילו לא צריך לצפות בסרטונים או לשמוע ביקורות, פשוט יש לו ניסיון מטורף ויכולות שאין לאף מאמן אחר, וככל הנראה זה עניין של אופי כי הוא גם היה לוחם כזה, ממוקד במטרה, מפוקס, אחד שיודע להתעלם מכל רעשי הרקע ולהתרכז באתגר שעומד מולו.
ברגע שברק נפרד מאיתנו שחר ניגש אליי, אוחז בראשי ומקרב אותו אל שלו, מצמיד את מצחי אל מצחו ואומר בקול צרוד מרוב צעקות, "שיחקת אותה, גבר. אין פאקינג סיכוי שלא תקבל חוזה שמן. אתה תהיה כוכב גדול, דניאל."
"מגיע לך, אחי." דרור מניח את ידו על הכתף שלי, טופח עליה כמה פעמים ואז לוחץ בחוזקה.
החוזה השמן הזה ששחר מדבר עליו הוא פסגת שאיפותיי, ואני בהחלט מקווה לקבל אותו לידיי בהקדם. עברתי דרך ארוכה מאז היום שבו נעמדתי בפתח ה'גולדן קראון' ומשה כספי, המאמן האגדי, נתן לי את ההזדמנות להוכיח את עצמי. הוא פתח עבורי את הדלת וחשף בפניי עולם שעד אז יכולתי רק לחלום עליו.
אני זוכר בדיוק את המקום שבו עמדתי, במרחק של שני מטרים מהדלת, ורעש מחריש אוזניים של חריקת מתכות ושל מוזיקה קצבית קיבל את פניי. אני זוכר את השיר שהתנגן באותו הרגע, וזה השיר שמלווה אותי מאז בכל תחרות. אני זוכר אפילו את הריח שעמד באוויר, של זיעה ושל חומר ניקוי בניחוח אורנים. באולם שררה אווירה עוצמתית, ממש אפשר היה להרגיש את הטסטוסטרון שגעש בוורידי המתאמנים, ואני הרגשתי כאילו נפלתי לגן עדן.
אני זוכר גם שעל לוח המודעות הגדול שבכניסה היו תלויות שתי כרזות גדולות וצבעוניות, על האחת צללית של חייל מצדיע והזמנה לאנשי כוחות הביטחון ולחיילים משוחררים להירשם לעשרה שיעורי ניסיון ללא עלות, ועל האחרת דגל הקהילה הגאה והצהרה שהמועדון משמש מרחב בטוח לכולם.
באותו הרגע הלב שלי החסיר פעימה וגוש של רגש חסם את גרוני. לאחר שנים שבהן הייתי בודד לגמרי, הרגשתי שסוף־סוף הגעתי למקום שבו אוכל להיות מי שאני באמת. כלומר תמיד ידעתי שאני אחר, שונה, אבל רק בגיל ההתבגרות הבנתי את מהות השוני הזה. ברגע שהשלמתי עם העובדה שאני נמשך לגברים, חיפשתי מקום שבו אוכל להוריד את המסכה ופשוט להיות מי שאני, בלי לחשוש שמישהו ישפוט אותי, או שמישהו ידבר מאחורי גבי.
כדי לממן את האימונים ואת החיים החדשים שלי, התחלתי לעבוד כמאבטח במועדונים. בזכות העבודה היה לי לוח זמנים גמיש, מה שאפשר לי להתאמן ברצינות.
נמשכתי לאתגרים הפיזיים והמנטליים, ואהבתי את העוצמה ואת השליטה שהשגתי בזכות הלחימה.
בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאני שולט בגוף שלי, בחיים שלי, ובסופו של דבר הפכתי שלם ובטוח בעצמי כפי שמעולם לא הייתי, מה שאפשר לי להיות נאמן לאמת ולחשוף אותה בלי להתבייש.
חיכיתי להזדמנות, והיא הגיעה מהר יותר משחשבתי. זה היה בתחרות שבה ניצחתי בסיבוב השלישי בנוקאאוט טכני. באותו היום, כשחגגתי את הניצחון וריחפתי על גלי האדרנלין המטורפים, נעמדתי מול כל החבר'ה מהמועדון והצהרתי שאני הומוסקסואל.
משה חיבק אותי כאילו הייתי הבן שלו והחמיא לי על האומץ, ואז הוא ניצל את ההזדמנות כדי לומר ללוחמים שלו שהזהות המינית שלי ושל כל אחד אחר לא משנה דבר מבחינתו ושהוא מצפה שהבית החם שהוא מעניק לכל אחד מאיתנו יישאר אטום לרעשי רקע ומגונן.
אצל משה כספי לכל מילה הייתה משמעות, והוא עמד מאחוריה. שום דבר אצלו לא נאמר כלאחר יד והוא לא השתמש בקלישאות או באמירות סתמיות כדי לצאת ידי חובה, וכך הוא חינך אותנו ואפשר לי להרגיש חלק מאותה משפחה אוהבת, תומכת ומורחבת שהוא הקים.
אני מנער את ראשי ונושם נשימה עמוקה, מביט בחברים שלי ומחייך. "תודה, חבר'ה. בלי התמיכה שלכם, לא הייתי עושה את זה."
אני רוכן ומצטרף אליהם באיסוף הציוד. שרירי הירכיים שלי בוערים והכתפיים שלי שורפות, כל תנועה מלווה בכאב, אבל זה כאב מתוק שמזכיר לי את הניצחון הלא ייאמן.
"אז מה, הולכים לחגוג ב'ריף'?" שחר שואל.
אני מחייך חיוך עייף. "נראה, אולי אצטרף אליכם מאוחר יותר."
החגיגה ב'ריף' הפכה מנהג קבוע עבורנו, ואנחנו יוצאים לשם יחד לאחר כל ניצחון, אבל הפעם, אפילו שאני ממש רוצה להצטרף אליהם ולחגוג את הניצחון, הג'קוזי שלי קורץ לי הרבה יותר.
"טוב, אם תתחרט, אתה יודע איפה למצוא אותנו," שחר מרים מגבת לחה מזיעה ומכניס אותה לתיק, "ובכל מקרה נשמור לך מקום."
"תודה, אחי." אני מוציא מארון החפצים האישיים את הקסדה ואת תיק הגב שלי ויוצא אל אוויר הלילה הקריר.
"פאק, אני לא מאמין שעשיתי את זה," אני ממלמל וחובש את הקסדה, עולה על ה'הארלי' שלי ונאנח בהקלה, מתניע ויוצא לדרך, מגביר את המהירות ומאפשר לאוויר הצח להכות בי בעוצמה.
המנוע העוצמתי רוטט תחתיי, שואג, ואני מתמסר להרגשה המטורפת הזאת ומאפשר לה לשעוט בעורקיי. ככל שאני מתקדם כך הלחץ והמתח נשטפים מעליי עם הרוח וכובד האחריות והדריכות מתפוגגים ומפנים את מקומם לאושר עילאי הגורם לי להרגיש חופשי מדאגות למרות התשישות.
אני מחנה בחניה הקבועה שלי בצמוד לבית, ומטפס את המדרגות שתיים בכל פעם, ועוד לפני שאני פותח את הדלת אני כבר יודע שעדיף שאוותר על הג'קוזי, אם אני לא רוצה להירדם בתוכו.
אני מניח את הקסדה על שולחן הזכוכית שבכניסה ומשליך את צרור המפתחות לקערת האבן שניצבת עליו, מאחסן את התיק בחדר שבו נמצא כל ציוד האימונים שלי ומתפשט בדרכי אל המקלחת.
ברגע שהאדים ממלאים את חלל חדר הרחצה אני נכנס תחת הזרם, מעלה את טמפרטורת המים ככל שאני יכול לשאת ואז עוצם את עיניי ומטה את ראשי קדימה, מאפשר לחום להרפות את שריריי הכואבים.
כשאני מרגיש שהכאב הפועם בצד ראשי מהאגרוף של חג'בי הולך ומתפוגג אף הוא, אני חופף במהירות את שערי ומסתבן, מנצל את ההזדמנות לעסות את האזורים שעדיין כואבים ומתוחים, ואז מכוון את הזרם החם אל שרירי החזה שלי ומאפשר למים לעטוף את גופי הגדול ולזלוג אל איברי הזקור והנוקשה.
אני מרגיש את הפעימות המוכרות, את הצורך המשווע, לוקח מעט סבון נוזלי ומתמסר לעונג שאופף אותי מייד כשאני כורך סביב הזין שלי את ידי הגדולה והמחוספסת. אני מחליק אל הבסיס העבה ומתחיל להניע את ידי בתנועות ארוכות, בקצב אחיד. אחרי ימים של התנזרות לקראת הקרב, אני זקוק לפורקן הזה כמו אוויר לנשימה.
נהמה גרונית נפלטת משפתיי כשאני מניע את ידי בתנועות אגרסיביות יותר, מכאיבות כמעט, עוצם את עיניי ומאפשר להבזקים מהקרב לחלוף בראשי; ה'קרוס' שהוריד את חג'בי על ברכיו, הבעת הפנים שלו, השמחה של החברים שלי, ההרגשה שעשיתי את זה.
אני חופן את הביצים שלי ומועך אותן בחוזקה, ממשיך לעסות באינטנסיביות את הזין שלי, נהנה מהכאב ויודע שברק צדק. אני צריך לעבוד על שליטה, על יכולת מנטלית, על להביא את האגרסיות לידי ביטוי בכלוב, בלחימה.
אני מרגיש על סף פיצוץ. הברכיים שלי רועדות מעט, וריאותיי משוועות לאוויר. אני משעין את ראשי על האריחים הקרים ומשחרר, מאפשר לאורגזמה לטלטל אותי, לסחוף אותי לעונג מטורף.
הזרע שלי נשטף עם זרם המים ואני מרגיש מרוקן לחלוטין, חופשי ממתח ומלחץ, אך הריקנות מאפשרת גם לרגשות כמו בדידות להתגנב לתוכי.
אני יוצא מהמקלחת וכורך מגבת לבנה וגדולה סביב מותניי, מותיר אחריי שביל של פסיעות רגליים רטובות כשאני ניגש אל המטבח ופותח את המקרר, מחפש משהו לאכול.
"פאק!" אני טורק את דלת המקרר ונאנח. בגלל המשטר התזונתי הקפדני לא הכנסתי הביתה שום דבר מלבד מה שאישרו לי לאכול, ועכשיו אני חייב פחמימות, והרבה מהן.
אני מנער את שערי וניגש אל החדר שלי, פותח את הארון ומוציא ממנו ג'ינס שחור וחולצה לבנה ומכופתרת, מתלבש במהירות ואז נועל את המגפיים וניגש אל הדלת, לוקח את המפתחות ואת הקסדה ויוצא מהבית.
פרק 2
יותם
"אז מה אתה עושה בחיים?" ניר ואני שואלים בו־זמנית.
אנחנו מחליפים חיוכים נבוכים, מסתובבים על כיסאות הבר הגבוהים ולוגמים מהמשקאות שמונחים מולנו.
ניר, שיושב מולי, מחייך ומושך בכתפיו. הוא גבר נאה, בערך בן גילי, ויש לו עיניים חומות וטובות וזקן קצר ומטופח.
אני נאנח בהקלה.
אולי אחרי הכול הערב הזה לא יהיה כזה נורא. אין לי מושג למה, לעזאזל, הסכמתי לבוא למפגש היכרויות כמו זה, ועוד בבר ספורט. אני לא אוהב ספורט, ובטח שלא ברים רועשים והמוניים, אבל כשאני חושב על כך לעומק ברור לי שלא אכיר אף אחד כשאני יושב בבית לבד ובוהה בטלוויזיה.
"טוב, מישהו צריך להתחיל," אני אומר, מנסה להפגין קצת התלהבות, "אני מעצב פרחים."
עיניו של ניר נפערות. "באמת? לזה לא ציפיתי. אני עובד בשיווק, משהו בענייני ספורט."
לעזאזל, מבין כל הגברים בבר נפלתי דווקא על אחד שככל הנראה מכיר את האקס שלי. אני מדחיק את האכזבה ומנסה לחייך. "נשמע מעניין. אתה עובד בחברה ספציפית או בארגון?"
ניר מחייך חיוך רחב, חושף שיניים לבנות. "אני מופתע לגלות שאתה מבין עניין. אני עובד ב'The Team'."
"נחמד," אני ממלמל, לוגם מכוס המשקה שניצבת מולי. ניר מתלהב ומתחיל מייד לספר לי על קמפיינים שיווקיים שהשתתף בהפקתם, על ספורטאים מפורסמים שנמנים עם מעגל החברים הקרוב שלו ועל תחרויות רבות משתתפים שיזם עד שאני מתחיל לזוז באי־נוחות על הכיסא, מנסה להתרחק ממנו, אפילו כמה סנטימטרים אומללים, כאילו זה מה שיעזור לי.
ניר רוכן קדימה, ונראה שהוא שואל משהו, אבל אני לא מצליח להתרכז. "סליחה, קצת רועש פה, מה שאלת?" אני מקווה שהוא לא שם לב לכך שאני לחוץ, מרגיש לא שייך.
ניר צוחק ומניף את ידו באוויר בתנועה מבטלת. "כדורגל או כדורסל?" הוא נשען לאחור, מתרחק מעט, "זו לא שאלה שתכשיל אותך, ואני מבטיח לא להפוך את השולחן אם תגיד כדורגל," הוא מוסיף, הבעת הפנים שלו לא ברורה.
מה עובר עליו? חשבתי שאנחנו מנסים לנהל שיחה, להכיר קצת, אז למה אני מרגיש שהוא בוחן אותי, אבל לא באופן שהוא אמור?
"הייתי אומר כדורגל, אבל האמת היא שאיבדתי עניין בספורט הזה לפני כמה שנים," אני אומר, ולא ברור לי למה אני מנסה לרצות אותו. "למעשה אני לא מתעניין בספורט כלל. אני לא צופה במשחקים ואם אתה שואל אותי, הם משעממים אותי מאוד. כן, בזבוז זמן מוחלט, אבל אם אני חייב לבחור, אני מעדיף כדורסל."
ניר פורץ בצחוק רם ומתגלגל, מפתיע אותי. "ראית? זה לא היה קשה כל־כך." הוא לוגם את שארית המשקה שבכוס שלו ומטיח אותה בשולחן. "אני הולך להביא לי משקה נוסף, אתה בעניין?"
"כן, תודה." אני מהנהן, מרגיש הקלה. שיתרחק קצת, אני צריך מרחב נשימה.
"מה אתה שותה?" הוא מצביע על הכוס הריקה שלי.
"ג'ין וטוניק."
ניר קם ופונה לעבר הבר, ואני צופה בו, מתרחק. גבו הרחב נעלם מעיניי במהירות, מוסתר על ידי הגברים הרבים הגודשים את החלל, ולרגע אני תוהה אם הוא בכלל יחזור.
מעניין איך זה שכולם סביבי נראים נינוחים כל־כך, שייכים, צוחקים ומתבדחים בקלילות כאילו הכול פשוט וחסר משמעות, כאילו אין שום דאגות בעולם.
לעזאזל! למה אני לא יכול להיות כזה? למה אני חייב להיות עוף מוזר?
"חשבת שאני הולך להבריז לך, נכון?" קולו של ניר קוטע את מחשבותיי. הוא מניח קוקטייל בצבע ורוד בוהק בעל ניחוח מתקתק של פירות מול הכיסא הריק שלו, ואז מגיש לי כוס ג'ין וטוניק.
"למען האמת, חשבתי על זה." אני מחייך במבוכה ומניד בראשי, מודה על המשקה.
ניר מושך בכתפיו ומחייך חיוך פלרטטני, ואני מחליט לנסות לשחק את המשחק ולהשיב לו בחיוך פלרטטני משלי, חושב על משהו נחמד לומר, כאשר קול מוכר שגורם לי לצמרמורת לא נעימה מהדהד בפתאומיות ברחבי הבר.
אני קופא במקומי.
ניסיתי להימנע מלראות את האדם שאת הקול שלו אני מכיר היטב, אבל לצערי דמותו מוצגת על כל המסכים המעטרים את קירות הבר בעת שמבזק חדשות הספורט מוקרן עליהם.
ניר מפנה מבט חטוף לעבר המסכים, אבל מייד מחזיר את מבטו אליי.
"אלוהים אדירים," הוא מניד בראשו, "ארד ארנון. הוא שרף יותר מדי גשרים כאן, ואני בטוח שיש די הרבה אנשים שלא ישמחו לשמוע שהוא חזר." הוא מתקרב אליי, מניח את ידו על זרועי ומוסיף בקול נמוך, "בבקשה תשכח ששמעת אותי אומר את זה."
העיניים שלי מופנות למסך, ואני לא מסוגל להתיק את מבטי מהכתובית הלבנה המופיעה ממש מתחת לתמונה שלו: ארד ארנון חזר לארץ לאחר שמונה לתפקיד פרשן בערוץ 'Talent'.
אני משפשף את עיניי, לא מאמין. הוא נראה מלא ביטחון עצמי, כמו תמיד, ויש לו יותר מסיבה אחת. הוא נראה טוב. אפילו טוב יותר ממה שזכרתי. השיער שלו קצר יותר, והוא שזוף יותר, אבל העיניים הירוקות שבערו כשהבטיח לי הרים וגבעות נותרו כפי שהיו, רעות וערמומיות.
אני עוצם את עיניי בחוזקה, מנסה למחוק את דמותו מזיכרוני אפילו שאני יודע שזה בלתי אפשרי. פאק, זה הדבר האחרון שמתחשק לי להתמודד איתו עכשיו.
אני מכחכח בגרוני, מרגיש שאני חייב לעוף מהמקום הזה, שהקירות שלו כמו סוגרים עליי. "מצטער, אני חייב לזוז," אני אומר, גרוני יבש. "היה נחמד להכיר אותך." אני קם במהירות מהכיסא, מרוקן את כל תכולת הכוס בלי להרגיש את טעמו של המשקה ומניד בראשי, מנסה להרגיע את הדופק הפועם ברקותיי.
"אה, בטח," זוויות שפתיו של ניר מתעקלות לכדי חיוך קטן, "הייתי מציע לתת לך את מספר הטלפון שלי, אבל אני יודע שלא תתקשר אליי." הוא מביט בי, מהנהן בהבנה. "אני מקווה שתמצא את מה שאתה מחפש, יותם."
"תודה, ניר. מקווה שגם אתה."
הזיעה ניגרת ממצחי והבגדים נדבקים לגופי כשאני יוצא מהבר בצעדים מהירים, היישר אל האוויר הלח והדביק של הלילה התל אביבי. אני פוסע לעבר המכונית שלי, קולות הצחוק והמוזיקה הבוקעים מהבר מלווים אותי במשך שניות ארוכות, מתערבבים בהמולת הרחוב ובשאגות מנועי המכוניות החולפות בו.
למה בכלל באתי לכאן? ולמה אני מנסה למצוא אהבה במקומות שבבירור לא מתאים לי לחפש בהם?
אני בועט בתסכול באבן שפה רופפת ומקלל כשהכאב מכה בי. לעזאזל, מה בסך הכול ביקשתי? קצת חום אנושי ומישהו שיאהב אותי כמו שאני, שאוכל לחלוק איתו את החיים — האם זה יותר מדי לבקש?
אולי.
הטלפון מצלצל בכיס המכנסיים שלי בדיוק כשאני נכנס למכונית. זה הרינגטון שהגדרתי לטלפונים מאחי.
"אני כישלון מוחלט," אני פולט מייד, לא טורח להגיד שלום או לדרוש בשלומו.
"עד כדי כך טוב, הא?" ניב אומר בטון ספק מלגלג ספק מתנצל.
"אלוהים, זה היה נורא, ניב."
"מה לך ולמפגשי היכרויות, ועוד כאלה שמתקיימים בבר ספורט?" אגם מצטרפת לשיחה.
"אל תתחילו, אתם שניכם," אני נאנח.
לשמחתי הרבה אחי התחתן עם החברה הכי טובה שלי, אבל יש רגעים, ממש כמו עכשיו, שאני מרגיש ששניהם תקועים לי כמו קוץ בתחת.
"אולי אתה פשוט צריך סטוץ טוב," אגם מציעה. "אתה יודע, בלי כל הדרמה מסביב ובלי ציפיות למערכת יחסים רצינית. סקס מספק, כזה שמטריף את כל החושים ומאפשר לאתחל את כל המערכות."
אני נושף בחדות ומשעין את ראשי לאחור. "כואב לי הראש ויש לי הרגשה שזו תהיה מיגרנה מטורפת. או שזה גידול במוח או אפילו — "
"אתה סתם מבלבל את המוח," ניב קוטע אותי.
"תפסיקו שניכם," אגם משתיקה אותנו, "ויותם, אל תתעלם מהעצה שלי."
"תזכירי לי מה היא הייתה?" אני שואל, מנסה להבין מה בדיוק פספסתי.
"למצוא מישהו ולזיין אותו. לילה אחד, או אפילו כמה שעות. לא צריך יותר מזה, רק סקס," ניב מתערב שוב.
"יש סיבה מיוחדת לשיחה הזאת?" אני תוהה בקול ומתניע את המכונית.
"הייתה לנו הרגשה שתברח מוקדם, ורצינו לדעת אם תרצה להצטרף אלינו לארוחת ערב מאוחרת," אגם משיבה, ואני יכול לשמוע את הספק מתגנב לקולה.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
