פיינאפל קראש - מתוך תקלה בקצה הגלקסיה

השאכטה הראשונה היא זאת שצובעת לך את העולם. שמור אותה ללילה — ואחריה כל שטות שתרצד על מסך הטלוויזיה תיראה לך פתאום מרתקת. שאף אותה בצהריים, לפני שאתה עולה על האופניים, והעולם מסביב ירגיש כמו הרפתקה. דפוק אותה בבוקר איך שאתה מתעורר, עוד לפני הקפה — והיא תיתן לך את הכוח לזחול מחוץ למיטה או להירדם לעוד כמה שעות.

השאכטה הראשונה של היום היא כמו חבר ילדות, כמו אהבה ראשונה, כמו פרסומת לחיים. שזה אחרת מהחיים עצמם, שהם משהו שאם הייתי יכול הייתי מזמן מחזיר לחנות. ובפרסומת הזאת אין שום לחץ, הכל יפה, הכל קורה, הכל טעים, הכל כלול. אחרי הראשונה יגיעו עוד שאכטות שיעזרו לך לרכך את המציאות סביבך, להפוך את היום הזה לנסבל, אבל הן כבר לא ירגישו אותו דבר.

אני תמיד מעיף את השאכטה הראשונה שלי בשקיעה. המועדונית שאני עובד בה היא פחות מקילומטר מהים, ושם אני סוגר את הבאסטה בחמש, כשהאמא הלחוצה של רביב מ־א'2 שתמיד מגיעה אחרונה לוקחת את הילד המנוזל שלה. זה משאיר לי זמן לעשות סידורים, אם יש, לשתות קפה קטן בבן יהודה או בירקון, ואחר כך להתגלגל לטיילת. שם אני ממתין נרגש לשמש שתנשק את הים כמו שילד מחכה לנשיקת הלילה טוב שלו, כמו שנער מחוצ'קן במסיבת כיתה מחכה לנשיקה הצרפתית הראשונה שלו, כמו שזקן מקומט ממתין לנשיקה רטובה על הלחי מהנכדה. ובשנייה שהשמש מתחילה להשתקף במים אני שולף את הג'וינט מקופסת הנובלס ומדליק.

את הג'וינט אני מעשן לי בשקט. מנסה בכל פעם מחדש להיות ברגע, להרגיש את הרוח על הפנים, ליהנות קצת מהצבעים של השמים והים שמיטגנים בשמש האדומה. מנסה, ולא ממש מצליח, כי כבר אחרי הפאף הראשון מתחילות להסתנן לי לראש כל מיני מחשבות על איך זאת היתה טעות לקרוא לרומי מ־א'1 "ריח פיפי", כי המלשנית הקטנה תדבר על זה עם האמא הבת זונה שלה, שתלך עם זה ישר למנהלת. וגם על זה שהמורה הגבוהה עם הקארה של ב'2 יותר נחמדה אלי משאר המורות, כל הזמן שואלת מה שלומי ומחייכת, ואולי יש שם מצב למשהו. וגם על האח המליין שלי, שכל הזמן מחמם את אמא שלא תעזור לי עם השכר דירה, כאילו שזה בכלל עניינו. אני תמיד מנסה לזרוק את המחשבות האלה החוצה, לא לבזבז עליהן את השאכטה הכי טובה של היום, ולפעמים אפילו מצליח. אבל גם כשלא — אם כבר לחשוב מחשבות רעות על אחיך אז עדיף מסטול.